אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן טז
מעשה שנתהוה פ"ק ענין מכוער שהלך איש אחד במרמה כדי לקדש בתולה והוליך עמו שני עדים ועשה כמזימתו שקידש את הבתולה בפני שני עדים ההם וכפי הגב"ע שגבו בד"צ דקהילתנו מתחילה בפני המתקדשת בלבד ואח"כ עוד הפעם בפני המתקדשת ובפני המקדש ג"כ וז"ל הגב"ע:
דברי העד יוסף יחיאל שהעיד בפני' ולא בפני המקדש. איך האב גיזעהן וויא שלמה רייטר האט גיוויזין איין פינגרל להבתולה מלכה אין האט אן גיטוהן דאס פינגרל אויף איהר פינגר אין האט גיזאגט הרי את מקודשת לי האט זיא גינומין דאס פינגרל פין דעם פינגר אראפ אין האט דאס פינגרל צו ריק גיווארפין אין דער האנד אריין דען זיא האט זיך זייער דער שראקין דאס גידענק איך נישט זיכער אויב זיא האט עהם צו ריק גווארפין אודער עהר האט עס צו ריק אראפ גינימין ובשעת אמירת הרי את וכו'. האט ער גיזאגט אתם עדי. וואס זיא האט גיזאגט גידענק איך נישט נאר זיא איז זייער דער שראקין גווארין אין זייער בלייך גיווארין. גם מחמת ער האט געשמוסט פריער פין פינגרל של אחיו יוסל ווייס איך נישט אויב דאס פינגרל וואס ער האט איר אן געטוהן איז גוועזין של אחיו יוסל אודער זיין אייגינס:
דברי הבתולה מלכה ער האט עס מיר נישט אן געטוהן אויף דעם פינגר נאר ער האט עס מיר גיווזין האב איך עס גיהאלטין מיט צווייא פינגר אין ער האט עס אויך נאך גיהאלטין האב איך גיהערט וויא ליב זיסלש האט עפיס גיזאגט ענינים פין קדושין האב איך גיין גילאזט אין בין אנטלאפין האט דער נאך שלמה עפיס גיזאגט:
דברי העד ליב זיסלס איך האב גיזעהן וויא שלמה האט גיהאלטין דאס פינגרל אין דער האנד אין הבתולה מלכה האט ג"כ גיהאלטין דאס פינגרל בייא דער אנדרר זייט. האט ער גיזאגט הרי את מקודשת לי אתם עדי אין האט דאס פינגרל גיין גילאזט דער נאך גידענק איך נישט אויב ער האט עס צו ריק גינומין פין איר אודער זיא האט עס עהם צו ריק גווארפין נאר דער נאך וויא ער האט שוין גיהאט דאס פינגרל האט ער ביגעבין איין קרייצער אין האט גיזאגט דא האסט דיא פאר דעם פינגרל אין זיא האט דעם קרייצער צו גינומין אין האט עהם גווארפין אין טישלאד אריין. שאלנו אותו אם שם הטבעת על אצבעה והשיב לא שם גם אמר אז דענשט מאהל ווען שלמה האט גיזאגט הרי את וכו'. את זיא זייער בלייך גווארין אין האט גישאקילט מיט דעם קאפף אין האט גיזאגט נוא נוא:
דברי העדים אשר נגבו בפני שניהם כדין וכדת איך בין גוועזין עם ליב זיסלש בכפה של ר' זלמן גענגר האט שלמה גיהייסין געבין יי"ש האט ער מיר גיוויזין איין פינגרל זהב איך ווייס נישט אויב עס איז גיוועזין גאלד אודר בעגולד האט הבתולה מלכה גיזאגט ווית נאר דאס פינגרל האט ער עס איהר געווזין אין האט איר דאס פינגרל אן געטוהן אויף דעם פינגר נאר איך גידענק נישט געוויס אויב ער האט איהר דאס פינגרל אן געטוהן אין האט גיזאגט הרי את מקודשת אויב ער האט נאך מעהר גיזאגט האב איך נישט גיהערט האט זיא זיך דער שראקין אין האט עהם דאס פינגרל צו ריק גווארפין תיכף ומיד האט זיא עהם צו ריק גווארפין אין צו זיא האט עס צו ריק גווארפין אודער בניחותא צו ריק גיגעבין דאס גידענק איך נישט אין איך ווייס דאס נישט ואיני זוכר אויב שלמה האט גיזאגט אז דאס פינגרל איז של אחיו יוסל אודר זיין פיגרל:
מכחישה הבתולה דברי העד ואומרת שבעת שהיתה מחזקת הפינגרל בידה לא אמר שלמה מאומה רק אחר שהחזירה לידו אמר דבר מה ועוד הוסיפה שאמר שהטבעת הוא של אחיו יוסל:
דברי העד הנ"ל ליב זיסלש ער האט גיהאלטין אויף איין זייט פינגרל אין זיא האט גיהאלטין אויף דער אנדרר זייט אין האט גיזאגט הרי את מקודשת לי אתם עדי איך האב זיא מקדש גיוועזין דער נאץ האט ער דאס פינגרל גיין גילאזט דער נאך האט ער איהר גיגעבין איין קרייצר פאר דעם פינגרל האט זיא עהם דאס טבעת צו ריק גיגעבין אין זיא האט גיזאגט נוא נוא עס האט גידוירט איין וויילע בית זיא האט עהם דאס פינגרל צו ריק גיגעבין איך קאן נישט זאגין וויא לאנג עס האט גידוירט ב' וג' מכוטין שלמה האט גיזאגט אז ער האט גיקויפט דאס פינגרל פאר עשרה שיין אצל ר' חיים צורף:
דברי שלמה איך האב גיהאט דאס פינגרל בידי האט זיא עס גיוואלט האבין האב איך איהר עס נישט גוואלט געבין נאר איך האב צו איהר גיזאגט מקדש זיין וועל איך דיך יוא דער מיט האט זיא גיזאגט נוא נוא האב איך איר עס גיגעבין זיא האט עס גיהאלטין אויף איין זייט אין איך אויף דער אנדרר זייט אין האב זיא מקדש גיוועזין דער נאך האב איך עם גיין גילאזט אין דער נאך האב איך עס צו ריק גענומין אין האב צו איהר גיזאגט ווילסטו איין קרייצר דער פיהר האט זיא גיזאגט יוא האב איך איהר דער פאר גיגעבין איין צ"ל דאס פינגרל איז מיין גיוועזין איך האב איהר נישט גיזאגט אז דאס פינגרל איז של אחי יוסל מען האט גלאט גישמיסט פריער פין דעם פינגרל של אחי יוסל. ליב חזר והעיד כדברי שלמה ויוסף יחיאל אמר שזכר שלמה מעסק הקידושין אמנם אינו זוכר אם דיבר עתה מה ושהשיבה נוא נוא:
דברי העד הידוע לנו שהעיד בד"ת איך בין גיגאנגין עם יוסל יחיאל ור' וואלף לר' איצק גרויס אין האבין שמה גיטרינקין יי"ש איז ר' וואלף אוועק גיגאננין בין איך נאר אליין גיבליבן עם יוסף יחיאל האב איך גיהאט בייא מיר שלשים ך צ"ל כסף שטיק מ"ט איזה צ"ל נחושת דאס האב איך גיהאט אין ביזעס קעשנע אונ אין כיס קטנה האט יוסף יחיאל דאס מיר ארויס גינומין היינו ער האט מיך צו גדריקט צום אובן אין האט מיר דאס ארויס גיחאפט האב איך תיכף געשרינין מיין געלד היינו בשעת ווען ער האט מיך ארום גיהאלטין האב איך אפשר נאך נישט געוויסט בודאי אייב ער האט מיר געטעין דאס מעות נאר תיכף וויא ער האט מיך גיין גילאזט האב איך תיכף גיטאהן דיא האנד אין דער קעשנע אין האב בעשריגין מיין געלד את יוסף יחיאל ארויס גילאפין אין איז באלד צו ריק גיקומין האב איך געשריגען מיט עהם מיין געלד אין האב עהם גיסארפעט מכח דעם געלד האט ער מיך נאך געשלאגען מכות אכזריות איך ווייס לחלוטין אז קודם ער האט מיך ארום גיחאפט האב איך דאס מעות בייא מיר גיהאט אין איך האב עס נישט פאר לורין נאר ער האט עס מיר ארויס גיחאפט דאס איז גיוועזין ביריד שוטה טמא:
שנית העיד עד הב' הידוע לנו בתו"ע כד"ת איך בין גיוועזין מיט יוסף יחיאל אין גוועלב בק' צאנז אצל עכו"ם בכפה האב איך דורט גיקויפט עפיס אין יוסף יחיאל האם גיננבת ביכלעך פין לייש גאלד במותב תלתא כחדא הווינא וכגבו העדות אלו כד"ת:
והנה כבר נשאלה שאלה זאת מאת כבוד הרב הגאון האמתי המפורסים האב"ד דק' פרעשבורג זלה"ה ומאת כבוד הרב הגאון האב"ד דק' סאנטין ומאת כבוד הרב הגאון אב"ד דק"ק זבארוב ולא מאתי נשאלה שאלה זאת מאת הרבנים הנ"ל ואדרבא לי הי' למורת רוח מה שנשאלה שאלה זו בפניהם כי הי' שלא בידיעתי כל עיקר ורק עשה זאת נבער מדעת אחי הבתולה המתקדשת הנ"ל שאינו מכיר את מקומו שהוא אינו נחשב בכלל למדן מופלג פה"ק רק מלומדי למד הפשוט ולא הגיע להוראה בשום אופן ומכ"ש לעמוד במקום גדולים אף שהתבוננתי על מקומו ואינו בגדר מעלה זו ליקח העטרה לעצמו להיות שואל כענין בפני מעלות הגדולי' אשר בארץ וסתמא דמילתא שהטעה אותם בדברי' שקרים וכאשר מבואר בתוך תשובתו של אחד מהגדולים הנ"ל שאין אני איני רוצה להזדקק להוראה זאת או אפשר שבדה לו מלבו באשר אני לא הייתי בביתי איזה שבועות שאז דייקא כיון את השעה בכדי שיוכל לכתוב שנסעתי מכאן לזמן מרובה כי זולת זה בודאי לא היו הגדולים הנ"ל משיבים לו שום תשובה אף שהחזיקו אותו בחזקת חכם השואל כי בודאי לא הי' עושים נגד רצוני ונגד דברי חז"ל שאמרו אתרא דמר הוא ומהראוי הי' שלא אזדקק להוראה זו וכך עלתה במחשבה לפני בהשקפה ראשונה אך בראותי שהנ"ל העלה חרס בידו ושהרבנים הנ"ל לא רצו לסמוך על דעתם בלבד וכפי הנראה ממכתבם שמו פניהם עלי לכן בלתי הסכמתי לא הי' באפשרי שיהי' היתר לבתולה הנ"ל ע"כ הוכרחתי לעבור על דעתי כי בודאי עלי מוטל עול ההוראה זו חזרתי ואמרתי שכאשר ימסור לי אחי הבתולה הנ"ל את תשובות הגדולים הנ"ל אז אשימה עיני עליהם ואז אדעה חוות דעתי בענין חמור הזה לכן כעת שכבר מסר לי אחי הבתולה את התשובות הנ"ל קיימתי הבטחתי ושמתי עין עיוני רק בתשובת הרב הגאון המנו' מק' פ"ב ובתשובת הרב הגאון דק' סנאטיען כי מחמת רוב האריכות שבתשובת הרב הגאון מזאברוב ושהאריכות הוא בענינים יתרים ושלא לצורך בגוף הענין של נ"ד לזאת לא רציתי להטריד עצמי בדבריו ולא שמתי עיוני כלל וכלל בדבריו וגם מן שני התשובות הנזכרים לא אזכיר כאן רק הנצרך לגוף הענין וביתר דבריהם אף שיש לי לטייל עמם אריכות וקצרות יהי' נשאר אצלי רשום במקום אחר בכדי שאם אזכה מן השמים לחזור את העיון שנית בכל הדברים הנכתבים בקונטרס הלז וכאשר בדעתי ברצות ה' ועל סמך זה כתבתי כל הדברים ככתבם בקונטרס הלז אז אבינה מה שיש להשיב ולהתווכח עם הרבנים הנ"ל בענין הלז גלל כן הצרכתי להעתיק כל דברי שני התשובות הנ"ל אות באות כדי שיהי' נשאר למשמרת להעלות על המכתב את הרשום הנ"ל.
וזה תשובת הגאון מפ"ב שנעתק אות באות גי"ה הגיעני ועיינתי בג"ע אשר נשנה פעמיים איברא לא ידענא מה הי' לבד"צ לקבל עדים זא"ז כיון שהגידו פ"א מה לנו ולצרה הזאת לשמוע שנית הלא דבריהם הראשונים הן הן הדברים שניתנו להורות ולדין עליהם וכיון שהגיד שוב אינו חו"מ והא קמן בפעם הא' העידו שניהם ששמעו ממנו הרי את מקודשת לי ובפעם השני חזר ואמר שלא אמר לי ופשוט שאין בדבריהם האחרונים כלום כיון שהגיד בפעם אחד שאמר לי שוב אינו חו"מ ואפי' להפוסקים דעדות שנתקבלו שלא בפני בע"ד אפילו בדיעבד אינו מועיל ויחזור ויגיד הכא הרי העידו בפני האשה שהיא הנידונית ועלי' אנו דנין אי מותרת לעלמא או אסורה ואין לבעל עסק בכל הענין הזה והגאון מהר"י אלשיך בתשובה סי' ק"ד רוצה לצרף הבעל עם ע"א להכחיש ב' עדים המעידים על הקידושין וכ' שאין הבעל נוגע בעדות משום דנאסר בקרובתי' שאין אנו דנין ע"ז יעו"ש שאין דבריו מוכרחים וקצת תמוהים דעכ"פ על אשתו הוא מעיד ואין ענין לכאן מ"מ זה פשוט שאפי' לכתחילה מקבלין העדות בפני האשה שלא בפני המקדש ולפעמים אינם יודעים את המקדש רק אומרים נתקדשה פ' ואינם יודעים למי וא"כ פשוט הוא שעדות הראשונה הוא עדות קיימת בזה ששמעו שניהם האמ"ל:
גם שאמר העד הראשון שא"י אם אמר המקדש שהטבעת של אחיו יוסל אין זה בערך עד שאמר א"י כמו שכ' מע"ל כי מה צורך לו לידע של מי הוא חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו כיון שמקדש אשה בטבעת אם לא יבואו שני עדים המעידים שאינו שלו הרי הוא שלו ואפי' עתה שבא חיים צורף ואמר שהוא שלו אינו יכול להוציא מידו בשום אופן ורק נשבע היסת מתקנתא דרבנן ואם אינו רוצה לישבע לא נחתינין לנכסי' ומה"ת היא מקודשת ולא הוצרך העד הזה לומר שא"י אם הוא של אחיו אלא כלפי שהיא מכחשת ואומרת שהמקדש אמר קודם הקידושין שהוא של אחיו אמר העד שא"י מזה אולי לא שמע אבל מ"מ סתמא הוא של המקדש ועדותו עדות ברורה על הקידושין אלא שאנו נוהגים לרוחא דמילתא לשאול המקדש בפני העדים אם הוא שלו כמ"ש הרמ"א אבל סתמא הוא שלו והעד השני אומר ששמע מהבעל שאמר שלקח מחיים צורף בעד עשרה זהובים ובאמת הוא רק כסף בגולד ואינו שוה רק ג' זהובים ולדבריו הוה טעות בשומא ובזה איננו מוכחש כי העד הראשון אינו מכחישו כי אינו יודע מזה ולא ראינו אינו ראי' מ"מ איהו חלים ואיהו מפשר שהרי אמר שאחר מעשה הוחזר הטבעת ליד המקדש שנתן לה א' צ"ל בעד הטבעת והיא לקחה הצ"ל ממנו ונתנה בתיבה שלה ואין אדם מכחישו בזה והדבר יפלא משני צדדים טבעת ששוה לכל הפחות שלש' זהובים איך אחר שקידש בו חזר ולקחה בעד א' צ"ל והפלא השני מהאש' שאומרת שלא נתקדשה ולא לקחה לא בתורת קידושין ולא בתורת מתנה שהרי החזירה לו א"כ צ"ל זה למה אבל ליישב הדבר הוא אמת כמו שטוענת האשה שאמרה מתחילה שהטבעת הוא של אחיו שלקח בעד עשרה זהו' מחיים צורף ושאלו ממנו לקדש בו וקידשה בהנאת קישוט יום א' יומים ושוב קנה ממנה הנאת זמן הקישוט בעד א' צ"ל וממילא אין כאן אונאה בשומא כי מה איכפת לה אם הוא זהב ממש או כסף בגולד ולא שוה כ"א ג' זהובים לקישוט יום או יומים הכל חד. ומעתה אפי' יש עדים שהטבעת לא הי' של אחיו יוסף אלא של חיים צורף לא הוי שואל שלא מדעת כיון שהי' אצלו משכון א"כ בדבר שאינו נפסד מצוה לשמש בעבוט ולנכות מהחוב כמבואר ש"ע ח"מ סי' ע"ב סעיף א' ובשגם שצורף אינו מקפיד על גוף החפץ לומר אין רצוני שיהי' ביד אחר שמא יאבד והוא רוצה בכליו דוקא ז"א דרוצה הוא בתשלומיו וכיון שזה מקבל אחריות ושואל לאחרים לא איכפת לי' ודין הניין לי' יהי' איך שיהי' גם בזה אין כאן הכחשה בין העדים אע"ג דעד הראשון לא ידע מכל זה מ"מ שניהם מעידים שנתקדשה בפניהם בשו"פ כדינו. ואמנם יש הכחשה בניהם בדבר אחד כי עד הראשון אומר שהמקדש תחב הטבעת באצבעה בדרך קישוט והשני וגם האשה אומרת שנתן בידה והוא והיא היו מוחזקים בו עד שגמר דיבורו ושוב הניח הטבעת בידה והלך לו וזאת אומרת בהיפוך כיון ששמעה קול קידושין עזבה הטבעת בידו והלכה לה ושני העדים מכוונים בזה שאחר הקידושין הי' הטבעת בידו ולא ידעו אם היא זרקתו או נתנה לו וכבר כתבנו לעיל שעד השני אמר ששילם המקדש לה צ"ל א' מחיר הטבעת וטרם נבוא לבאר הענין נאריך קצת אף שאינו צורך כ"כ ואין דרכי להעתיק ספרים חדשים גם ישנים כי מצוים הם בזמנינו בעזה"י והנה המעיין היטב בתשובות מיי' להל' אישות סי' א' ודברי רגמ"ה בהגמ' סוף גיטין סי' תע"א ודברי רמ"ה שבטור א"ע סי' כ"ח יבין דבר לאשורו דס"ל הא דבקדושין ח' ע"ג זרקו לאיבוד היינו בדלא שדיך ותחילת דיבורו עמה הי' זה שנתן לה ואמר ה"א מ"ל ומיד תוך כ"ד זרקתו הן בפניו הן לאיבוד אינה מקודשת כלל אך אם שהתה כ"ד דהי' לה פנאי לזרוק ולא זרקה חיישי' דלמא נתרצית והשתא הדר' בה ול"ד לאומר כתבו גט ועלה לגג ונפל ומת דהוכיח סופו ע"ת ולא נזכר שם כ"ד התם הוכיח תחילתו על סופו ושוב הוכיח סופו על תחילתו ובשוחט ואח"כ זרק לע"ז אה"נ אם יש זמן מה שהי' יכול לזרוק ולא זרק אמרי' השתא הוא דאיתרע וכן בכותב נכסיו כו' ואמר אי אפשי בה כל שלא הוכיח תחילתו על סופו ורק מגוף מעשה נדון על מחשבה תחילה צריך שלא יהי' זמן ביניהם שיהי' הזמן מוכיח דהשתא עלה מחשבתו לכך ויש בזה שגיאה בס' כב"י קמא להגאון ז"ל יעו"ש בח' א"ע סי' מ"ד דרוצה להקל שם משום הוכיח תחילתו על סופו וחלילה אנן אמרי' בחד גברא הוכיח מעשיו זע"ז היינו הוא אמר כתב והוא עלה לגג ונפל אבל אם אמר אחד כתבו וא' עלה שוב על הגג ונפל ולא ידענו מי הי' הנאמר הוכיח תחילתו של זה על סוף שנדון מזה שזה הוא שנפל ישתקע הדבר ולא יאמר והוא ש"ס ערוך שבועות מ"ו ע"א האי מאן דנקיט נרגא כו' יעו"ש. מיהו ההוא דבנב"י הי' שאר צדדים להתיר:
נחזור לענינינו דההי' דקדושין ח' ע"ב מיירי בדלא שדיך ובדסדתי' תכ"ד כמובן מתוך תשובות מיי' הנ"ל וכ"ז בקבלתה בידה אבל זרק לתוך חיקה דאפי' בידה לא קבלה אין צריך לזרוק ולנער חיקה כלל והיינו דברי רמ"ה שבטו' סי' כ"ח הנ"ל וכ"ז בדלא שדיך אבל בדשדיך אפי' זרק לתוך חיקה וניערה וזרקה מיד ה"ז ספק קידושין אף על גב דהוי תכ"ד כיון שכבר עסקו בענין הקידושין קודם הזריקה שוב הוי בכלל דאמרינין בכל התורה תכ"ד כד"ד חוץ ממקדש ומגרש ומכ"ש בנותנו בתוך ידו והן המה דברי הגמיי' הנ"ל ובדברי רגמ"ה סוף גיטין איתא בפתח ידה באונס ותחב לה הטבעת ולא שדיתי' מיד הו"ל ס' קידושין והיינו מדסדיך קודם וכ"כ ב"ש סי' מ"ב ס"ק ג' והמעיין בפנים יראה כי האמת עם הב"ש דלא כהג"ה ט"ז סי' ל' ס"ק ב' ולפענ"ד עוד י"ל בתחב הטבעת באצבעה דרך קישוט אפי' נאמר דלא שדיתי' שהיתה סבורה דחייבת באחריות מ"מ הי' לה להסיר מהאצבע ולשמור בתוך ידה וכיסה ולא להתקשט במה שהוא על אפה וחמתה:
ויש בזה קצת עיון בקידושין דף י"ב ע"ב בצפתא דאסא דמייתי מנא תימרא מסלע לפקדון ויש פלוגתא שם אי ברייתא מיירי בדשדיך ודלהתוס' מיירי דוקא בדלא שדיך ולרשב"א ור"ן ורמב"ן מיירי בדשדיך ונראה דמיירי נמי בדשדיך אבל בדלא שדיך נמי דהרי הך ברייתא דסלע לפקדון הוא תוספתא פ"ב דקידושין וסיפא דבריי' חייב לה סלע דמייתי שם ש"ס אעובדא דוורשכי ומסיק דמיירי בדלא שדיך וא"כ סיפא דסלע לפקדון נמי בהכי מיירי אלא להתוס' מיירי דוקא בדלא שדיך ולהפוסקים מיירי נמי בדשדיך והרי הך ציפתא דאסא אין לך שדיך גדול מזה. ולפענ"ד תליא בגרסא דש"ס שלפנינו הגרסא אמרו לו והא לית בי' ש"פ משמע העדים אמרו כן א"כ היא היתה סבורה יש בו ש"פ ונתרצית להתקדש בצפתא ואם כן קידושי ד' זוזי הוי כעסוקים באותו ענין ואין לך שדיך גדול מזה אך יש גורסים אמרה לו וכן משמע בחי' רמב"ן וא"כ היא ידעה מעיקרא דלית בי' שו"פ ולשחוק בעלמא קיבלה וא"כ אין כאן שדיך ונ"ל הך דסלע לפקדון נמי דוקא בדשדיך מ"מ בדלא שדיך נמי מיירי בלי ספק ואפ"ה אי לאו משום דסברה בעי' לשלומי הוי ס' קידושין כיון דלא שדיתי' אע"ג דפשיטת יד שלה לא הוי לשם קידושין אלא באונס שהטעה אותה לקבל פקדון ממנה ופשטה ידה לקבל והוי כמו לקח ידה באונס וחזקה דרגמ"ה הנ"ל וצריך ישוב אצת:
נבוא לדידן הנה במה שמסופקים העדים אי זרקתו או הוא לקח ממנה אין שום קפידא דעכ"פ לא הי' תכ"ד וא' אומר שהי' כמו ב' מנוטין שהוא זמן רב לענין זה נמצא אין כאן שום צד היתר בזה אלא די"ל אי זרקתו לא כ"ד הרי קמן שלא חששה שמא יאבד ותתחייב באחריות ומדלא זרקתו מיד מקודשת וודאי ואי הוא נטל ממנה י"ל שסברה אי מתביד מתחייב אז אינו אלא חומרא דחיישי' לדר"ה ברי' דר' יהושיע ומה שיש לצדד ולהקל באשר העדים סותרים בעיקרי הדברים כי זה אומר שראה שתחבו בידה דרך קישוט וזה אמר שראה שניהם אדוקים בו ושוב עזב הוא והניחה בידה ומעולם לא נתחב באצבעה וכבר כתבתי לעיל שלפעמים יש נפקותא בזה לדינא אע"ג דלענין עובדא דילן ליכא נפקותא לדינא מני' כיון שענינים הללו הם מגוף המעשה דלפעמים אית בהו נפקותא לדינא ה"ל מכחישים זא"ז בבדיקות ומסלקים עדותן לגמרי ואני מקצר בזה כיון דמלתא דא כבר אמורה בבירור על ס' מהרי"ט חלק ב' חא"ע סי' מ"ג ד"ה ונבוא לחקור כו' ובתשובות מהר"ם אלשיך סי' ק"ד ול"ד לסי' מ"ז בש"ע א"ע בשני עדים מכחישים דאם אינו אומרת ברי לי לא תנשא לרמב"ן ואם אומרת ברי לרמב"ם מגרע גרע כיון דאיכא עד המסייע לה הכא היא אומרת ברי לא נתקדשתי מעולם והעדים אינם מסייעין לה ורק שנפסלים מטעם אחר ואיתתא מותרת לעלמא ברם דא עקתא דיש ב' עדים הפוסלים עד הראשון וא"כ נשאר השני בכשרותו והוי נתקדשה בע"א עכ"פ דנוהגין להחמיר כסמ"ג ועד הכשר לא הכיר פסלותו של זה ועיין ש"ך ח"מ סי' ל"ו ס"ק ה' והנה מה שע"א אמר שגזל ממצרי אי נימא גזילותו מדרבנן והרי לא הוכרז עליו לא מיפסל קודם הכרזה אך בעיקר גזל גוי מן התורה פסול ואין להאריך בזה כי לענ"ד העד הראשון שאומר שלפי אומדנא דילי' גזל ממנו כיסו עם מעות אין עדות שראוי להוציא גברא מחזקתו דהוי ממש כעובדא דר"ש בן שטח שבועות ל"א ואין לנו רשות לדון בדמיונות ע"כ העד הראשון כשר ומכחישים זא"ז ואתתא שרי' אך יען לא מצאתי שום היתר רק זה ומהרי"ט לא ע"ז לבד סמך ע"כ יבואו הדברים לפני גאון הדור הראוי להורות בענין חמור כזה:
והנה חכם אחד מהלומדים המופלגים שבק' בעת ובזמן שהי' בהעלם דבר עדיין כל סיפור המעשה ממני ומחמת שהי' בינו לבין הרב דק' פ"ב איזה הכירות לזאת כאשר הראה לו אחי הבתולה הנ"ל את התשובה שתשיג מהרב דק' פ"ב כתב הוא איזה דברים או השגות לכבוד הגאון מפ"ב אמנם זה לא הי' למראה עיני כי לא מסר לי מכתב הלז אחי הבתולה ואמר איך שהחכם ההוא לא רצה למסור לו את מכתבו שכתב להרב בפ"ב ורק מסר לו תשובת הגאון מפ"ב להחכם ההוא שכ' בזה"ל הנה לא הי' צריך להשיב כאן כלל כיון שיצא הדבר בהיתר ממני יהי' מאיזה טעם שיהי' ועל אותו ההיתר לא פקפק פר"מ רק שהייתי יכול להתיר מטעמים אחרים ג"כ ואפי' הי' לי עוד כמה טעמי' לא הייתי מתיר בלי צירוף גאון א' חדא דלאו אורח ארעא דאיש כמוני יתיר בלי צירוף וזאת שנית דהרי המתיר הראשון אחז שער שיצרפו עמו עוד ב' מורים היתכן שאומר אני כדאי לעצמי וכיון שעכ"פ ההיתר שהעליתי חזי לאצטרופי לגאון אשר יבוא אחרי דברי א"כ תו לא צריך וטורח זו למה ועתה באתי על סדר דברי מכ"ת מ"ש דמש"ה לא עוררתי בתשובה כלל מענין שלא בשעת מתן מעות וכ' דאולי טעמי מפני ששניהם היו אחוזים בטבעת וטרם עזבו בידה אמר האמ"ל יפה כיון ואמת נכון הדבר ואין בזה ס' והוא מש"ס ערוך ב"מ ז' ע"א מאי דתפיס האי דידי' הוא כיון דתפיס בי' ג' על ג' ופירש"י משום פחות גע"ג כו' וחלופין כלו בעי אבל בעלמא מאי דתפיס דידי' ואפי' כחוט השערה ופריך מגט ומשיחה ומשני התם כריתות בעי וליכא ול"מ אם נימא הכא ילפי' הוי' מיציאה דמשיחה מעכב א"כ פשיטא דמעכב וזה כ' מהרי"ט ח"ב סי' ל"ט אבל אין צריך לראי' מגט ומשיחה אלא כיון דאפי' יהיב לי' למתנה לא קנתה במשיכתה אלא מאי דתפסה בידה ואידך דידי' הוא עד שיסור ויעזוב בידה ופשיטא שאותו החלק הוי שו"פ ואפילו לפי שהוכחתי בתשובה הראשונה מעובדא דצ"ל שהי' כוונתה לקדש בהנאת קישוט מ"מ חצי טבעת שבידה אינו ראוי לקישוט זולת החצי שבידו וא"כ הו"ל שתיקה במ"מ בלי ס' לענ"ד ואינני רוצה לטפל בזה כי בלא"ה אין דרכי לומר על המהרי"ט וכיוצא בו לא נהירין לי דבריו ולהקל בערוה ח"ו ומה שרמכת"ר החליט בדעתו דהרמ"ה דזרק בחיקה ורגמ"ה נטל אצבעה בחוזק היינו ממש ציפתא דאסא והרמ"ה פסק כרמב"ם ואנן פסקינין כרי"ף דלחוש לה חיישינין והיינו דכ' הרמ"ה סי' כ"ח שתיקה כה"ג לאו כלום הוא ר"ל ספק הוא הנה גם נפשו היפה יודעת כי א"א לומר לאו כלום הוא אלא ס' ועוד אי ס"ד דרמ"ה לא חידש כלום אלא שהחליף ציפתא ופקדון בזרק לה א"כ מאי קשי' לי' מ"ש קרוב לו ולה האי קושי' תיקשי אש"ס גם תי' אינו נכון דהתם במתרצת הא בשעמתין לרוב הפוסקי' מיירי בדשדיך בציפתא דאסא וכבר כ' דסתירת רמ"א מפה כבר תי' הב"ש בסי' מ"ה דהאי דרגמ"ה מפורש בהדי' בהג"מ סוף גיטין דמיירי בדבר עמה על עסק קידושין והיינו שדיך ומתרצית ושלענ"ד י"ל עוד סתם לא הסירה הטבעת מעל אצבעה וכמתקשטת ושמחה בו כ"ז כבר כ' בתשובה הראשונה ואוסיף עכשיו דעכ"פ הרמ"א לא מיתרץ בכך דהא בסי' מ"ה לא כ' טבעת באצבעה וגם לא הזכיר דהי' עסוקים באותו ענין ע"כ נלענ"ד עוד נהי דזרק לתוך חיקה או תחב לידה בע"כ לא הוי כציפתא דאסא ופקדון דהתם עכ"פ פשטה ידה ברצונה אלא שחשבה לקבל פקדון והטעה אותה אבל הכא אפילו פשיטת יד לא הוי לרצונה מ"מ קצת הוכחה בעי' דנהי דלא בעית למישדה מ"מ מדלא נתנה לתוך כיסה או ידה נהי דלא זרקתה מ"מ לתוך ידה נמי לא נטלתה ולזרוק לתוך חיקה סגי בהאי הוכחה דלא ניחא לה אבל בהאי דרגמ"ה הרי הוא בתוך ידה נהי דלא הי' ברצונה מ"מ קצת הוכחה בעי' וא"ש סתירת הרמ"א ובזה מיושב מה שמקשין על הרמ"ה מלקמן נ"ב גבי משי כרעא בשיכלא דמיא דאמר רבא לית דחש להא דר"ש ותיפוק לי' כיון דזרק לה ולא נתן בידה אינה מקודשת לרמ"ה ודוחק לומר דנתרצית או שאמרה הן ולפי הנ"ל י"ל לפי שדקדק הריטב"א מאי קמ"ל בזה דמשי בשיכלא ולהנ"ל י"ל דלא הי' זמן לקבלו לתוך ידה או לתת לתוך כיסה מש"ה גם לרמ"ה חיישינין וכדרגמ"ה. שוב כתב פרמכ"ת דבס' קהלת יעקב נמצא הסברא דהוכיח ספ"ת אותו הס' לא נמצא בינינו ואטו כיפי תלי' לי' אך שכ' שמצא כן למורי במקנה נבהלתי אם ימצא כזאת ועיינתי ואולי הס' לא מצוי אצלו ואכתוב לשונו שהקש' הא דנטלתו וזרקתה לים או בפניו מאי הוא הא מכיון שנטלתה בידה בשתיקה אפילו רגע כמימרא מה מועיל זריקה ותי' דמיירי שתחב לתוך ידה וכהרגמ"ה שוב כ' לשון נטלתה לא משמע הכי אלו דבריו ז"ל ואולי י"ל אעפ"י שנטלתה אם מחשבתה ניכרת מתוך מעשה דעל אפה וחמתה נטלתה מתחילה לזרוק הזמורה באפיו את אפי' פשטה ידה אינה מקודשת אבל הוכיח סע"ת אפילו אמרה יב"נ לא צייתינא לי' ויעויין נדרים מ"ח גבי מתנת בית חורין התם קיי"ל להלכה הוכיח סע"ת ודוקא הואיל וסעודתו מוכיח עליו ומ"מ ס"ל לרשב"א דוקא לאלתר ורמב"ם ס"ל הואיל וסעודתו מוכיח אפי' אחר זמן רב נמי ומ"מ כ' הכ"מ דזמן קרוב בעי' וכ"ז ע"י הכרח דסעודתו מוכיח עליו ובהג"א ס"פ י"נ דהתם בוודאי אפי' זמן רב מאוד כיון דכל עצמו לא אמרה רשב"ג אלא משום מה אצווח טרם דאתי לידי' אפי' שזה כמה שנים וכדאתי' לידי' צוח אמרי' הוכיח סופו ע"ת ואולי אם יצווח קודם זמנו מגרע גרע דהרי קמן דצווח גם קודם א"כ מדשתיק אז ש"מ ניחא לי' ובזבחים ב' ע"ב התם לא בעי הוכחה כלל דהרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בזמנו ע"פ ומקומו בעזרה ושוחט טלה או גדי רק גזה"כ הוא דסתמא לא הוי לשמה לפי אותו הס"ד א"כ כשאומר אח"כ לשם פסח אגלאי מילתא דגם מתחילה הי' כוונתו כך ואין ענין לכאן כלל ומ"מ התם ל"א אלא להס"ד דהכי ה"א קמ"ל לשם שלמים ולשם פסח ולעולם להמסקנא לא אמרי' כן ודאתי עלי' בעובדא דקיסרא ספ"ב דחולין דפסק רמב"ם ספק לחומרא וכן בשתק ולבסוף צווח פסק דהוי ספק ואמנם בשכ"מ פ"ט מזכי' ומתנה לא פסק כן ובאמת רשב"ג ורבנן מיירי בהדיא בשכ"מ ויורשי' וכבר עמדו בזה הרמ"א סמ"ע וש"ך ססי' רמ"ה ולענ"ד נהי רשב"ג ורבנן פליגי בין בשכ"מ בין בברי וסברת רשב"ג לעולם לא תלינין בחזר' אלא מסתמא כך היה דעתו בתחילת הענין ורבנן פליגי הלכה כרבנן היכא דסברא נוטה לא הכריעו רבנן דקיסרי. והנה רשב"ם פי"נ מפרש הטעם דאינו רוצה במתנה משום שונא מתנות יחיה ויש מקום לומר דזה הוא לקבל מתנה מברי אבל בשכ"מ כירושה שוי' רבנן לא נאמר ע"ז שונא מתנות יחיה ומצינו גדולי חז"ל לא נזהרו מזה ועוד אפשר לומר אם כבר קיבל אע"ג שמפקירו אח"כ מ"מ כבר נלכד במצודת שונא מתנות כו' ולא יועיל מה שמפקיר אח"כ ובזה א"ש דמתנות ברי י"ל מדלא רוצה לקבל המתנה עתה הוכיח סע"ת שמתחילה הי' נתעב בעיניו משום שונא וכו'. דאל"ה א"כ כבר עבר על האי קרא ומת יועיל לו להפקיר עתה אלא ע"כ איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא בעי לה ולא יצאתה מרשות נותן כ"ז בברי אבל בשכ"מ דליכא משום שונא מתנות וע"כ אינו רוצה לקבל כמו שכ' הרשב"ם שאינו רוצה לקבל עליו עול פרנסת עבדים ובטעמים כאלו אין הכרח שיהי' כן דעתו מתחילה ע"כ הלכה כרבנן וטעמא דזרק לע"ז נמי יש להסביר י"ל סברת רי"ו דס"ל אע"ג באומר ששוחט ע"מ לזרוק אפי' אח"כ שלא זרק אסור מ"מ היכא דבשעת שחיטה לא אמר מידי רק משעת זריקה אמרינין הוכיח סמ"ת בעי' דוקא זרק ממש אבל אמר לזרוק ולא זרק לא נאסר ורמז עליו ש"ך יו"ד סי' ד' ונ"ל דסברא היא כך דודאי הי' לנו לומר השתא הוא דאיתרע וסרקה בו מינות לזרוק לע"ז ולא מקודם בשעת שחיטה אך כיון דאין דרך לזרוק לע"ז מכל דם הבא בידו אם לא שחט מתחילה לשם כך ע"כ אם זורק אמרי' הוכיח סע"ת שתחילת שחיטתו הי' לשם כך כי כן ארחות בוצע בצע לע"ז והשתא ס"ל לרבינו תינח אם זורק באמת אך אם אמר לזרוק ושוב נמלך אמרי' אדרבא הוכיח סע"ת ושלא שחט מעיקרא לשם זריקת ע"ז ומשום כך נמלך ולא עביד דאין כבוד לע"ז בכך ונכון לענ"ד מ"מ בהא סלקי' דלא לימא הוכיח סע"ת. ומ"ש פר"מ עמ"ש מנתינת צ"ל וכ' שיש הכחשה תמי' וכי בניתי בנין לדון ע"ז אלא הבאתי ראיה מעד עצמו שהיו כל כוונתה לא בטבעת עצמו אלא בקישוט לזמן:
וזאת תשובת הרב הגאון אב"ד ד"ק סנאטין. והנה העד יוסף יחיאל הגיד בתחילה אז הבתולה האט זיך זייער דער שראקין גידענקט ער נישט זיכר אוב זו האט עס צו ריק גיווארפין אדער ער האט עס בייא איר צו ריק גינימין ואח"ז הגיד זיא האט עם תיכף דאס פינגריל צו ריק גיגעבין נאר ער גידענקט נישט אוב בניחותא צו ריק ניגעבין. והנה לפי עדותו הראשון אז המקדש האט עס אליין אראפ גינומין אין כאן ראי' שלא רצתה בקידושיו ואם היא זרקה לו אז אין כאן קידושי' כמבואר בקידושין דף ח' דבשדיתינהו קמי' לא הוי קידושין והנה אע"ג דנקט בש"ס שדיתינהו וכן בש"ע בסי' למ"ד נראה דאין חילוק בין נתנ' לו בחזרה בניחותא והא דמדקדק הש"ס בלשון שדיתינהו וכן הש"ע בלשון זריקה היינו אפי' שלא החזירה לידו ועיין בדברי זקני הב"ח בסי' מ"ב ובח"מ ובב"ש סי' למ"ד באם שדיתינהו בחצרה או בד' אמות שלה דלא הוי כזרקתו עיי"ש ונראה דבזרקתו במקום ששניהם יכולים לשמרו או ברשות של שניהם אע"ג דבקידושין הוי ספק קידושין מ"מ כל שזרקה אינה מקודשת כיון דהזריקה בעצמה מראה לנו שאין רצונה להתקדש א"כ דוקא בזרקה בתוך ד' אמות כיון שדקדקה בזריקתה בכה"ג חיישינין שלא כיונה לבטל הקידושין אבל ברשות של שניהם מגלה הזריקה שאין רצונה בקידושין וא"כ מש"ה דקדקו בלשון זריקה אבל כל שהחזירה לידו ממש פשיטא דמשמע לן שאין רצונה בקידושין אע"ג שנתנה בניחותא כן נראה פשוט. והנה אע"ג דבתחילה העיד שאינו זוכר מ"מ מהני עדותו שהגיד בפעם השני וכמ"ש הט"ז בח"מ סי' כ"ט דאע"ג דלא אמר איני זוכר עתה רק סתם איני זוכר יכול אח"כ להעיד ודלא כסמ"ע שם ואפי' לשיטת הסמ"ע דא"י לחזור ולהגיד מ"מ כיון שעפ"י עדותו הראשון ג"כ לא הי' בזה עדות הראשון להיותה מקודשת גמורה ומכ"ש לשיטת תשובת מהר"ם דכל שיש לעדים ס' בשעת קידושין אם הי' קרוב לה לא הוי קידושין כלל וא"כ כיון שהגיד אז שלא ידע אם הי' הטבעת שלו או של יוסל הרי שלא ידע בשעת קידושין אם מתקדשת כלל ואז לא הוי קידושין כלל דפשוט דלשיטת תשובת מהר"ם ל"מ גם אם נתברר אח"כ שהי' קרוב לה דבשעת העדות בעינין שידעו הקידושין שתהי' בבירור מקודשת וא"כ לא הי' ממש בהגדתו הראשונה אלא שעכשיו שינה בהגדתו ואמר בזה"ל איך גידענק נישט אוב שלמה האט גיזאגט אז דאס פינגירל איז של אחיו יוסל אוב זיין וכפי הגדתו כעת משמע שהי' רצונה להתקדש גם אם יהי' הטבעת של אחיו יוסל וכמו בטבעת שאולה דמקודשת בהודיע שהוא שאול וא"כ ב"כ וב"כ מקודשת ועכ"פ אם נאמר שעיקר הגדתו שהגיד בראשונה לא היו קידושין לשיטת מהר"ם בתשו' אלא שכבר האריכו האחרונים לדחות דברי מהר"ם בזה וכמו שהארכתי הרבה בזה במקום אחר אבל עכ"פ הי' בהגדתו הראשונה ס"ס לבטל קידושין דלמא לא היתה שלו ודלמא זרקתו ולא הי' כוונה לקידושין ואפי' לשיטת הקדמונים דל"מ ס"ס בא"א היינו דוקא נגד חזקת א"א משא"כ הכא דאדרבא איכא חזקת פנוי' פשיטא דמהני ס"ס א"כ פשיטא דמהני הגדתו שהגיד באחרונה ואע"ג דהי' לנו לדון בזה מ"מ מאחר דדברי הט"ז נראין ברור א"כ פשיטא דאנו סומכין על הגדתו האחרון ואין זה חוזר ומגיד וא"כ לדברי העד הזה אין בו קידושין אלא דיש כאן לדון שאמר בעדותו אין האט עהם תיכף דאס פינגרל צו ריק גיווארפין ואותו לשון תיכף איכו במשמעות שתיכף תכ"ד כיון שלא בירר כן וא"כ דא עקתא שרבינו הח"צ בתשובה הסכים שכל שזרקתה אחר תכ"ד היא מקודשת דלאחר כ"ד כבר נגמרו הקידושין ושוב אין הזריקה מועלת שכבר הופסק הענין עיי"ש בסי' קט"ו אולם לענ"ד אעפ"י שאיני כדאי לגלות דעתי נגד הח"צ מ"מ כיון שמסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן והח"צ סם נדחק בדברי תשובות הרשב"א שהובא בב"י בסי' כ"ח עיי"ש לכן נלענ"ד דכיון דידוע שנחלקו ת"ק ורשב"ג אם נימא הוכיח סע"ת בהכותב נכסיו וזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח והרמב"ם פ"ט מהלכות תרומות סובר דהוי ספיקא אם הוכיח סופו על תחילתו עיי"ש והרא"ש סובר דלא אמרינין הוכיח סופו על תחילתו והרב ב"י ביו"ד סי' ד' כ' דהוי ספק אם שחט ואח"כ זרק לעכו"ם ובח"מ סי' רמ"ה פסק דלא אמרינין הוכיח סע"ת וכבר עמד בט"ז בזה ולענ"ד דהא רשב"ג סובר דהא דלא צווח מעיקרא משום כ"ז דלא אתי לידי' למה אצווח כמבואר בסוגיא משמע דאל"ה לא אמרינן הוכיח סע"ת ואע"ג דבשחט ואח"כ זרק אמרינין דלרשב"ג הוכיח סופו על תחילתו צריך לומר דשם אין ראי' ודלא אמר תחילה ששוחט לע"ז דלא הי' דבר מכריח אותו לגלות דעתו משא"כ במתנה אם אין רצונו הי' לו לגלות דעתו ומש"ה הוצרך רשב"ג לחדש סברתו דכ"ז דלא אתי לידו למה אצווח וא"כ אפשר דבהך סברא גופא נחלק הת"ק וסובר דכיון שכבר זיכה לו ע"י אחר אע"ג דלא אתי לידו הי' לו לצווח ומה"ט יש לחלק בין זיכה לו לשחט ואח"כ זרק ומש"ה אע"ג דבח"מ סתם כדעת הרא"ש בשחט ואח"כ זרק כ' דהוי ס' כנ"ל ברור. ומעתה נראה דאע"ג דהוי ס' אם אמרינין הוכיח סופו על תחילתו מ"מ זהו דוקא בדבר שאין כאן אומדנא ודעת מכריח שמה שעשה בסופו הי' ברצונו בתחילתו וכמו בשחט ואח"כ זרק דאז בשעת שחיטה לא היו לנו להסתפק כלל אם שוחט לע"ז וכן בזיכה לו מתנה דכיון דמתנה זכות הוא א"כ לא הי' לנו דבר מסתפק אם רצונו בזה ולכן גם שצווח בסופו או שזרק לע"א הוי ס' אם הוכיח סופו על תחלתו אבל בדבר שתיכף בשעת עשי' יש לנו לדון על מה שמוכיח ממעשה בסופו בזה ודאי אמרינן הוכיח סופו ע"ת ואם כי זה דבר מסתבר נראה לחזקו מדברי הש"ס ב"ב קמ"ח מהא דשכ"מ שכ' כל נכסיו לאחרים אם כמחלק מת קנו כולם עמד חוזר בכולם אם כנמלך כו' ואקשינין דלמא עיוני קא מעיין והדר יהיב ומשני סתמא דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב ושם בשכ"מ שכ' כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חתר בכולם חיישינין שמא יש לו נכסים במדינה אחרת והתוס' שם עמדו בזה דאדרבא לעיל אקשינין ודלמא עיוני קא מעיין ותי' דמסתבר עיוני עיין הואיל וכבר חלקם ע"ש ועיקר הסברא נראה מדחזינין לבסוף דחלקם מגלה על דעתו הראשונה רעיוני מעיין ואע"ג דלא אמרינין הוכיח סופו ע"ת מ"מ כל שבעת הראשונה לא הי' לנו דבר מכריח נגד מחשבה האחרונה אמרינין הוכיח סופו על תחילתו וא"כ בכ"ז שיש לנו אומדנא שמתחילה הי' דעתו למה שעשו באחרונה אמרינין הוכיח סופו ע"ת ומעתה בקידושין כיון דרב מנגיד מאן דמקדש בלא שדוכי וא"כ מתחילה יש לנו לדון שאין רצונה בקידושין וכענין דאמרינין בקידושין מ"ה דאפי' אם חיישינין שמא נתרצה האב ה"מ דרך כבוד אבל ביזיון לא ועיי"ש אי ביזיון דשוקא אי ביזיון דירקא ואיזו דרך ביזיון הוא עיי"ש וא"כ גם כאן מתחילת הנתינה הי' לנו לדון שאין רצונה בקידושין וא"כ כיון דעשתה מעשה וזרקה יש לנו לומר הוכיח סופו ע"ת וגם אין לנו ראי' ממה דלא זרקה תכ"ד דכיון שהגיד זו איז זייער דער שראקין געווארין א"כ אין כאן ראי' מזה ובודאי יש לנו לומר הוכיח סופו ע"ת כיון דזרקה לסוף ואין צריך בזה זריקה תכ"ד דוקא כנלענ"ד נכון לדינא ואולם לא מלאתי לבי לחלוק על רבינו הח"צ אולם בנ"ד נראה דגם הח"צ יודה כיון שהעיד העד שהאשה שאלה ממנו ווייז נאר אהער דאס פינגרל האט ער איהר גיוויזען אין האט איהר אהן גיטאען אין גיזאגט הרי את מקודשת אין מעהר האב איך נישט גיהערט וא"כ לפי דבריו לא ידע כלל אם אמר לי וכבר ידוע דבלא אמר לי דעת רוב הפוסקים שאינה מקודשת והרמ"א בסי' כ"ז חושש לדעת המחמירים בזה מ"מ אין כאן ראי' ממה שלא זרקתו תיכף משום דכל שלא שמעה לי סברא מעיקרא שאינו צורך בזריקה ואולי חכתה לו לשמוע ממנו למי מקדשה ולבסוף ששמעה שלא הגיד למי מש"ה זרקתו לפניו וגלתה דעתה שאין רצונו להתקדש בזה אליו אלא שהעד בראשונה הגיד שאמר לי אמנם בהגדתו בראשונה אמר האט זו גינימין דאס פינגרל פין דעם פינגר אין האט עס עם צו ריק גיווארפין א"כ בירר בלשונו שתיכף השליכה הטבעת א"כ כבר כתבתי בכה"ג יכול לחזור ולהגיד כיון שלא הי' בעדותו הראשונה דבר להיותה מקודשת וא"כ תו אין כאן קדושי' דרך כלל שלענ"ד שלדברי העד יוסף יחיאל אין כאן קידושין ואמנם העדות שהעיד ליב זיסלש ער האט גיהאלטין איין זייט פינגרל אין זיא האט גיהאלטין אויף דער אנדרר זייט אין. ער האט גיזאגט הרי את מקודשת לי אתם עדים דער נאך האט ער דאס פינגרל גיין גילאזט דער נאך האט ער איהר גיגעבין איין קרייצר פאר דעם פינגרל אין זיא האט צו עהם גיזאגט נוא נוא ומה שאמר אח"כ העד שהוא כדברי המקדש ששינה בדבר פשיטא דאינו חוזר ומגיד ואנו דנין במה שהעיד בלשון הראשון גם בזה שינה ממה שהעיד בראשונה שבתחילה הגיד איך גידענק נישט אוב מר האט צו ריק גיניימין פין דעם פינגער אדער זיא האט עס עהם צו ריק גיווארפין אין ווען ער האט שון דאס פינגרל גיהאט האט ער גיגעבין אין קרייצר פאר דעם פינגרל. והנה נ"מ טובא דלהגדתו שהגיד בראשונה אז ער מיט איהר האט גיהאלטין דאס פינגריל אין האנו ער עס גילאזט וא"כ זהו הדין המבואר באה"ע סי' כ"ח סעיף י' וי"א דוקא שנטלתו בידה אבל אם זרק לה הקידושין אפי' לתוך חיקה שתיקה כה"ג לאו כלום הוא ועיין בחמ"ח כיון דלא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה אין זה קידושין וא"כ גם כאן כיון שמתחילה תפסו שניהם בהטבעת והוא השמיט ידו אין כאן מעשה המוכח לקידושין וא"כ אע"ג דפסק שם בחמ"ח דהוי קידושין עיי"ש מ"מ כיון שאמר שאיני זוכר אוב זיא האט צו ריק געווארפין אדער ער האט צו ריק גינימין א"כ הוי ס"ס אם מקודשת וכבר כתבתי שבס"ס היא מותרת אבל למה שהגיד באחרונה אז ער האט איהר גיגעבין איין קרייצר פאר דעם פינגרל אין זיא האט צו ריק גיגעבין לפי דבריו הוי קידושין ודאי שיש כאן גילוי דעתה שרצונה בקדושי' ואמנם לדינא הנה נראה שאינו חוזר ומגיד ומ"מ מה שאמר אח"כ שלא זרקה הטבעת כיון שאמר בראשונה שאינו זוכר יכול לחזור ולהגיד וא"כ עכ"פ הוי ספק קידושין לפי דברי העד הזה ואמנם הרי כאן הכחשת עד ועד ובהכחשת עד ועד פסק המחבר בסי' מ"ז דתנשא לכתחילה ודעת החמ"ח להחמיר וכדעת הרמב"ן והרשב"א אמנם כשהיא מכחשת נראה דגם החמ"ח מודה דתנשא לכתחילה אולם דעת הרמב"ם בפ"ט מה"א דבהיכא דאיכא הכחשת עד ועד אע"ג דהיא מכחשת לא תינשא לכתחילה ובמכחשת לבד מותרת לכתחילה וכבר התפלא בזה הראב"ד שם והה"מ כתב בטעמו משום כיון דמסייע לה עד מעיזה וא"כ כיון דהיא מכחשת אין לנו שום חומרא כי אם דעת הרמב"ם ז"ל אמנם לפי דברי מכתבו האשה מכחשת שני העדים וא"כ ליתא לסברת הה"מ וגם כבר כתבתי דאפי' לדברי העד השני אין כאן רק ס' מקודשת וא"כ פשיטא דלכל השיטות אין כאן בית מיחוש ותינשא לכתחילה כ"ז נ"ל ברור לדינא ואם יסכימו עוד בזה שני גדולי הדור היינו כבוד הגאון האמיתי אב"ד דק' לבוב והגאון אב"ד דקהילתו גם דעתי מסכמת להתירה לכתחילה עכ"ל התשובות הנ"ל:
והנה אחר העיון בשלשה תשובות הנ"ל היינו שהרב הגאון האמתי המנו' המפורסים האב"ד דק' פרעשבורג כ' בזה שני תשובות ראשונה ושנית והרב הגאון מק' סנאטיען ג"כ כ' תשובה בזה וגם אחר הדקדוק בלשון הגב"ע שהוגבה פעם ראשון בפני המתקדשת בלבד ועוד פעם שנית בפני המקדש עם המקודשת צריך לעיין מקודם בעניני הסתירות שיש בין הגדות העדות שבראשונה לבין ההגדה שבפעם שנית. והנה בתשובת הרב דק' פ"ב מבואר דתמה על הבד"צ דפ"ק שקיבלו את הגדות העדות שאמרו בראשונה וגם העדות שהגידו בפעם שנית ושהוא חתך את הדין שהגדת העדות הראשון אף שלא הי' בפני המקדש אעפ"כ הועיל עדותו וממילא שאין בדבריהם האחרונים כלום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ' בזה טעמו ונימוקו ואינו מהצורך לכפול הדברים כיון שכבר נעתקה תשובתו הראשונה לעיל אמנם לבבי לא כן ידמה דמה שהביא ראיה לדבריו מתשובות אלשיך סי' ק"ד אינה ראי' כלל ושאדרבא מדברי האלשיך משמע להיפוך דהרי לא כתב הגאון האלשיך שם רק כשהמקדש אומר לא קדשתי' אז לא נחשב המקדש לבעל דבר כלל משום דאז הדין שאנו דנין רק אם המתקדשת היא פנוי' או אשת איש ולכך גם המקדש יכול להעיד שהיא פנוי' והא דיהי' להמקדש עי"ז היתר בקרובותי' מוכיח שם האלשיך בראיות דההיתר בקרובותי' לא משווי' לי' להמקדש נוגע בעדות וכ"ז כשהמקדש אומר לא קדשתי' משא"כ כשהמקדש אמר קדשתי' הרי מבואר שם באלשיך במפורש דאילו הוי איפכא דהוי איהו קאמר קדשתי' ואתו סהדי ואמרו לא קדשת אותה הוי נוגע בעדות אבל השתא לאו לאסהודי עליו קאתי אלא לאסהודי עלה כו' יעו"ש מבואר מדבריו כשהמקדש אומר קדשתי' לאסהודי עליו קאתי וא"כ הרי הוא הבעל דבר ממש של הדין ושייך לגבי' והועד בבעליו ודצריך לקבל העדות בפני המתקדשת דכל מי ששייך בגווה דהאי דינא שאנו דנין לזכות ולחובה נקרא הבעל דבר של אותו עובדא כיון דהדין שאנו דנין הוא על שניהם וכמו דקיי"ל לענין לאסור האשה על בעלה דצריך לקבל העדות בפני האשה ובפני בעלה בדוקא וכמבואר בש"ע אה"ע סי' י"א סעיף ד' והח"מ כ' שם ס"ק י"א דה"ה כשנשאת לבועל ובאים לאוסרה עליו דצריך לקבל העדות גם בפניו דוקא ורק כשעדיין לא נשאת לבועל אך דממילא נאסרה עליו לא נקרא משום זה בעל דבר של אותי דין וכמו שנאסרה עי"ז על הכהנים יעו"ש וגם בשו"ת רש"ל סי' ל"ג דף ט"ז סוף העמוד השני מבואר בהא דסנהדרין דף י"ט ע"א לגבי ינאי המלך דשלחו לי' עבדך קטל נפשא כו' מדקא שלחו לי' רבנן תא את נמי להכא מוכח דהוא משום דצריך שיהי' קבלת העדות בפניו וגם בפני העבד ודלא אמרינן דקבלת האדון יסייע לעבדו לקבל העדות שלא בפני העבד וע"ש אמנם בגוף קבלות העדות בפני הבע"ד לגבי עדי קידושין נמצא קולא בקצת שו"ת של הראשונים וכמבואר בשו"ת דברי ריבות סי' ד' בסוף התשובה דשם בשם הרדב"ז דמקבלין עדות קידושין שלא בפני הבע"ד משום דכולי עלמא בע"ד נינהו לאפרושי מאיסורא יעו"ש וכן מבוארים דברים ההם בשם הרדב"ז בתשובות מוהר' בצלאל אשכנזי יעו"ש בסי' ה' בתחילת התשובה וגם בתשובותיו שם סי' ז' יעו"ש אולם מאחר שגם המהרח"ש בתשובותיו סי' מ"ב מביא ג"כ סברא זו בשם הרבה גדולים יעו"ש בתשובות מהרח"ש הנ"ל דף קפ"א בתשובה הנ"ל שכ' עוד משמע כן גם מתשובות הרשב"א ומתשובות הריב"ש והמהרח"ש בעצמו ג"כ מחזיק בדעה זו בטעם וסברא ורק שמביא שם מן תשובות מהרשד"ם שכ' לבטל סברא זו ומהרח"ש בעצמו כותב על המהרשד"ם שכ' בביטול סברא זו משום שלא ראה כן בשום פוסק מהפוסקים דנראה דלא ראה מהרשד"ם תשובות הרשב"א והמאירי ושהסכימו הנשיאים שבברצלונה, וגם הריב"ש ושאר גדולים ולאחר כלות כל הדברים שבמהרח"ש הנ"ל המהרח"ש בעצמו לא רצה לסמוך למעשה על סמך סברא זו זולת בצירוף הדעות דכשאין הבע"ד בעיר מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד וכן הביא הכנה"ג בח"מ סי' ך"ח ס"ק צ"ט בהגהות הב"י דברי מהרח"ש סי' מ"ב הנ"ל וכ"ז בקיצור כדרכו דכשלא הי' הבע"ד בעיר והוא עדות קידושין שבאין לומר שנתקדשה לפלוני לכ"ע מהני עדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד יעו"ש עכ"פ המעיין במהרח"ש בעצמו יראה דאין לסמוך על סברות הגדולים הנזכרים ורק שעדות קידושין בעי להיות בפני הבע"ד כמו בדיני ממונות ובפרט שהרבה שו"ת לא הזכירו כלל דבר זה לחלק בין קידושין לדיני ממונות לענין קבלת העדות בפני הבע"ד וכיון דסוגיין דעלמא דגם קידושין בעי קבלת העדות בפני הבע"ד שוב אין חילוק בין המקדש לבין המתקדשת ודעל שניהם שייך הטעם דבעינין והועד בבעליו וגם הטעם השני שהמציא המהרש"ל בתשובה סי' ל"ג הנ"ל דהטעם שאין מקבלין רק בפני הבע"ד משום דלא יוכלו להעיז כ"כ בפניו שהוא ידע בשקרייהו כו' שייך לגבי המקדש כמו לגבי המתקדשת והרבה דחק בעצמו בעצמו בתשובה של רש"ל הנ"ל שיהי' טעם זה שייך גם לגבי ינאי המלך יעו"ש. והנה לפי מה שהבאתי קולא שהקילו הגדולים לענין עידי קידושין דלא בעי לפני הבע"ד מטעם דכ"ע בעלי דברים נינהו לאפרושי מאיסורא. הנה לדעתם זה יש קולא יתירא בענין זה לענין המתקדשת דשייך גבה הך טעמא דלאפרושי מאיסורא מה שאין שייך לגבי המקדש כלל דהמקדש הוי רק הבע"ד משום דחפץ בקידושין ורוצה לאסור את המתקדשת אכ"ע כדי שתוכרח להנשא אליו או כדי שתוכרח ליתן לו תרקבא דדינרי כדי שיפטרנה בגט ועכ"פ רוצה בקיום הקדושין ולכך נקרא הוא הבע"ד יותר מן המתקדשת דשייך גבה הא דכ"ע בעלי דברים נינהו ושאין שייך זה לגבי המקדש והגם דנראה דעוד משום טעמא אחרינא נקרא המקדש בע"ד משום דנאסר בקרובותי' וגם מטעם דבנ"ד דהוי המקדש איש פנוי בלא אשה והרי אוסר עצמו לישא אחרת משום חרם דרגמ"ה וכמבואר בשו"ת ח"ץ ס"ס קט"ו דהאיש נמי אגיד בה ואף דהח"ץ מצדד שם בענין חרם רגמ"ה היינו בנידון דידי' דלא הי' שם רק ע"א יעו"ש משא"כ בנ"ד דיש כאן שני עדים בודאי שייך לגבי' דהוא אגיד בה משום חר"ג ודמה"ט כקרא הוא הבע"ד באותו הענין מ"מ דבר זה וסברא זאת דכ"ע בעלי דברים נינהו לאפרושי מאיסורא לא שייך רק לגבי המתקדשת דנאסרה אכ"ע ולא זולת ומ"ש עוד הר"ב מפ"ב להטעים דבריו דרק המתקדשת בלבד היא הנידונית משום דלפעמים אינם יודעים את המקדש ורק אומרים נתקדשה פלונית ואינם יודעים למי הם דברים שאין בהם ממש דבאם אינו ידוע מי המקדש אז באמת המתקדשת לבד היא הנידונית משא"כ כשידוע מי המקדש דאז הדין לגבי שניהם הם הנידונים אז בעינין שיהי' קבלת העדות לפני שניהם וכמו בינאי המלך דביאר מהרש"ל בתשובותיו כנ"ל דבעינין שהקבלות העדות יהיו בפני ינאי המלך ובפני העבד ואף דשני הדינים כאחת נחשבים אעפ"כ כיון דהם אינם בגוונא חדא דהעבד נידון לענין נפשות וינאי המלך נידון לענין הפסד ממונו צריך לקבל העדות בפני שניהם דוקא וכמו כן בענין המקדש והמתקדשת דהמקדש נידון אם לאסור את המתקדשת לגבי' דכ"ע ושתוכרח לינשא עמו או לענין שהמקדש נאסר בקרובות המתקדשת או לענין שהמקדש אסור לו שוב לישא אחרת מחמת חרם דרגמ"ה והמתקדשת נידונית אם היא אסורה אכ"ע ועכ"פ שניהם שייכים באותו הדין וצריך שיהי' קבלות העדות לפני שניהם והלא הוא דבר שאין הדעת סובל לומר מחמת שבאם לא הי' ידוע מי הוא המקדש הי' קבלת העדות רק בפני המתקדשת גם עתה שידוע מי המקדש שגם הוא נדון בענינים השייכים אליו אעפ"כ תיסגי קבלת העדות רק בפני המתקדשת לבד אתמהה. וזה אין מקום לומר שא"צ הב"ד לחקור על המקדש דאדרבא נראה שכל שבאפשר לחקור מי הוא המקדש אפשר דמוטל על הב"ד לחקור כדי שבאם לא יתברר העדות ויהי' נשאר קול בעלמא באופן שלא יהי' קול ושוברו עמו דאז חיישינין לקלא דקמי נישואין דוקא כשנודע מי הוא וכמבואר בעה"ע סי' מ"ו סעיף א' דאם אמרו נתקדשה לא הוי קול ועכ"פ כשנודע להב"ד מי המקדש דצריך לקבל העדות גם בפני המקדש:
אח"כ בינותי בספרים ומצאתי לי רב והוא מארי דכולא תלמודא בעל המשנה למלך שכותב מפורש כדברי בפ"ג מהל' עדות הל' י"א דכ' שם על מ"ש מהרש"ך בתשובה דהוי תרי ותרי כו' דאם הי' קבלות העדות של הזמה וכמו כן עידי הכחשה שלא בפני המקדש אין כאן עדות כלל והוי מקודשת גמורה ומביא בשם תשובות מהראנ"ח שכ' ג"כ כדבריו ואין ת"י לא שו"ת מהרש"ך ולא שו"ת מהראנ"ח לעיין המעשה שהי' בזה ורק אשר נראה מדברי המ"ל הנ"ל דהי' המעשה שהמקדש הביא עידי קדושין ואח"כ באו עדים להזימן וגם הי' עידי הכחשה והי' עידי הזמה ועידי הכחשה שלא בפני המקדש עכ"פ אין מקום לחלק בין עידי הכחשה והזמה לעידי קידושין וכמו דעידי הכחשה והזמה צריך להיות בפני המקדש דוקא כמו כן עידי קידושין וגם אין לחלק ולומר דמשום דהי' עידי הכחשה והזמה לחוב להמקדש ולכך כתב המ"ל והמהראנ"ח דאין מקבלין העדות שלא בפני המקדש משא"כ בעידי קידושין שהם לזכותו של המקדש שחפץ בקידושין ודומה למה שמבואר בש"ע ח"מ סי' כ"ח סעיף י"ח דכשמביא עדים לפטור א"ע אז מקבלין העדות אף שלא בפני הבע"ד ובאמת סברא זו לחלק גם גבי קידושין בין שהעדים הם לזכות בין שהעדים הם לחוב נזכרת בשו"ת מהרח"ש הנ"ל דף קפ"א ע"א וע"ג אולם חילוק הזה הוא גם לגבי המתקדשת וכמו שהוזכר זאת במהרח"ש הנ"ל לענין המתקדשת וע"ש וממילא כיון דבהרבה שו"ת המפלפלים בענין עידי קידושין דצריך לקבלם בפני הבע"ד לא הוזכרה כלל סברא זו ונשמע מזה דלא ס"ל סברא דמהרח"ש הנ"ל. ושאין לחלק גבי עידי קידושין בין שהם לזכות או לחובה ושרק דוקא בדיני ממונות מחלקין חילוק זה משום דשייך לגבי ד"מ חיוב ופטור משא"כ לגבי קידושין דהוא דיני איסור והיתר ולא שייך לגבייהו כלל חיוב ופטור רק זכות וחובה לא אמרינין חילוק זה ממילא שוב גם לגבי המקדש אין למקום לחלק בזה ובכל הצדדים אין מקבלין עדות שלא בפני המקדש וכמ"ש המ"ל ומהראנ"ח הנ"ל. וגם דהנה יש לראות בטעם הדבר שכ' מהרח"ש שם בענין זה דאין מקבלין שלא בפני הבע"ד הוא רק כשבאין לחייבו דאין חבין לאדם שלא בפניו כדכתיב והועד בבעליו יבוא בעל השור כו'. כדאיתא בב"ק דף קי"ב ע"ב דאמר ר' ששת כו' טעמי' דר' יוחנן דאמר קרא והועד בבעליו אמרה תורה יבוא בעל השור כו'. ובפירש"י בכתובות דף ך' ד"ה וכשם שאין מזימין כו' שהרי הם באים לחייבם כדי לענשם או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבוא בעל בעל השור כו' יעו"ש דמשמע מזה דדוקא לחייב ולענוש או נפש או ממון שייך והועד בבעליו אך אעפ"כ טעמא בעי דמנ"ל לחלק בין זכות לחוב ולומר דלזכות לא שייך והועד בבעליו והנה בשו"ת מהרי"ט חלק שני סי' ל"ב בח"מ מבואר בדבריו שם בזה"ל וזו לא אמרה אדם מעולם דוהועד בבעליו אמר רחמנא ומ"ל ממונו ומ"ל הפקעות ממונו יעו"ש והובא סברת המהרי"ט הנ"ל בש"ך ח"מ סי' ך"ח ס"ק ך"ט לענין דינא ולענין הקושיא שהקשה הש"ך שם מן סי' ך"ח ויעו"ש באו"ת ובמה שהטעים הקצה"ח לסברת מהרי"ט יעו"ש והנה לפי מ"ש המהרי"ט כנ"ל דוהועד בבעליו שייך גם לגבי הנתבע דהוא הפקעת ממונו דתובע ע"כ צ"ל דטעם הר"ן שכ' בכתובות גבי מוכרת שלא בב"ד והוא בר"ן שלפנינו דף קכ"א ע"ב בד"ה מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה כו' לחלק אפי' באחר בין תובע לנתבע כו' הוא מטעם דס"ל כמ"ש הב"י על הטור בסעיף ך' דטענות הראב"ן אינה טענה דהא מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והם אמרו דהיכא דאיכא אונס מקבלין כו' יעו"ש א"כ י"ל דטעמו של הר"ן נמי משום דלא תיקנו זה לגבי הנתבע ומ"מ אין להקשות על הש"ע דפסק בסעיף ח"י כסברת הר"ן לחלק בין תובע לנתבע ובלי שום חולק משמע דקיי"ל כסברת הב"י הנ"ל ודטענת הראב"ן אינה טענה משום דמדרבנן הוא כו' והם אמרו כו' ואיך הביא הרע"א בסעיף ט"ו שם דעת החולקין דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד דנראה שהיא שיטת הראב"ן הנ"ל דאין בזה אפי' ריח קושיא להמעיין בפוסקים ודאפי' בלא הוכחת הראב"ן מן אונס ג"כ ס"ל לראבי' דבדיעבד דינו דין וכמ"ש הב"י דהוא מהוכחה מדקאמרי' בגמ' דהכחשה מיהו הוי' כו' יעו"ש עכ"פ כיון דלהמתרי"ט בתשובה הנ"ל עכצ"ל דטעם הר"ן בחילוק שבין התובע לנתבע הוא משום דהם אמרו כו' א"כ י"ל דלא אמרו כן רק לגבי דיני ממונות בחובה ופטור ולהוציא או להחזיק משא"כ בזכות וחובה דלגבי קידושין לא אמרו זה כלל ויהי' אך שיהי' בענין סברת המהרח"ש הנ"ל בין כך ובין כך אין מקום לחלק בין המתקדשת ובין המקדש בענין קבלות עדות שלא בפניהם ודלא כדברי הרב מפ"ב וממילא דלא זו שכהונן עשו הבד"צ שקיבלו העדות פעם שנית בפני המקדש והמתקדשת אלא אף גם זו שגם לענין גוף הדין אי הגדה קמייתא דהעדים היא העיקר ודנין על פיה דוקא או הגדה בתרייתא היא העיקר תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל שבח"מ סי' כ"ח סעיף ט"ו דלרוב הפוסקים דס"ל בדיעבד אין דנין א"כ הגדה בתרייתא היא העיקר ושיכולין לחזו' ולהגיד וכמבואר ברמ"א ודלא כסברת רש"ל ומהר"י בן לב דאין חוזרין ומגידין וכמו שדחה הט"ז את דבריהם אבל לשיטת החולקין שהביא הרמ"א דאם נתקבל העדות שלא בפניו כשר בדיעבד ממילא דאין חוזרין ומגידין וכמבואר בש"ך שם ס"ק ך' א"כ הגדה קמייתא היא העיקר ולענין זה לבד נשית לב אי"ה לקמן אמנם במה שעוד גם אחר הגדתם בפני המקדש והמתקדשת עוד שינו את דברים פעם שנית וכמבואר בגב"ע ושאמר ע"א כדברי המקדש לאחר הגדת המקדש זה א"צ לפנים דאין בהגדתם שבאחרונה שום ממש כלל דכיון שכבר העידו עדותם בפני המקדש והמתקדשת שוב אין חוזרים ומגידים בענין אחר בשום אופן ודבר ברור שאין שום חשש במה שאמר העד השני בפעם ראשון שבשעה שאמר המקדש הראמ"ל הרכינה הבתולה בראשה ואמרה נוא נוא דיש הן שהוא כלאו וכמבואר בב"ק דף צ"ג ע"א ולעיין במ"ש הח"מ בסימן כ"ז ס"ק ך' והב"ש שם ס"ק ך"ג בשם הב"ח:
ומעתה נבוא לעיין בגוף ההיתרים שיש לדבר בעניני קידושין הללו. והנה בדבר ההיתר שמצד הכחשה שבין שני העדי' שהעד הראשון אמר בזה"ל שהמקדש האט אן גיטוהן דאס פינגרל אויף איר פינגר אין האט גיזאגט כו'. וזה אמר העד הראשון כשהגיד עדותו בפעם הראשון בפני המתקדשת בלבד וכמו כן אמר העד הראשון בפעם שנית כשהגיד עדותו בפני המקדש ובפני המתקדשת ורק בפעם השני הוסיף בגמגומי לשונות כפי שיבוארו דבריו לקמן אי"ה והעד השני אמר בהגדתו הראשונ' וכן בהגדתו השנית איך שהי' שניהם אדוקים בטבעת ואמר המקדש הרי את כו'. ועזב את הטבעת בידה ועל הכחשה זאת שבין העדים סמך הרב דק' פ"ב להתיר וכ' דמבואר במהרי"ט ח"ב סי' מ"ג ד"ה ונבוא לחקור ובתשובת אלשיך סי' ך"ד דאע"ג דלענין עובדא דידן ליכא נפקותא לדינא מ"מ כיון שבעניני' הללו הם מגוף המעש' דלפעמי' אית בהו נפקותא לדינא הוי מכחישים זא"ז ומסלקי' עדותם הנה אני לא מצאתי במהרי"ט סברא זאת דיהי' ביטול העדות ביותר כשההכחש' גורמת שנשתנ' הדין במקום אחר ואינו מבואר במהרי"ט בסי' מ"ג הנ"ל. וגם בסי' ל"ח הקודם שם רק מביטול העדות שיש ע"י ההכחש' שבאותו ענין משום דהכחש' שבגופו של עדות מבטלת את העדות גם בדיני ממונות יעו"ש וסברא זאת נמצאת רק בתשובת האלשיך הנ"ל דאחר שכ' בהכחש' שבפעולת נתינת קדושין הוי עוד יותר מבדיקות ודרישות כ' אח"כ בזה"ל ולא עוד אלא דמצינו הפרש מלשון זה ללשון זה לענין הדין היכא דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות כו'. וכ' אח"כ ואע"ג דבהאי נידון לא שני לן בין האי להאי משום דהוי שתיקה שבשעת מתן מעות אפ"ה כיון דסגי האי הפרש הלשון להשתנות הדין היכא דקאמר לי' לאחר מתן המעות כו' יעו"ש באלשיך. והנה מסתברא לפענ"ד דהא דהוצרך האלשיך להוסיף סברא מחודשת הזאת כדי לבטל הקידושין שבנידון דידי' ולא סגי לי' להאלשיך לבטל הקידושין מטעם הראשון שלו בלבד וכמבואר בדבריו מקודם משום דהוי הכחש' בפעולת הנתינ' ומייתי לי' מדברי הרמב"ם שכ' בפ"א מהל' עדות הל' ד' ומכלל החקירות יתר על השבעה השוות בכל כו' עד העידו שחילל שבת שואלין אותו איז' מלאכ' עשה כו' ושקיי"ל דאפי' בד"מ אם הכחישו זא"ז בדרישות וחקירות עדותן בטילה כו' וא"ל דכונת האלשיך משום דיש חולקין על דעת הרמב"ם בזה והוא דעת רש"י והראב"ד כמבואר בלחם משנה ושם בפ"א מהל' עדות הל' ד' הנ"ל די"ל דא"א לומר כן כיון דדעת רש"י וראב"ד הוא כדביאר את דבריה' בלח"מ הנ"ל דס"ל דדוקא שבע חקירות הנזכרי' במשנה בזמן ומקום הם חקירות וכל השאר הם בדיקות א"כ מה יועיל סברא זו שחידש האלשיך דההכחש' גורמת שינוי הדין במקום אחר הלא אפי' אם הי' הכחש' גורמת שינוי הדין באותו עובדא הנשאל בעצמו ג"כ לא נקראי' בכלל בדיקות לדעת רש"י והראב"ד וע"כ האלשיך סמך עצמו דקיי"ל להלכ' פסוקה כדעת הרמב"ם מדפסק בש"ע ח"מ סי' ל' באחד אומר חביות של יין וא' אומר חביות של שמן דעדותן בטילה בד"מ וכדמבואר בסמ"ע שם משום דפסק כדעת הרמב"ם וכמבואר בסמ"ע שם ס"ק ה' וס"ק ז' ובפרט בס"ק ט' דאפי' שבוע' א"צ נגד העד כו' משום דעדותן בטל לגמרי א"כ כיון דלא הביא בש"ע שום מחלוקת בזה והשמיט כל עיקר דעת רש"י ושראב"ד נקטינין כל עיקר רק כדעת הרמב"ם וכדביאר הלח"מ את דבריו דיש לתרץ קו' הכ"מ דטפי עדיף חקירות שכ' רבינו שהם בגוף המעש' כיצד הי' כו' והמשנ' למלך ג"כ כיון לסברא זו שכ' הלחם משנה בתירוצו לקו' הכ"מ וכן מבואר ככל הדברי' ההם באלשיך בעצמו בקיצור דכ' ועוד דהוי בפעולת נתינות קדושין שהוא הפרש יותר מבחקירות ודרישות דהוי כמילתא דחוץ ממציאות הקידושין דמש"ה לא הוצרכו בגמ' להזכיר הכחשה בזו שהיא בסיגנון מעשה הקידושין כו' והוא משום דסמך א"ע לפסוק כדעת הרמב"ם ודלא כדעת רש"י וראב"ד א"כ שוב ל"ל להאריך להזכיר עוד סברא מחודשת וכתב ולא עוד אלא דמצינו הפרש מלשון ללשון זה כו'. ואע"ג דבהאי נידון לא שלא כו'. והיא סברא מחודשת לומר כיון דעכ"פ גרמה הכחשה השתנות באיזה דין באיז' מקום אף שלא בענין הנשאל אף בכאן הוי הכחש' יתיר' ול"ל להאריך לחדש זה דהא סגיא במה דפסק כהרמב"ם כנ"ל ודחיקא לי מילתא לומר דלרווחא דמילתא כ' כן האלשיך דאין זה דרך הפוסקי' הראשוני' לחדש סברא חדש' כשאינו לצורך לכן נ"ל דכונת האלשיך דהרגיש שיש מקום לדחות זה ההיתר וכמו שהרגיש גם במהרי"ט ודכ' בס"ס ל"ח לאחר שכתב ההיתר הנ"ל בד"ה ונ"ל עוד שהכחש' כגון זו מבטלת עדות העדי' כו'. כ' אח"כ והוי יודע שהרא"ש ז"ל כ' בתשוב' כו'. ושם בארתי דכשמכחישין עצמן בגופה של עדות כגון א' אומר מת על מטתו וא' אומר נהרג עדותן בטילה כו' יעו"ש במהרי"ט והם דברי' תמוהי' וסותרי' לדברי הש"ע סי' י"ז סעיף ט' דכ' המחבר א' אומר מת וא' אומר נהרג אע"פ שמכחישי' זא"ז כו' הר"ז תנשא ובע"כ דכונת מהרי"ט דדעת תשובת הרא"ש היא כן וכדברי הרמב"ם דהכחש' בגוף העדות מבטל העדות ודלא כמ"ש בחלקת מחוקק באהע"ז סי' הנ"ל ס"ק י"ט דמדהביא הרא"ש בתשוב' הנ"ל על הכחש' אם הי' הבן בשעת קבורה אי לא דמביא ראי' מן א' אומר מת וא' אומר נהרג דבמשנ' ומדמי לה אהדדי ע"כ לא ס"ל כהרמב"ם יעו"ש היטב בח"מ שם ובב"ש שם ס"ק ד"ה ועכ"פ אם נימא דא' אומר מת וא' אומר נהרג שוה לא' אומר חביות של יין וא' אומר שמן יהי' סתיר' לגוף ההיתר של נידון הקידושין מחמת הכחשת העדי' דבטל העדות משום דהיא הלכ' פסוקה בש"ע ח"מ דבטל העדות כשיש הכחש' ביניה' בין יין לשמן ושאף העד א' אינו זוקק לשבוע' כיון דהמחבר בעצמו לא ס"ל כן ופסק באה"ע סעיף ט' הנ"ל דאף הכחש' שבגוף העדות דא' אומר מת וא' אומר נהרג קיים העדות כעד אחד עכ"פ דמתירין את אשתו אך אמנם י"ל דהאלשיך ס"ל כמ"ש הב"ש בס"ק כ"ה הנ"ל בתירוצו הראשון דס"ל להמחבר דליכא פלוגתא כלל בין הרמב"ם להראב"ד. ורק דהכחשה דמת ונהרג דומ' להכחשה דמנה שחור או לבן כו'. דגם כאן כיון שראה דאינו חי אינו מדקדק כ"כ בסיבה מה מת כו' יעו"ש והנה לכאורה הנה יש עפ"ז ג"כ מקום לפקפק על בטול הקידושין ולומר כיון דרואה העד דנתקדשה אינה מדקדק באיז' סיבה נתקדשה וכמו לגבי מת ונהרג אולם באמת הוא דבר שאינו דבשלמא במת ונהרג דבשניה' משיאין את אשתו שם דוקא י"ל דאינו מדקדק העד בסיבה שמת משא"כ כאן לגבי קידושין דיש חילוקי דיני' בעניני העדות הקידושין שפיר העד מדקדק באיז' סיבה נתקדש' כמו בחביות יין ושמן דצריך לדקדק באם יצטרך להחזיר חביות של יין או של שמן וכמו כן כאן כיון דיש חילוק בדין כשנודע באי' סיבה נתקדשה אז דרכן של העדי' לדקדק ויש הוכחה לסברא זאת ממה דקש' על תירוצו של הב"ש הנ"ל כמו שהקש' בס' בית מאיר מן אחד אומר בסייף וא' אומר בארירן דג"כ עדותן בטיל' ובע"כ צ"ל כמ"ש הבית מאיר דשם החיוב והפטור תול' בזה דאילו בסייף א"צ אומד ואילו בדבר אחר צריך אומד כדכ' הרמב"ם בהל' רוצח בפ"ג ומוכח מזה דהיכא דיש חילוק בדין לגבי הכחשת העדים לא אמרינין דעדי' אינם מדקדקי' על הסיב' ועפ"ז שפיר הוצרך האלשיך לסברא מחודשת הלזו כדי שלא יהי' שום פקפוק על ההיתר משום דבנידון דידי' הי' בשעת מתן מעות ורק דמ"מ כיון דיש חילוק בדין בלאחר מהן מעות שוב הכחש' כזאת מבטלת את העדי' ואינו דומ' לאחד אומר מת ואחד אומר נהרג וכו':
והנה בנ"ד נתחזק עוד ביותר היתר ההוא מחמת שהעדי' מכחישי' זא"ז דבכאן יש מקום לומר דהכחש' שבין העדי' גורמת שינוי הדין בכאן בעצמו ולא נצטרך כלל לחידוש שחידש האלשיך דכשנשתנה הדין אף במקום אחר ג"כ יס יותר ביטול להעדאת העדי' וכמו שיתבאר אי"ה שינוי הדין שיש ע"י ההכחש' ומקודם אני מקדי' שכל הוצעת דברי' שהוצעתי הוא כדי לסלק המורך שבלב להסכי' על היתר זה מחמת שרש"י וראב"ד חולקי' על הרמב"ם בדין הנ"ל ולפי דברי הח"מ ס"ק י"ט הנ"ל גם הרא"ש לא ס"ל כהרמב"ם דהכחש' שבגוף הענין הוי הכחש' בחקירות ועכ"פ יש לפקפק מדברי המחבר שפסק במת ונהרג מקבלין עדותו אמנם מאחר דמצינו לרבותינו שהתירו וחזרו והתירו שהמהרי"ט והאלשיך שניה' לא חששו כלל לדעת רש"י וראב"ד ורק לפסוק כהרמב"ם בלי שום פקפוק ושהמהרי"ט אינו מצריך כלל שיהי' שום שינוי הדין ע"י הכחשות העדי' וכמבואר בדבריו בסי' מ"ב בד"ה ונבוא לחקור אחר עדות שניה' יחד שנרא' שאין עדותן מכוונת כו'. ואפילו אם נאמר שלדברי שניה' היא מקודשת מ"מ עדות מוכחשת היא כו' וסיים בסוף הדיבור דההיתר מחמת שהכחש' היא בגופו של עדות כו'. אף שכ' מתחיל' שלדברי שניה' היא מקודשת ואין שינוי דין ע"י הכחש' והאלשיך שהוסיף סברא מחודשת הנ"ל וכפי מה שכתבתי שנלענ"ד בכוונתו כדי שלא יהי' איז' פקפוק ג"כ אינו חושש לדעת רש"י והראב"ד ורק כפי מה שכתבתי דחושש אם לסמוך על פסק המחבר בחביות יין ושמן כיון שיש סתיר' בדברי המחבר בעצמו שפסק המחבר בא' אומר מת ואחד אומר נהרג מקבלין עדותם ולכך הוצרך לחדש סברא הנ"ל דכשנשתנ' הדין ע"י הכחש' אף במקום אחר ג"כ אינו דומ' לא' אומר מת וא' אומר נהרג א"כ אדידהו דהני רבוותא ניקום ונסמוך ובפרט שנידון דידן הנשאל יש חילוק בדין ע"י הכחשת העדי' בכאן בעצמו ולא נצטרך כלל לסברת האלשיך בסברא מחודשת הנ"ל ורק דבכאן יש שינוי הדין ע"י ההכחש'' דהלא לדברי העד השני בין בהגד' הראשונ' שהי' שניה' אדוקי' בטבעת ואמר לה האמ"ל ועזב את הטבעת בידה הוי קידושין דבשעת מתן מעות בלי ספק וכן מבואר גם בתשובות הרב מפ"ב בתשובתו השני' ורק מה שכ' עוד דא"צ לראי' מגט ומשיחה אלא כיון דאפי' יהיב לה למתנ' לא קנתה במשיכתה אלא מאי דתפסה ביד' ואידך דידי' הוא עד שיסיר ידו ויעזוב בידה ופשיטא שאותו חלק היה שו"פ אינני מוד' לו בזה רק דלולי הראי' מגט ומשיחה שכ' מהרי"ט וכונתו משום דילפינין הוי' מיציא' ולולי זאת הוי אמרינין דקנתה מה שתפוס בידה הי' מקום לומר כיון דבאמת לא נתן לה למתנ' ורק לקידושין וכמו שאמר לה אף טרם עזבו בידה האמ"ל א"כ הוי שתיק' דלאחר מתן מעות אף קודם שעזב בידה אם אותו חלק שביד' שו"פ דאימא דלא רצה לקדש אותה בכל הכלי בדוקא רק אפי' בשו"פ שביד' וגם היא נתרצית לזה וממילא הוי ספק קדושין לדעת הרי"ף והרא"ש כיון דמסיק אתון דשמיע לכו חושו לה הלכך לאפוקי צריכ' גט כו' א"כ גם כאן הוי ספק קידושין אף טרם עזבו ביד' או אפשר אפי' ודאי קידושין מחמת דלא שייך כאן דתתחייב באחריות וכמ"ש מהרי"ט בסי' ל"ח משום שהית' יכול' לסלק ידה תיכף כששמע' שאמר לה האמ"ל ויהי' נשאר בידו ולא יפול ע"ג קרקע ומדלא עבד הכי אלמא נתרצית בקידושין אמנם מאחר שיש ראי' מגט ומשיחה ומשום דמקשינין הוי' ליציא' דעד שלא סילק ידו לא מיקרי נתינ' וכמבואר במהרי"ט שם ממילא הוי שתיקה דבשעת מתן מעות. ואף גם בזה יש התווכחות בין גדולי הדור שבדורינו כאשר נדפס מחרש ס' שנקרא שמו בשם שו"ת גור ארי' יהודא דכ' בחלק אה"ע להתווכח עם כבוד הרב הגאון מהו' מאיר אב"ד דק' בראד דדעתו כששניהם אדוקין בקידושין והבעל יכול לנתקו דאינה מקודשת והמחבר הנ"ל חולק עליו יעו"ש בסי' הנ"ל וגם בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' מ"ח כ' שם מה שפלפל בנידון זה עם בעהמ"ח ס' גור ארי' יהודא הנ"ל וכשאני לעצמי יש לי ג"כ איז' עיון בזה ואי"ה אם יזכני לחזור ולעיין ולכתוב כל הדברי' הנכתבי' בקונטרס הלז בעיון שנית אז ג"כ אכופף ידי בענין התווכחות הנ"ל כיד ד' הטוב' עלי עכ"פ לדברי העד השני ההוא הוי קידושין בשעת מתן מעות אמנם לפי דברי העד הראשון בהגדתו בפעם הראשון דשם לה הטבעת על אצבעה ואמר לה הרי את מקודשת לי ובהגדתו שהגיד בפעם שנית אמר בזה דברי' מבולבלים ונסתרי' מרישא לסיפא שאמר בזה"ל האט ער עס איהר גיוויזין אין האט איהר דאס פינגרל אן געטוהן אויף דעם פינגר נאר איך גידענק נישט געוויס אויב ער האט איר דאס פינגרל אן געטוהן אין האט גיזאגט הרי את מקודשת אויב ער האט נאך מער גיזאגט האב איך נישט גיהערט כו' ודברי' ההם הם כדברי שגעון וכי משתעי אינשי הכי לומר ששם הטבעת על אצבעה ורק שאינו זוכר אם שם הטבעת על אצבעה והבד"צ עשו שלא כהוגן מה שלא שאלו אותו ביאורי הדברים וכעת שלא שאלו אותו כיון שלא העלו על מכתבם רק הלשון בלבד בגמגום וגם שמעתי מפי הבד"צ שכבר לשכח מהם קבלות העדות ההיא מחמת שהוא יותר משנ' שנגבה העדות לפניהם א"כ ע"כ צריך לסמוך עצמינו על ביאור הלשון שיש להעמיס בזה ודע"כ הי' כונת הדברים שרא' והבין איך שהושם הטבעת באצבעה ע"י המקדש ורק שאינו זוכר אם ראה שומת הטבעת מתחילתו ועד סופו או שלא ראה מתחיל' ורק ראה השימה של הטבעת דהיינו שראה שהטבעת הוא באצבע' ע"י המקדש שנתן הטבעת לידה הוא והנה זה ידוע שמתחילת שימת הטבעת על ראש האצבע עד שהושם הטבעת על תחתית האצבע כדרך קישוט צריך שהי' מועטת ואפשר יותר מכדי שאילת שלום אפילו מן תלמוד לרב ומאחר שהעיד העד שבשע' שרא' שהושם הטבעת על אצבע' היינו על תחתיה אצבע' אז שמע שאמר הרי את מקודשת א"כ קבלת כסף הקידושין הי' תיכף כשנתן לה הטבעת על ראש אצבע' וששוב לא אחז המקדש בהטבעת רק להורידו לתחתית האצבע שלה כדרך קישוט א"כ הוי קידושין דלאחר מתן מעות דהוי רק ספק קידושין וגם הגד' שהגיד העד בפעם ראשון בלי גמגום ורק אמר בסתם דשם לה הטבעת על אצבע' ואמר לה הרי את מקודשת לי ג"כ מתפרש כך דבשעת גמר השימה אמר לשון הקידושין אף דקבלת טבעת הקידושין הי' תיכף בתחילת השימ' וממילא דהוי קידושין ההם כשאר קידושין שלאחר מתן מעות דהוי רק ספק קידושין והלא יותר מזה מבואר בשו"ת דברי ריבות סי' רע"ט בענין שזרק לה הטבעת על שולי' ואמר לה בלשון לעז וכו' דמשמעות דברי העד הוא שאחר שזרק לה הטבעת על שולי' אח"כ אמר לה מה שאמר כו' יעו"ש הרי אפילו בקידושין שע"י זריק' שאינו צריך לשהות כלל ס"ל דמשמעות הלשון מור' על שתיק' דלאחר מתן מעות מכ"ש בנ"ד בשימת הטבעת על אצבע' היינו מראש אצבע' עד להוריד למט' בתחתית האצבע כדרך קישוט דצריך שהי' מועטת די"ל ולדון דהוי שתיק' דלאחר מתן מעות ונהי דאין לסמוך בזה מכל וכל על סברת הדברי ריבות הנ"ל שיהי' נחשב עדותו כאילו מעיד במפורש על שתיק' דלאחר מתן מעות וממילא דלהפוסקים דס"ל דשתיק' דלאחר מתן מעות לא חיישינן לה כלל והא דקאמר רבינא אתון דשמיע לכו חושו לה הי' רק מפני כבודו של ר' הונא ברי' דר"י ולא שהלכ' כן לא מועיל עדותו של זה העד כדין שתיק' דלאחר מתן מעות דקש' במאוד לסמוך על סברת שו"ת דברי ריבות עכ"פ נוכל לסמוך על סברת דברי ריבות לענין ספק ובפרט בנ"ד דעדיפא טובא מנידון של דברי ריבות דנוכל לומר דאפילו להפוסקים הנ"ל דפסקו דשתיק' דלאחר מתן מעות לא חיישינין כלל דבנ"ד הוי ספיקא אם לדון נ"ד לשתיק' דלאחר מתן מעות או לא ועכ"פ יש חילוק והפרש לענין דינא בין הכחש' שבין שני העדים דלעד א' הוי ספק קידושין וכנ"ל ולדברי העד השני הם קידושין של שעת מתן מעות ודומ' לא' אומר בסייף וא' אומר בארירן שכ' בס' בית מאיר הנ"ל בסימן י"ז דאינו דומ' לא' אומר נהרג ואחד אומר מת משום דכאן לדברי האחד צריך אומד משא"כ לדברי השני או כמו א' אומר בכלים לבנים ואחד אומר כלים שחורים דמפורש בסנהדרין דף מ"א שהובא ג"כ בס' בית מאיר הנ"ל בסודר שחנקו בו והיינו דשני הסודרים ידועים וצריך אומד עם מי איז' מהסודרים ראוי לחנוק בו ה"ה כאן דלדברי האחד הוא מקודשת בודאי בלי שום ספק ולדברי העד האחר הוי או ספק מקודשת או אינה מקודשת כלל ועדיפא כאן מעובדא דנידון של האלשיך דבנידון דידי' לא הי' שום הפרש וחילוק בין העדאת העדים רק שהי' הפרש וחילוק במקום אחר:
והנה כל הדברים הנ"ל המה באם לא יוכשר בעיני לעמוד על דעתי בענין מה שכתבתי לדחות דברי הרב מפ"ב במה שכתב דא"צ לקבל העדות גם בפני המקדש מחמת דאין משיבין את הארי לאחר מותו אבל לפי מה שברור בעיני לפי דעתי הקליש' דצריך לקבל העדות לפני המקדש בדוקא וכמו שהארכתי לעיל אזי בפשיטות יותר יש שינוי הדין ע"י הכחשת העדים כיון דהגדה הראשונה הי' שלא בפני המקדש ממילא הגדה השני' היא העיקר לדעת רוב הפוסקים בח"מ סימן ך"ח סעיף ט"ו דאין דנין עפ"י עדות שנתקבל שלא בפני בע"ד וחוזרין ומגידין והרי בהגד' השני' אמר העד הראשון שלא שמע מן המקדש רק שאמר הרי את מקודשת ותיבת לי לא שמע א"כ לפי מה דפסק המחבר בסי' כ"ז סעיף ב' אינה מקודשת דכאן לא דיבר המקדש עמה מעסקי קידושין מקודם כפי דברי העדים שלא אמרו בשני הפעמים שום דברים מתחילה ורק שהי' מראה הטבעת להבתול' או שביקש' ממנה הבתול' להראות לה הטבעת וכן עשה וזולת זה לא היה שום דיבור מעניני קידושין והגם שהמקדש אומר שמקודם הקידושין כשראת' הבתול' את הטבעת בידו ביקשה ממנו הבתולה את הטבעת ולא רצה ליתן לה ואמר לה מקדש זיין וועל איך דיך יוא דער מיט אין לו נאמנות בזה כיון שמכחיש דברי שני העדי' בזה והא דאחר דבריו של המקדש אמר ע"א ככל דברי המקדש ועד השני אמר שמקודם דיבר המקדש מענין קידושין ורק שאינו זוכר אם דיבר עמה הנה א"צ לפנים דאחר שכבר העידו העדים עדותם בפעם השני שהיה בפני המקדש והמתקדשת שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד ואפילו לדעת המחמירין בלא אמר לי שמבואר ברמ"א סימן כ"ז סעיף ד' כ' הב"ש ס"ק י"ד דכשאיכא עוד ריעותא גם המחמירין מודים וכאן הא איכא ריעותא בגוף כסף הקידושין במה שהטבעת הי' נרא' שהוא של זהב ולא היה רק איבר גיגולד ומבואר בב"ש סימן ל"א ס"ק ג' כשיש בו זיוף ודהוא היתה סבורה שהוא של זהב י"ל דאין רצונה להתקדש אלא כשהוא של זהב ומה שכתב בזה הרב מפ"ב להוכיח מן נתינת הצ"ל שהי' כונת המקדש לקדשה רק בהנאת קישוט ומש"ה נתן לה צ"ל אח"כ בעד הנאת הקישוט אף שהטבעת הי' שוה ג' שיין עכ"פ. הנה במח"כ לא היה ראוי לגאון מובהק כי"ב להעלות על מכתב תשובתו דברי הבל כאלו ואיך יש לדייק מעניני שחוק והיתול כאלו איזו ענין גדול כזה על גוף הקידושין ודהרי רק עד השני אמר מענין נתינות הצ"ל ועד הראשון לא אמר מזה מאומה וגם העד השני סותר את דבריו בהגדתו בפעם שני ממה שהגיד בפעם ראשון ולא מבעיא לפי מה שאמר בפעם הראשון דלאחר שקיבל המקדש את הטבעת או שהיא זרקתו לו ורק כשכבר היה הטבעת בחזרה ביד המקדש נתן לה הוא א' צ"ל ואמר לה הרי לך בעד הטבעת והיא נתנה את הצ"ל בתוך התיבה וא"כ האיך יש ה"א לדייק מענין שנתהוו' אחר הקדושין ואחר החזרת הטבעת לידו שיהי' מזה הוכח' על הכונ' של נתינת הקדושין באיז' ענין הי' אלא אפילו למה שאמר עד ההוא בהגדתו בפעם שני דלאחר שעזב הטבעת ביד' נתן לה הצ"ל בעד הטבעת ואז החזיר' לו את הטבעת הלא אמר העד ההוא שהי' החזרת הטבעת ממנ' אליו ב' או ג' מנוטין לאחר שהחזיק' בטבעת והלא מעש' שהי' אחר כ"ד אין מקום להוכיח על הכונ' שהי' בשעת הקידושין וזולת כל זה הלא אפילו הוכחות טובות שהי' בשעת מעש' הקדושין ג"כ אין מועילין לחזק את הקידושין ולהוכיח דהי' הכונ' בהנאת קישוט דהרי הח"מ בסי' כ"ח ס"ק ל"ד וסי' ך"ט ס"ק ג' מביא דעת העיטור שאפי' אמר במפורש שהיא מקדש' בהנאת קישוט לא מהני ולא הוי רק ספק קידושין ואף למה שכתב הב"ש בס"ק מ"ח כדעת הרא"ש עכ"פ צריך להודיע לה במפורש שהוא שאול בידו כדי שתדע שמקדש' רק בהנאת הקישוט ולא תסבור שהוא לטבועין והגם שאמרת הבתול' לאחר הגדות שני העדים בפעם שני שהוסיפ' הבתול' איך שאמר שהטבעת הוא של אחיו יוסל הלא היא מכחשת בזה דברי שני העדים שהעד הראשון אמר בפעם הראשון שאינו יודע אם הי' הטבעת של המקדש או של אחיו יוסל ובפעם השני אמר שאינו זוכר אם אמר המקדש שהטבעת הוא של אחיו יוסל או שהוא שלו בעצמו והעד השני בפעם הראשון לא אמר מאומ' מזה ובפעם השני אמר שאמר המקדש קנ' הטבעת מן ר' חיים צורף ועכ"פ מה לנו להטריד עצמינו בזה שהם דברים של מה בכך כיון דעכ"פ ברור דאין לנו לדייק ממעש' שהי' לאחר החזרת הטבעת או בשעת החזרת הטבעת שהי' ג"כ אחר כ"ד של הקידושין להוכיח מזה על אופן הקידושין ובפרט שנרא' וניכר שנתינת הצ"ל הי' לשחוק ולהיתול ודברי הרב מפ"ב שדן מזה שהי' כונת הקידושין על הנאת הקישוט אינם אלא דברי תימה. והנה מה שפקפק הרב מפ"ב. בגוף ההיתר שע"י הכחשת העדים כנ"ל מחמת שיש שני עדים שפוסלין את עד א' מעידי הקידושין ולא נשאר רק ע"א כשר על הקידושין ושייך בזה חומרת הסמ"ג כשמקדש רק בע"א הנה לא ביאר את דבריו דהחשש הזה אינו רק לגבי המקדש דעור' על הקידושין אבל על המתקדשת דמכחיש' ולפי דברי' לא הי' כאן דינא של קידושין כלל אין עלי' שום חשש וחומרא וכמבואר בהגהות רמ"א שם דבסימן מ"ב סעיף ב' דאם אחד מכחיש העד אין לחוש ולקמן אי"ה אבאר שכ' הח"מ דמהר"מ פדוואה חונך בזה להחמיר י"ל דבמקום דאיכא עוד קולא אין להחמיר וכאן איכא קולא דסבר' דהטבעת הוא של זהב ואינו רק איבער גולד וכמ"ש לעיל. וגם מה שסתר הרב הנ"ל חששא זאת מחמת דהעד לא נפסל ע"י האומד ומייתי מהא דר' שמעון בן שטח בשבועות דף ל"ד הוא ג"כ שלא בדקדוק דהא דלא אזלינין בתר אומדנא וכעובדא דר' שמעון בן שטח הוא רק לענין דיני נפשות וכמבואר שם בגמ' דריה"ג סובר באמת דבד"מ אזלינין בתר אומדנא והכי קיי"ל מה שאין כן בד"נ וכמבואר ברמב"ם הל' עדות פי"ז הל' א' שכ' שם ואין לך עדות שמתקיימת בראי' או בידיע' אלא עדות ממון והנה לא הבנתי מה שכ' האו"ת סי' צ' בענין המבואר שם בסעיף ו' ובסעיף ט"ז דגבי ממון מתקיים העדות בידיע' בלא ראי' דכ' שם האו"ת סס"ק י"ד לענין שכ' הב"ש בעידי קידושין אי מתקיימת בידיע' שלא בראיה דאפילו אי לדיני נפשות מדמינין להו הא כ' התוס' בשבועות דף ל"ד ד"ה דאי אית לי' דר' אחא דהיכא דעלת' לו נשיכ' על ראשו וניקב קרום של מוח וכדומ' נהרג כו' הם דברי' תמוהי' מאוד ודלא כ' התו' כן רק דאפילו אליבא דכ"ע אפי' אי לית לי' דר' אחא משכחת אומדנא בדיני נפשות כמו שעלת' לו נשיכ' כו' דאפילו רבנן מוד' דכהאי גונא הוי אומדנא והיינו לענין ד"מ ודהוי אומדנא טוב' וא"כ תיקשי קושייתם על לשון הגמרא דאמר לימא ריה"ג לית לי' דר' אחא כו'. דמשמע דאי לית לי' דריה"ג הא דר' אחא ניחא ותיקשי הא עדיין איכא אומדנא טוב' דאפילו רבנן דפליגי אדר' אחא מודו בה אבל להעמיס בלשון התוס' דבאמת אף להלכתא אם עלתה נשיכ' על ראשו וניקב קרום של מוח דנהרג ע"י אומדנא זו הוא דבר תמו' דאיך נפרש המשנ' וברייתא דסנהדרין דף ל"ז דתני במשנ' כיצד מאיימין את העדים כו' שמא תאמרו מאומר כו'. ותני עלה בברייתא כיצד מאומד כו' אם כך ראיתם כו' תניא א"ר בן שטח כו'. ואף דמפרש שם בגמ' במסקנא דאע"ג דפסילו בד"מ אמרינין להו בד"נ היינו כדי דלא נצטרך לומר דמתניתין ר' אחא היא ולא כרבנן ובאמת לפי מה דמסתפקא להתוס' שם בסנהדרין ד"ה כמאן כר' אחא דלמסקנא דהכא כו' א"צ לאוקמא דר' אחא בד"מ דוקא כו'. וכ"כ התוס' בשבועות ד"ה דאם אית לי' דר' אחא דלפי המסקנא דמוקי לה כרבנן מצינו למימר דר' אחא אית לי' אומדנא אפילו בד"נ אז נצטרך לומר דמתניתין דסנהדרין דשמא תאמרו מאומד כו'. וכעובדא דר' שמעון בן שטח באמת לא אתיא כר' אחא וכן משמע מלשון התו' דשם דכתבו דודאי מעיקרא דס"ד כו' ואית לן לומר כו' כי היכא דתיתוקם מתניתין כוותי' דדוחק לפרש כונת התוס' דהיינו דוקא מעיקרא קודם דאסיק אדעתי' דאע"ג דפסולי בד"מ אמרינין להו בד"נ דאז דוקא מוכרח לומר דר' אחא לית לי' אומדנא בד"נ משא"כ למסקנת הגמרא י"ל דאית לי' לר' אחא אומדנא בד"כ ומ"מ אתיא המתניתין כדר' אחא דלא בא המשנ' דשמא תאמרו לאפוקי רק הא דר' שמעון בן שטח בדוקא ומטעמא דכתבו התוס' בד"ה כמאן כר' אחא דבדוחק יש למצוא דלחייב ר' אחא בההיא דר"ש בן שטח כו' יעו"ש דמלבד דהוא דוחק להעמיס כן בלשון התוס' אף גם דא"א לפרש כן מחמת לשון הברייתא דסנהדרין דכיצד מאומד אומר להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו כו'. אם כך ראיתם לא ראיתם כלום דמפורש בהברייתא שהטעם מחמת שהוא מאומד ולא מחמת דלא ידעו העדים שהרגו בתוך כ"ד של התרא' שכ' התוס' ולזאת דברי האו"ת דכתב אליבא דהתו' אף להילכתא אם עלתה נשיכה על ראשו וניקב קרום של מוח נהרג תמוהים המה ודבד"נ לא מתקיימא העדות בידיעה בלא ראי' וכמבואר בל' הרמב"ם פ"ט מהל' עדות הנ"ל הל' א' דאין לך עדות שמתקיימת בראי' או בידיעה אלא עדות ממון. והנה נסתפקתי עפ"י דברים האמורים איך הדין לענין לפסול את עדים עפ"י ידיעה בלא ראי' והיינו כשמעידין על פסולו בדברים ברורים שאנן סהדי דלדברי העדות המעידין על פסולו ע"י מעש' שעש' במעש' ההוא הוי דבר המוכיח וכאלו ראה בעצמו שהוא גנב את הגניב' נראה קצת לפום ריהטא לדייק מלישנא דב"ש סימן מ"ב ס"ק י"ב דכ' ובח"מ ס"ס צ' שם כ' בשם הרמ"ה דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראי' לפ"ז י"ל בקידושין ג"כ מהני בלא ראי' וס"ל כמרדכי כי לענין דרישה וחקירה קיי"ל קידושין דומ' לד"מ כו' וסיים הב"ש בסה"ד שלו אם עידי קידושין א"צ דו"ח ש"מ דדמי' לגמרי לד"מ יעו"ש אם כן משמע מדבריו דהיכא דצריך דו"ח דומה לד"נ בזה דלא מתקיימא בידיעה בלא ראי' והנה הלא לפסול אדם מישראל להוציאו מחזקת כשרות פשוט וברור דצריך דו"ח וכמבואר בשו"ת כו"ב מ"ק חלק אה"ע סימן נ"ז בשם חכם השואל שם תיכף בתחילת התשובה והנו"ב מסכים עמו וכ' דסברה ישרה היא רק דמפלפל שם בענין אומר אחד איני יודע יעו"ש א"כ נראה דלפסול אדם מישראל ס"ל לב"ש דלא מהני עדות ידיעה בלא ראי' אך אמנם לפי האמת אינו כן דע"כ כונת הב"ש אינו רק דהיכי דא"צ דו"ח ע"כ דומה לד"מ לענין דמתקיימת בידיעה בלא ראיה אבל להיפוך היכא דצריך דו"ח ליכא לדייק כלל מדברי הב"ש ורק די"ל דאף דצריך דו"ח מ"מ מתקיימא בידיעה בלא ראיה כשאר ד"מ דהא מוכח כן מדיני חבלות דקיי"ל דצריך דו"ח וכמבואר בריש סימן ל' ואעפ"כ אמרינין בשבועות דף מ"ו ע"ב בעלתה נשיכה בגבו מתקיימת העדות בידיעה בלא ראיה וכמבואר בש"ע ח"מ ס"ס ב' סעיף ט"ז.