אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן טו

סימן יד

בסי' שלפ"ז הזכרתי שהמעיינים הראשונים בדבר גוף השאל' היו כבוד חתני הרב הגאון אב"ד דק' שינאווא וכבוד הרב החריף אב"ד דק' גריבוב ואני בעצמי בקשתי כן מאתם שהמה יעיינו בענין הנשאל והי' כונתי שהי' קשה בעיני בעתים הללו שאני מוטרד להכניס עצמי בעיון של חומרת אשת איש ודמיתי שיהי' בכח האפשר לסמוך עליהם ואח"כ כששלחו דבריהם אלי ולא הוטבו בעיני דבריהם אז כתבתי אני את תשובתי כיד ד' הטובה אלי ושלחתי אליהם את תשובתי כדי שיהי' היתרים של מוסכם גם מאתם והמה כתבו אלי פקפוקים על דברי תשובתי כאשר דבריהם בכתובים המה תחת ידי. והנה במה שכיונו לדעת אחת לפקפק על היתר הראשון שלי שכתבתי עפ"י דברי שו"ת צ"צ סי' מ"ה דקליפת העור מן הפדחת אינו בכלל ניטל הפדחת ושוב לא הי' הזמן גורם להאריך אליהם במכתב מה שיש להשיב על כל דבריה' ובפרט שכבר נאבד ביני וביני מכתב הרב דק' גריבוב שכ' אלי בראשונה קודם ששמתי על הלב לכתוב דברי תשובתי שהשבתי כפי המבואר בסי' שלפ"ז שכתבתי את דברי תשובתי אחר שעיינתי בם בדברי הרב דק' גריבוב שהי' קיים אצלי בשעה שכתבתי את הסו' הנ"ל לכן השבתי על הפקפוקים שלהם על דברי תשובתי הנ"ל שיתבארו אי"ה מתוך דברי השבתי רק פא"פ לכבוד חתני נ"י ושאין שום סתירה על היתר הראשון הנ"ל מחמת הפקפוקים שלהם וכשאני לעצמי הנני מעלה על המכתב דברים ההם שאמרתי מפה להחתן ומקודם מהצורך לכפול דברים שנכתבו בסי' שלפ"ז ודעיקר יסוד ההיתר הוא עפ"י שכתבתי שם באריכות לסתור הראיות שהביא בס' קהלת יעקב להוכיח דכשנחסר המיעוט מאיברי הכרה והרוב קיים אינו בכלל ניטל האבר ההוא ורק כתבתי דאף שיש לסתור הראיות שלו מ"מ לדינא נראים דבריו עפ"מ שהוזכר בס' שב שמעתתא ז' פרק ט"ו קולא אחת בשם שו"ת גאוני בתראי דכשהעד מעיד על גוף ההכרה ואיך שהכיר את המת בטוב ע"י הפדחת לבד אע"ג דליתי' לפ"פ דג"כ מהני יעו"ש ואינו מהצורך לטפל בביטול דברים ההם כי הם בטלים מעצמם מדברי הס"ס והפוסקים דאין מעידין אלא על הפ"פ עם החוטם כו'. אך אמנם עפ"י דברים ההם איך שיש מקום לחלק בין כשהעד מעיד בסתם שיודע שהמת ההוא הי' פב"פ בין כשאומר שהכירו היטיב באיזה אבר שמאיברי הכרה על פי זה נראה ברור דכשהרוב אבר מאיברי הכרה קיים דבזה בודאי מהני כשאומר העד שמכירו יפה יפה ע"י האבר ההוא דמהני כיון דזה לא יצא מכלל הא דאמרו אין מעידין אלא על הפ"פ עם החוטם כיון דרובו קיים ורובו ככולו וגם אין שום חשש ריעותא לומר דההכרה אינה טובה כ"כ מחמת שנחסר מקצת האבר כיון דהעד אומר במפורש שהוא מכירו בטוב ע"י רוב האבר ההוא ועפ"ז כתבתי דבדוגמא זה ממש יש להתיר בנ"ד דהוי בכלל מעידין על פ"פ עם החוטם כיון דקליפות המצח אינו מגרע להכרת הפדחת וכדברי הצ"ץ ואף שהצ"ץ אינו רוצה לסמוך על העד ההוא היינו משום שהעד עצמו הגיד שע"י שהי' העור נקלף מפדחת וחוטם לא הכירו בפרצוף שלו ממש משא"כ בנ"ד שהוכחנו מלשון העד שלאחר שנתעורר לו ההכרה ע"י שאר איברי ההכרה הי' לו הכרה טובה גם בפדחת ודאינו דומה כלל לדברי תשובת גאונים בתראי שהביא השב שמעתתא הנ"ל שאין מקום לסמוך עליו כלל דהתם הוי העדאת העד בלי פ"פ וחוטם משח"כ כאן דהוי העדאת העד בפ"פ וחוטם כראוי וגם איכא הכרה טובה שהכירו העד א"כ אין שום פקפוק על העדאת העד ועפ"י היתר הזה אין מקום כלל לחשוש ולומר שמא הי' חסר מבשר שתחת העור וכאשר חשבו חתני נ"י והרב דק' גריבוב לחשוש חשש זה ושהרי הרב אומר להיפך שם בב"ב הנ"ל דכ' מענין העד יהודא בן יעקב שכיון שהעיד שהכירו בפנים מהי תיתא לומר דלא הי' לו פדחת וחוטם ואי משום שדוד הלוי העיד שלא הי' פדחתו וחוטמו שלם שהיתה העור נקלף כו' הא כבר בארנו דקליפת העור לא מיקרי חסר עכ"ל הצ"ץ א"כ כמו כן בנ"ד אין מקום לחשוש שמא חסר גם הבשר ובפרט אפי' אם נחסר קצת מן הבשר עכ"פ רובו קיים ודגם שאפי' על העור שנקלף ג"כ כתבתי דעפ"י דקדוק מלשון העד משמע שרק מקומות מקומות יש שנקלף ממילא דאפי' להמתעקש בלשון העד ואומר דהמשמעות הוא דנקלף כל עור המצח עכ"פ לא נודע אם נחסר קצת מהבשר כלל ואפי' אם נחסר קצת מהבשר אימא שלא נחסר כל הבשר ונשאר רובו עכ"פ וזה דבר פשוט דכיון שהעדאת העד שלפנינו מועיל בטוב אין לנו להמציא חששות כאלו ולהסתפק ע"ז בההתרה ומה שכ' חתני נ"י והרב דק' גריבוב דאינו דומה להא דצ"ב דהי' קליפת העור שהי' מושלך במים משא"כ כאן שנראה שהי' ע"י מכות הקורדם הם דברים שאין בהם ממש כי בכאן יש לתלות ביותר דהי' קליפת העור ע"י שנדבק חלק הפנים בארץ ע"י השלג וכשלקחו בחוזק את חלק הפנים להפרידו מן הארץ בודאי יש לתלות ביותר דעי"ז נקלף העור מן המצח וכמו שנראה וניכר מלשון שאמר העד בזה"ל כשלקחו הגוף על העגלה וראה השערות על הארץ וביקש ליקחם ולא הי' יכול מחמת שהיו מחוברים לחצי הראש דהיינו הפנים שהי' איין גיקאפט בתוך השלג ולקח קורדם אין האט אויס ניקאפט הפנים מתוך השלג כו' א"כ כיון שהוצרך ליקח קורדם ולחפור את הפנים מתוך השלג קרוב הדבר שהי' נדבק הפנים בארץ ע"י השלג וכפור בדביקות גדול וכשלקח קודדם וחפר את הפנים משם בודאי יש לתלות דעי"ז נקלף עור המצח ומאין הרגלים לחשוש שמא נחסר גם מהבשר וגם חוץ למציאות הזה ג"כ יש לתלות המציאות בענין אחר דהיינו דמסתמא קודם ההריגה הפילוהו הרוצחים על הארץ ואפשר לא פעם אחת ורק הרבה פעמים ועי"ז יש מציאות קרוב שנקלף העור מן המצח אבל לתלות שע"י מכות הקורדם נקלף עור המצח וכמו שכ' חתני הרב נ"י והרב דק' בריבוב ושעי"ז יש לחוש שמא נחסר הבשר הוא דבר רחוק מאוד כיון שמכת הרוצחים הי' עם הקורדם רק לחתוך חלק הפנים מחלק העורף שנשאר מחובר עם הגוף וכפי הנראה שלא שלטה הקורדם בצד הפנים כלל שאם הי' שליטות הקורדם גם בצד הפנים בודאי לא הי' קליפות עור לחוד רק בודאי הי' עושה הקורדם פצעים וחבלות ומדליכא שם פצעים וחבלות בצד הפנים אין סברא לתלות קליפת העור בקורדם כלל וגם מ"ש הרב דק' גריבוב לחלק בין גלד דק בין גלד עב הנה בזה מבואר מפורש בצ"צ הנ"ל דדוקא גבי אתרוג מחלקים בכך ומשום שנשתנה המרחה שבתארוג ודהוי כמו חזזית יעו"ס ממילא דלענין שיהי' בכלל חסרון אין חילוק כלל בין גלד דק ובין גלד עב ודאפי' בגלד עב אינו בכלל חסרון:

והנה בענין שני היתרים שכתבתי שם בסי' שלפ"ז יט להוסיף עוד עניני פלפול שנכתב אצלי מכבר זה יותר הרב' מעשרי' שנה אך ורק מחמת שכתבתי פלפולים ההם הי' על דעת להרבות עוד בעיון בכל חלקי צדדי הסותר ולא הספיק הזמן לזאת השמטתי דברים התם מגוף התשוב' הנ"ל ובפרט שבזמן הארוך שביני וביני נתוסף לי תלי"ת הרבה ספרי' שקניתי לי ואם הייתי מעיין פעם שנית בדברים ההם הייתי צריך לחפש חיפוש מחופש בספרי' ההם והי' עי"ז שהיות גדולות לעכב היתר העגונה לזאת עשיתי לפלפולים ההם כאן מדור בפני עצמם והגם שגם כעת אני כותב בלי עיון שנית וגם בלי החיפוש בספרי' שנתחדשו לי מ"מ מחמת שכל קונטרס הלז הכל נכתב על דעת זה לחזור ולעיין בכל הדברים המבוארי' בקונטרס הנז' לכן אני מעלה על המכתב גם דברי' ההם וגופא דעובדא הכי הוי הנה כבוד מחו' הרב הקדוש המפורסים המנו' זלה"ה שהי' אב"ד בק' רחפשיץ שיחר את פני להזדקק בענין שריותא דחתתא עגונה שהית' באיזה קהלה הסמוכ' לק' בארדיטשיב שהי' בעלה ממשפחתו ושלחה אליו היתרי' שהי' לה מהרבנים שבאיקלם שלה וביקשה ממנו להשתדל התרה גם מרבני מדינתינו ולזאת ביקש מחו' הרב המכו' זלה"ה נבג"מ זה ממני לשום עין עיוני זה ומחמת שלאחר העיון והדקדוק לא ישרה בעיני להתיר עגונה הנ"ל לכן החדלתי א"ע מלהשיב שום תשוב' ע"ז אמנם כשאני לעצמי רשמתי אז למשמרת מה שעלתה במצודת שכלי בעיון ההוא ומיחד אני כעת מקומו בכאן מחמת שיש שייכו' לפלפול הזה למה שכתבתי בתשובתי סי' שלפ"ז והנה ראיתי בתשובות הרבנים שבאיקלים דשם המה המדברים להתווכח בדברי הגמ' דגיטין וב"מ דף י"ח ע"ב דאמר ר' אשי כגון דחמר נקב יש בצד אות פלונית ודוקא בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' לר' אשי כו' שגאון א' שהי' אב"ד בק' פאריצק וכמדומ' שהוא הוא אשר יצא ממנו כעת מחדש איזה ס' שנקרא עמודי בית ישראל על הל' יו"ט והל' נדה שהי' מדקדק על הך לישנא של ודוקא בצד אות פלונית כו' דבין אם ר' אשי גופא קאמר לה בין אם סתמא דש"ס קאמר לה בין כך ובין כך כל האי לישנא הוא למותר כל עיקר ודמגוף עיקר לישנא דר' אשי דקאמר נקב יש בצד אות פלונית נשמע ממילא דנקב בעלמא לא ומחמת דקדוק הזה רוצה הרב הנ"ל לחדש דין חדש ופירוש חדש ולומר דאות פלונית היינו כגון אלף או בית וכדומה שבהגט ואף שאינו אומר איזה אלף או בית מאיזה תיבה שבגט ולכך הוכרח להאריך בלשון ולומר ודוקא נקב בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא כדי להורות על כונה זאת דר"ל דדוקא נקב בעלמא לא אבל נקב בצד אות אלף או בית אף שאינו פורט אות ההוא מאיזה תיבה הוא ג"כ הוי סימן מובהק והנה גאון אחר שהי' רב אב"ד דק' קאסנטין שכ' ג"כ תשובתו בענין העגונה הנ"ל השיג על הרב הנ"ל וכ' דל' אות פלונית לא משמע כך דא"כ הי' לתלמודא לומר בצד אלפא או ביתא ולא הי' צריך למלת פלונית ומלת פלונית מורה על אלפא פלונית ור"ל שעומדת בתיבה ידועה ופלונית מורה על מקום האות ולא על ענין האות ועוד כ' הרב השני הנ"ל דהדקדוק שדקדק הרב הראשון הנ"ל הוא דקדוק קלוש ודהוא דרך התלמוד להזכיר הלאו וההן ולא סמך שמכלל הלאו נשמע ההן ובפרט במקום שנותן טעם לדבר וחוזר על הלאו ונותן טעמו בצידו וכמו בכתובות דף ד"א מחוי חתימות ידי' אחספא כו' ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא מסכח לה כו' שרוצה ליתן טעם למה לא יכתוב על מגילתא ואמר מחשש זיוף וכן בזה נותן טעם למה לא מהני סימן בינוני כמו דמהני בעלמא ואומר ספוקי מספקא לי' כו' והנה לפענ"ד טרחו הרבנים הנ"ל א"ע בדברים שאין בהם ממש דלא מבעיא שמדקדוק קטן הנ"ל אין להמציא דין ופירוש חדש אלא אף גם דאפילו אם הי' לנו איזה קושיא חמורה ג"כ א"א לחדש דבר כזה מחמת שהוא נגד המבואר בפוסקים היינו העיטור ומהרד"ך שהביא הב"י על הטור סעיף ט"ו וט"ז וציוני הסעיפים המה בהטור שעם הב"ח דהעיטור כתב דמסתברא דדוקא בצד אות פלוני אבל בצד תיבה פלוני לא וע"כ היינו משום דהא דנקב בצד אות פלוני הוי סימן מובהק הוא משום צמצום המקום של הסימן בצד האות וכן מבואר בדברי מהרד"ך שהביא שם הב"י והיינו דמשמע להו דנקב בגט הוי סי' בינוני דאף דמבואר בשו"ת מ"ב סימן ס"ג דנקבים ביריעות שכיחי היינו מחמת דשכיחי לא הוי סימן מובהק אבל מ"מ הוי סימן בינוני דעכ"פ אף דשכיחי ביריעות מ"מ לא שכיחי בגט ודבסתם גט אין בו נקב דצריך להיות מוקף גויל ופן יזדמן הנקב בחלל האות ולכך רגילין ליקח נייר או קלף שאין בהם נקב ורק לפעמים שדחוקים למצוא קלף שאין בו נקב צריכים ליקח אף עם נקב ואז בחמת יצמצמו שיהי' נשאר הנקב בצד האות ולא בחלל האות כדי שיהי' מוקף גויל ועכ"פ לא שכיחי כ"כ נקבים בגט ולפעמים כשימצחו יש היכר מהדקדוק שדקדק הסופר הכותב את הגט להיות נשאר הנקב בצד האות ולא בחלל האות איך שהי' כתיבות גט זה מחמת הדחק שלא נמצא קלף אחר בלי נקב ולכך הוי נקב סתם שבגט סימן בינוני ובשביל זה כסהס"ב הוא עם צמצום המקום דהיינו שבעצמו את הנקב ההוא בצד אות פלוני ההוא הוי ס"ב בצמצום המקום סימן מובהק עכ"פ זה פשוט דהעיטור ומהרד"ך מפרשו להא דנקב בצד אות פלוני הוי סימן מובהק מצד צמצום המקום נגעו בי' ומסתברא לי' להעיטור דלא נחשוב לצמצום המקום רק כשהצמצום ההוא הוא בצד אות פלוני בדוקא ודלכך נקט הגמרא בדיוק בצד אות פלוני בדוקא כדי להורות דאבל בצד תיבה פלונית לא נקרא צמצום המקום כלל ודצריך להיות הצמצום בכחוט השערה דוקא כך מסתברא לי' להעיטור וכן הסכימו כל הפוסקים דאצל תיבה פלונית לא מהני א"כ מאין הרגלי' לומר כדברי הרב הראשון הנ"ל דאף בצד האלף או בית מאיז' אלפין או ביתין שבגט ג"כ מהני אף שאינו יודע מאיז' תיב' הלא אפי' בצד תיב' פלונית לא הוי צמצום המקום מכ"ש במה שהנקב הוא באיז' אות מהאלפין שבגט ולא מבעיא לדעת כמה פוסקי' דס"ל כשהסימן בינוני הוא בצמצום המקום היינו תחת העין ורק שלא נודע חם תחת עין ימין או תחת עין שמאל דלא נקרא צמצום מקום א"כ מכ"ש בצד איז' אלף שבגט ולא נודע מאיז' תיב' הוא האלף הזה אלא אפילו לדעת הפוסקי' דמהני ושנקרא צמצום המקום אף באופן זה היינו משום דיש חילוק בין צמצום המקום שלגבי כתיבות הגט לבין צמצום המקום שבאיבריו של אדם ושיערו הפוסקי' שכשיעור צמצום המקום שבגט שהוא נקב בצד האות דוקא כך הוא שיעור צמצום המקום שבאיבריו של אדם שהוי צמצום המקום באבר מיוחד בדוקא ודוקא כשמיחד מקום האבר ההוא בראשו או בסופו או באמצעותו אז הו"ל כנקב בצד אות פלוני אבל באינו מיחד אלא האבר ולא מקום האבר אינו אלא כאומר נקב יש בצד תיב' פלונית וכמבואר בזה בשו"ת ח"ץ ריש סימן קל"ד יעו"ש וס"ל להנך פוסקי' דכשמיחד האבר דהוא העין וגם מקום האבר איך דהסימן הוא תיכף תחת העין אף דלא נודע אם עין ימין או שמאל ג"כ הוי בכלל צמצום המקום משא"כ באומר נקב יש בצד אלף שבגט ואינו יודע כלל מאי' תיב' הוא אות האלף ההוא אין מקו' כלל לומר דהוי בגדר צעצו' מקו' כלל והנה כפי הנרא' דהרבני' הנ"ל דימו זה דיש נקב בצד איז' אלף ואינו יודע באיז' אלף להא דיש ס"ב תחת העין ואינו ידוע אם בעין ימין או שמאל ורצו לומר דאם הי' הפי' בהגמרא בהא דקאמר ודוקא נקב בצד אות פלוני כמו שפי' הרב הראשון אז באמת הית' הוכח' דאף בס"ב שתחת העין ולא נודע אם תחת ימין או שמאל ג"כ הוי ס"מ ולפענ"ד אין הדבר כן אלא אף לדעת הפוסקי' דתחת העין מהני אף כשאינו אומר בימין או בשמאל מ"מ נקב בצד אות אלף כשאינו יודע באיז' תיב' אינה בגדר צמצום מקום כלל וכלל:

והנה הגם שכתבתי שא"א להוציא שום דין מדקדוק הנ"ל אעפ"כ לא אמנע מלתרץ דקדוק ההיא בכמה אופני' באופן אחד עפ"י הדברי' המבוארי' הנ"ל דעפ"י הדברי' ההם יש לכאור' לדקדק ע"ז גופא דמנ"ל להעיטור ולמהרד"ך דכוונת הגמ' דנקב יש בצד אות פלוני הוא מטעם צמצו' המקו' אימא דהוא מטעם חיבורי הסימני' שס"ל לכמה פוסקי' דחיבור שני סימני' בינוני' הוי ס"מ וגם בזה דנקב בצד אות פלוני יש חיבורי הסימני' דהיינו דהנקב בעצמו הנמצא בגט הוי סימן בינוני וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא והא דנקב הוא בצד אות פלוני הוי סימן שני דזה ג"כ נחשב לסימן כמו מצאו בכלי או קשור בכיס שזה שהוא בכלי זאת או קשור בכיס הוי סימן ודלא הוי סימן הבא מאליו משום דלא נקרא סימן הבא מאליו אלא כשודאי נעש' שלא בכוונ' כו' וכמ"ש הב"י בח"מ סי' רס"ב וגם דבדבר שהוא ניכר כתבו התו' דף כ"ח ע"א אבל סימני בהמ' שהם מאליהן הוי סימן כיון שניכר וכו' ובלא כ"ז היינו דוקא לענין הכרז' ואינו ענין לכאן כיון דעכ"פ הוא יודע מהסימן א"כ ממילא י"ל דבנקב בצד אות הוי שני סימני' בינוני' והוי סימן מובהק מצד חיבורי סימני' וע"כ צ"ל דהעיטור והרד"ך מדייקי כן על' הגמ' דקאמר באות פלוני ולא במקום פלו' וע"כ כדי להורות אבל לא בתיב' פלונית ואם מטעם חיבורי הסימני' אז מהני גם בתיב' פלונית או במקום פלוני ובע"כ מוכח דזה שהנקב הוא בתיב' פלונית אינו בכלל סימן ואינו דומ' למצאו קשור בכיס דהוי סימן כיון דלאו כל הגיטין קשורין בכיס משא"כ בזה שנזדמן הנקב אצל האות הזה אינו בכלל סימן כלל ואפילו אם נאמר דנקרא גם זה בשם סימן בפני עצמו עכ"פ אין זה בכלל שאר חיבורי סימני' דאמרינין דהצירוף משוי לה לסימן מובהק משום דלא שכיח בשאר בני אדם שיהי' בו שני סימני' בינוני' משא"כ בזה דאפילו אם נאמר דנקב שבאות פלוני או תיב' פלונית דומ' למצאו קשור בכיס עכ"פ לא שייך בזה צד צירוף וחיבורי סימני' ומוכח מדיוק הזה כדברי העיטור ומהרד"ך דנקב באות פלוני מצד צמצום המקו' קאתינין עלה ולא מצד חיבורי סימני' ולפ"ז מוכח דהא דקאמר ודוקא כו' חבל נקב בעלמא לא דכולל גם דבצד תיב' פלוני לא ובזה מתורץ דקדוק הנ"ל דלכך צריך לפרש במפורש ודוקא כו' אבל נקב בעלמא לא דהיינו אפי' בצד תיב' פלונית לא מהני כדי להורות דמצד צמצום המקו' אתינין עלה ולא משום חיבור הסימני'. ועוד יש לתרץ דקדוק הנ"ל באופן אחר ובדרך פשוט יותר עפ"י מ"ש התוס' בגיטין דף ך"ז ע"ב ד"ה כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני דעדי' מהימני אפילו כשראוהו כבר ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראוהו יעו"ש אם כן אפי' לספרי' דגרסי דקאמרי עדי' אעפ"כ גם אמירת שליח מהני אלא דצריך לומר כן דוקא קודם שראוהו א"כ כשצריך השליח לומר כן קודם שראוהו בדוקא הרי אינו יכול השליח לומר בדברי' שבע"פ את הסימן קודם הראי' זולת כשאומר שבמקום פלוני ישנו לנקב הזה דאם יאמר השליח רק בסתם דיש במקום כתיבת הגט נקב באיז' מקום לא הוי סימן בינוני דהלא כתבתי לעיל מילתא בטעמא דהוי סימן בינוני משום דניכר מדקדוק הסופר שיהי' נשאר האות מוקף גויל וזה לא שייך באומר בסתם נקב יש במקום הכתיב' בשלמא בהגדת העדי' דאומרי' הסימן אחר ראייתם יכולי' לומר את הסי' ולהראות את מקומו ושהנקב שרואי' עתה הוא אותו מקום עצמו שראו כשהי' הגט עדיין ביד השליח משא"כ בהגדת השליח דצ"ל הסימן קודם הראי' לא שייך זה דבאומר דנקב יש בגט באיז' מקום לא הוי סימן בינוני כלל רק סימן גרוע דלא הוי סימן א"כ לולי זה דמפורש בגמ' ודוקא נקב כו'. אבל נקב בעלמא לא יהי' מקום לטעות ולומר דפשיטא לי' לר' אשי דסימנין דאורייתא דאז אף סימני' בינוני' מהני והא דקאמר ר' אשי נקב בצד אות פלוני הוא משום אמירת השליח דצריך לומר את הסימן קודם הראי' בדוקא ולכך א"א להשליח לומר את הסימן קודם הראי' זולת כשמיחד במפורש מקום הסימן באיז' מקום הוא בכדי שיהי' סימן בינוני ולכך הוכרח הגמ' לומר במפורש ודוקא נקב כו' אבל נקב בעלמא לא כדי להורות דטעמי' דר' אשי משום דספוקי מספקא לי' אי סימני' דאורייתא כו' והנה כבר הזכרתי לעיל בגוף התשובה שלפ"ז בסוף ביאור של ההיתר השלישי להקשות על מה דצריך נקב באות פלוני בדוקא ולא סגי הטב"ע שבסימן ההוא וכתבתי שם ג"כ בסיגנון זה דלא שייך טב"ע בהגדת השליח קודם הראי' והנה עפ"י מ"ש שם דמבואר בהנב"י במה"ב סי' ס"ד דטב"ע שבהסימן ג"כ מהני ושכ"כ גם במהרי"ט חלק שני סי' ל"ה וכעת מצאתי שגם בנב"י מה"ק סי' נ"א כ"כ יעו"ש דף נ"ה ע"א ד"ה אמנם הנלע"ד בכוונת ר"ת כו' דמבואר בדבריו שם דכ' בכונת ר"ת במ"ש ועוד דשמא דוקא בסימני' הוא דקאמר הכי אבל ע"י טב"ע כו' רוצ' לומר שמכיר את הסימן ויש לו טב"ע בסימן הזה כו' גם מבואר שם תיכף אח"כ ג"כ את ויעו"ש שכ' בזה"ל בד"ה באופן שמ"ש אני לעיל מצד הסברא שלי שיש טב"ע בסימני' עצמן הוא סברת ר"ת ועכ"פ היוצא מדבריו דאיכא סברא גדולה לומר דאף אם סימני' דרבנן ולא מהני סימן בינוני מ"מ כשיש טב"ע בהסימן אף שהוא סימן בינוני ג"כ מהני ועפ"ז יש לתרץ דקדוק הנ"ל עוד באופן אחר ולומר דהא דהוצרך לומר ודוקא נקב כו' אבל נקב בעלמא לא דאם לא הי' אומר כן במפורש רק הוי סמך א"ע דנשמע ממילא דנקב בעלמא לא מדמשני ר' אשי כגון דאמר נקב יש באות פלוני הוי אמינא דטעמו של דבר דמהני נקב בצד אות פלוני דמיירי כגון שמכיר את הנקב שבצד אות ההוא ועם גופו של אות ההוא שאצל הנקב הוא בטב"ע ודסתמא דמילתא כך הוא דנקב שבצד האות ועם האות ההוא שייך בה הכרה בטב"ע ממילא דאם נזדמן שגם באיזה נקב בעלמא שאומרי' העדי' שיש להם הכרה בטב"ע בנקב ההוא הי' ג"כ מהני לכך אמר במפורש ודוקא כו' אבל נקב בעלמא לא כדי להורוה דטעמי' דר' אשי בנקב באות פלוני הוא מצד צמצום מקום הסימן דוקא ולא משום הכר' דטב"ע בהסימן א"כ כיון דרק מטעם צמצו' המקו' אתינין עלה ממילא דנקב בעלמא שאין בו צמצו' המקו' לא מהני ועוד יש לתרץ דקדוק הנ"ל עוד באופן אחר עפ"י מה דהקש' הפ"י בגיטין דף ד"ז ע"ב בגמ' ד"ה ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' סימני' דרבנן כו' דתיפוק לי' אפילו אי סימני' דרבנן אפ"ה אמאי לא מהני כאן דהא אין כאן חשש דאורייתא יעו"ש בדבריו שכ' דאפי' בהוחזקו וגם שכיחי שיירות ג"כ לאו חששא דאורייתא היא והוכיח כן מהא דיבמות גבי חבי בר ננא יעו"ש ואמת דלפי המבואר שם איכא הוכחה זו רק לפי שיטת התוס' דשם שכתבו ביבמות שם דמדמה רבא ממונא דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו משמע משם כדברי הפ"י דאף הוחזקו ושיירות מצויות אינו רק מדרבנן אמנם לפי שיטות בעל המאור דשם דכ' דבהאי דחבי בר ננא כיון דנקט שטרא בידי' הוי כלא הוחזקו א"כ י"ל דבהוחזק וגם שיירות מצויות הוי איסור דאורייתא. והנה בספר קרבן נתנאל ביבמות בהרא"ש פרק ט"ו דיבמות סימן ה' מביא מן הב"ח ומן שו"ת שער אפרי' דמסקנת רבינו דדוקא היכי דאיתא תרתי לריעותא היינו הוחזקו ושכיחי שיירות חיישיכין יעו"ש. והנה טעמא בעי דלכאור' נרא' כסברת המהרש"א שם ביבמות דף קי"ו ד"ה יצחק ריש גלותא דכיון דהוחזקו סגי יב"ש אין נפקותא אי שכיחי שיירתא אם לא ואפשר ליתן קצת טעם לדברי הב"ח ושו"ת שער אפרי' עפ"י מ"ש התוס' בכתובות דף ע"ו ד"ה וחדא במקום תרתי דכתבו שם בסה"ד ועוד יש לפרש דמש"ה עדיפי טעמי האש' משום דאפילו לא יהי' אלא אחד מהם אמת כו' אבל הבעל לא מיפטר אלא עד שיהי' כל הטעמי' שלו אמת כו' יעו"ש א"כ יש לדמות זה גם לנ"ד דלענין לפסול הגט איכא סברא להכשירו משום דלנפילה דחד לא חיישינין ממילא יש למיתלי יותר דנפל מן זה יב"ש שראינו הגט בידו קודם כפילה עכ"פ בחדא לריעותא דהיינו דהוחזקו שני יב"ש יש מקום להכשיר הגט מחמת סברא הנ"ל וכמו כן בחדא לריעותא בריעותא האחרת דהיינו דשכיחי שיירות דהוי כפיל' דרבי' מ"מ יש מקום להכשירו מחמת סברא אחרת כיון דראינו את הגט במקו' שנמצא ביד יב"ש זה א"כ לגבי שיירות דעלמא איכא למימר לגבי שיירות דעלמא כאן נמצא וכאן הי' משא"כ בהצטרף שני הרעותות דהיינו דהוחזקו וגם שכיחי שיירות דא"א להכשירו רק בצירוף שני הסברות כדי להחזיקו בחזקת יב"ש זה ולפסול את הגט יש מקום לפוסלו אפילו כשיש איזה סתירה לאחת משני הסברות והרי הוא בדוגמא שכתבו התוס' בכתובות הנ"ל דלכך עדיפי טעמי' דהאשה משום דיש לה כתובה אף בטעם א' לבד משא"כ הבעל וכמו כן כאן דבצירוף שני הריעותות דהוחזקו ושכיחי שיירות א"א להכשיר הגט ועל כל פנים הוכיח הפ"י מזה דאי סימני' מדרבנן, אפי' בחשש דרבנן לא סמכינין עלי' באיסור דאורייתא דילמא אתי למיסמך עלי' באיסור דאורייתא כו' יעו"ש אך אמנם בשו"ת נו"ב מה"ק סי' מ"ג דף מ"ג ע"ג כ' בפשיטות דבאיסור דרבנן ודאי סמכינין אסימני' ומביא ראיה מתשובות הרא"ש כלל ב' סימן י"ו שהקשה על הרמב"ם שפסק בכלאי' דהנהגה בשני מיני טהורים או טמאים אינו לוקה מהא דבחולין דף ע"ט דא"ל ר' אבא לשמעי' כד עיילית לי כודנייתא בריספק עיין בהני דדמי אהדדי ועייל לי כו' ואם טמאה וטהורה ליכא איסור דאורייתא היכי פשיט מיני' דסימני' דאור' אפילו אי הוי סימני' דרבנן סמכינן עליהו באיסור דרבנן יעו"ש הרי דס"ל לשו"ת נו"ב דבאיסור דרבנן אף אי סימני' מדרבנן ג"כ סמכינן עלייהו ומבואר מדברי הנו"ב דלא ס"ל הך סברא דכ' הפ"י בטעמו דלא סמכינן אסימני' אם הם דרבנן אף באיסור דרבנן דהוא משום דילמא אתי למיסמך עלי' באיסור דאורייתא כגון היכי שידוע בודאי שנאבדו שני גיטין שוין בשמותיהם ואתי למיסמך אסימני' כו' יעו"ש דלפ"ז לא הי' שום ראי' מתשובת הרא"ש הנ"ל גבי כלאי' דהנהגה דשם לא שייך איז' מציאות כעין שכ' הפ"י דיוכל לבוא לידי איסור דאורייתא ואפשר דס"ל להנו"ב דגם בהנהג' דכלאי' איכא מציאות בטמאה וטהור' כעין זה דהיינו דאיכא איסור דאורייתא בהרבעה וכדמבואר בס' עצי ארזי' סי' י"ז ס"ק פ"ח שם בדף ק' ע"ב ד"ה אך לפ"ז צריכין אנו לישב דעת הרי"ף והרמב"ם כו' דמדייק שם מדכ' הרמב"ם פ"ט מהל' כלאי' הרוצ' להרכיב פרד על פרידה או למשוך ב' פרידות בודק בסימני' כו' הרי שכ' היתר סימני' בין לענין הנהגה ובין לענין הרכבה והוא משום דהא דס"ל להרמב"ם דהא דטמאה עם טמאה אינו אסור אלא מדרבנן היינו לענין הנהג' דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור ולא אסר אלא טהור' עם טמאה אבל נענין הרכבה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאי' ודאי דכל ב' מיני' אסורי' מדאורייתא אפי' טמאה עם טמא' כו' יעו"ש ושייך גם לגבי כלאי' דברי הפ"י הנ"ל דאף בהנהג' דכלאי' דליכא רק איסור דרבנן מ"מ חיישינין שמא יבוא לסמוך גם בהרבעה דכלאי' דאיכא איסור דאורייתא עכ"פ עפ"י הדברי' הנ"ל יש לתרץ דקדוק הנ"ל דלכך קאמר במפורש ודוקא נקב במקום אות פלוני חבל נקב בעלמא לא כדי להורות במפורש דנקב בעלמא אפילו באיז' צד דהוי רק איסור דרבנן ג"כ נקב בעלמא לא מהני וכדברי הפ"י הנ"ל דאפי' באיסור דרבנן לא מהני סימני' בינוני' אי סימני' דרבנן ואי הוי אמר סתמא כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני הוי אמינא דהוא כדי לאוקמא המשנ' וברייתא אף בהוחזקו ושכיחי שיירות ונימא כמ"ש די"ל לשיטת בעל המאור בהוחזקו ושכיחי שיירות הוי איסור דאורייתא ובזה מתורץ הדקדוק הנ"ל מה דהוכרח לומר במפורש אבל נקב בעלמא לא:

והנה בענין הנ"ל אי באיסור דרבנן מהני ס"ב אם סימני' דרבנן נדפס בש"ע שעם הבאר היטיב בסוף שו"ת של תרב הגאון הגדול מוה' עוזר זצ"ל והובא שו"ת זו בבאר היטיב סימן י"ז ס"ק ע"ה תשוב' זו כשהיתה עוד בכת"י שכתב הגאון הנ"ל בענין מי שנטבע במים שאל"ס אי מהני סימני' אמצעי' דמדקדק מלשונות של רש"י יבמות דף ק"ך ע"א ד"ה בין כליו וע"ב שם ד"ה מובהק הוא וכן בב"מ דף ד"ז ע"ב ברש"י ד"ה סימני' דרבנן כו' דס"ל לרש"י דדוקא גבי איסורא דאוריי' דאשת איש לא סמכינין אסימני' אי דרבנן נינהו ומפלפל שם הגאון הנ"ל בפלפולו דדבר זה הוא מחלוקת בין רש"י לתוס' יעו"ש והנה עפ"י דיוק של הגאון מלשונות רש"י הנ"ל כמו כן יש לדייק כן מלשון העיטור שמביא הב"י מ"ש במאמר עשירי גבי המביא גט ואבד ממנו כו' אבל תיב' פלונית לא דמספקא לן כו' ובדאוריי' בעי סי' מובהק ואזלינין לחומרא יעו"ש אך אפסר יש מקום לומר דמן העיטור אפשר לדחות הראי' הזאת ולומר דאם הי' פשיטא לן דסימנין דרבנן אז אף גבי איסור דרבנן נא מהני סימני' ורק כיון דבאמת מספקא לן חי סימני' דרבנן כו' אז בספיקא מחמרינן בדאורייתא ומקלינין בדרבנן והנה עפ"י דיוקי' הנ"ל שמדקדק הגאון ע' עוזר הנ"ל מלשונות של רש"י יש לדייק דהרא"ש ס"ל ג"כ דבאיסור דרבנן סמכינין בסימני' אף אם סימני' דרבנן מדכ' הרא"ש בב"מ דף ך"ח ע"א שם בסימן י"ד גבי הוא אומר סימני' והיא אומרת סימני' ינתן לה לחלוק על הרי"ף ודלא צריכ' האש' לומר סימן מובהק דכתב שם בטעמו של דבר וכיון דעדיפא סימן דידה מסימן דידי' יהבינן נה ואי משום דמינסבא בגט זה ואיכא איסורא דאורייתא כו' מבואר מזה דדוקא באיסורא דאוריי' בעינן סימן מובהק והנה במ"ש שם עוד הרא"ש דלכך יהבינין נה משום דאשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה ולא אמרינין הכא כיון דאיכא גיטא מעיזה כיון דמסייע לה כו' יעו"ש ולפ"ז יש להקשות על ר' אשי דמשני נקב יש באות פלוני דלמה לי' סימן מובהק תיפוק לי' דאף אם נימא דאיירי באיסור דאורייתא וכגון בהוחזקו ושכיחי שיירתא דהוי זה איסור דאורייתא מ"מ הוי מהני אף סימן שאינו מובהק כמו דמהני לגבי האשה דאמרה ממני נפל משום דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת הלא אף כשאומר הבעל סימנים אף סימנים אמצעים ג"כ שייך האי טעמא כיון דקתני בזמן שהבעל מודה כו' וא"כ משמע שהוא התחילה לומר שממנה נפל ואומרת גרשתני דאלת"ה תיקשי כמאן מודה והנה כ' הח"מ סימן י"ז ס"ק ב' דכל שהיא התחילה להעיז פני' נאמנת כו' ומכ"ש אם הוא מסכים ולהב"ש ס"ק ב' משמע לי' דהח"מ מסתפק בזה ואפשר דמדייק מלישנא דאפשר לומר דכל שהיא התחילה כו' שכ' הח"מ משמע לי' דמסתפק בזה עכ"פ לסברא הזאת דאף כשהיא התחילה לומר גרשתני נאמנת משום דשייך חזקה דאין האשה מעיזה פני' ממילא דשייך בזה סברת הרא"ש דאף בסימנים אמצעים לא שייך לומר משום דהיכי דאיכא גיטא מעיזה כיון דסימנים מסייעי לי' הוי כאילו מסייע לה כיון דהיא התחילה לומר גרשתני אך אפשר לתרץ עפ"י מ"ש הרא"ש בנדרים דף צ' ע"ב גבי אומרת טמאה אני לך דכ' שם הרא"ש סימן ח' ועוד נ"ל טעם טוב דהלכתא כר' המנונא דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה כו' אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיות באיסור א"א כל ימי' כו' יעו"ש ועפ"ז מתורץ קו' הנ"ל שהקשיתי דיחזיר לבעל לגרש בו אף ע"י סימן בינוני משום דאז תתחיל היא לומר לבעלה גרשתני כיון שהיא אומרת מתחילה שממני נפל והבעל מודה לה ממילא דהיא תתחיל לומר אחר הגירושין גרשתני י"ל דלק"מ כיון דעפ"י דברי הרח"ש דלכך האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דחזקה דלא תשב באיסור א"א כל ימי' וכאן לא שייך זה כיון דלאחר החזרה ליד הבעל את הגט יגרשנה בעלה שנית בגט זה ושוב לא תהי' באיסור א"א כל ימי' והגם דלא ידעינין בודאי שזהו הגט רק מכח סימנים שאינם מובהקים מ"מ י"ל דאמרה בדדמי וכמ"ש התוס' לענין הבעל דאומר בדדמי מכח שיודע שגט בשם זה נאבד ממנו אף דלענין דינא חיישינין לשני יב"ש ה"נ אומרת בדדמי מכח סימנים שאינם מובהקים.

ועתה נחזור לגוף ענין פלפול שמפלפלים בכמה וכמה שו"ת אי באיסור דרבנן מהני סימנים אף חם סימנים דרבנן ושהנו"ב כ' במה"ק סימן מ"ג בפשיטות דמהני סימנים דרבנן וכדמוכח מתשובת הרא"ש שהובא בדבריו שם יעו"ש והנה אף שכעת לא מצאתי שום שיקול הדעת לחוות דעתי בזה אף עפ"כ אבוא לברר העיון המסתעף והשייך לגוף הפלפול ההוא דהנה בנו"ב במה"ק סימן ל"א דף ק"ז ע"ב הקשה דמאי מספקא להו אי סימנים דאורייתא או דרבנן ואמאי לא פשטו מהא דר' אבא בחולין דף ע"ט הנ"ל דעביד מעשה לקולא ע"י סימנים ומעשה רב יעו"ש וקו' זו כבר הוזכר במעדני מלך בחולין פרק או"ב סי' ב' שם במעדני יו"ט ד"ה וסימנין דאורייתא פרש"י כו' דכ' שם דלא קשיא דלא פשיט לי' מר' אבא משום דלא בעי למיפשט אלא ממשנה או מברייתא ולא מאמורא כו' יעו"ש אך אמנם הכה מה שנרמז עוד בהנו"ב להקשות על הרמב"ם והרא"ש דפסקו סימנים דרבנן ותיקשי עלייהו מהא דר' אבא והוא עוד במפורש ביותר בנו"ב מה"ב סימן כ"ח וסימן ס"ו להקשות על דברי הפוסקים שפוסקין סימנים דרבנן והמה פוסקים בעצמם ביו"ד סימן רצ"ז בכודנייתא כר' אבא בחולין הנ"ל וכן הקשה בספר עצי ארזים ס"ק פ"ח והנה קודם שנבוא לתרץ קו' זו נראה לעמוד על כונת רש"י בחולין דף ע"ט הנ"ל ד"ה וסימנים מדאורייתא מדסמיך אסימנים כו' ש"מ הא דסמכינין מסימנים בחזרת אבידה כו' והתם באילו מציאות מבעי' לן כו' דהקשה הר"ן בחמשה שיטות בשם הרמב"ן על דברי רש"י דמה ענין זה לזה אפילו כשתמצא לומר דסימנים אלו דאורייתא י"ל שאין מחזירין אבידה בסימנים דלמא מחזי חזי או כסומא בארובה יעו"ש והנה כדי לתרץ קושייתו נראה לדקדק עוד על פירש"י דנהי דלא בחר רש"י בפירושו של הרמב"ן דכ' לפרש דסימנים אלו הם עיקר לסמוך עליהם משום דגמרא גמירי לה דומיא דאמרינין באילו טריפות דף ס"ד גבי בצים סימנים ל"ד דפירש שם רש"י בעצמו ד"ה אלא אר"ז דלאו הלכה למשה מסיני נינהו די"ל דס"ל לרש"י דבשלמא התם דקאמר לאו דאורייתא שייך לומר דלאו הלכתא נינהו ורק מטעם דחיכא דעורב דדמי ליונה וכמ"ש התוס' שם ד"ה סימנים ל"ד משא"כ הכא דקאמר דסימנים דאורייתא א"א כלל לומר כדברי הרמב"ן דאם כדבריו דאף אם לגבי אבידה סימנים דרבנן משום דלעא מחזי חזי או כסומא בארובה מ"מ כאן גבי כלאים הוי דאורייתא משום דגמרא גמירי לה תיקשי דעכ"פ מוכרח דשוב אין מקום ללמוד דסימנים דאורייתא משאלה דכתיב גבי אבידה כיון דקיימינין דבאבידה גופי' הוי סימנים רק מדרבנן ומדאורייתא לא מהדרינין אבידה ע"י סימנים משום דילמא מחזי חזי כסומא בארובה ממילא דע"כ שאלה לתובעין אתי וכדאמרינן בב"מ דף ך"ז ע"ב אם כן הו"ל לגמרא לומר כאן בהדיא אלמא קסבר כו' וסימנים הלכתא נינהו ולא לומר בסתם וסימנים דאורייתא דאיכא למיטעי דמשמלה ילפינין לה עכ"פ נהי דאין להקשות על רש"י ע"ט לא בחר לפרש כפירושו של הרמב"ן מ"מ עדיין יש להקשות מאיזה טעם לא רצה רש"י לפרש כפי' הר"ן שעל הרי"ף הובא גם במעדני מלך הנ"ל דפי' הר"ן וסימנים דאורייתא סימנים הללו של זנב ושל אזנים סימנים מובהקים הם לסמוך עליהם בשל תורה כו' יעו"ש ונראה פשוט דכונת הר"ן לפרש כן כי היכי דלא יפלוג ר' אשי במס' ב"ע דף י"ט דספוקי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא על הא דסמך ר' אבא להקל באיסור דאורייתא ע"י סימנים והיינו משום דסימנים הללו שאני דמובהקים המה וממילא דקשה על רש"י למה לא פי' כן כי היכי דלא נצטרך לומר דר' אשי דס"ל בב"מ ספוקי מספקא ליה חולק על ר' אבא דפשיטא ליה סימנים דאורייתא והנה ראיתי בס' או"ת סי' ס"ה ס"ק י"ב דמוכח שם מדבריו דפי' את כוונת הר"ן הנ"ל היינו דבריו שבפירושו על הרי"ף הנ"ל דלא כפי הנראה מפשוטי הדברים וכמו שכתבתי דהא דקאמר אלמא קסבר כו' וסימנים דאורייתא כו' היינו דההוכחה דאלמא קסבר כו' קאי ע"ז דס"ל דהנך סימנים דאזנים וזנב המה סימנים מובהקים ורק מפרש האו"ת דלפי' הר"ן ההוכחה דאלמא קסבר כו' וסימני' דאורייתא קאי ע"ז דסימני' מובהקים מדאורייתא וע"כ צ"ל בכוונתו דההוכחה קאי ע"ז כי היכי דלא נימא דגם סימנים מובהקים אינם מדאוריי' וכאשר מבואר באו"ת שם דאף סימני' מובהקי' י"ל דלא הוו מדאורייתא ומפרש שם בכך את דברי רבא דאמר אי סימנים דאורייתא כו' היינו סימנים מובהקים ודיש סברא לומר דגם סימני' מובהקי' אינם מדאורייתא יעו"ש ולא ידעתי מדוע יצא האו"ת מגדר הפשוטו בכוונת הר"ן ואם משום דאפשר דמשמע לי' לשון הגמ' דאלמא קסבר כו' וסימנים מדאורייתא כו' דההוכחה היא על ענין הסימני' שהמה מדאורייתא ולא משמע לי' דההוכחה היא על ענין הסימני' שהמה מובהקים אין זה כדאי להוציא דברי הר"ן מפשטן דהרי ענין ה"א זאת לומר דגם סימני' מובהקים אינם מדאורייתא לא נזכר בגמ' כלל ואדרבא מבואר במפורש בדברי הגמ' דסימני' מובהקי' בודאי הם מדאורייתא וכדאיתא גבי נקב בצד אות פלוני וכן גבי שומא אי שומא סי' מובהק קא מפלגי ולכן מסתבר לפרש דברי הר"ן כפשטן דקאמר בגמ' אלמא קסבר כו' וסימני' דאורייתא היינו דסימנים כאלו הם מדאורייתא והיינו משום דסימני' הללו דקול ודאזנים ודזנב המה מובהקים וממילא דהמה מדאורייתא ודלא כאו"ת הנ"ל ומפני זה שפיר יש להקשות על רש"י מדוע לא בחר בפירוש הזה כיון דעפ"י פי' הזה לא נצטרך לעשות מחלוקת בין ר' אבא דפשיטא לי' סימני' דאורייתא לבין ר' אשי דמספקא לי' מה שהוצרך לומר כן אליבא דפירושו של רש"י :

והנלע"ד בישוב דברי רש"י עפ"י מה שכתבתי לעיל בתשובה סי' ח' לתמוה על מ"ש בשו"ת גאונים בתראי סי' ך"ה דגדר סי' מובהק הוא במה דכל רובא דעלמא לית להו סימן כזה והארכתי שם קצת לתמוה עליו ואיך שבלשונות הפוסקים מבואר דגדר סי' מובהק הוא במה שהוא זר ומופלג ושלא נמצא כן כ"א א' מכי אלף וגם כתבתי שם איך דלא שייך בזה כלל רובא דאורייתא כיון דעיקר הספק שנסתפק לנו הוא רק במיעוטי האנשים שבכל העולם שיש להם סימן כזה וממילא נסתפק לנו על הנמצא עתה אם הוא בעלה של זאת האשה שנעלם בעלה ממנה או איש אחר הוא וכמו כן לענין הספק דלגבי גיטין כמו בנקב בצד תיבה פלונית דבודאי ברוב הגיטין לא נמצא שום נקב אצל שום תיבה ורק אף על פי כן כיון דנמצא כן במיעוט הגיטין אנו מסתפקין על גט זה שנמצא עתה אם הוא של יוסף בן שמעון זה שאומר השליח שאבד גיטו או הוא של יב"ש אחר ודלא שייך בזה כלל לומר רובא דאורייתא כיון דהספק הוא רק לגבי המיעוט ההוא יעו"ש במ"ש שם עכ"פ לפי דברים הללו מסתבר לומר דנא שייך כלל הלשון דסימני' דאורייתא רק לגבי עיגונא דאיתתא או לאהדורי גט אשה משא"כ לענין כלאים אינו נופל כלל הלשון דסימנים דאורייתא כיון דלאו מטעם סימנים דאורייתא אתינין להתיר ספק זה דלגבי כלחים ורק מטעם דחקרו חז"ל בחקירות ודרישות דנא נמצאו סימנים כאלו רק בבר חמרא ולא בבר סוסיא ואם אפשר דעל דרך המיעוט או מיעוטא דמעוטא נמצאו סימנים כאלו גם בבר סוסיא או שנא נמצאו סימנים כאלו ע"ד המיעוט או מיעוטא דמיעוטא גם בבר חמרא מ"מ כיון דהרוב הוא כך בסימני ההבדל הזה שייך לומר דכל דפריש מרובא קא פריש ח"כ לאו מטעם דסימנים דאורייתא נולד ההיתר הזה ורק מטעם רובא ודכל דפריש מרובא קח פריש ונלכך אינו נופל בענין ספק כלאים ההם הלשון דסימני' דאורייתא כיון דמטעם רובא חתינן עלה וגם לא שייך בזה שום הבדל בין סימן בינוני לסימן מובהק דההבדל זה שייך רק במקום דהיתר נולד משום דסימנים דאורייתא א"כ יש חילוק בין סימן בינוני שהוא רק מה שאינו מצוי ברוב האנשים או הגיטין לבין סימן מובהק דהוא זר ומופלג ואינו נמצא כן כ"א מכי אלף משא"כ לגבי ספק כלאים אין שום הבדל כלל וכלל דבין יהיה המיעוט יוצאים מגדר הסימנים ההם ובין יהי' המיעוטא דמיעוטא יוצאים מגדר סימנים ההם בין כך ובין כך שוים המה לדינא כפי מה דקיי"ל רובא דאורייתא ולא חיישינן למיעוטא א"כ אמרי' בי' כל דפריש מרובא קא פריש והנה הנו"ב במה"ב סי' כ"ח וסי' ס"ו כשפירש דברי ר"פ דאמר רברבן אודני' חוטרין גנובתי' בר חמרא כו' דבעי דוקא שני הסימני' ביחד כ' הטעם משום דודאי שכיח שהולד אינו דומה לאמו בסי' אחד ורק שיהי' חלוק מחעו בשני הסימנים לא שכיח כו' יעו"ש ואני שמעתי ולא אבין להאי כללא דכייל בזה דהרי נדמה דהוא רחל שילדה מין עז או עז שילדה דומה לרחל ג"כ הוא דבר דנקרא שכיח ורק דהוא בגדר מיעוט נגד הרוב שאינם יולדת כך וכדאמרינין בחולין דף ע"ז ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה א"כ גם נדמה שכיח ורק דהוי מיעוטא ודוחק לומר דהנו"ב קמחלק בין פרידות לבין בהמות טהורות ושדוקא גבי פרידות לא שכיח כלל שיהי' הולד חלוק מאמו בשני סימנים ולפי הנראה בפשיטות אין חילוק בזה גם במין הפרידות רק אם הם חלוקים מאמם בחילוק שהוא מצוי בדרך מיעוטא או שהם חלוקי' מאמם בחילוק שהוא בדרך מיעוטא דמיעוטא ואליב' דדינא לפי מאי דקיי"ל דלא כר"מ דחייש למיעוטא ואפי' לר"מ לפי מה שכתבו התוס' במס' חולין ובס' בכורות דרק מדרבנן חיישינן למיעוטא אבל מדאורייתא אזלינין בתר רובא א"כ אף נגד המיעוט שייך לומר כל דפריש מרובא קא פריש וממילא דתיקשי כנ"ל דלא שייך כלל לומר על ספיקא דכלאים סימנים דאורייתא כיון דרק מטעם רובא אתינין עלה וזה הי' קשיא לי' לרש"י לכך הוצרך רש"י לחדש פירוש אחר בזה כל עיקר והוא דמסתבר לומר דהא דמבעיא לי' אי סימנים דאורייתא כו' או הא דקאמר רבא בלשון ראשון סימנים דאורייתא היינו דיש לסימנים דינא דחזקה דהיינו דחזקת הסימני' המעידי' על הדבר אזלינין בתרי' ושייך בזה דינא דחזקת סימנים כיון דנראה מהדבר שכן הוא כאשר הסימנים מעידים ושאין להסתפק באחר ושרק יש להעמיד ולסמוך על חזקת הסימני' א"כ ממילא כמו שבענין הא דקיי"ל אוקי מילתא אחזקה דאף דיש בענין המסתפק איזה חששא מ"מ אוקי מילתא אחזקה כן בזה דאף דאיכא איזה חששות מ"מ אוקי מילתא אחזקת סימני' וילפינין זה משמלה דמבואר בס' שיטה מקובצת לב"מ דסתם שמלה אין בה סימנים בינונים ומהא דאמרה תורה להחזיר השמלה אף ע"י סימנים בינונים מוכח דיש לדין סימני' דין חזקה מחמת חזקת הסימני' שמעידים שהיא של זה האומר הסימני' ואף דיש בסימנים בינונים כמה וכמה חששות דהיינו שמא יש לאחר ג"כ סימן כזה כיון דהם רק סימנים בינונים ולא סימני' מובהקי' וגם דיש חשש לומר כיון דסימני' בינוני' מצויים המה א"כ דילמא אומר המגיד כסומא בארובה דהיינו אולי יזדמן ויכווין את הסימן ההוא וגם יש חשש שכ' הר"ן עוד בחמשה שיטות בשם הרמב"ן הנ"ל דילמא מחזי חזי והיינו דבסימן בינוני בקל אפשר לראותו כשהי' ביד חבירו משא"כ סי' מובהק כמו נקב בצד אות פלוני דצריך בדיקה וחיפוש היטיב ואעפ"כ אף שיש כל החששות האלו בשמלה זו אעפ"כ ציותה התורה להחזיר ע"י הסימנים וע"כ משום דגילתה התורה דאזלינין בתר חזקת הסימני' כיון דהסימני' בסתם המה מעידים שהיא של האומר הסימני' סמכינן אחזקת סימני' ההם ומחזירין לאבידה הזאת ע"י סימני' בינונים ועפ"י הדברי' האלו שפיר קאמר כאן בחולין ש"מ קסבר ר' אבא כו' וסימני' דאורייתא כו' ואין הכוונה מדסמיך ר' אבא וציוה לעייל בריספק הנך דדמי לאהדדי דבזה בודאי לא שייך לומר דסימני' דאורייתא ורק לומר כל דפריש מרובא קא פריש וכנ"ל אמנם הכוונה כיון דמוכח מדסמיך ר' אבא על גוף הענין וכן אביי וכן ר"פ לומר צוף קלא כו' רברבן אודני' חוטרך גנובתי' בר חמרא כו' בע"כ דע"י החקירות ודרישות היטיב היטב נתברר אצלם שכן הדבר בבירור מ"מ מסתמא אעפ"כ לא הי' סומכין עצמם ע"ז בלבד במה שנתברר להם ע"י החקירות שכן היא כי הי' להם לחשוש איזה חששות בענין הבירור שע"י החקיר' הזאת אך מאחר שעכ"פ הי' זה אצלם בבירור שהמה בגדר סימני' בינונים א"כ כיון דמוכח מתורה משמלה דלסימנים בינונים יש להם דין חזקה וחזקת סימנים ולא חיישינן לכל החששות שיש בענין ורק דמוקמינין ליה אחזקת סימנים כן בענין הזה דיש לזה חזקת בר חמרא ולזה חזקת בר סוסיא א"כ שפיר קאמר אלמא קסבר ר' אבא כו' וסימנים דאורייתא דהיינו דמדאורייתא יש חזקת סימנים א"כ ממילא גם בהך ספיקא בכלאים בהנך דרמי דעיילנהו לריספק יש חזקת סימנים ממילא לאיזה צורך נחדש לומר דהוא מטעם כל דפריש מרובא קא פריש דהוא רק מתגלגל מיסוד הראשון דיש להנך סימנים חזקת סימנים ועל המיעוט שיש במין הפרידות היוצאים מגדר הסימנים הללו שייך לומר בספק המסתפק לנו בהם כל דפריש מרובא קא פריש למה לנו לחדש דברים כאילו בחכם וללא לצורך וכל יתר כו' תיפק לי' דמחמת יסוד הראשון דאיכא חזקת סימנים בזה לבד סגי להעמיד זה בחזקת בר חמרא וזה בחזקת בר סוסיא ושפיר קאמר אלמא קסבר ר' אבא כו' וסימנים דאורייתא היינו דיש לסימנים חזקת סימנים ועפ"ז מתורץ בטוב קו' הר"ן בחמשה שיטות בשם הרמב"ן על רש"י בחולין דף ע"ט הנ"ל דכ' ד"ה וסימנים דאורייתא מדסמיך כו' ש"מ הא דסמכינין אסימנים בחזרת אבידה כו' דהקשה דמה ענין זל"ז כו' וכנ"ל ולפי הנ"ל מתורץ כיון דע"כ הא דסמכו חכמים להעמיד יסוד על חזקת סימנים לאו מדעתייהו לבד סמכו לומר כן וכדאמרינן בחולין מנ"ל הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקה כו' ומנ"ל הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא כו' וכמו כן כאן ילפי הדבר משמלה דכתבה התורה לגבי אבידה א"כ מוכח מזה דסימנים דאורייתא לגבי אבידה כנלע"ד לפרש בכוונת רש"י לולי שבטלה דעתי נגד דברי הרמב"ן והר"ן ושאר ראשונים ואחרונים שלא נמצא שום גילוי לדברים ההם עכ"פ לפי ביאור דברים ההם ע"כ צ"ל בדעת הר"ן דפי' סימנים דאורייתא היינו דסימנים הללו הנאמרים בפרידות סימנים מובהקים הם דקשה עליו מה שהקשיתי דאפילו אם אינ' מובהקים מ"מ י"ל כל דפריש מרובא קא פריש ובע"כ צ"ל דס"ל להר"ן דלא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש רק באם ידוע לנו דסימנים מובהקים הם או אם נימא דגם סימנים בינונים הם דאורייתא אז שייך לומר אף דיש מיעוט היוצאים מגדר סימנים הללו שייך לומר כל דפריש מרובא קא פריש משא"כ אם נימא סימנים ל"ד וסימני' ההם אינם סימנים מובהקים מנ"ל לומר סברא זו דרוב מין הפרידות המה ניכרים מחמת הסימנים ההם ושיהי' שייך בהם לומר כל דפריש מרובא קפריש והר"ן חולק בזה אדברי רש"י שכתבתי שס"ל כיון דידוע דברוב מיני הנמצאים יש הבדל הזה שייך לומר כל דפריש כו' אף אם סימנים ל"ד ודהר"ן חולק בסברא זו על רש"י וס"ל להר"ן דצריך לחקור מקודם על גוף היסוד שאמרו חכמים צוף קלא רברבן אודני' וזוטרין גנובתי' בר חמרא כו' אם הוא מחמת דסימנים דאורייתא או מחמת דסימנים מובהקים הם ומפרש הר"ן בפשיטות דסימנים מובהקים הם וכמ"ש לעיל דכוונת הר"ן כי היכי דלא יפלוג ר' אשי דמספקא לי' אי סימנים דאוריי' אר' אבא דפשיטא לי' דסימנין דאורייתא וממילא בזה אזדא לי' הקושיא שהבאתי בתחילת הדיבור שהקשו על הפוסקים דפסקו סימני' לאו דאורייתא ואעפ"כ פסקו להא דר' אבא כד מעיינית כודנייתא לריספק די"ל דהנך פוסקים ס"ל כפי' הר"ן דהנך סימנים דפרידות סימנים מובהקים המה:

והנה עוד יש לבאר בענינים הללו איזה דבר קטן היינו לתרץ מה שהקשה בס' עצי ארזים ס"ק פ"ח ד"ה אך לפ"ז צריכים אנו ליישב דעת הרי"ף והרמב"ם כו' דמבואר שם בדבריו בדיבור ההוא דיש להקשות כיון הא דאין חוששין לזרע האב הוא ספיקא כדמסיק דספוקי מספקא לי' לר"י וא"כ לדעת הרמב"ם דבשני מיני טמאים או טהורים אינו רק מדרבנן א"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא שהרי אם אמרינין דחוששין לזרע האב אין קפידא כלל דכל מיני פרידות אחת הן יעו"ש מה שמפלפל בזה ונ"ל לתרץ קו' זו עפ"י המבואר במג"א סי' תס"ז ס"ק ב' בשם מהרשד"ם ומהרי"ט דאין עושין ס"ס בידים וכן הביא הפר"ח בשם מהרשד"ם בכללי ס"ס כלל י"ח וה"ה דאין עושין ספק דרבנן בידים ובקונטרס הלז בשאלה השייך לחלק או"ח סי' ו' הבאתי מראה מקומות דאין עושין אפילו ספק דרבנן וגם הבאתי שם דלא זו דאין לעשות איזה עשי' שיהי' ע"י עשי' נולד ספק דרבנן או ס"ס אלא אף גם זו דאם כבר נעשה העשי' ושכבר ממילא נתהווה הדבר שנולד הספק דרבנן דבזה בוודאי אמרינין ספיקא דרבנן לקולא מ"מ היינו כשכבר בא הדבר לכלל הספק משא"כ כשעדיין לא בא הדבר לכלל ספק וכמו שהבאתי שם מן המשנה למלך פרק י' מהל' מקוואות הל' ו' דמביא שם מדברי הרמב"ם פי"ד מהל' אבות הטומאה דאף דספק מים שאובים כשר אין מורין כן לכתחילה לטבול במקוה כזה ומביא שם עוד זה מגמ' דע"ז דף ל"ז ע"ב הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולי והמשנה למלך כ' שם סברא זו לחלק בין היכי דבא הדבר לכלל ספק לבין היכי דלא בא הדבר לכלל ספק א"כ ה"ה הכא אף דאנו מסופקים מכבר על הנך כודנייתא מאיזה מין המה מ"מ לעייל להו לריספק עי"ז שהוא ספיקא דרבנן הוא דבר שאינו רשאי דהוי כעושה ספק דרבנן בידים אך אמנם עפ"י סברא זו תיקשי על תשובות הרא"ש הנ"ל בכלל ב' סי' ק"ז דמקשה על הרמב"ם דס"ל דטמא' עם טמאה הוי רק מדרבנן א"כ מהיכי מוכח מהא דר' אבא דסימני' דאורייתא הלא אף אי סימנים דרבנן יש למיסמך עלייהו באיסור דרבנן יעו"ש ולפי הנ"ל י"ל דאעפ"כ א"א לעייל להו בריספק כיון דעושה מעשה בידים כשם דאין אומרים ספיקא דרבנן לקולא ולעשות מעשה בידים כך א"א לעשות מעשה בידי' ולסמוך אסימנים אם סימני' דרבנן אפי' כשהאיסור הוא רק איסור דרבנן ובפרט לפי הטעם שהבאתי שם בתשובה הנ"ל דמטעם ביטול איסור לכתחילה נגעו בי' אך אמנם אעפ"כ יש מקום לחלק ולומר כיון דברירא לי' לתשובות הרא"ש הנ"ל דבאיסור דרבנן סמכינין אסימנים אפי' אם סימנים דרבנן ואף דיש לפקפק כיון דהא דסימנים דרבנן היינו דכן תיקנו להחזיר אבידה ע"י סימנים וכי תקינו רק בממונא ולא באיסורא א"כ י"ל דאף באיסורא דרבנן לא שייך למיסמך אסימנים כיון דלא תיקנו באיסורא ומה לי איסור דאורייתא או איסור דרבנן וצ"ל דדעת הרא"ש היא עפ"י מ"ש לעיל בתשובה סי' ח' להקשות כיון דאמרו בב"מ דף ך"ח ע"א דסימנים עדיפי מע"א א"כ כמו דע"א נאמן בעדות אשה למה לא יועילו סימנים וכתבתי לתרץ עפ"י המבואר בבכורות דף מ"ו דאמרו שם כי אקילו רבנן בסופה כו' אבל בתחילה החמירו כו' א"כ כמו כן החמירו שלא יועילו סימנים אף דעדיפי מע"א א"כ י"ל דס"ל לתשובות הרא"ש דעכ"פ כיון דסימני' עדיפי מע"א ורק דהחמירו רבנן שלא לסמוך על סימנים וא"כ י"ל דבאיסור דרבנן לא החמירו רבנן וכדרך האמור במקום אחר הימנוהו רבנן בדרבנן ועפ"ז נוכל לומר דדעת הרא"ש דאף לעשות מעשה בידים שרי באיסור דרבנן ע"י סימנים ולכך מקשה שפיר בתשובות הרא"ש הנ"ל על הרמב"ם והנה אחר כותבי זאת בינותי בספרים ומצאתי בס' גינות וורדים כלל נ"ט שגם הוא עמד על קושיא זו של עצי ארזים על הא דחולין דף ע"ט ומתרץ כתירוצי הנ"ל דאין אומרים ספיקא דרבנן לקולא ולעשות מעשה לכתחילה וגם מצאתי שם בספר הגינות וורדים כלל הנ"ל פלפול ארוך בהא דהבאתי לעיל בשם עצי ארזים דאף דס"ל להרמב"ם דבהנהגת שני מיני טמאים הוי רק מדרבנן היינו בהנהגה לבד ולא כן בהרבעה דהוא בודאי מדאורייתא יעו"ש מה שמשיג עי"ז על הש"ך סי' רצ"ז ס"ק א' ודמוכח מדבריו דס"ל להש"ך דאין חילוק בין הנהגה להרבעה יעו"ש:

ועתה אבוא לבאר מה שיש לחדש עוד בענין חיבורי סימני' והנה בתשובות עה"ג סי' ע"ב הביא בשם תשובות מהר"י בן לב שכ' שמהר' ישראל מברונא הביא ראי' לסברא שמצרפין סימנים מן הא"ז שפי' מתניתין דפרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירין כשר דתרתי בעינין לידע ע"י הסימנים שזה הכלי שלו גם שיכיר הגט בט"ע ש"מ אע"פ שכל חד בפ"ע אינו מועיל ע"י צירוף מועיל וכ' בתשובה הנ"ל שתמה דלמה לא הביא ראי' מדברי הרמב"ם דכ' ג"כ כלשון א"ז הנ"ל בפ"ג מהל' גירושין המביא גט ואבד ממנו ומצאו כו' או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו ט"ע בארכו וברחבו של גט שהי' כרוך הר"ז בחזקתו ותתגרש בו עכ"ל דהיינו דמצרפין סימן דמונח בכלי ולא הוי כחמור בסימני אוכף דחיישינין לשאלה או שאינו מכיר את הכלי בטב"ע רק שהוא יודע שבכלי כזה הניחו ועם צירוף טב"ע מהני יעו"ש והנה לכאורה יש לצדד ולומר דאין ראי' כלל לא מדברי הא"ז ולא מדברי הרמב"ם דהנה התוס' כ' בגיטין וביבמות ובב"מ דאם העד מצאו לגט נאמן בט"ע במיגו יעו"ש ויש לדקדק בזה דהלא כ' הפוסקים דבטב"ע איכא חששא דבדדמי מחמת דבטב"ע צריך כיוון טובא וכמו שמבואר בב"י ג"כ בטור יו"ד סי' ס"ג בשם הרשב"א והר"ן ז"ל ומיהו הכא להתיר איסורין בטב"ע צריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה מפני שפעמים שהעין משקרת וסבור שמכיר ובאמת אינו מכיר ולפיכך אם לא ראוהו תחילה ודקדק בראייתו יוכל להיות שסובר שזה הוא ואינו אלא אחר כו' יעו"ש א"כ מאי מהני מיגו כיון דאיכא חששא דבדדמי וידוע דבחשש דבדדמי לא מהני מיגו ואח"כ מצאתי קושיא זו בפ"י שהקשה כן ויש נתרץ דהתוס' לשיטתייהו דס"ל דהא דאין ע"ה נאמן בטב"ע היינו משום דמשקר א"כ במקום דאית לי' מיגו דאינו משקר ממילא שוב שוה דינו כדין ת"ח דנאמן בט"ע א"כ לפ"ז י"ל דלדעת הא"ז והרמב"ם דאיכא בט"ע חששא דבדדמי א"כ אף דאית לי' להשליח מיגו ואינו משקר מ"מ נשאר חשש דבדדמי והנה כ' הפוסקים דחששא דבדדמי אינו אלא חששא דמדרבנן בעלמא א"כ שפיר לכך מהני צירוף סימנים וכמבואר בכמה שו"ת הרבה הוכחות וכבר הזכרתי זה לעיל דבחששא דמדרבנן מהני אף אי סימנים מדרבנן ומנ"ל עוד לדייק דהיכי דבעי סימנים מובהקים דמהני צירוף אימא כיון דכל חד וחד סימן ליתא למיסמך עליו גם בהצטרף יחד ג"כ לא מהני ושאני בהאי דא"ז והרמב"ם דטעמא אית בי' כדכתבתי ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה מהריב"ל על הך דינא דא"ז והרמב"ם שני קושיות א' דהא ט"ע עדיף מסימן מובהק ואפ"ה לא סמכינן עליו משום דחיישינן למאן דלח הוי צורבא מרבנן דילמא משקר א"כ מה יועיל לו ההצטרפות ועוד הקשה מהא דב"מ דאמר רבה בב"ח לא ידענא אי משום סימנא כו' אי משום ט"ע כו' ולמה לא נסתפק עוד ספק דאפשר מחמת צירוף תרוויהו סימן וטב"ע אהדרוהי כו' והנה בתשובות עה"ג תירץ קו' הראשונה דמה יועיל ההצטרפות כו' וכ' בעה"ג דלא חיישינין למשקר ולא הבינותי טעמו שכ' דעד א' נאמן באיסורין הא קיי"ל דמדאורייתא אין להאמין לע"א היכי דאתחזיק איסורא וחשדינין לי' כמשקר והא דנאמן השליח על עיקר הגט היינו משום דכמו שנחקרה עדותן בב"ד מדאורייתא כמבואר בריש גיטין או משום דסתם ספרי דדייני כו' ודוקא לת"ח יש להאמין משום דאיכא למימר דמאחר דחזקת ת"ח שאינו משנה בדיבורו אפשר הוא דבר דעמדו חכמים ע"ז לומר דסברא זו של ת"ח שאינו משנה בדיבורו הוי כמילתא דאיתחזיק להיתרא וכעין שאמרו חז"ל סתם ספרי דדינא מיגמר גמירי למיסמך ע"ז כן אמדו חכמים דסברא זו דת"ח לא משנה ג"כ יפה כוחו למיסמך עלה וכמו שסמכו עצמם באשה על מיתת בעלה על חזקת דייקא ומינסבא וכ"ז בת"ח אבל בע"ה למה יש להאמין שזהו גיטו ואולי הוא גט אחר ואינו נאמן כלל אפי' מתקנת חכמים כיון דמדינא דאורייתא אין ע"א נאמן כלל במקום דאיתחזיק איסורא דא"א (הנה כל זה נכתב אצלי מהרבה שנים אמנם עכשיו בעת שאני מעתיק הדברים ההם נתתי אל לבי דאפשר לומר דכוונת עבודת הגרשוני דע"א נאמן באיסורין היינו כמו שכתבתי לעיל בשו"ת סי' ט' דכמו דגבי חליצה נאמן אפי' אשה או קרוב שאומר אשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא ותורף הקולא הוא מחמת דאין מעידין על גוף החליצה רק על מי שראוי לחלוץ וכיון שידוע שיש חלוץ בעולם אינם אלא כמגלים שזה הוא החלוץ לכן הוי גילוי מילתא בעלמא ה"ה בנ"ד גבי גט אף דאין דבר שבערוה כו' מ"מ כיון דכ"ז שלא נמסר הגט לידה אין כאן איסור והיתר ולא בא להעיד רק שזה הגט הנמצא הוא גט שנעשה שליח עליו א"כ י"ל דזה ג"כ הוי רק גילוי מילתא בעלמא שזהו גיטו של פלוני ויכולה להיות ניתרת ע"י גט זה כשימסר לה) אך אמנם לפמ"ש נרא' דשפיר ל"ק קו' הראשונה הנ"ל כיון דמצאו בעצמו ליכא חששא דמשקר כמ"ש התוס' הנ"ל דנאמן במיגו ורק דעדיין איכא חששא דבדדמי בזה שוב מהני הצטרפות סימן של הכלי וכנ"ל ובזה מתורץ גם קו' השני' דבמעשה דרבה בב"ח הא לא מצאו רבה בעצמו וכדאמר בגמרא אהדרוהו נהלי' משמע שאחרים מצאוהו א"כ שפיר קאמר לא ידענא אי משום ט"ע דצורבא מרבנן דהוא נאמן מצד עצמו וע"כ לגבי דת"ח לא חיישינן נמי לחששא דבדדמי דנאמן אף בלא מיגו משא"כ בע"ה שבלא מיגו אינו נאמן א"כ גם כשיש לו מיגו חיישינין עכ"פ לבדדמי א"כ שפיר כיון דלא מצאו בעצמו לא שייך התם כלל מקום הספק דאולי ע"י צירוף סימנים וט"ע אהדרוהי דהתם לא מועיל ההצטרפות כלל וכקו' הראשונה הנ"ל דמה יועיל הצטרפות עכ"פ נחזור לראשונה דעפ"י הוצעה הזאת אין ענין זה שייך להך דינא דאין מעידין כו' דכאן אין מעידין אף בלא חששא דבדדמי דהא אין מעידין אפי' במאה עדים כשרים ומכ"ש במאי דהביא הר"י מברונא ראי' לדבריו דמצרפין סימנים אמצעים די"ל לעולם כיון דכל חד סימן בפני עצמו לא מהני אינו מועיל גם הצטרפות שניהם ובהך דינא דא"ז והרמב"ם הטעם כמ"ש אך אמנם הנה מבואר בב"מ דף ך"ג ע"ב מאי כלי אנפורי' אר"י א"ש כלים חדשים שלא שבעתן העין כו' ובתוס' שם דמדקאמר ומודה משמע דלרבנן אפי' לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בב"ח כו' וגט לא שבעתו העין דלא משהה אינש גיטא בידו כו' יעו"ש ובזה מתורץ מה שהקשיתי על שיטות הרשב"א והרא"ה והריטב"א ושאר פוסקים החולקים על ר"ת וס"ל דבט"ע דגופא לבד לא מהני דלמה יגרע משאר כלים שיש להם ט"ע ולא יהי' אלא חתיכה בשר בעלמא דאית לי' ט"ע אך אמנם לפי הקדמה זאת ניחא דהם פסקו כרשב"א דאמר בשלא שבעתן העין לא מהדרינן אפילו לת"ח וכן פסקו הפוסקים כר"ש בן אליעזר וקצת פוסקים כ' דשום תנא לא פליג עליו בזה יעו"ש א"כ לפ"ז שפיר אין יכולין להעיד על גופו בלא פרצוף פנים כיון דלא שבעתו עין דדרך עין האדם לשבוע במה שמכירו והאדם בחייו ניכר תמיד בפרצוף כדכתיב הכרת פניהם ובשלמא בדבר השוה כולו שפיר אמרינן כיון שזה ראה בביתו הדבר ההוא או כמה ימים או כמה שנים שבע עינו בהדבר היטיב משא"כ באדם שפרצופו מעיד עליו וכל עת שהוא רואהו רואהו עם הפרצוף וכשניטל ראש פרצופו אף שניכר למיודעיו אח"כ ג"כ מ"מ ניטל מהם השביעת העין והנה התוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו דרבנן פליגי אר"ש ב"א וכדמוכח בגיטין וממילא הלכה כרבנן וגם מהוכחה זאת שהביאו התוס' ראי' מגיטין מהא דרבב"ח דפסקינין בהדי' דבט"ע מהדרינן וגט הוי לא שבעתו עין כמ"ש התוס' וכיון דהלכה כרבנן א"כ מתניתין דאין מעידין לא קאי כשאין שם כ"א פ"פ לבדו ואין להקשות דאף לפי פירושם קשה בנשאר הפרצוף עכ"פ אמאי אין מעידין בניטל פדחת וחוטם דג"כ קשה כנ"ל דהא העדים דבאים להעיד ע"כ אומרים דיש להם טב"ע י"ל דז"א קושיא דהא כ' התוס' בב"מ דאפי' לת"ק דרשב"א מ"מ מודה הוא בדברים שאין דרכם להיות בהם ט"ע כו' מדנקיט במשנה כריכות ועיגולי דבילה ועחרוזות כו' ואילו דברים אין דרכם להיות בהם ט"ע כו' א"כ י"ל דבפרצוף פנים דאין אדם מביט בהפרצוף בלא הבטה בחוטם ובפדחת הוי הא דאין אדם מכיר בט"ע של הפרצוף בלא פדחת או חוטם ממש כמו דברים שאין דרכם להיות בהם ט"ע דמודה בי' ת"ק משא"כ בט"ע דגוף בלא פרצוף דלפעמים אדם רואה ומסתכל בבנין גוף חבירו ואיבריו בלי הסתכלות הראש שפיר י"ל כיון דלהת"ק לא בעינין שביעה א"כ י"ל דמעידין על ט"ע דגוף והנה יש לראות על מה דמדייקי התוס' דחכמים פליגי ארשב"א ממעשה דרבה בב"ח דגט אין בו שביעת העין כו' דאטו לא משכחת דהשהה הגט תחת יד רבב"ח ותחזרוהו משום דהי' אצלו שביעת העין ודוקא לענין אבידה והכרזה שייך לחלק בין כשדרך להיות בו שביעת העין או אין דרך כו' דאז אין צריך להכריז כיון דאין דרך העולם להיות בזה שביעת עין משום דלא משהה גט גבי' אבל גבי מעשה שהי' אימא דהי' מגיטין הנשלחין ממד"ה ע"י רבב"ח ושהה גבי טובא והי' בו שביעת העין ולכך החזרוהו ומנ"ל לדייק מזה דחכמים פליגי ארשב"א ואפשר דהוכחת התוס' משום ספיקותא דרבב"ח וס"ל להתוס' דעל ט"ע דצורבא מרבנן דנאמן לא הי' רבב"ח כלל מסתפק ושואל וכן נראה בהפוסקים וכן מבואר ברש"י והיינו ברש"י שעל הרי"ף ח"ל ואם מכירו לגט כשר אבל בלא חפיסה אפילו מכירו לא דלא סמכינן אטב"ע אלא לצורבא מרבנן יעו"ש והביאו לשון זה הרשב"א והר"ן וב"י ושאר מפרשים ומשמע דזה מילתא דפשיטא, וא"ל דספיקא דרבב"ח אי מחזירין בסימנים בלי שום טב"ע י"ל דז"א כיון דנימא דבאמת הי' לו ט"ע גמור שהי' בו שביעת העין למה הי' למיהב סימנים כלל דע"כ הי' צריך לומר להו דברים שאינם נראים בגלוי ולאיזה צורך הי' לי' לומר סימני' וגם דאיבעי' זאת אי סימנים דאורייתא אין שייך למעשה דרבב"ח והוי לי' למבעיא בעיא זו אי סימנים דאורייתא או לאו באבעיא בפ"ע ולמה על מעשה זאת דוקא ועוד יותר קשיא כנ"ל דלאיזה צורך הי' לו להגיד להו דברים נסתרים כדי שיהי' סימנים תיפוק לי' דהי' לו בו ט"ע גמור אלא ע"כ מוכח דבאמת לא שהה הגט אצלו ולא הי' בגט שביעת העין וחכמים באמת פליגי אר"ש ב"א ולכך מספקא לי' אם הלכה כחכמים או כר"ש ב"א ולזה קאמר אי משום סימני' וסימנים דאורייתא אבל על ט"ע לא סמכינין כר"ש ב"א או משום טב"ע והלכה כחכמים אבל סי' ל"ד ובזה יבוא על נכון פסק הא"ז וכן פסק הרמב"ם וכן דעת רש"י דלא סמכינין אטב"ע דגט לחודא כיון דלא משהה אינש גיטא גבי' ולא הוי שביעת עין ולכך בעי חפיסא ובזה מתורץ גם מה שפסק הרמב"ם בהל' גניבה ואבידה פי"ד הל' י"ב כרשב"א וכן פסק בטור וש"ע ח"מ סי' רס"ב ובס' לח"מ כ' לתמוה על הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים למה לא פסקו כרבנן לגבי רשב"א כו' כיון דמעשה דרבב"ח מוכח כרבנן יעו"ש ולפי הנ"ל שפיר י"ל דהוכיחו מההוא דמצאו בתפיסה דקשה ל"ל מצאו בחפיסה אם מכירו אלא ודאי משום דסתם גט לא שבעתו העין דהא סתם גט לא משהה אינש כו' והנה זה נראה החילוק שבין דעת רש"י לדעת הרמב"ם דלדעת הרמב"ם הא מתניתין איירי אפי' מצאו בעצמו ויש לו מיגו וא"כ אם הוא אומר בפירוש ששהה הבט גבי' עד ששבעתו העין אז הי' נאמן בההוא מיגו וכן מוכרחין אנו לומר לדעת הטור וש"ע שפסקו דנאמן כל אדם במיגו אם מצאו בעצמו והלא בעצמ' פסקו בח"מ כרשב"א דבעינין ששבעתן העין אלא ודאי כדאמרינין שהוא אומר בפירוש ששהא הגט גבי' עד ששבעתן וכו' אלא דהרמב"ם ז"ל מוקי למתני' ובהכי איירי הרמב"ם ז"ל כדרך כל הגיטין דלא שהה אינש גבי' וא"כ הוי לא שבעתן העין וע"כ צריך חפיסא וכו' אבל רש"י ז"ל דמחלק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא א"כ מוכח דלא ס"ל כרשב"א דאל"כ א"כ אפילו בצורבא מרבנן לא סמכינן כיון דלא שבעתן העין ואי תאמר שאומר בפירוש ששהה הגט ושבעתן העין א"כ אפי' באינש דעלמא למה לא סמכינין עלי' הא למשקר לא חיישת יהי' איך שיהי' אם בדאית לי' מיגו או בדלית לי' מיגו עכ"פ כיון דאתה מאמינו למה צריך חפיסא אלא וודאי ס"ל כחכמים דלא בעינין שבעתן העין אך עכ"פ ט"ע טוב בעינן וחיישינין בע"ה שאינו מכירו בטוב וסבר שמכירו וכמו שנכתב במקום אחר בשם הרשב"א והר"ן ז"ל לענין בשר שנתעלם מן העין או אפשר דרש"י ז"ל סובר דלא חיישינין בע"ה שמשקר במזיד אך הא חיישינן שמא לא דקדק בראייתו וסבור שמכיר ואינו מכיר וא"כ אפי' ששבעתה עינו אפסר שאינו מכירו היטיב ואומר שמכירו וא"כ אפילו במיגו לא מהימן בט"ע והפוסקי' שפסקו דבמיגו מהימן י"ל דס"ל כמו שכתבו התוס' ז"ל דלא שאני לן בין ע"ה לצורבא מרבנן אלא דחיישינין למשקר וא"כ בדאיכא מיגו אזלא לי' הך חששא ולפ"ז נוכל לומר דהא דמבעי' לי' לרבה בב"ח אי מחמת הסימן וס"ל סימנים דאורייתא או ס"ל סימנין דרבנן ולהכי החזירו לו משום ט"ע וכפסק הרמב"ם שלא מצינן לאקשוי' כדאקשינין מעיקרא דהכא בזה בודאי מהני ט"ע וסימן דמתני' הוא חם מכירו כשר ואפילו אליבא דרשב"א די"ל דמצינן לתרוצי מתנית' כמו שפירשו התוס' אם מכירו לחפיסא וזה הוי מן הסתם בשבעתו עין וא"כ שפיר מהדרינין כמו חמור בסימני אוכף וא"כ הכלל העולה בידינו דפסקי הרמב"ם נכונים יחד האי דלא הביא דינא דצורבא מרבנן דהשתא אף בצורבא מרבנן לא מהדרינין בלא חפיסא ואין חילוק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא אנא דהאי צריך מיגו והאי נאמן בלא מיגו ובהא לא נחית הרמב"ם לפרושי דזה ידעינין ממילא כמו אבידה דיש חילוק בין אינש דעלמא ובין צורבא מרבנן או אפשר לומר לדברי הרמב"ם ז"ל דהאי בעי' דרבה בב"ח לא הי' כלל אם מהני ט"ע אף בלא שביעה עם סי' דוודאי מהני דהא מתני' הוא לדברי פירושו של הרמב"ם אלא דבמתני' לא פורש אם בת"ח או בע"ה אם במיגו אם סלא במיגו והנה לדברי התוס' עכ"פ אינש דעלמא סלא במיגו וודאי אינו נאמן משום דחיישינין לי' למשקר ואפילו באבידה רק ת"ח דמהימנינן לי' באבידה עכ"פ נוכל לומר דהיינו בממונא אבל באיסורא היכי דאיתחזיק לא ואף דמשום עיגונא עשו רבנן תקנתא דליהמן ע"א כבי תרי היינו לענין לשמה ושאר דברי הגט אבל האי כיון דנאבד גיטו אזלא לי' שליחותא דילי' כי הנמצא דלמא גט אחר ומנין לנו להאמין אפי' צורבא מרבנן וא"כ כיון דבמעשה דרבה בב"ח לא הוי לי' מיגו כמ"ש הפוסקים לעיל דהא הוא לא מצאו בעצמו רק אחרים אהדרינהו ניהלי' וא"כ שפיר מספקא לי' אי מחמת סימנא וסימני' דאורייתא אבל מחמת ט"ע לא מהני אפילו לאצטרופי דהא מיגו לית לי' דמצאוהו אחרים ואפי' צורבא מרבנן לא יועיל בכאן בגט אשה וכנ"ל או דילמא סימנים דאורייתא ואהדרינהו משום ט"ע בהדי הצטרפות סימנים וכמתני' אף דלא הוי לי' מיגו הואיל והוא צורבא מרבנן ואין חילוק בין אבידה לגט אשה וא"כ כיון דאיבעי' לן ולא איפשטה אזלינין לחומרא וע"כ אזלא לה בגט אשה הך דינא דצורבא מרבנן וע"כ נכון שלא זכרוהו הרמב"ם ז"ל ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל כרשב"א דהוא דינא דמתני' אם מכירו כשר וגם האי בעי' דרבה בב"ח כולם הולכים לשיטות רשב"א ובזה מתורץ מה שהקשיתי על ראיות מהר"י מברונא מן א"ז דשפיר מוכח דע"כ דאין טעמי' דא"ז משום דמחמת הטב"ע יצאנו מאיסור דאורייתא ולא נשאר כ"א חששא בדדמי וע"כ מהני הצטרפות הסימן כמבואר לעיל באורך דז"א דהא גט אין בו שביעת עין משום דסתם גט לא משהה אינש גבי' ובוודאי מתני' ופסקי דא"ז והרמב"ם לא איירי כ"א בסתם כי לא פורש דאיירי בשהה הגט אצלו והי' בו שביעת עין. ועוד דאין מחנק בין צורבא מרבנן ואינש דעלמא ובצורבא מרבנן אי לא מהימנת לי' כ"א במיגו עכ"פ חששא בדדמי אין כאן ומכ"ש דמוכרחין לומר דעכ"פ בצורבא מרבנן נאמן אף בלא מיגו בהצטרפות הסימן דאל"כ אמאי אהדרינהו לרבה בב"ח והא התם לא הי' לי' מיגו כלל וא"כ כיון דמהימן צורבא מרבנן בלא מיגו והוא אומר ששתה א"כ ל"ל בצורבא מרבנן הצטרפו' הסימן ובמתני' ובדברי הרמב"ם ז"ל לא פורש החילוק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא אלא וודאי האי הצטרפות הוא מחמת דסתם גט לא משהה אינש גבי' והרמב"ם ז"ל פוסק כרשב"א דבעי ט"ע גמור וע"כ בגט לא הוי ט"ע גמור וע"כ צריך הצטרפות.

והנה בהיתר הרביעי שכתבתי בתשובה סי' שלפ"ז מענין צירוף טב"ע או סימן מובהק בבגדים עם סימן בינוני בגוף שהמציא מהר"ל מפראג להתיר שכתבתי להקשות על הב"ש שחולק על מהר"ל מפראג מדברי התוס' ב"מ דף ך' ע"ב ד"ה מצאו בחפיסה עפ"י מ"ש להחליט דבין לשיטות הגאון מפוזנא שבנ"ב מה"ב סי' ס' שדעתו כדעת הגאון מהרמ"ב שבנו"ב מה"ק סי' כ"א ובין לשיטות הגאון הנו"ב בעצמו שחולק עליהם לדברי כולם כמו שהמציא הב"ש לומר דאי סימנים דרבנן אז ע"י חשש השאלה נעשה סי' מובהק ג"כ לסי' בינוני כמו כן נעשה ע"י חשש השאלה סימן בינוני לסימן גרוע עכשיו שוינא נפשי הדרנא בזה אך ורק דלשיטות הגאון מהרמ"ב והגאון מפוזנא דוקא בסי' מובהק שייך לומר כך כיון דגדר סימן מובהק הוא במה שהוא סימן זר ומופלג מה שאינו נמצא כך רק א' מני אלף א"כ ע"י חשש השאלה נעשה מסימן מובהק ס"ב כיון דע"י שני החששות אחד דדילמא אתרמי הא' שמני אלף ושנית חשש השאלה שוב אין הסי' ההוא מובהק כיון דשוב לא הוי מופלג וזר שאיש אחר הוא זה הנמצא ועכ"פ זה שייך רק אצל סימן מובהק משא"כ בסימן בינוני דגדר ס"ב הוא מה דלא שכיח כ"כ סימן כזה בזה נראה מסברא לומר דחף דנוסף על הריעותא דס"ב דאית בי' רק חשש איתרמי דנוסף עליו עוד חשש שאלה בהכי לא נשתנה הסימן בינוני להיות כסימן גרוע כיון דמ"מ הוא דבר דנא שכיח ואינו בגדר סימן גרוע דגדרו הוא ששכיח טובא וכמו דאמרינין בארוך וגוץ דהרבה ארוכים וגוצים יש ח"כ אין מקום לקושיתי הנ"ל ושוב לא נצרך לי נתרץ בדוחק כמו שתרצתי בתשובה הנ"ל עפ"י הפי' שפי' הנו"ב במה"ק סי' כ"א חת כוונת הגאון מהרמ"ב משום דמצרפינן לשני המיעוטים וגם נחדש דתקנת חכמים דלגבי ממון דאבידה לא נחוש לשאלה הוא גם שנא נחוש לצירוף שני המיעוטים דכ"ז הוא דוחק אך ורק דהגם דנראה כוונת דברי הגאון מהרמ"ב כפשוטו וכדמפורש בדברי הגאון מפוזנא ג"כ לא נשתנה סימן בינוני להשוותו סימן גרוע כלל אמנם לשיטות הנו"ב בעצמו דמפרש כוונת הב"ש דהבגד הוא נחשב סימן על האדם הלובשו וע"י חשש השאלה לא נחשב סימן ההוא של הבגד על האדם הלובשו רק כס"ב דהנוי חי סימנין דאורייתא או דרבנן עפ"י דבריו נראה כסברא שכתבתי דכיון דבהבגד או בהדלוסקמא אין בו רק סימן בינוני ועוד נתוסף ע"ז דמחזקינין דהבגד או הדלוסקמא מעיד על האיש מחמת שזהו הוא ג"כ כסימן על האדם הנה נתוסף דע"י חשש השאלה אינו רק סימן בינוני ממילא ליכא למימר דמ"מ יש ס"ב משום דאינו שכיח שיהי' בעל הסימנים איש אחר דאדרבא יש במציאות ההוא ענין דשכיח שלא יהי' ממנה עדות וראי' ע"ז שהוא בעל הסימנים והוי רק כסימן גרוע דהרבה ארוכים וגוצים יש כמו כן כאן הרבה מציאות יש ועפ"ז הי' מקום להקשות כקושייתי הנ"ל דבסימן גרוע דאין מחזירין אבידה אין בזה תקנת חכמים דלא ניחוש לשאלה אך אמנם אין בזה דרך קושיא על דברי הב"ש ורק דיש להביא מזה ראי' דכוונת הב"ש הוא כאשר פירשו מהר"מ ברבי והגאון מפוזנא ובלא"ה נראה מפשיטות לישנא דברי הב"ש כדבריהם ודלא כדברי הנו"ב וגם דלשיטתם מתורץ מה שהקשה הנו"ב במה"ק סי' ל"ב על שיטת הרב"י דאם סימנים דרבנן אף בכלים דלא מושלי אינשי חיישינין לשאלה דא"כ מה משני על הא דמבעיא לי' סימנים דאורייתא או דרבנן דקאמר ת"ש חמור בסימני אוכף ומשני אימא בעידי אוכף ולשיטת הב"י עדיין מוכח דסימנים דאורייתא דאז לא תיקשי על עידי אוכף דניחוש לשאלה משום דלא מושלי אינשי אוכף משא"כ אם סימנים דרבנן לא מהני הא דהוי כלים דלא מושלי אינשי וכשיטת הב"י הנ"ל יעו"ש בנב"י דכ' דקושיא זו מרפסא איגרא ולפי הנ"ל מתורץ דהרי י"ל דבטב"ע לא שייך כלל סברת הב"י הנ"ל דדוקא לענין סימן מובהק מתאמרא סברת הב"י דאף דהני כלים לא מושלי אינשי מ"מ לא הוי בגדר סימן מובהק דצריך להיות זר ומופלג מלהיות מזדמן כזה כיון דלפעמים מיקרי ומשאילין אף כלים דאין דרך להשאילן משא"כ בהכרה דע"י טב"ע מודה הב"י דבכלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן כלל וכמו שנאמרה סברא זה בעצמה לחלק בין סימן מובהק להכרה דטב"ע בשיטת מהר"מ ברבי והגאון מפוזנא לענין סברת הב"ש לחלוק על מהר"ל מפראג והרי סברת שיטת הרב"י בכלים דלא מושלי אינשי וסברת הב"ש במה שחולק על מהר"ל מפראג דומים להדדי וכדמשוי להו להדדי בשו"ת נו"ב בעצמו במה"ב סי' ס' יעו"ש א"כ לק"מ על שיטת הרב"י מהא דמשני בעידי אוכף דמיירי ע"י טב"ע ואעפ"כ ניחא דברי הב"ש דכ' דהסוגיא עדיין אינו מיושב לשיטות הרב"י משום דעדיין תיקשי מהא דמשני גם על כיס וארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי ומש"ה לא הפליג הב"ש בחומר קו' זו כאשר הפליג בנו"ב חומר קו' זו משום דגם על כיס וארנקי וטבעת ג"כ י"ל דאיירי בטב"ע וכדכתבו התוס' ביבמות ד"ה אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן ולכך כ' הב"ש רק בלשון דהסוגיא עדיין אינו מיושב משום דמבואר בתוס' שם מקודם בד"ה מצאו קשור דמסיימו בדבריהם ולהכי נקיט כיס וארנקי דמשמע דא"א לאוקמא בטב"ע והגם דהמהרש"א כ' בתוס' הנ"ל דה"ה בסימן קשה מ"ש כיס וארנקי דנקיט ולא כשיש לו סימן בגט גופי' מ"מ זה אינו קושיא גדולה משום דהמציאות הוא דיותר מצוי סימן בכיס ובארנקי מכפי אשר מצוי בגט עצמו וגם די"ל דכוונת הב"ש מה דכ' דסוגיא עדיין אינו מיושב הוא כמ"ש בס' בית מאיר דבא להקשות על החילוק שכ' מקודם כשהבעל דבר לפנינו יעו"ש והנה גם על גוף הסברא שהמציא הנ"ב לחלוק על דברי חתנו ומהר"ם ברבי לומר דהבגד הוא סימן על האדם הלובשו יש להקשות על סברא זו מהא דקמשני אימא בעידי אוכף דעדיין יש להוכיח דסימנים מדאורייתא דאל"כ תיקשי מהא דקאמר לעיל דאי כ' רחמנא שמלה ה"א ה"מ וכו' אבל חמור בעידי אוכף וסימני' דאוכף אימא לא מהדרינין לי' וכו' דע"כ ליכא למימר דטעם ה"א זאת הוא משום דחיישינן לשאלה דהרי אכתי לא איירי הגמ' שם מחשש שאלה ובע"כ דה"א זאת הי' משום דחיישינן שמא לא אבד זה המגיד סימנים או עדים דאוכף רק האוכף לבדו ושניתק האוכף מעל החמור שלו והמוצאו הניחו על חמורו ואבד חמורו עם האוכף קמ"ל דלא חיישינין להכי ואין מקום להקשות על סברת הה"א זאת כיון דלא חיישינן לשאלת האוכף לבדו כיון דאכתי לא אסיק אדעתי' הא דחיישינין לשאלה מכ"ש דלא חיישינין לאבידות האוכף לבדו דהא אפילו אם חיישינן לשאלה מ"מ לא חיישינין לאבידה וכמו שהקשה הנו"ב במה"ק בתחילת סי' ל"ב על הח"מ ס"ק מ"ב דחייש לאבידה מהא דמסני כיס וטבעת לא מושלי אינשי כו' דאכתי ניחוש לאבידה יעו"ש דזה טעות דדוקא לענין עדות על מיתת הבעל או על מציאות הגט שייך לומר דאף דחיישינן לשאלה מ"מ לא חייש כן לאבידה וכדברי הנו"ב משא"כ לגבי האבידה דאומר זה שנאבד חמורו עם אוכף ורוצה שיחזירו לו גם החמור ע"י עדים או סימנים דאוכף שפיר שייך גומר שמא לא נאבד לו שום חמור ורק האוכף לבדו ועכ"פ מדגילתה התורה דמהדרינין חמור בעידי אוכף ודלא חיישינין לחששא הזאת ולכך כתיב חמור יתירא לגנות זה הנה מזה מוכח ע"כ דהוא דבר ברור דהאוכף מעיד על החמור וחם נימא כדברי הנו"ב דמלבוש האדם הוי סימן על האדם הלובשו ע"כ נצטרך לומר גם בחמור דהאוכף הוא סימן על החמור שמונח עליו האוכף וא"כ שוב מוכח דסימנים דאורייתא ומה משני אימא בעידי אוכף אלא ע"כ מוכח מזה דאין זה בגדר סימן כלל ורק כדבר ברור דהאוכף מעיד על החמור והמלבוש מעיד על אדם הלובשו והנה הגם דעל סברת הה"א דלא מהדרינין חמור בעדים או סימנים דאוכף יש מקום לומר דהוא מטעם דס"ד דכל שאין סימן בגופו איאושי איאוש מינה דסברי בעלים אולי ניתק האוכף מן החמור ואז לא ימצא עדים כלל על החמור וכמ"ש התוס' ד"ה מה שמלה מיוחדת כו' דבלא סימנים א"א לאשכוחי עדים מ"מ סוף כל סוף לאחר דכתבה התורה חמור לגלות דמהדרינין חמור בעדים או סימנים דאוכף ע"כ צ"ל דלא תיקשי מהו טעמא דמילתא דלא חיישינין באמת שמא נאבד ממנו האוכף לבדו ומוכח מזה דעדות האוכף על החמור הוא דבר ברור א"כ ה"ה מלבוש האדם ולא מטעם סימן כדברי הנ"ב והנה עפ"י דברים שכתבתי דיש לדמות חמור בעידי או סימני אוכף למלבוש האדם שמעיד על האדם הנמצא עפ"ז יש לתרץ דברי מהרש"א שכ' בתוס' ב"מ דף ד"ז ד"ה בעידי אוכף שהשיג הפ"י על המהרש"א וכ' שדברי המהרש"א אינם מבוררים וכונתו דדברי התו' הם פשוטים דקשיא להו אמאי נקיט רבא בתרתי עדים וסימנים דאוכף ועפ"י הנ"ל ניחא דס"ל למהרש"א דצריך למינקט בתרתי להחזיר החמור ע"י האוכף כיון דיש מקום לחלק בינייהו והיינו עפ"י דברי הגאון מפוזנא הנ"ל המבואר בנו"ב מה"ב סי' ס"ו וכן ס"ל למהר"ם ברבי המבואר בנו"ב מה"ק סי' כ"א בכונת הב"ש דמגרע חשש השאלה להסימן שבהבגד מחמת דאיכא שני חששות החשש של הסימן דיש לחוש שמא איתרמי עוד אחר בסימן כזה וחשש שני של חשש השאלה וכ"ז שייך רק במקום דאית בי' סימן משא"כ במקום דאית בי' טב"ע וכמבואר בדבריהם א"כ כמו כן כאן י"ל דמגרע חשש הזה דשמא לא אבד זה רק האוכף לבד והמוצאו הניחו על חמורו ואבד אח"כ חמורו עם האוכף את כח הסימן שבאוכף דאיכא עוד חשש שמא הי' לחבירו ג"כ אוכף בסימן כזה ועי"ז שוב ליכא בירור על החמור ע"י האוכף וזה שייך רק בסימנים דאוכף משא"כ בעידי אוכף דהכרת האוכף הוא ע"י ט"ע לא שייך זה וכדס"ל למהר"ם ברבי והגאון מפוזנא לגבי מלבוש האדם לברר על האדם וכיון דכתבה תורה חמור ללמוד דמהדרינין חמור ע"י האוכף ממילא שמעינן דלא חילקה תור' בין אם הכרת האוכף הוא ע"י טב"ע דעדים או ע"י סימנים דאוכף אף בלא עדים באם סימנים דאורייתא ועכ"פ ממילא דשוב ליכא מקום לומר דהי' קשה להתוס' דתרתי דאמר רבא ל"ל כיון דצריך לפרש שניהם ולכך הוצרך המהרש"א לפרש כונת התוס' דקשיא להו דלא איצטרך לרבוי עידי אוכף כיון דליכא לאשכוחי עדים בלא סימנים וכמבואר בדברי מהרש"א. והנה עפ"י הדברים שכתבתי שאין קושיא כלל הא דהקשיתי בתשוב' סי' שלפ"ז על סברת הב"ש מדברי תוס' דף ד' ע"ב ד"ה מצאו בחפיסה יש לומר עוד להביא ראי' מדברי תוס' ההם שיהי' עוד סיוע לדברי הב"ש דבלא"ה יש להקשות מנ"ל להתוס' דמיירי שנותן סימן שאינו מובהק בדלוסקמא דאז צ"ל דאף בסי' בינוני ג"כ עפ"י תקנת חכמים דליהדר בסימני' הוי ג"כ תקנת חכמים גם דלא ניחוש לשאלה אף בסימני' בינוני' והוי בתקנת חכמים דלגבי חשש שאלה כתקנתא לתקנתא ומנ"ל להתוס' זה ואימא דמיירי דנותן בדלוסקמא סי' מובהק דהוא דאו' ותקנת חכמים דלא ניחוש לשאלה הוא רק בסימן מובהק ולא אף בסימן בינוני דיהי' תקנתא לתקנתא ועפ"י סברת הב"ש מתורץ זה דלדבריו אף בסימן מובהק הנה ע"י חשש השאלה נעש' שני ריעותות אחד חשש השאל' בעצמותה שנית דנעש' ע"י חשש השאל' מסימן מובהק לסימן בינוני ומוכח דאף בסימן בינוני עשו חכמים תקנתא דלא ניחוש לשאל' ודלא הוי זה כתקנתא לתקנתא וממילא שוב אינם צריכים התוס' לחדש דמיירי דנותן בדלוסקמא סימן מובהק ורק דאפילו דנותן בדלוסקמא סימן שאינו מובהק ג"כ מהני כיון דהי' תק"ח לחזור אבידה בס"ב:

והנה בחיבור א' שעל הרא"ש שנקרא שמו עטרת פז בסוף יבמות בהרא"ש שעל פרק האשה בתרא סי' ג' נלמד מדבריו שם דיש להביא ראי' לדברי הב"ש דאי סימנים דרבנן מסברא בעלמא חיישינין לשאל' מדפסקו הרי"ף והרא"ש כהך לישנא דסימנים דרבנן וע"כ הוא משום דצריך לפסוק לחומרא כשפליגי בזה שני לשונות ואם לא כדברי הב"ש רק כדברי מהר"ל מפראג תיקשי דנצמח מחומרא זו לפסוק בסד"ר יוצא מזה קולא דלא חיישי' לשאלה כיון דשוב אין ראי' מהמשנ' דאע"פ דיש סימנים בגופו ובכליו על חשש השאל' יעו"ש הנה במח"כ הם דברים שאין בהם ממש דאף אי סימנים דאורייתא ג"כ אין הוכחה מהמשנה דחיישינן לשאלה כיון דאיכא לתרוצי כתירוץ השני דאיבע"א כליו בחיורי וסומקי ואף דלישנא קמא דמתרץ כליו דחיישינין לשאלה ע"כ לא ניחא לי' כתירוץ האבע"א דכליו בחיורי וסומקי היינו דלל"ק הי' לו איזה דוחק בלישנא דמתניתין לפרש כליו בחיורי וסומקי וכל זה לענין איך לפרושי כונת המשנה אבל לענין דינא כל דיש מקום לפרש לשון המשנה אף בדוחק שוב ליכא הוכחה מן המשנ' דחיישי' לשאל' כיון דאיכא לדחויי ולומר דכליו בחיורי וסומקי ואף דמאית' טעם הוא נחשב לדוחק בעיני המתרץ דל"ק מ"מ כיון דעכ"פ איכא לדחויי הכי אף דהוא דוחק קצת א"א למיפשט ולהוכיח דין זה דחיישינין לשאל' וזה סוגיות הש"ס בכמה מקומות דכל דיש לדחויי ואפילו בדוחק קצת שוב א"א למיפשט האבעיא אם כן ממילא הא דפסקו הרי"ף והרא"ש דלא סמכינין אסימנים רק מדרבנן חומרא דלא אתי לידי קולא כלל כיון דאעפ"כ אי אפשר להוכיח דחיישינין לשאלה:

והנה בגוף התשובה של סימן שלפני זה כתבתי שם ליתן טעם לשני הלשונות במה שלא ס"ל לל"ק לפרש כליו בחיורי וסומקי וטעם לישנא בתרא דניחא לי' לפרש כן והגם שבשו"ת ב"ח הישנות סי' פ"ו דמדקדק ג"כ דקדוק זה שם דף ס"ד ע"ג אינו מתרץ כדברי הנ"ל רק כ' שם בתירוץ דקדוק זה משום דמעיקרא הוי מוקמינין למתניתין בגופו בחד טעמא ובכליו באידך טעמא כי היכי דלא תיקשי לך השתא בגופו אמרת לא בכליו מבעיא ובתר הכי מוקמינין להו בגופו ובכליו בחד טעמא כו' יעו"ש ואינו מבואר שם בב"ח סברת לישנא בתרא דלא חש לקושיא זו דקשיא לי' ללישנא קמא דאי נוקמי גופו וכליו בחד טעמא תיקשי השתא בגופו אמרת לא בכליו מבעיא עכ"פ אפילו לדברי הב"ח כיון דיש מקום לדחוי ולומר דלא חיישינין לקו' זו דהשתא בגופו אמרת לא כו' שוב ממילא אף ללישנא קמא א"א לחדש ולומר מחמת דקדוק זה שבמשנה דחיישינין לשאלה א"כ גם אם פסקינן להחמיר כשיטה זו דסימנים דרבנן מ"מ לא אתי מזה שום קולא דלא ניחוש לשאלה ומכ"ש עפ"י מ"ש שם דלא כתשובת ב"ח ורק את אשר הנלפע"ד בטעם הדבר שפליגי הני תרי לישנא יעו"ש דיש מקום לומר אף בלי דוחק דגם ל"ק מודה דאין הכרח גדול כלל לסתור פירושא דכליו בחיורי וסומקי ומה גם דאפשר להוסיף על דברי הב"ח ולומר דטעם לשון השני דלא חש לקושיות לישנא קמא דהשתא בגופו אמרת לא כו' משם דס"ל דיש לפרש המשנ' דאפילו אם יש סימנים בגופו ובכליו כמו שראיתי באיזה חיבור שמגדולי זמנינו שמביא בשם איזה ספר איך דיש לפרש דיש לו סימנים בגופו וגם סימנים בכליו כן מצאתי כתוב לאיזה פלפול בענין אחר א"כ י"ל גם לנידון דידן לתרץ הקושיא והדקדוק שהי' לל"ק על פירושא דמתניתין כליו בחיורי וסומקי כפי מ"ש הב"ח בתשובתו הנ"ל דתיקשי השתא בגופו אמרת לא בכליו מבעיא דטובא קמ"ל דאין מצרפין סימנים גרועים להדדי למיחשבי' סימן ע"י חיבורי הסימנים כמו שמצרפין סימנים בינונים להדדי וקמ"ל דבסימנים גרועים לא מצרפינן והגם דכבר כתבתי בגוף התשובה דסימן שלפני זה בשם הפוסקים הדיוק שים לדייק על חיבור סימנים דלא מהני מדקתני סימנים בלשון רבים משמע אף הרבה סימנים אינם מצטרפין א"כ אם איירי המשנה בסימנים גרועי' ממילא מלשון סימנים לשון רבים מוכח דלא מצטרפי סימנים להדדי ואכתי בכליו ל"ל יש לומר דז"א דכבר כתבתי שם הנ"ל דיש לפקפק על ראיות הפוסקים מלשון המשנה דנקטה סימנים לשון רבים ולומר דאיירי בסימנים כפולים ממין סימן אחד משא"כ סימנים דגופו ודכליו דהם סימנים מחולפים ועפ"י הדברים הנ"ל יש להוסיף עוד דכיון דמשתמע לי' ללישנא בתרא דהא דקתני אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו היינו דאיכא סימנים בגופו וגם בכליו ע"כ צריך בלישנא בתרא לתרץ דוקא בחיורי וסומקי דא"א לתרץ דחיישינן לשאל' כיון דהוי שאלה דיחיד דהיינו שהשאיל כליו לאותו היחיד שיש לו סימנים כאלו בגופו וכבר החליט בשו"ת ח"ץ סימן קל"ד דלשאלה דיחיד בודאי לא חיישינן א"כ לל"ק דלא ס"ל לפרש המשנ' באופן זה דיש סימנים בגופו וגם בכליו שוב ניחא יותר לל"ק תירוץ זה דכליו משום דחיישינן לשאל' מתירוץ זה דכליו בחיורי וסומקי כדי לאוקמי גופו וכליו בתרי טעמא וכמ"ש הב"ח או כמו שכתבתי אני בתשובה הנ"ל בטעם ל"ק דלא רצה לתרץ כליו בחיורי וסומקי יהי' איך שיהי' כיון דעכ"פ יש מקום לתרץ דכליו בחיורי וסומקי שוב נסתר דברי העטרת פז לומר דע"י דסימנים דרבנן נצמח קולא דלא חיישינן לשאלה:

והנה הש"ך בח"מ סי' ס"ה ס"ק ך"ו כ' מיהו גבי איסורא גופי' דפשיטא לי' להרא"ש דחיישינן לשאלה כו' ולדידי צ"ע טובא דנ"ל עיקר כהנ"י כו' דפסקו דלא חיישינן לשאל' יעו"ש בש"ך דכ"כ הא דלא חיישינן לשאלה גם לדעת הרי"ף והרמב"ם יעו"ש ולכאורה תיקשי על דברי הש"ך מסברת הב"ש הנ"ל דאם סימנים דרבנן בודאי חיישינין לשאל' מסברא דנעש' סימן מובהק לסי' בינוני ע"י חשש השאלה והרי הרי"ף והרמב"ם פסקו דסימני' דרבנן וכמ"ש הב"י באה"ע דף ך"ז ע"א וע"ב שם בסי' י"ז סעיף ט"ו וט"ז כפי שמצויינים הסעיפים בהטור שעם פי' הב"ח יעו"ש דברי הב"י דהרי"ף והרא"ש שהביאו רק לישנא בתרא דרבא דסימני' דרבנן ש"מ דס"ל דהכי הלכתא ובדעת הרמב"ם מאריך שם הב"י קצת ומסקנתו דגם הרמב"ם פוסק דסימנים דרבנן יעו"ש וא"כ תיקשי על דברי הש"ך דהחליט בדעת הרי"ף והרמב"ם דלא חיישי' לשאלה ותיקשי אהדדי דהוא נגד הסברא וכפי שהסביר הב"ש דאם סימנים דרבנן בודאי ממילא דחיישינן לשאלה ואפשר קצת לצדד ולומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם דיש הוכחה מן התורה דלא חיישינן לשאלה וכפי שנבוא לבאר ממילא אף דס"ל בפשיטות כלישנא בתרא דרבא דסימנים מדרבנן מ"מ לא חיישינן לשאלה כיון דיש הוכחה ע"ז מן התורה דלא חייישינן לשאלה א"כ מוכח מן התורה דלא כסברא זו שכ' הב"ש דנעשה ע"י חשש השאלה מסימן מובהק סי' בינוני אך ורק כיון דלא חיישינין לשאלה כלל אין חשש השאלה מגרע כלל את סימן מובהק וההוכחה שמן התורה דלא חיישינין לשאלה הוא עפ"י מ"ש בדיבור הקודם דהא דקאמר בגמרא דב"מ דאי כ' רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופא כו' אבל חמור בעדים דאוכף כו' דע"כ סברת הה"א זאת היתה משום דחיישינין שמא ניתק האוכף מן החמור ונאבד האוכף לבדו ומצאו אחר והניח אוכף זה שמצא על חמורו וקמ"ל קרא דכתיב חמור ליתורא לאשמועינין דלא חיישינין להכי ושמהדרינין חמור בעידי אוכף והנה כתבתי שם בדיבור הקודם דחשש אבידה כזו דומה לחשש השאל' וכמבואר בחלקת מחוקק סימן י"ז ס"ק מ"ב דאף דהנו"ב מדחה לדברי הח"מ ודמוכח מדברי הגמרא דאף דחיישינין לשאלה מ"מ לא חיישינין לאבידה היינו להמציא לחשוש שמא נאבד איזה דבר מן הבעלים דכל אדם אינו בחזקת שוטה שיאבד מה שנותנים לו ומטעם זה ס"ל לרבא בב"ב דף קע"ב ע"ב לנפילה לא חיישינין אבל בדבר ידוע כשמצא איש חמור עם אוכף דבע"כ נאבדה זאת האבידה מן הבעלים ויצאו הבעלים מן גדר הזה דאין אדם מאבד מה שיש לו ולמיחוש שמא נאבד עור האוכף מן החמור דהוא רק בכלל מילתא דלא שכיח שיהי' ניתק האוכף מן החמור ושנאבד מן החמור האוכף שלו ושע"י חשש הזה לא יהי' ראי' מן האוכף על החמור זה שפיר יש לדמות לחשש שאלה שהאיש הלבוש בהבגד השאיל את הבגד ושפשטו מעל גופו והשאילו לאחרים והוא הלך לדרכו בלא הבגד ושע"י חשש הזה לא יהי' ראי' על האיש מנו הוא מן הבגד שידענו שהיה לבוש בו וכיון דשמעינין מיתורא דחמיר דכתבה התורה שיש ראי' מן האוכף על החמור ושלא חיישינין לחששות דלא שכיח כן יש להוכיח דיש ראי' מן הבגד על האדם הלובשו ושלא חיישינין לחששות דלא שכיח וממילא מוכח מן התור' דלא חיישינין לשאלה ואף דהוכחה היא לגבי עדים דאוכף כמו כן יש הוכחה זאת לדמות מילתא למילתא דגם בסימנים מובהקים דדומה לעדים דלא חיישינין לשאלה כלל ואינו מגרע חשש השאל' את הסימן מובהק כלל וכלל העולה מכל זה דבין אם הוכחה זו שכתבתי דמוכח מן התורה דלא חיישינין לשאלה נכונה בלי שום פקפוק ובין אם יש מקום לפקפק בהוכחה זאת וכאשר נבאר אי"ה כאן בין כך ובין כך מוכח מדברי הש"ך דלא כדברי הב"ש דאם סימנים מדרבנן ממילא חיישינן לשאלה כיון דס"ל להש"ך בדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דלא חיישינין לשאלה אף דס"ל סימנים דרבנן וכוונתי בדברי הוכחה הנ"ל שכתבתי שיש מקום להמציא הוא מחמת ששיקול הדעת נוטה לסברת הב"ש והוכרחתי לחדש דיש מקום להביא ראי' מן התורה שלא כדבריו ועכ"פ יהי' איך שיהי' מוכח מדברי הש"ך דאף אי סימנים דרבנן ג"כ י"ל דלא חיישינין לשאלה ונדחים דברי הב"ש נגד דברי הש"ך ויש הוכחה לדינא מדברי הש"ך כדברי מהר"ל מפראג והנה הפקפוק שעל הוכחה הנ"ל שכתבתי לבאר כאן הוא מחמת שכל דברים הנ"ל שכתבתי בפשט דברי רבא דקאמר דאי כ' רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופא כו' אבל חמור בעדים דאוכף כו' דחויים המה מדברי בעל הנו"ב שמפלפל במה"ק ס"ס ל"ב דף ל' באריכות בענין המחלוקת שבין מהר"ל מפראג לבין דברי הב"ש ומביא שם ראיות וספירות לשני הצדדים מדברי רבא הנ"ל דאמר ל"ל דכתב רחמנא שור חמור שה ושמלה ודרך בדרך אחרת כל עיקר ממה שכתבתי לעיל ועיקר במה שנראה פשיטות דעתו דהא דקאמר רבא אבל חמור בעידי דאוכף כו' היינו מחמת דחיישינין לשאל' א"כ בטלה דעתי מפני דעתו הרמה בפירוש דברי רבא וגם אף לפי מה שכתבתי לקוצר דעתי דרבא דאמר אבל חמור בעידי דאוכף לא נחית כלל לחששא דשאלה ג"כ יש לסתור הוכחה הנ"ל ולומר דזה אינו בכלל חשש כל עיקר לחוש שמא ניתק האוכף מעל החמור ומצא אחר את האוכף והניח על חמורו ואבדו עם האוכף כיון דקיי"ל דאזלינין בכל דבר בתר שעת מציאתו וכאן נמצא כאן הי' דכמו שנמצא עתה האוכף על החמור כן הי' בשעת האבידה ושלא נחלף האוכף מחמור לחמור אחר וסברת הה"א אי לא כ' רחמנא חמור הי' מחמת טעם שני שכתבתי לעיל בדיבור הקודם דה"א דכל שאין סי' בגופו מייאש מיני' בעל האבידה דחושב שמא ינתק האוכף מן החמור ואז לא יהי' לו סימנים בגוף החמור וגם עדים לא ימצא וכמ"ש התוס' דבלי סימנים לא ימצא עדים דעל דמיון בעל האבידה שמדמה שמא ינתק האוכף מן החמור לא שייך חזקת שעת מציאתו קמ"ל קרא דחמור דמהדרינן ע"י עדים וסימנים דאוכף דדוקא בדבר שאין בו סימן כלל אמרינין דאיאושי מייאש משא"כ כשיש סימן באוכף מה"ת נבוא לומר דמייאש מחמת חשש שמא ינתק האוכף מן החמור והוי רק ספק יאוש ואף דכ' הפ"י בהו' ד"ה בעידי אוכף להשיג על המהרש"א דכ' דאם איכא עדים בודאי איכא סימנים דזה לאו כללא ורק דמשתכחי עדים ע"י טב"ע והא דכתבו התוס' דמייאשו הבעלים מדבר שאין בו סימן היינו משום דהכרה של העדים ע"י טב"ע הוא מילתא דלא שכיחא א"כ מוכח דאף כשאנו מסופקין אם בעל האבידה מתייאש מחמת דיודע דלא שכיחי עדים להכיר ע"י טב"ע או לא ידע מזה ואינו מתייאש כי שמא ימצא עדים המכירין עפ"י טב"ע אעפ"כ אמרינין דסתמא מתייאש י"ל דהתם שאני כיון דלא שכיחי עדים ע"י טב"ע א"כ סתם הנהגות בני אדם בחזרת אבידה היא רק ע"י סימנים דוקא ולא זולת א"כ כשנאבד לו אבידה שאין בו סימן מסתמא מתייאש כיון דאין ההרגל להחזיר אבידה כזאת משא"כ בחמור עם אוכף דאין רגילות כלל שיהי' ניתק האוכף מעל החמור ולא הוי רק ס' יאוש בעלים קמ"ל קרא דחמור דלא אמרינין כאשר הי' הסברא החיצונה דאין המוציא שמוחזק בהאבידה צריך להחזיר אבידה מחמת ספק יאוש בעלים וקמ"ל קרא דחמור דמהדרינין חמור בעדים או סימנים דאוכף ושאין המוציא יכול להחזיק בהאבידה מחמת ספק יאוש בעלים ושאין חזקת ממון דהמוציא חשובה חזקת ממון כלל כיון שאינו שלו וסברא זו דמוציא אבידה לא חשיב מוחזק מבואר בנו"ב מה"ב סי' ס' שם דף נ"ב ע"א והוכיח כן מדברי התוס' דכתובות דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר כו אבידה יעו"ש ומה גם שדברי התו' ד"ה מה שמלה מיוחדת שביאר הפ"י את כונתם מחמת דהוא מילתא דלא שכיח שימצא עדים ע"י הכרה של טב"ע דהיינו עפ"י מה שמפורש שם בדברי התוס' דדוקא דבר שיש בו סימן כו' שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנים כך וכך וגם המוציא לא יוציא השמלה להראותה כו' ולכך לא שכיח שימצא עדים רק ע"י סימנים ולא ע"י הכרה של טב"ע עוד נוסף ע"ז דגם חוץ לזה גם כן לא שכיח הכרה ע"י טב"ע לגבי כמה כלים וכמה דברים וכמ"ש התו' שם בב"מ דף ך"ד ע"א ד"ה ומודה ר"ש בכלים ששבעתן העין בדברים שאין דרכן להיות בהם טב"ע כמו כריכות ועיגולי דבילה ומחרוזות וככרות אפילו רבנן דרשב"א מודו דא"צ להכרת וכיון דכתיב בקרא לכל אבידת אחיך הרי כולל לכל האבידות אף שהם דברים שאין דרכן להיות בהם טביעת עין וגם כיון דקיי"ל כרשב"א דבעינין טב"ע שיש בהם שביעת העין וכדפסק הרמב"ם פי"ד מהל' גניבה ואבידה הלכה י"ב וכבר הבאתי לעיל שבאמת הקשה הלח"מ על פסק הרמב"ם בזה אמנם היא הלכה פסוקה וכמבואר בש"ע ח"מ סי' רס"ב סעיף ך"א א"כ הגם דכל הכלים העשויין להשאיל ולהשכיר יש לפעמים במציאות באיזה כלים שיהי' גם לאחרים ג"כ שביעת העין דע"י שאלה הי' הכלים ההם בביתם ושהה בביתם ומחמת זה שבעו עיניהם בהם מ"מ הלא כלים שאין עשויים לשאול ולהשכיר אינו מצוי שיהי' לאחרים שביעת עין א"כ לא שכיחי שיהי' נמצא עדים ע"י טב"ע ושפיר כ' התוס' דמשמלה ילפינין יאוש משום דמתיאש מדבר שאין בו סי' היינו לגבי כלים ומטלטלין דלא שכיח בהו הכרה כלל ע"י טב"ע והוי ודאי יאוש ולא ספק יאוש כלל משא"כ גבי חמור עם עידי אוכף או סימני אוכף דלא הוי חששא דשמא ינתק האוכף מן החמור לא יותר מן ספק יאוש ועכ"פ לא הוי ודאי יאוש וקמ"ל קרא דחמור דדוקא בודאי יאוש א"צ להחזיר אבל בספק יאוש צריך להחזיר וע"פ דברים הנ"ל יש לתרץ שני קושיות שהקשה בשו"ת נו"ב מה"ק סי' ל"ב דף ל' על סוגיות הגמ' דאמר רבא דאי כ' רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופא כו' דמה אריא במה דכ' שמלה הי' לנו טעות הזה אפי' אם גם לא הי' כתוב שמלה והוי כ' רק כל אבידת אחיך ג"כ הי' לנו טעות הזה ועוד הקשה על הא דמהפך רבא סדר המקרא ודריש שמלה קודם לחמור ובקרא כתיב חמור קודם ולפי הנ"ל מתורץ דהטעות שלא למיהדר חמור בעדים או סימנים דאוכף נמשך ממה דכתיב שמלה ללמדנו דדבר שאין בו סימן א"צ להחזיר משום דא"א לאשכוחי עדים בלא סימנים וכמ"ש התו' דלכך נתייאשו הבעלי' מיני' א"כ מזה נמשך הטעות דלא נהדרי' לחמור ע"י אוכף משום ספק יאוש דשמא ינתק האוכף מן החמור ולכך יכול המוציא להחזיק לעצמו ע"י חזקה דממונא דשמא אתייאשו בעלים וקמ"ל קרא דחמור דספק יאוש צריך להחזיר משום דאין להמוציא שום חזקה דממונא ולכך קאמר רבא דאי כ' רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופא כו' משום דע"י קרא דשמלה למעט דבר שאין בו סימן נמשך הטעות על החמור בעידי אוכף ולכך מהפך רבא הסדר ודריש שמלה קודם לחמור מחמת דע"י קרא דשמלה נתפרש קרא דחמור וצריך להקדים קרא דמסבב הטעות קודם להמסובב לפרש קרא דחמור:

והנה ע"י שהזכרתי כאן ולעיל הא דקיי"ל כרשב"א המבואר לעיל דף ך"ד בכלים שלא שבעתן העין ולעיל כתבתי עוד לתרץ קו' הלח"מ על שפסק הרמב"ם כן לא אמנע מלכתוב שעי"ז יש לתרץ קו' מהר"ל מפראג שהביא הב"ש ס"ק ס"ט הנ"ל דאם נימא סימנים דרבנן וגם נימא דאף אם סימנים דרבנן מ"מ חיישינין לשאלה וא"כ אף טב"ע בכלים לא מהני א"כ תיקשי למה קתני במתניתין אף עפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו דקתני רק סימנים בכלים דהוא רק מדרבנן יותר הו"ל למיתני דאף טב"ע בכלים דהוא מדאורייתא לא מהני משום דחיישינין לשאלה והובא קו' זו של מהר"ל מפראג גם בנו"ב מה"ק סי' ל"ז יעו"ש ועפ"י הקדמה הנ"ל מתורץ קו' זו די"ל דהתנא דמתני' לא מיירי בפלוגתא ודאי הוי תני טב"ע בכלים הי' צריך למינקט במפורש איזה טב"ע אם שבעתן העין אם לא וזה תלוי בפלוגתא דרבנן ורשב"א בב"מ דף ך"ד הנ"ל וגם אפי' למאי דקיי"ל כרשב"א הי' צריך התנא להאריך ולחלק דבעינין דוקא הטב"ע בכליו שיהי' בהטב"ע שביעת עין וגם חוץ לזה הי' צריך התנא להאריך ושלא לכלול גופא וכליו בחדא כיון דטב"ע בכלים יש בהם חילוק בין טב"ע שיש בהם שביעת עין בין אין בהם שביעת עין משא"כ בגופו דבודאי כשמכיר את האדם בטב"ע יש בו שביעת עינים בלי שום ספק וזה נראה בכונת הב"ש שכ' בס"ק ס"ח לחלק בין טב"ע בצורת אדם הנאבד ובין טב"ע דגט יעו"ש מ"ש בקיצור לשונו גם י"ל טב"ע בגוף אדם עדיף טפי והיינו כנ"ל דגט לא שבעתו העין וכמ"ש התוס' בב"מ דף ך"ד ע"א ד"ה ומודה ר"ש בכלים ששבעתן העין דגט לא שבעתו העין דלא משהה אינש גיטא בידי' משא"כ צורת האדם דודאי ע"י ההכרה יש בו שביעת עין וע"פ דברי הב"ש הנ"ל צ"ע גדול לדינא באם נמצא איזה התרה ע"י דברי מהר"ל מפראג הנ"ל בצירוף סימנים דגוף עם טב"ע דבגדים דצריך לעיין אם מועיל הטב"ע בבגדי המת עפ"י דברי הב"ש הנ"ל ואחר כותבי כ"ז מצאתי בשו"ת נו"ב מה"ב סי' ס"ב וגם במה"ק סי' ל"ט ועיקרי הדברים השייכים לכאן הוא בנו"ב מה"ב סי' ס"ב שמאריך ומחלק בין טב"ע דגופו דסגי טב"ע כ"ד ובין טב"ע דבגדים דבעי טב"ע טוב וששבעתן העין יעו"ש והנה הגם שכל דברים הללו הנכתבים כאן שייכים ביותר לדלעיל ששם הארכתי יותר מענין טב"ע שצריך להיות ע"י שביעת עין אמנם מחמת שכחה נשמט משם ועשיתי להם מדור בכאן שג"כ הוזכר מענין טב"ע שצריך להיות בו שביעת עין ואם יזכיני השי"ת ב"ה וב"ש לחזור ולעיין בכל דברי בקונטרס הלז ומן הסתם יהי' עי"ז תוספת ומגרעת בהרבה מקומות לזכור גם לכתוב זה במקומם הראוי להם ביותר כנ"ל:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה