אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן יד
מה שהשבתי לכבוד חתני הרב הגאון נ"י האב"ד דק' שינאווא ולהרב החריף אב"ד דק' גריבוב. אשר המה המעיינים הראשונים. בדבר שאלה הזאת המבוארת כאן. וכאשר באו דבריהם אלי לחוות דעתי. בניתי יסוד התשובה שלי על דברי חתני נ"י. והוא ת"י דברי מכתב תשובתו. אך ורק באיזה דברים תפסתי את דברי הרב מגריבוב. וגם דבריו במכתבו המה בכתובים ת"י וזאת אשר השבתי להם. ועניני הספיקות וההיתרים עפ"י גב"ע שהוגבה מכבר ונתוסף עוד עליהם בשנת תקצ"ג לפ"ק הכל יובן מתוך דברי תשובתי הלז:
בנידון השאלה של האש' העגונ' מרת יהודית בת ר' איציק מק' בריגל. אשר יושבת עגונה זה קרוב ארבע' שנים אשר נתוספו עוד בשנה זו כמה גב"ע כאשר המה בכתובי' ברוב דברים. הנה מאוד תסמר שערות ראשי לתקוע עצמי לדבר הלכה זו. של הוראה בהיתר אשת איש לעלמא. ואם הראשונים אשר לבם כפתחו של אולם כשהיו נשאלים בזה. הי' נמס לבבם וברתת ובזיע יענו ויאמרו אוי לי אם אומר וכו'. אנן מה נענה אבתרייהו ומה יעשו אזובי הקיר איש אשר כמוני נבער מדעת וערך קטן עלי בחכמ' ובינה. ואין דעת קטן כמוני מכריע אפילו בהכרע כל שהוא. אך אמנם זאת אשיב אל לבי לאשר העגונה הזאת היא בגבולי והיא יושבת ממולי. יושבת בעיגונה כאלמנת ציון דורש אין לה ואם גם אנכי אהי' נחבא אל הכלים חוששני לי. שגם איש איש ממלאכתו שבתורה הגאונים הגדולים חקקי לב גם המה ימשכו ידיהם מזה ויכבשו מעיינם מעיין החכמ' הנובע כי מרוב תענוה דאית בהו ישימו פניהם עלי מדוע לא באתי לאצטרופי בהדייהו וסבקו פתחא רבא דידהו ועיילי בפתחא זוטא דידי לאמר שעלי מוטל הדבר חובה לפתוח בדבר הלכ' זו גלל כן הגם שמששתי את כל כלי ביתי ולא מצאתי בהם דעת ותבונה ולהתבונן בדרכים דרכי התורה הרחבה מני ים אעפ"כ לאשר ידעתי גם ידעתי שעי"ז יש חשש עיגון אם אחריש ואתאפק. הנה את האלקים אני ירא למנוע עצמי מזה ובפרט שבתשובת ב"ח החדשות סי' ס"ד מבואר דכל המתיר עגונה אחת כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים וידיעת ההפכים בשוה לזאת מתירא אני להיות הגורם ח"ו לעיגון ומצאתי עצמי כמחויב בדבר לצדד בזה כפי קוצר דעתי ומאת הש"י ב"ה וב"ש. החונן לאדם דעת והוא יתן חכמה מפיו דעת ותבונה אשאלה ממנו מענה לשון. ושיפתח לבי להגות בתורתו הקדוש'. ושלא אכשל בדבר הלכה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך אכי"ר.
ומקודם אשיחה וירווח לי שגם שהיתר העגונות אפס , כי עז ויש בתם צד חומר כנודע מ"מ לאשר כבר שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל והעמידו יסוד על הקולא הנזכרת בראשונים ובאחרונים מצד שנאבד זכרו והנוב"י במ"ק סל"ז המציא לנו עוד לומר דמי שישב עם אשתו והלך לסחורה ע"ד לחזור ולא חזר איתרע תיכף חזקת אשת איש דתיכף נולד לנו ספק מיתה באיש הזה. והנה גם באשה הזאת שייך קולא זו כאשר נודע לכל שבעלה הי' דר פה קהלתינו וישב עמה בשלו' והשקט ובטח והי' דרכו ליקח סחורות אצל סוחרי קהלתינו אסף וליקט בלקוטי בתר לקוטי סחור סחור קטני הערך ובכתף ישא למקומות הכפרים למכרם לערלים. ואח"כ הנה כפעם בפעם חזר לביתו זה אשתו. וכעת מאז שתלך זה ארבעה שנים עקבותיו לא נודעו ונאבד זכרו. ורוב הרגלו הי' בכפר ההוא שנמצא שם ההרוג ושגם באות יום של מציאות ההרוג הי' שם בכפר ההוא כאשר באו הדברים בתוך לשונות הגב"ע וכאשר נשלח מאת כמוסים שלהם ההרוג הנ"ל לכאן נשלחו גם הסחורות אשר קיבל מהסוחרי' דפה קהלתינו והסוחרים ההם קיבלו מאת הערכאות איש איש אשר מצא בהסחורה והכיר בה שהיא שלו. והערכאות דשם בהכפר ההוא כתבו לערכאות דכאן לקבור את הנהרג ליב בוך פירער כפי נימוסים שלהם לכתוב כתב הרשאת הקבורה. וכך הי' שם בעלה של העגונה עם שם הכינוי שלו ועפ"י כתב ההוא ומן הודאת הרוצחים החזירו הערכאות דכאן את הסחורות להסוחרי' דכאן. והגם שקשה להמציא מזה איזה היתר עפ"י דרכי התורה עכ"פ הרבה הוכחות ואומדנו' אבידת זכרו ומשאר הוכחו' ואומדנו' ניכר שבעלה של אשה זה הוא הנהרג הנמצא הי"ד:
ואבוא היום אל העיון לכתוב צדדי היתרים הנראים לפענ"ד ושהגם שבכל אחד מהיתרים ישנם בכלל הקם ובכלל הפר אמנם מן צירוף כל היתרים נראה לפי ענ"ד שיש מקום להתירה.
והנה זה יצא ראשונה בעדות העד שלמה יאקיל בן ארי' ליב שאחר סיפורי הדברים שלו מענין נסיעתו בחברת אנשים ליער שנמצא שם ההרוג. איך שכשנמצא הי' בלא הקלסתר פנים שכל הפנים הי' נחתך ורק שאחורי חלק הראש הי' מחובר להגוף ושאנשי ק' ווישניצא הכירוהו במלבושיו שהוא הנקרא ליבלי יאפטסור ושאח"כ כשלקחו הגוף על העגלה וראו השערות על הארץ ובקש ליקחם ולא הי' יכול מחמת שהיו מחוברים לחצי הראש דהיינו הפנים שהי' איין גיקאפט בתוך השלג ולקח קרדום אין האט ארויס גיקאפט הפנים מתוך השלג. אז אמר בזה"ל:
כשניער את השלג. איז גיוועזין דאס גאבצו פנים רק דער שטערין איז גוועזין אפ גישיילט העט איך עהם פין דעם שטערין נישט דער קאנט נאר אן דער חוטם אין דיא וואהנסעס אין דאס מויל האב איך דער קאנט אז דאס איז ר' ליבלי יאפטשור הנה מסוף דבריו שאמר שהכיר שהוא ליבלי יאפטשור ניכר שראש דבריו שאמר שלא הי' מכיר אותו מתוך הפדחת מחמת שנקלף. היינו שמחמת תכרת הפדחת לבדו לא הי' מכיר אותו מחמת קליפתו. אבל ע"י הכרת החוטם והשפה שלו והפה הכיר כל הקלסתר פנים שהוא ליבלי יאפטשיר ואף הפדחת בכלל וכמו שאין לספק על הכרת הפרצוף פנים דהם הלחיים שלא הזכירם במפורש ולא הזכיר במפורש רק את החוטם והשפתיים והפה. והרי גם הלחיים היו שלמים בלי שום קליפה וכאשר אמר בתחלה כשניער את השלג הי' כל פנים בשלימות ולא הוציא מן הכלל רק את המצח שהי' נקלף ובוודאי דהכרת הלחיים נכללים בתוך דבריו שאמר שהכיר שהוא ליבלי יאפטשיר שהוא דבר הכולל כל הקלסתר פנים וכי בשביל שעיקרי ההכרה היותר מוחלטים אצלו וביותר טוב הי' החוטם והשפתיים והפה נוציא מכלל ההכרה את הפרצוף פנים דהם הלחיים בודאי נראה דבכלל דבריו הכללי שהכיר שהוא ליבלי יאפטשיר שהוא דבר הכולל לכל הקלסתר פנים נכלל גם תפ"פ שהם הלחיים:
א"כ כמו כן גם הפדחת בכלל כל הקלסתר פנים ורק שבהפדחת לבדו מצד עצמותו לא הי' מכירו. אמנם עם צרופי שאר איברים הי' לו הכרה שכל הקלסתר פנים הוא של ליבלי יאפטשיר ואף הפדחת בכלל. וגם מתחילת דבריו שאמר העט איך עהם פין דעם שטערין נישט דער קאנט. הלשון הזה מורה שאם לא הי' רואה רק המצח לבדו לא הי' מכירו מחמת המצח לבדו אבל כשראה גם שאר איברים הי' לו הכרה בכל הקלסתר פנים ואף המצח בכלל כי לשון העט איך משמע ומורה שלבסוף כשהכירו שוב לא הוציא המצח מן הכלל א"כ לדעת הצ"ץ בתשובה סמ"ה המבואר בק"ע סי' תי"ב דבקליפות העור לא נשתנה צורת הפדחת והחוטם ואפשר בכה"ג לא מיקרי ניטל הפדחת והחוטם כו':
והגם שהצ"ץ לא רצה לסמוך בתשובתו על העדאת העד ההוא היינו משום שפירש דברי העד איך שמפורש בדבריו להדיא שלא הי' לו הכרה בפדחת וחוטם. אבל בנ"ד שנראה שכונת העד שרק מתחל' לא הי' לו הכרה בפדחת מצד עצמו אבל לבסיף כשהי' לו הכרה משאר חלקי הפנים גם המצח לא יצא מכלל הכרה שפיר יש לסמוך ע"ז דלא נקרא זה בשם ניטל הפדחת כיון דהי' להעד הכרה אף כשהי' נקלף ונוסף ע"ז דגם ע"י החוטם הי' לו התעוררת הכרה גם בפדחת והרי יותר מזה כתב העה"ג בתשובתו סע"א דההכרה שע"י התעוררת הזקן ג"כ הוי הכרת הפדחת ופ"פ וחוטם. ואף שבתשובת צ"ץ לא ס"ל כן כמבואר בתשובתו ובק"ע שם מ"מ נ"ל דהיינו דוקא מחמת דהכרת הזקן לא הוי בכלל הכרה כלל ואין זה בכלל הכרת פניה' ענתה בם. אבל כשע"י הכרת החוטם יש התעוררת להכרת הפדחת. י"ל דאף הצ"ץ מודה דהוי זה בכלל הכרת פניהם ענתה בם. והוי זה כהכרת הפדחת ודוקא כשהתעוררת הפדחת הוא ע"י אבר שאינו מאיברי ההכרה. בזה חולק הצ"ץ על העה"ג וס"ל דאינו בכלל תכר'. אבל כשהתעוררת אבר מאיברי ההכר' הוא ע"י אבר השני שגם הוא מאיברי הכר' י"ל דאף הצ"ץ מוד' דהוי בכלל תכרת פניהם ונהי דמחולקים רש"י ותוס' בבכורות דף מ"ו ע"ב אי הכרת פניהם קאי על הפ"פ או על הפדחת מ"מ שניהם הם מכללות הכרת פניהם והסברא נותנת דיש הכרה ביותר ע"י התעוררת של אבר ההכרה ממה שיש התעוררת מאבר שאינו מאיברי ההכרה. וי"ל דבזה גם הצ"ץ מוד' והגם שבצ"ץ וק"ע אינו מבואר בהחלט דקליפת עור אינו מזיק ואינו מבואר רק בלשון ואפשר דבכה"ג לא מיקרי ניטל הפדחת והחוטם משמע דמסתפק לי' קצת מ"מ י"ל בנידון דידן די"ל דאף הצ"ץ מוד' דנקרא הכרה ע"י התעוררת החוטם נוכל לפסוק כן ודאינו בכלל ניטל הפדחת בשום אופן:
ויותר מזה יצא לידון בדבר החדש בס' קהלת יעקב שחיבר בעהמ"ח חוות דעת. דגם רוב מן הפדחת ופ"פ וחוטם מהני לענין הכרה אך אמנם בשו"ת נוב"י מ"ק ס"מ אינו מבואר כן דכתב דכיון דהי' בפנים שני פצעים כו'. ושני מקומות אלו הם עיקר הכרת פנים ובהם הית' החבלה פשיטא דלכ"ע לא מהני. והנה מה שהביא בס' קהלת יעקב ראי' לדבריו מדין בכור לנחל' המבואר בחו"מ סי' רע"ד דברוב פדחת הוי בכור לנחל' לפענ"ד אינו ראי' כלל דהנה גם מה שהביא בס' ש"ס ש"ז פט"ו להביא ראי' לדעת ר"ת דמהני ט"ע בכל הגוף מהא דאמרינין בפ' יש בכור דף הנ"ל דפליגי ר"י ור"ל אי פדחת פוטר לנחל'. ואם נימא שלא כדברי ר"ת ורק דלא מהני טב"ע בשאר הגוף. א"כ תיקשי דיצא דרך מרגלותיו דלא הוי כילוד עד שיצא הרוב נימא דלא הוי בכור לנחל' כיון שאין כאן יכיר דהא בגוף ליכא הכרה בטב"ע ובס' קי"ע מפלפל בראי' זו בתירוצים שונים. והנה לבבי לא כן ידמה דמה שמבואר מדבריהם דלדברי ר"י ור"ל לא הוי בכור לנחל' עד שיהי' בהולד הכרה דטב"ע הראוי להתרת הנשים מכבלי העיגון. וגם בס' עצי ארזים ס"ק צ"ו פירש כן שכתב שם ראי' לדחות דברי בכו של שו"ת מהר"י בן לב שממציא חומרא לומר דאף הכרת פדחת ופ"פ לא מהני בלי בנין הגוף. וגם בס' ש"ש פי"ז הביא חומרא של התשוב' הנ"ל ומדחה ג"כ דבריו כמו שדחה העצי ארזים הנ"ל והיינו ממה דפריך על ר' יוחנן דפדחת פוטר אף לנחל' מהא דאין מעידין אלא על פ"פ כו'. ולדברי התשוב' הנ"ל גם לר"ל קשה אפילו ביציאת כל ראשו כיון דלא ניכר בלא בנין הגוף עכ"פ היוצא מדבריהם דבחדא שיטה קיימו בכונת הגמרא הנ"ל ולפענ"ד הגם שלא הרהיבני בנפשי עוז לומר דהגאונים הללו יצאו מגדר פשוטו פשט אעפ"כ אדברה נגד מלכים ולא אבוש להוציא רוחי אשר נוססה בקרבי דאין כוונת פשיטות הגמ' כאשר הבינו הם דלפי דבריהם דבעינן בבכור הכרה דטב"ע ושלא יוחלף לו תינוק זה בתינוק אחר. קשה טובא על תירוץ אבע"א דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד וכדהקש' הש"ש בעצמו וכ' דהדברים סתומים דאם יש הכרה בפדחת לבדו למה לעדות אשה לא מהכי הפדחת בלא הפ"פ ואם אין הכרה בפדחת לבדו גם לענין בכור לא תהני כיון דכתיב יכיר ומ"ש הש"ש להעמיס בלשון התשובות גאוני בתראי דכשאו' העד במפורש דמכירו בטב"ע דפדחת לבד מהני ומייתי כיוצא בזה מדברי המרדכי תמהני. דהמרדכי לא איירי רק טן אחר ג' ימים אבל כל הפנים שלם וכמבואר בנוב"י מ"ק ס"מ ובמ"ב סי' נ"א א"כ מה דבר שכיוצא בזה יש בהכרת הפדחת לבד. וגם דברי הש"ש בסברת המקשן ותירוצא קמא לבין סברת תירוץ האבע"א דחוקים עד למאוד והנה אני מקשה על ראיות הס"ס לדברי ר"ת מן יצא מסורס דהוי בכור לנחל' דלדבריו גם אפילו לדעת ר"ת תיקשי מהיכי דנחבל ונפצע התינוק בשעת יציאתו מרחם ונקלף הפדחת והפ"פ. באופן שאין ספק כלל דליכא בי' טב"ע לענין עדות אשה וכמבואר בדברי הקי"ע בעצמו דבודאי כשנשחת הפדחת והפ"פ באופן שהי' מקלקל צורת הטב"ע כשהי' בחיים דלא מהני בודאי לעדות אשה א"כ וכי נימא דכשנולד התינוק באופן זה אינו בכור לנחל' בתמי' והלא אפילו לדעת ר"ת בעינן שלא יהי' נחבל בפניו. וכמבואר בפוסקים וכדמבואר בשו"ת נוב"י הנ"ל במ"ק ובמ"ב באריכות ודוחק לומר דזה עכ"פ ראוי להכרה כיון דבלא החבלות ופצעים וקליפת העור הי' ראוי להכרה והוי כראוי לבילה המבואר בפוסקי' שם שבודאי אינו דומ' כלל דהתם איירי בלא ראוהו אביו ולכך נקרא ראוי לבילה משא"כ בזה אם נימא כדבריהם דבעי הכרה דטב"ע גם בבכור לנחל' א"כ כשנשחת ההכרה ע"י פצעים וחבלות וקליפות העור אינו בכלל ראוי לבילה:
לכן נרא' לפענ"ד דלא בעי כלל בבכור לנחלה הכרה דטב"ע הצריך לעדות אשה ולא הקפידה התור' לענין בכור רק על הכרה השייך ללידת תינוק ודיכיר דאינו חתיכת בשר בעלמא ושהוא צורת אדם ולא צורת בהמ' חי' ועוף והא דמדמי בגמרא הכרה זו דבכור לעדות אשה היינו משום דכתיב בתור' רק יכיר לחוד ולא גילתה התור' כמה יצא מחלק הראש שיהי' בו הכרה זו של לידת התינוק בודאי מלשון יכיר נשמע דבעי יציאת חלק הראש שיש בו כדי הכרה דטב"ע. אבל לא דנצטרך להיות הכרה דטב"ע השייך לעדות אשה בתינוק הזה הנולד כדי שיהי' גם בכור לנחלה ורק דגילתה התורה בלשון יכיר דבעינן לענין בכור לנחל' ההכרה שהוא צורת אדם ושההכרה זו היא דוקא בחלק הראש שיש בו הכרה דטב"ע ולכך צריך לענין בכור לנחל' שיצא כ"כ חלק מהראש בכמות דיש בו הכרה דטב"ע. ובזה ניכר ההכרה דצורת אדם והגם דנחלקו במס' נדה פרק המפלת אי מצורת אדם או כל צורת אדם היינו כשהי' נמצא דהי' מקצתו צורת אדם ומקצתו צורת בהמ' וחי' משא"כ לענין הכרה שבתינוק הנולד תיכף כשיצא חלק מן הראש דיש בחלק הזה הכרת דטב"ע שוב יש בו הכר' דהוא מצורת אדם במקצת עכ"פ ושוב לא חיישינן יותר והוי בכור לכחל"':
ובזה נתישב בטוב לשון הגמרא דללישנא קמא פליגי ר"י ור"ל בהכרה דטב"ע לענין עדות אשה מדאורייתא וסבירא לי' לר"י דאף בפדחת לבד הוי הכרה גם לענין עדות אשה ורק דחכמים החמירו לעדות אשה ובלישנא בתרא דאבע"א אף ר"י מוד' דלעדות אשה לא מהני הפדחת רק עם הפ"פ דוקא ורק לענין בכור דלא בעינן הכרת דטב"ע כלל ורק ההכרה סל צורת אדם. א"כ כיון דלא כתיב בבכור הכרת פניהם ורק יכיר לחוד מוכח דהתור' לא הקפיד' על זה שנצטרך לחשוש לאיז' מציאת שאינו מצוי רק במעוטא דמעוטא ולכך סגי בפדחת לבד אף בלא פ"פ וכדאמרינין בנדה דף ך"ג הנ"ל מצח והגביני' כו' ולפענ"ד יותר ויותר יש להעמיס דברים הללו בכונת התויו"ט שבתשובת גאוני בתראי מכאשר העמיס הש"ש בכונ' רחוק' למאוד. אמנם אף אם לא כיון התשובת גאוני בתראי לזה מ"מ הענין נכון מצד עצמו בכוונת הגמרא. ובזה נסתלק קושי' הש"ש על החולקים על ר"ת מיצא מסורס וכו' משום דהתם אין ספק בצורת אדם דכיון שיצא רוב בנין גופו. נודע מבנין גופו שהוא צורת אדם ולא צורת חתיכ'. ולא צורת בהמ' חי' ועוף ושוב הוי בכור אף בלא יציאת ראשו. אף דאין בו הכר' דטב"ע וכמו שכתבנו שלא הקפיד' התור' כלל על הכר' דטב"ע דתינוק זה שלענין הבכור' דנחל'. והגם דגם הכר' דצורת אדם ג"כ תלוי העיקר רק בראש וכדאמרינן בנד' דגופו אדם. ופניו תיש ולא כלום אעפ"כ לא הקפיד' תור' שנצטרך לחשוש לחששא דמציאת רחוק וכמו דלא הקפיד' תור' ביציאת חלק מהראש דג"כ אפשר באיז' מציאות דיהי' בו רק מצורת אדם ולא כל צורת אדם. ורק דלא הקפיד' תור' לחשוש על איז' מציאות רחוק כן בבנין גופו שנתוודע דהוא צורת אדם שוב לא צריכין לחשוש שמא פניו תיש:
ועפ"ז יש לתרץ דברי הסמ"ע סי' רע"ז דכ' דברוב פדחת סגי לבכור לנחל'. משום דהוי כילוד הו"ל כאילו הכירו והקש' בש"ש דא"כ מה פריך מהא דאין מעידין וכו'. נימא דטעמא דר"י כיון דפדחת הו"ל רוב ראשו והוי כאילו יצא כל הראש דהוי ודאי בר הברה. והנה חוץ קושיתו גוף סברת הסמ"ע תמו' דכשנימא דהתור' הקפיד' שלא יהי' בכור לנחל' עד כשיש בו הכרה דטב"ע מה מהני דלכשיצא יהי' בו הכר'. אמנם לפי דברי הנ"ל י"ל כך בשיטת הסמ"ע דגם הסמ"ע ס"ל דלא הקפיד' התור' כלל דנצטרך להכיר את הבכור התינוק בטב"ע הצריך לעדות אשה. ועוד אפילו יותר ממה שכתבתי דעכ"פ בעי הכר' להתינוק אם אינו כצורת בהמ' וחי' ועוף או שהוא רק חתיכ' בעלמא והסמ"ע ס"ל דגם זה אינו מוכח מן התור' במה דכתיב יכיר כלל. ורק דלענין בכור לנחל' הקפיד' תור' שיצא כ"כ חלק מן הראש דהיינו חלק גדול בכמות כזה שיש בחלק ההוא שמן הראש כדי ההכר' של טב"ע ולא שצריך להכיר את הולד הבכור הזה לא בטב"ע גם לא להכיר שהוא צורת אדם. רק דיהי' יציאת חלק מן הראש גדול כ"כ שיהי' בחלק הזה כדי הכר' דטב"ע. ובזה פליגי שני הלשונות אליבא דר"י דללישנא קמא הוי ביציאת הפדחת חלק גדול כ"כ של ההכר' דטב"ע כיון דמדאורייתא מהני הכרת הפדחת אף לעדות אשה וללישנא בתרא דיכיר לחוד היינו שהקפיד' התור' שיצא חלק שיש בו הכר' דטב"ע אין הכונ' על חלק גדול שיש בו הכר' מטב"ע הנצרך לעדות אשה ורק דאף חלק קטן של יציאת הפדחת ג"כ בכלל הכר' דטב"ע ואף שאינו הכר' גדול' שיהי' מועיל לענין עדות אשה מ"מ כיון דבהכרת הפדחת יש בו ג"כ הכר' דטב"ע דהא בלא הפדחת לא מהני הפ"פ לבד לא הקפיד' תור' לענין בכור רק על יציאת חלק של הכר' דטב"ע של הפדחת ודוקא כעל חלק כזה הקפיד' תור' ולא על יותר מזה. וגם י"ל דתשובת מהר"י בן לב בשם בנו ג"כ ס"ל כך ומש"ה לא קשה עליו קושית עצי ארזים וש"ש דנהי דמ"ש הש"ש לתרץ דברי התשובת מהר"י בן לב הנ"ל ולחלק בין כשנפרד הגוף מן הראש. ובין כשבנין הגוף הוא מבפנים בבטן החש' ורק מלא יצא הוא דוחק גדול מ"מ אף לדעת מהר"י בן לב בודאי אין להכחיש דכל הכר' של טב"ע היא העיקר בפדחת עם הפ"פ וכדקתני במסכ' אין מעידין אלא על הפ"פ וכו'. רק דס"ל דבלא בנין הגוף אינו טב"ע טוב כ"כ שנסמוך עליו לעדות אשה ודהמשנ' איירי רק עם בנין הגוף. אבל עכ"פ בודאי אין נדנוד ספק בדבר. דאף לתשובת מהר"י בן לב הוי הכרה דפ"פ עם הפדחת עיקר הכר' של הטב"ע. א"כ ניהו דלענין עדות אשה לא מהני בלא בנין הגוף מ"מ כיון דלענין בכור לנחל' דלא בעינן כלל הכר' דטב"ע ואפילו לא הכר' דהוא צורת אדם במקצת ורק דבעינן יציאת חלק גדול בכמות ושיעור כמות חלק ההוא. הוא שיעור שיש בכמות ההוא טב"ע ממילא סגי שיהי' בחלק הכמות ההוא שיעור דטב"ע העיקרי דהוא הפדחת עם הפ"פ בלבד ולא יותר כלל. א"כ לא קשה כלל על תשובת מהר"י בן לב הנ"ל דהגם דלענין עדות אשה לא סמכינן על טב"ע דפדחת ופ"פ רק עם בנין הגוף מ"מ לענין בכור לנחל' דלא בעי להכיר בטב"ע סגי בחלק הכמות שיש בו טב"ע העיקרי אף בלא בנין הגוף:
ואין להקשות דאם לא הקפיד' תור' רק על יציאת חלק הכמות ולא על הטב"ע כלל וכלל א"כ תיקשי התינח לר"ל דיציאת חלק הכמו' דלענין בכור בעינן פ"פ עם הפדחת והוא גדול מחלק הכמות דלענין לידה דלא בעי רק רוב הראש דהוא הפדחת לבד ולכך צריך לקרא דיכיר. משא"כ לר"י דיציאת חלק הכמות דלענין בכור דהוא רק הפדחת הוא שוה כמו לענין לידה דביציאת הפדחת הו"ל רוב ראשו והו"ל כילוד. א"כ ל"ל כלל יתורא דיכיר י"ל דקו' זו אינה סותרת פירושי הנ"ל דהא קושיא זו איתנהו אף לפי מה שפירשו המפורשים הנ"ל דהקפיד' התור' בהכר' דבכור על הטב"ע דוקא מ"מ סכ"ס מהני לזה יציאת הפדחת לדר"י ולל"ק גם לעדות אשה מהני מדאורייתא ולל"ב רק לענין בכור עכ"פ כיון דמועיל הפדחת לענין בכור והלא גם לענין בכור בעינן דיהי' כילוד דוילדו כתיב ולידה איננה רק ביציאת פדחתו דהוא רוב ראשו. ואז ממילא הוי הכר' גם לענין בכור. א"כ ג"כ תיקשי קושי' זו בעצמ' דל"ל קרא דיכיר ובס' ש"ש מקש' באמת כן וקושי' זו תלוי' רק בדברי התוס' ד"ה מ"ט יכיר כתיב דלולי דברי' הגם דמגוף שקלא וטרי' דגמרא מוכח דגם ר"י ס"ל דרשא דיכיר. וגם מלישנא דר"י בעצמו דקאמר אף לנחל' ולא מפרש בהדיא לומר דלא בעינן יכיר מוכח דמוד' ר"י לדרשא דיכיר מ"מ היינו מפרשים דנלמוד רק ממשמעותי' דקרא דיכיר אבל לא דיתורא דקרא קאי ע"ז ורק מדברי התוס' שהקשו דמה פריך בקידושין יכיר ל"ל לימא דאצטרך לדדרשינן הכא וכו'. מוכח מדבריהם דגם לר"י יתורא דיכיר קאי ע"ז ותיקשי לר"י ל"ל יתורא דיכיר כיון דאינו חלוק דין הבכור מדין הליד' עכ"פ קו' זו אינה סותרת פירושי זה דלא הקפיד' תור' רק על יציאת חלק הכמות כיון דאף לפי פירושם דהקפיד' תור' על הכרת הגוף הטב"ע ג"כ קשיא קו' זו בעצמ' וכאשר מקש' באמת בס' ס"ש הנ"ל. ולתרץ קושיא זו בפשיטות הנלפענ"ד דמה שכ' הקהלת יעקב בתי' קושיא זו לא מתקבל כלל ואינו מתורץ בדבריו עיקר קושיא זו כיון דגם בבכור בעי וילדו ולידה לא הוי רק עכ"פ ביציאת פדחתו וממילא הוי ג"כ הכר' לדר"י ול"ל יתורא דקרא דיכיר. אמנם נלפענ"ד דאינו כלל מציאת רחוק שיצא רוב הראש בכמות דליהוי כליד' ועדיין רוב הפדחת מבפנים. ומהנרא' דהוא קל המציאת לאשכוחי כך דכשהזכר נולד ופניו למט' יצא חלק גדול מאחורי הראש ועם הגלגולת ומיעוט הפדחת הוי יציאת רוב הראש בכמות ועדיין רוב הפדחת מבפנים ומכ"ש לפמ"ש התב"ש בסימן ה' דבכמות אין הפדחת רוב הראש לפעמים ורק דמחמת תשובות הפדחת. נחשב לרוב ראשו. א"כ ביותר אפשר לאשכוחי דיהי' רוב הראש בכמות מבחוץ ורוב הפדחת עדיין מבפנים ובעינן יתורא דיכיר גם לר"י למציאת הזה דאף דהוי כילוד מ"מ אינו בכור לנחל' כיון דעדיין לא יצא רוב הפדחת:
ועפ"י הדברים האלו מיושב דעת הסמ"ע הנ"ל דסגי לענין בכור רוב הפדחת כיון דלא קפד' תור' רק על יציאת חלק הכמות שיש בה הכר' דטב"ע ולא דנבעי להכר' דטב"ע כלל וכלל. א"כ לפי מה דקיי"ל כר"י דביציאת הפדחת הוא חלק כמות ההוא ממילא כמו דקיי"ל לענין ליד' דבעי יציאת כל הראש ומהני רוב ראשו כן לענין בכור דבעי חלק כמות הפדחת כדי שיהי' בכור לנחל' מהני ג"כ רוב הפדחת ואין כוונת הסמ"ע כלל במ"ש כיון דהוי כילוד הו"ל ג"כ כאילו הכירו כמו שהבינו הש"ש וקי"ע דלבסוף כשיצא כל הפדחת יהי' בהכר' דאין לזה טעם וסברא כלל וכמ"ש ורק דכונת הסמ"ע דשוה דין הכר' כמו דין הליד'. וכמו דהקפיד' תור' בליד' על יציאת כל הראש ורובו ככולו כן במה שהקפיד' תור' בהכר' זו שהוא יציאת חלק הכמות ששייך בה הכר' ג"כ רובו ככול'. וממילא מתורץ קושי' הש"ש הנ"ל דאי אפשר לשנות כלל ולומר בטעמי' דר"י דע"י יציאת הפדחת דהוי רוב ראשו דהו"ל כיצא כל ראשו וכשיצא כל ראשו יהי' בהכר'. דא"כ ע"כ אז נצטרך לומר דהקפיד' תור' על גוף הכר' של טב"ע שבתינוק זה ממילא שוב אין טעם לומר כיון דעתיד להכירו בטב"ע לבסוף הוי כאילו כבר הכירו עתה דאין לזה טעם וסברא כלל והסמ"ע לא כיון לזה כלל ורק כמ"ש כיון דעיקר הקפדת תור' ביציאת חלק כמות ההוא. ויש לזה יציאת חלק בכמות ג"כ דין רובו ככולו ועפ"י פירוש זה נסתר ג"כ ראיות הש"ש לדעת ר"ת מן יצא מסורס כיון דלא הקפיד' תור' כלל על הכרת גוף הטב"ע ורק על יציאת חלק הכמות שיש בו כדי שיעור הכר' של הטב"ע והתור' הא איירי ביצא כדרכו ולא ביצא דרך מרגלותיו אם כן רק על יציאתו כדרכו דהוא בחלק הראש תחל' הקפיד' תור' שיהי' יציאת הפדחת בדוקא לענין בכור. א"כ מה"ת נימא דביצא מסורס וברוב גופו דהוי כילוד לא יהי' דינו כבכור אף להחולקים על ר"ת ושאין בה הכר' דטב"ע כיון דלא בעינן כלל להכיר בטב"ע ועפ"י הדברים האלו אפשר לתרץ גם דברי הלבוש שהקש' עליו התבו"ש סימן הנ"ל דלענין ליד' כתב פדחת סתם ומשמע דוקא כל הפדחת ולענין בכור לנחל' כ' רוב הפדחת ולפי הנ"ל מתורץ עפ"י מ"ש התבו"ש בעצמו כנ"ל דהפדחת אינו רוב הראש בכמות לפעמים ורק דע"י חשובות נחשב כרוב א"כ ניחא בזו דעת הלבוש דרוב הפדחת דאין בו חשיבות של כל הפדחת דדוקא ביציאת כל הפדחת י"ל דהחשיבות משוי' לי' כרוב א"כ ביציאת רוב הפדחת דאינו רוב הראש לא בחשיבות ולא בכמות לכך לא נחשב כילוד משא"כ לענין בכור דיציאת הפדחת הוא רק מחמת שהקפיד' תור' על יציאת חלק הכמות ששייך בה הכר' של טב"ע. א"כ ביציאת רוב מחלק ההוא ג"כ נחשב כיוצא כולו ולכך ס"ל ללבוש דהוי בכור לנחל' אף ביציאת רוב הפדחת והוא כדברי הסמ"ע הנ"ל כפי מה שכתבתי טעם דבריו. אך אמנם תירוצי זה על דברי הלבוש אין לו מקום רק עפ"י מ"ש דבקל המציאת שאפשר לאשכוחי שיצא רוב הראש בכמות ועדיין לא יצא רוב הפדחת דבלא מציאת הלז א"א לומר כן בדברי הלבוש דאיך הוי בכור לנחל' ביציאת רוב הפדחת כיון דלא נחשב כילוד ע"י יציאת רוב הפדחת והלא בבכור וילדו לו בעינן ורק לפי המציאות הנ"ל דאפשר לאשכוחי יציאת רוב הראש בכמות אפילו עם מיעוט הפדחת ומכ"ש עם רוב הפדחת שפיר יש מקום לומר לתרץ דעת הלבוש כמ"ש ומהתימא על ס' קי"ע דמתרץ דברי הלבוש עפ"י דרכו דברוב הפדחת ג"כ יש בו הכר' של טב"ע והלא גם לדבריו ק' קושיא זו על הלבוש דעכ"פ איך אפשר לומר שיהי' בכור לנחל' ברוב הפדחת כיון דאינו כילוד ברוב הפדחת וע"כ גם לדבריו צ"ל כמציאת הנ"ל שכתבתי אך אמנם כהאי מילתא הו"ל לבאר בהדיא ולא מצי לאשתמוטי מיני'.
ועכ"פ היוצא מדברים הנ"ל שכתבתי דלא בעי כלל לענין בכור הכר' דטב"ע בגוף התינוק הנולד. עפ"ז נסתר ראיות הקהלת יעקב במה שמביא ראי' מבכור דיהי' מהני גם לענין עדות אשה ההכר' של רוב איברי ההכר' דהוא הפ"פ וחוטם ופדחת ומ"מ נרא' לדינא כדבריו הן מסברא והן מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל וש"ע. דהנה הגם שאין ממש כלל בדברי הש"ש פט"ו אשר העלה ואשר הביא מתשובת גאוני בתראי דכשהעד בא להעיד שמכיר את המת בטב"ע דפדחת לחודי' אע"ג דליתי' לפ"פ דמהני וכו'. וכמ"ש הש"ס בעצמו שלא מצינו אותו בפוסקים ומאחר דלא נמצא כזה בשום פוסק אי אפשר לחדש ולבדות דברים כאילו ולהעמידן בכונת תשובת גאוני בתראי כיון דסתמא קתני פדחת ולא פ"פ. פ"פ ולא פדחת אין מעידין:
וכמו כן אם נחסר הרוב מן הפ"פ או מן הפדחת אף שאומר העד שהכירו במיעוט ג"כ בודאי אין להסתפק כלל דלא מהני משום דהוי בכלל ניטל הפדחת או פ"פ כיון דרובו ככולו אמנם אם נחסר רק המיעוט מן הפ"פ או מן הפדחת ורובו קיים ואומר העד במפורש שהכירו ברוב ההוא כאילו הי' כולו קיים בזה נרא' מן הסברא דראוי להיות מועיל כיון דאינו בכלל ניטל הפ"פ או הפדחת כיון דרובו קיים וקיי"ל בכל התור' רובו ככולו. וגם אין שום חסרון להכרת העד כיון שהעד אומר במפורש שהכירו יפה יפה ברוב ההוא. וגם מדקדוק לשונות הרמב"ם וש"ע יש לדקדק כן מדכתבו אם ניטל אחד מכל אלו וכו'. ואם גם חסרון המקצת מזיק להעדאת העד יותר הו"ל למינקט לרבותא אפילו בחסר מקצת מכל אלו ומכ"ש ניטל כולו או רובו. וגם מדנמצא בלשונם שפת יתר שכתבו אם פדחתו וחוטמו ופ"פ קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו דלשון והכירוהו בהם הוא קצת למותר דבלשון מעידין עליו ג"כ כשמע דבודאי הית' העדות עליו ע"י הכר'. אבל כשנאמר דהא דנקטו אם פדחתו וחוטמו ופ"פ קיימים היינו אם קיימים כולו או אפילו הרוב מהם ג"כ נקרא קיימים כיון דרובו ככולו שפיר הוכרחו לומר במפורש והכירוהו בהם דהיינו דאף דנשחת המיעוט אעפ"כ יש בהם ההכר' טוב' ואין בהם חשש קלקול הכר' ע"י חסרון המיעוט ואין להעמיס בכוונתם ולומר דלשון והכירוהו בהם דנקטו באו לאפוקי אם אין להמעידים הכר' וטב"ע ורק שנותנים סימני פרצופו ופדחתו וחוטמו עגול כו'. ואחרים המכירין את המת בחייו עי"ז ששומעין דבריהם אומרים שהוא פלוני דלא מהני ולאפוקי ממה שהי' עול' בדעת מהרח"ש לפרס כן לתשובת מיימוני דדוקא בכה"ג אין מעידין אחר ג' ימים הובא דבריו בס' ש"ש ז' פי"ג דהרי מהרח"ש בעצמו מסיק שלא יעל' על הדעת לומר כן כיון דסימנים אילו בפרצוף ארוך וקצור או עגול הוי כמו סימנים דגופו דארוך וגוץ ולא הוי מצטרכי כלל לומר לשון והכירוהו בהם לאפוקי זה. והנה הגם דלכאור' לפום רהיטא יש לדייק מלשון רש"י איפכא דכ' ביבמות דף ק"כ ד"ה אין מעידין כו' או ניטל חוטמו. והנה לכאור' לא זו דאין לדייק מלשון זה כמו שדייקתי מלשון הרמב"ם וש"ע מדכ' ניטל ולא אפי' חסר מקצתו אלא יש לדייק מדברי רש"י איפכא דהנה יש להקשות למה לא כתב רש"י כן גם על פ"פ ולכלול שניהם כאחד ולומר שאם ניטל פרצופו או חוטמו ולמה מחלק רש"י לשני חלוקות דכ' אבל לא ראוהו פרצוף או שניטל חוטמו. ומזה נרא' דכוונת רש"י לפרש לשון המשנ' דלא נימא דפרצוף וחוטם שני הכרות נינהו וכדכתבו תוס' כאן בשם הירושלמי דהכרת פניהם קאי אחוטם. דא"כ תיקשי על לשון המשנה דהו"ל למתני אין מעידין אלא על הפ"פ ועל החוטם. ולמה משנה הלשון וקתני עם החוטם דמשמע דהחוטם הוא שייך להפ"פ ולכך כ' רש"י לפרש לשון המשנה דבאמת כן הוא ודהוא רק הכר' אחת של הפ"פ. ודלא נקרא הפ"פ בשלימות רק כשהחוטם הוא עם הפ"פ וכ"כ התוס' בבכורו' דף הנ"ל ד"ה מאי קרא דחוטם בכלל פ"פ הוא. וכן משמע מדקדוק לשון רש"י בב"מ דף ד"ז ע"ב ד"ה אין מעידין וכו' אא"כ ראו פ"פ שהוא עם החוטם ולזה נקיט רש"י כאן אבל לא ראוהו פרצוף או ניטל חוטמו להורות דאם ניטל חוטמו שוב אין הפ"פ בשלימות ולכך נקיט המשנ' לשון עם החוטם להורות ע"ז דהחוטם הוא מכלל הפ"פ. וגם דבזה יש לתרץ הא דלא קתני במשנ' פדחת וכדקתני בברייתא. פ"פ ולא פדחת כו' ולפי הנ"ל ניחא לסיטת רש"י דמפרש דקרא דהכרת פניהם קאי על הפרצוף א"כ י"ל דלא נקטה המשנ' רק מאי דמוכח מקרא דהכרת פניהם דהוא דרש' גמור' גמור' וכדכתב הצאן קדשים דכונת רש"י בבכורת דפשטא דקרא בנואפים כתיב שהקב"ה צר את הממזר בצורת המנאף והכרת פני הוולדות ענתה בנואפים דהיינו לומר דהיא דרש' גמור' על הכרת הפנים יעוי"ש א"כ כיון דקרא דהכרת פניהם קאי על הפ"פ והחוטם הוא מכלל הפ"פ לכך נקט' המשנ' רק הפ"פ וחוטם דמוכח מקרא ולא נקטה הפדחת דאינו מוכח מקרא כפי פירש"י עכ"פ נא זו דאין לדייק מלשון רש"י כמו שכתבתי לדייק מלשון הרמב"ם וש"ע דהא דכתב רש"י ניטל החוטם היינו כדי לפרש לשון המשנ' דעם החוטם דקתני ולהורות דאין הפ"פ שלם רק כשהוא עם החוטם ולא כשניטל החוטם אלא דיש לדייק מל' רש"י איפכא כיון דמוכח דחוטם הוא מכללות הפרצוף ממילא דאם ניטל החוטם הוי כנחסר מקצת הפרצוף א"כ מוכח דאף בחסר מקצת הפרצוף ג"כ אין מעידין. אך אמנם כ"ז אינו הוכח' כלל דבוודאי יש חילוק גדול בין ניטל החוטם לחסר מקצת הפ"פ דבודאי חסרון דחוטם מקלקל גוף ההכר' ואין ראי' מזה כלל לחסרון מקצת הפרצוף שאינו מקולקל ונשחת הכר' וכשאומר העד שהוא מכירו בטוב ברוב הפ"פ או פדחת י"ל דמעידין עליו וניטל החוטם שאני דהוא מעיקרי ההכר' ואף דהוא בכלל הפ"פ מ"מ הוא מכלל איברי ההכר' ולהירושלמי קרא דהכרת פנים קאי על חוטם ונהי דתלמוד בבלי חלק על דרש' זו ודקרא דהכרת פניהם לא קאי על החוטם מ"מ בזה בודאי לא פליגי תלמוד בבלי וירושלמי דחוטם הוא מעיקרי איברי הכר' ואינו דומ' ניטל החוטם לחסר מקצת הפ"פ או הפדחת כלל:
ועתה נבוא מזה לענין קליפות עור הפדחת שכ' הצ"ץ דנרא' מלשון הצ"ץ דזה פשיטא לי' דאף כשנקלף העור מ"מ יש בו הכר' וכדמייתי ראי' מאתרוג ורק הא דכ' הצ"ץ בלשון ואפשר דבכה"ג לא מיקרי ניטל הפדחת והחוטם כו' דלכך כ' בלשון ואפשר משום דמסתפקא לי' לבעל הצ"ץ שמא זה הוי בכלל ניטל הפדחת ושוב לא מהני הכרת העד וכמו שכתבתי דאף דאומר העד שמכירו בטוב אעפ"כ לא מהני כשחסר הפדחת ואף דכתבתי להחליט כדעת הבעל קי"ע דבחסר מקצת מן הפדחת מעידין עליו מ"מ י"ל דקליפות עור מן הפדחת ג"כ לא ברירא לי' לבעל הצ"ץ אי הוי רק מיעוט הפדחת ובפרט די"ל כעין שכ' התבו"ש לענין יציאת הפדחת דלהוי כילוד דאף דאין הפדחת רוב בכמות מ"מ חשיבות הפדחת משוי' לי' לרוב כן י"ל בכעין זה לנידון נקלף העור הפדחת דחשיבות עור הפדחת משוי' לי' לרוב ומש"ה כ' הצ"ץ רק בלשון ואפשר דבכה"ג לא מיקרי ניטל הפדחת והחוטם א"כ בנ"ד דיש לדייק מלשון הגב"ע דלא תי' כל המצח השטח המצח קלוף והיינו מדכתוב בל' הגב"ע רק דער שטערין איז גווען זייער צו שלאגין ונכתב קו המחיק' על האלו תיבות זעהר צו שלאגין ונכתב למעל' ב"ח אפ גישיילט דבודאי לא במקרה והזדמן נכתב כך. וגם אין דרך טעות סופר בכך לכתוב על אפ גישיילט זעהר צו שלאגין וע"כ מוכח מזה דהעד בעצמו הי' כמסתפק אם לקרות בשם צו שלאגין או בשם נקלף ואמר מתחל' צו שלאגין ואח"כ כשחקרו הב"ד היטב ראו שלשונו מור' על שנקלף עכ"פ מוכח מזה דלא הי' קלוף כל שטח המצח ורק הי' בו קליפות קליפות ולכך קרא תחיל' בשם צו שלאגין ואח"כ קראו בשם נקלף וכיון דעכ"פ לא הי' נקלף כל שטח המצח בודאי יש לומר דאין ספק בדבר שאינו בכלל ניטל הפדחת כיון דרק מיעוטו נחסר. וכאשר בררנו ליתן סמיכות לדברי הקהלות יעקב דכשנחסר מיעוט הפדחת והפ"פ מעידין עליו. א"כ אין להסתפק בזה כלל כמו שנסתפק הצ"ץ קצת בלשון ואפשר דלא מיקרי ניטל הפדחת והחוטם משום דבנידון דידי' הי' נקלף כל הפדחת משא"כ בנידון זה דלא הי' כל שטח המצח קלוף וכבר כתבתי לעיל דבכאן הו"ל כאילו אמר בהדיא לבסוף שהי' מכיר גם המצח וכמו שכתבתי לדייק מלשון העד שאמר שמהחוטם והפ"פ והספה תכיר שהוא ליבלי יאפטשור מוכח דהיינו שכל הקלסתר פנים הוא של ליבלי יאפשיר ואף המצח. וגם מדאמר בלשונו העט איך עהם פין דעם שטערין נישט דער קאנט משמע דרק בתחיל' לא הי' מכירו מן המצח. אבל לבסוף בצירוף שאר איברי הכר' הכיר גם את המצח שכל הקלסתר פנים הוא של ליבלי יאפטשיר:
והנה כל זה מצד הכרת העד את המצח בעצמותו. ודכן נרא' בלשון העד ואף אם נבוא לפקפק קצת על הוכח' שמלשון העד עכ"פ בזה אין פקפוק כלל דבודאי הי' לו הכרת הפדחת ע"י התעוררת שאר איברי הכר' ולדעת העה"ג דע"י התעוררת הזקן שנתעורר לו עי"ז תמונת האדם ומכירו ע"י כן היטיב בטב"ע של הפ"פ והחוטם ג"כ מהני מכ"ש כשהתעוררת זו הוא ע"י הכר' מאיברי הכר'. ודי"ל בזה כמו שכתבתי לעיל דבזה אף הצ"ץ החולק על העה"ג מוד' בזה דדוקא בהתעוררת הזקן חולק עליו משום דזקן אינו בכלל הכר'. ואף דהעה"ג כ' דנקרא בשם יכיר משום דכתיב ויכר יוסף את אחיו ע"י הכר' דזקן מ"מ הלא כ' העה"ג בעצמו סתיר' לזה דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד עכ"פ י"ל דמש"ה חולק הצ"ץ על חתנו עה"ג משא"כ כשהתעוררת הוא ע"י איברי הכר' י"ל דגם הצ"ץ מוד' וכמ"ש לעיל. והנה יש להביא סמך קצת לדברי העה"ג ולומר דלכך נקיט הש"ע והרמב"ם לשון ואם ניטל אחד מכל אלו וכו'. וגם נקטו בלשונם אם פדחתו וחוטמו ופ"פ קיימים והכירוהו בהם דהוא למותר קצת כע"ש לעיל וי"ל דבאו להורות דין זה דאם פרצופו ופדחתו קיימין יש בהם הכר' בכל מיני הכר' הן הכר' דעצמן והן הכר' דתמונת פרצופין ע"י התעוררת דברים אחרים ודקדוק לשון והכירוהו בהם דהוא למותר בא להורות דהן שהי' הכר' בעצמותו והן שתי' הכר' בתמונת פרצופין ע"י התעוררת דברים אחרים וגם זה נכלל בלשון והכירוהו בהם כיון דהי' הכר' בתמונת פרצופין אף דהכר' לא הי' ע"י עצמן רק ע"י התעוררת דברים אחרים הוכרו תמונתן ג"כ נקרא לשון והכירוהו בהם וכ"ז כשהם קיימים. אבל אם ניטלו לא שייך שום הכר' ולכך נקיט הרמב"ם וש"ע ניטלו בדווקא. והנה הגם דעפ"י דברים ההם נסתר שוב הראי' שהבאתי מלשונות הללו שרוב פ"פ ופדחת מהני לעדות אשה. הנה כך היא דרכה של תור' דמיצדד איצדודי להכא ולהכא ונקיט מיהת פלגא בידך או להוכיח מלשונו' הללו דרוב פדחת מהני לעדו' אשה או להוכיח כדברי העה"ג דע"י התעוררת דברים אחרים ג"כ הוי הכר'. והנה דברי העה"ג מבוארים גם בב"ש ס"ק קמ"ג ומייתי לה מדברי התוס' דטב"ע ע"י התעוררת סי' שאינם מובהקים מהני והגם שהמגי' בט"ז סתר זה כמו שסתר העה"ג בעצמו ראי' זו די"ל דלאו מטעם דהתעוררת סימנים שאינם מובהקים מהני רק מהטעם דהצירוף מועיל דהיינו צירוף סימנים שאינם מובהקים עם צירוף הטב"ע מ"מ מוד' המגי' לענין דינא דמהני ההכר' שע"י התעוררת דברים אחרים וכ' לפרש כן דברי ר"ת שבדף ק"כ דכוונת ר"ת דטב"ע ע"י סימנים מהני. וכן פי' מהרח"ש דברי ר"ת ההם וגם הביא העה"ג דברי תה"ד סימן רל"ט כשע"י אותם הסימנים הכירו הטב"ע מהני וגם בתשו' ח"ץ סימן קל"ד כתב ואף שהעד המעיד הגיד שהכירו מחמת הבגדים והפצע שבמצחו י"ל דכוונתם שע"י אותם הסימנים הכירוהו בטב"ע וסיים שם ג"כ דסברא זו כתוב' בתה"ד. א"כ יש לנו סמיכ' גדול' לפסוק כדברי העה"ג בהכרת הפדחת ע"י התעוררת שאר איברי הפנים והחוטם נקרא הכרת הפדחת ובפרט מיתור לשון העד שחוץ התעוררת של שאר איברים הי' לו הכר' מפדחת עצמו וכמבואר בדבריו שהוא ליבלי יאפטסור ורק שמתחלת ראיות המצח זולת צירופי שאר איברים שהכיר לא הי' מכיר את המצח בעצמו. אבל לבסוף הכיר את המצח ג"כ בעצמו. א"כ יש בזה גם ההיתר של הצ"ץ דקליפת המצח אינו מזיק להכרת ולפענ"ד יש מקום להתיר העגונ' ע"י העדאת העד שלמה יאקיל בן ר' ארי' ליב וחומרא שמחמיר בשו"ת מהר"י בן לב בשם בנו הנ"ל דבעינן עם הראש גם בנין הגוף. הגם שלפי מה שכתבתי דבבכור לא בעינן כלל ההכר' דטב"ע ושעפ"ז כדח' הראי' של עצי ארזים וש"ש לדחות דבריו מ"מ חומרא זו בעצמות' לא חששו לה הפוסקים והשו"ת כלל כאשר לא נזכר חומרא זו כלל בדבריהם. וגם מהרח"ש דחא' במפורש והביא ראי' לדחות דבריו מתשובה מיימוני השייך לס' נשים תשו' ר"ת דמפורש בה זכורני שכך דנתי לפני מ' שמואל והתרנו אשת אחיו של ר' שלמה שנהרג ולא נשאר רק פרצופו וחוטמו ופדחתו כדתני' אין מעידין וכו'. גם הביא מהרח"ש ראי' מתשו' הרא"ש שהובא בטור סימן קי"ח ביהודים שנהרגו בדרך כו' והכירו ראשו של אחד דכ' דע כי אינו עדות להתיר את אשתו דתנן כו' דמבואר דאם הי' תוך ג' ימים והי' הכרה בפ"פ הי' מתיר אף בלא בנין הגוף ובפרט בנ"ד דהי' נמצא בנין גופו סמוך לו י"ל דאף מהר"י בן לב מודה כיון דכשהיו משימים פנים של הנחתך על בנין הגוף הי' ג"כ ניכר הטב"ע
וא"ל דכל יסוד ההיתר הזה נסתר מחמת ספיקא דג' ימים דשמא הי' מציאתו ב' ימים אחר הריגתו והגם דרבו המסכימים להתיר בספיקא דג' ימים וכמבואר בח"מ ס"ק מ"ז ובב"ש ס"ק פ"ב ובשו"ת ח"ץ ס' קל"ד הוא רק בגופו שלם דיש בזה צירוף סברת ר"ת משא"כ בנידון דידן דהי' חבול בפניו וכל הפנים הי' נחתך. אך אמנם כבר הסכים הנוב"י במ"ק סי' ל"א ול"ב להתיר בספיקא דג' ימים עם צירוף סימני' שאינם מובהקי' וכדעת שו"ת עה"ג א"כ בנ"ד ג"כ יש להתיר בצירוף סימנים שאינם מובהקי' ולא עוד אלא דבנ"ד י"ל דאף המחמירים בספיקא דג' ימים מודו כיון דכאן נמצא בימי הקור. וכדברי העד הנ"ל ובזמן הקור כבר פסק הב"ש דמעידין עליו אפי' אחר ג' ימים ולא הוי הספק רק שמא נהרג קודם ימי הקור שלשה ימים בספק זה י"ל דאפי' המחמירים מודו עפ"י מה שהקש' הנוב"י במ"ק סי' ל"א על סברת הט"ז דאיכא נגד חזקת חיים חזקת שעת מציאתו כמו שעתה נמצא מת כן הי' מת קודם ג' ימים והקשה הנוב"י דנימא זיל לאידך גיסא כשם שהוא לפנינו בטב"ע דפרצוף הזה כו' יעו"ש. והנה קושי' זו יש לדחותה בקל ולומר דהוי דוגמא דחזקה שלא נתבררה. דדוקא כששעת המציאות הוא ענין ברור המחט שעתה אנו רואין אותה עם חלודה. אנו אומרים על הספק שנסתפק לנו מקודם חזקת שעת מציאתו כמו שהיא עתה לפנינו משא"כ כשלא נתברר לנו גם עתה חזקת שעת המציאות איך הוא כמו בנ"ד בענין ספיקא דשלשה ימים דידוע לנו בכל תלתא יומי נפשא טייסא על גופא ואח"כ אשתו זיווהו ואנו מסופקים על דמות ותואר הנמצא אם כבר נשתנה והוא לאחר ג' ימים או שעדיין לא נשתנה והוא תוך ג' ימים י"ל דלא שייך כלל חזקת שעת מציאתו לומר דדמות הנמצא עתה הי' להגוף משעת מיתתו ולהוכיח מזה דהוא בתוך ג' ימים. כיון דע"ז אנו מסופקים איך שעת מציאתו של עתה אם בהשתנות או שלא בהשתנות ויותר הי' שייך בזה חזקה דמעיקרא לומר כשם שלא נשתנה דמותו בשעת מותו כן לא נשתנה עדיין ורק דע"ז יש סתירה כמו שסתר הט"ז לחזקת חיים מחמת שסוף אדם למות כן חזקה דמעיקרא זו סופה להשתנות ולהיות נשתנה הדמות. ועכ"פ לא נתברר שעת המציאות באיזה דמות ועפי"ז י"ל דבנ"ד דנמצא עתה זה ההרוג נקרש וכגלד וטמון בשלג והוי מקום מציאותו ושעת מציאותו בזמן הקור בזה הוי שפיר חזקה טובה לסמוך מחמת חזקת שעת מציאתו דמסתמא גם מתחילה כשנחפר ונטמן במקום הזה דהי' בוודאי תיכף אחר הריגתו הי' ג"כ בזמן הקור וי"ל דבספיקא דג' ימים כזה גם המחמירי' מודו דיש להקל. והנה אין מקום לספק בענין הזה במה שלא הזכיר העד רק שמו ולא שם אביו ולא שם מקומו ולא הזכירו רק בשם ליבלי יאפטשיר כיון שזה נודע להב"ד שהעד הזה המעיד הכרת ההרוג בשם ליבלי יאפטשיר שכוונת העד על בעל האשה הזאת ששמה יהודית בת ר' איצק ושהוא ליבלי יאפטשיר שהי' דה בכאן ק' ווישניצא א"כ הגם שלא הזכיר שם אביו רק שמו ושם הכינוי שלו ושהי' דר בק' ווישניצא ג"כ סגי וכמבואר בפוסקים ואין צריך להאריך להביא לשונם כי ידועים המה:
ועתה כבוא לבאר היתר השני שבנ"ד שהם הסימנים השומא וצלקת שאמרה האשה בצמצום תחת האצל אצל הגומא של בית השחי ושכן נמצא בהרוג הזה. ורק שלא ידעה האשה אם היו הסימנים תחת יד ימין או תחת יד שמאל. והנה במה שפלפל כת"ר בענין חיבור שני הסימני' המבואר בפוסקי' באמת כשאני לעצמי. לא ישר בעיני לעיין ולבוא בפלפולים בדבר הנוגע לענין דינא ובפרט בענין דעות הפוסקים שנחלקו בזה ומה יועיל הכרעתינו לדינא ע"י פלפול. אך ורק כדי שלא ידמה בדעתו שלא עיינתי בדבריו כלל מוכרחני לבוא ג"כ לפלפל בענין הזה בפלפלת כל שהוא. דהנה מה שהקש' על סברות המתירי' על חיבור סימנים מהא דרב אשי דבעינן דוקא נקב בצד אות פלוני ותיפוק לי' כיון דסימן של שם יב"ש הוי עכ"פ כסימן אמצעי כדברי הח"ץ בתשובה סי' קל"ד ויועיל עוד עם עוד סי' אמצעי מצד חיבור שני סימנים. הנה אין בזה אפילו התחלת קושי' כלל דנהי דהשם שנכתב בגט הוי ס"א מ"מ לא שייך כלל התחברות עם ס"א השני ואין בזה שום הצטרפות כלל ועיקר הטעם של חיבור שני סימנים הוא עיקר דמחמת ההצטרפות נעשה סימן מובהק משום דהוא זר ומופלג שימצא איש אחר שיהי' לו ג"כ חיבור שני הסימני' כאילו וכ"ז בסימנים דגופא או אפי' בגט אם היו שני סימנים אמצעים דהיינו כשנמצא אצל שני תיבות אצל כל תיבה נקב א' דהי' מקום לומר דאף דתיבה פלוני' הוי סי' א'. מ"מ חיבור שני סימנים אמצעים נעשה סי' מובהק דלא שכיח כן בגט אחר אבל מה ענין הצטרפות שייך בסימן השם עם סי' אמצעי דנקב בצד תיבה פלוני' דכיון דנקב בצד תיבה פלונית הוי רק סי' אמצעי משום דאינו זר ומופלג להיות נמצא כך בגט אחר וכי יש מקום לומר דעכ"פ בגט ששם המגרש יב"ש הוי זר ומופלג להיות נמצא כך אתמהה אמת דבענין כזה יש סברא אחרת שהמציא בס' או"ת סי' ס"ה ס"ק י"ב דכשהספק רק בין שני אנשים בלבד. כמו בין לוה למלוה. אז אפי' סי"א נקרא סימן מובהק דלא שכיח שימצא בשני האנשים הללו שני סימנים שווים. ובאמת מקשה האו"ת בעצמו מדברי ר' אשי דבעי נקב בצד אות פלוני ומתרץ עפ"י סברת הרשב"א דהואיל דהוחזקו שני יב"ש שוב חוששין לכל יב"ש שבעולם עכ"פ אף אם לא נודה לסברת האו"ת הלז אין ראי' מזה לסתור סברת חיבור שני סימנים דמ"מ יש סברא גדולה לומר דעכ"פ ההצטרפות של שני הסימנים נעשו סימן מובהק ואין בזה מקום קושי' כלל מן נקב בגט דלא שייך הצטרפות של חיבורי הסימנים:
והנה אם נחזיק בסברת האו"ת הנ"ל שעפי"ז הוצרך לתרץ מן נקב שבאות פלוני. ע"י סברת הרשב"א הנה להחולקים על הרשב"א בסברא זו וכמו שהאריך בס' בית מאיר סי' קל"ב. באמת נצטרך לבוא לידי חילוק שכ' הרא"ש לחלק בין מיתה לגט דאפשר בגט אחר מחמירין להצטרך אף בין שני יב"ש ג"כ סי' מובהק. ובזה יש לתרץ קושי' הש"ך סי' רס"ז סק"ב על הרא"ש. דלמה צריך לפלפל בדעת רבא אי ס"ל סד"א. או סד"ר תיפק לי' דהא הלכתא כדר' אשי' דספוקי מספקא לי' יעו"ש ולפי הנ"ל מתורץ כיון דהא בעדות אשה אם הי' הספק רק בין שני אנשים אף אי סד"ר ג"כ הי' סגי ס"א וכדברי האו"ת הנ"ל ורק דבגט דאפשר בגט אחר מחמיר ר' אשי. כמו כן י"ל דאימא דרק לענין גט דאפשר בגט אחר מסתפקא לי' לר' אשי אי סד"ר אבל בעדות אשה יש להקל גם בס"א דמשום עיגונא הקילו בה לסמוך על ס"א כמו שסמכו להקל ע"י ע"א. ומפי אשה ומפי עבד משום עיגונא. וסימנים הלא עדיפי מע"א וכמבואר בב"מ דף כ"ח וכיון דמדברי ר' אשי אין הוכחה הוכרח הרא"ש לפלפל בדעת רבא וא"ל דע"כ א"א להעמיס כן בכוונת ר' אשי דרק בגט דאפשר בגט אחר מחמיר אף בין שני יב"ש דאי משום חומרא בעלמא תיקשי ביותר עפ"י המבואר בהרבה ספרי שו"ת דבאיסור דרבנן בוודאי סמכינן על סימנים אמצעים דז"א דזה אינו תלוי כלל במה שכוונת רב אשי משום חומרא דאפשר בגט אחר דאף בל"ז תיקשי עפ"י מה שכ' התוס' בספ"ק דב"מ דרק מדרבנן חיישי' לשני יב"ש. ובאמת כן מקשה הפ"י בגיטין על דברי רב אשי דנקב בצד אות פלוני ומוכיח מזה דאף באיסור באיסור דרבנן ג"כ לא סמכינן על סימנים אי סימנים דר'. ובזה יש לתרץ מה שמקשין העולם על הא דקאמר בב"מ איבעי' להו סימני' דאורייתא כו' ונ"מ לאהדורי גט אשה כו' ולא קאמר נ"מ לעדות אשה שמת בעלה. ולפי הנ"ל י"ל דבא להורות דאפי' במלתא דרבנן כמו בגט אשה דהוא רק מדרבנן לתירוץ השני של התוס' הנ"ל ג"כ מספקינן ובאם סימנים דר' אפי' במילתא דרבנן לא מהני סימנים או לומר להיפך דלכך קאמר נ"מ לענין גט אשה לומר דאפי' בגט אשה דמחמרינן וחיישינן לתרי יצחק וכדברי הרא"ש על דברי הרי"ף משום דאפשר בגט אחר אעפי"כ ע"י סימני' אמצעים אי סימנים דאורייתא לא חיישינן כלל ומהדרינן אפי' גנו אשה ולא מחמרינן כלל. והנה בעל המאור ביבמות בשמעתא דתרי יצחק כ' ג"כ החילוק בין גט למיתה וכ' שם במלחמות ומה שעלה על דעתו של בעל המאור דשניא מיתה מגט הא אביי ורבא דאמרי תרווייהו בשמעתין גט כמיתה למר בשניהם חוששין כו'. וכתב מהרח"ש לתרץ קושי' המלחמות דאף דאביי ורבא בעצמם לא חילקו בין גט למיתה מ"מ לדידן לפסק הלכה בגט פסקינן לחומרא אבל גבי מיתה משום עיגונא מקילינן. וכן מבואר תירוץ זה בשו"ת פרח מ"א חלק ב' סי' כ"א. ועפי"ז נסתרו דברים הנ"ל דא"א לומר כלל דכוונת ר' אשי דספוקי מספקא לי' דוקא בגט משום דאפשר בגט אחר כיון דאמוראים בעצמם השוו מדותיהם ולא חילקו כלל בין גט למיתה. אך ורק דאין הכרע כ"כ לתירוצם זה. דאפשר לדחות דהא דמייתי אביי סייעתא מהאי גיטא דאשתכח בנהרדעא י"ל משום דהמעשה הי' במקום חשש עיגון. וכן נראה מדיוק לשון רש"י דכ' ד"ה האי גיטא דאשתכח בנהרדעא האשה עומדת ותובעתו דנראה דכוונת רש"י דאם למיהדר לשליח המביא גט או כשהבעל לפניו ואומר תנו לה הגט לראי' לא הוי מצי לאביי להוכיח דאימא לענין לכתחילה לגרש בגט זה חיישינן משום דאפשר באחר משא"כ לענין מיתה. ולכך פירש"י דאיירי שהאשה תובעתו כו' והבעל הלך למד"ה דאיכא חשש עיגון. אחר שהעליתי דברים אלו על הכתב והמכתב הלז ורציתי עוד להאריך בדיבור הזה קצת מצאתי שכבר קדמני בדקדוק לשון הזה בשו"ת גבעת שאול סי' ב'. וגם יש לתרץ קושי' העולם הנ"ל על הא דקאמר כ"מ לאהדורי גט אשה. ולא לענין עדות מיתה עפ"י מ"ש הלח"מ בפ"ג מהל' גירושין לחלק בין גט למיתה להיפוך ולהחמיר במיתה יותר משום דכל העולם בגדר הספק. משא"כ בגט דנודע דמזה נפל ולא נודע אי נפל מאחר וכ' שם בשעה"מ דסברא זאת יוצאת מדברי התוס' וגם כתב שם לתרץ מה דקשה גם ע"ז. ממה דמביא אביי ראי' מהאי גיטא דאשתכח בנהרדעא. ועפי"ז י"ל דלכך אמר דנ"מ לאהדורי גט אשה להורות דאפי' בגט דנודע דמזה כפל גט ומאחרי' לא נודע אי נפל עוד גט אחר אעפי"כ לא מהדרינן אפי' גט אשה אי סימנים דר'. אך ורק קושי' הש"ך סי' רס"ז הנ"ל שכתבתי לתרץ א"א לומר רק כמו שכתבתי מתחילה כיון דקושי' הש"ך הוא על הרא"ש. והרא"ש הא לא ס"ל כשיטה זאת ורק להיפך להחמיר בגט ממיתה:
והנה עפ"י סברת האו"ת הנ"ל דכשהספק רק בין שני אנשי' אז גם סי' אמצעי הוי כסימן מובהק יש לתרץ קושי' התוס' שהקשו בב"מ על הא דקאמר אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס כו' דלוכח מהכא דסימנים דאורייתא וכדפריך ביבמות דמוכח מהכא סד"א ולפי דבריו הנ"ל יש לתרץ די"ל דהברייתא איירי בלא שכיח שיירתא. ורק דהוחזקו שני יב"ש וצריך סי' רק בשניהם ולכך הוי ס"א ג"כ סי' מובהק וכדברי האו"ת על תכריך של שטרות בספק שבין לוה למלוה אבל ביבמות פריך שפיר מהא דמצאו קשור בכיס על הא דאין מעידין אלא על הפ"פ בלבד בלא החוטם והלא עיקר סברא זו של האו"ת הנ"ל היינו משום כיון דעיקר גדר סי' מובהק הוא שהוא דבר זר ומופלג שימצא כזה ה"ה בשני אנשים הוא זר ומופלג שבאלו שני האנשים נמצאים סימנים שווים. א"כ ה"ה כשנמצא בפ"פ בלא החוטם אעפ"כ רק הספק במיעוטא דמיעוטא אנשים הדומים בפרצופיהן זל"ז וג"כ לא שכיח רק אחד מני אלף שיהיו פרצופיהון דומין זל"ז והא ראי' דללשנא קמא בבכורות ד' הנ"ל הוי הכרת הפדחת הכרה מעלייתא מדאורייתא והוא ג"כ משום דאינו מצוי שיהי' ב"א דומים זל"ז א"כ אם נימא דטעם הברייתא דמצאו קשור בכיס משום דהספק רק בין שני אנשים כמו כן ג"כ כשתספק אינו בכל העולם רק במיעוטא דמיעוטא אנשים הדומים זל"ז. ולכך פריך שפיר על הא דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אעפ"י שיש סימנים כו' מהא דמצאו קשור בכיס כו':
והנה בשו"ת עה"ג סי' ע"ב מקשה על הא סברא זו שכתבו דהא דכ' מהרא"י דאפי' ק' סימנים לא מצטרפי היינו דווקא סימנים גרועים אבל ס"ב מצטרפו והרי מהרא"י בסי' רכ"ד מייתי לה מדברי הרמב"ם שכ' דכך וכך היתה צורתו וכך וכך סימנים וכו' והרי הטור כ' על דברי הרמב"ם הללו וטעמי' משום דקי"ל סימנים ל"ד א"כ הרי הטור מפרש דברי הרמב"ם בס"ב ועוד מקשה העה"ג כיון דמהרא"י כ' הטע' דלא מצטרפי תרי ותלת סימני' משום הואיל וכל חד לא מהני א"כ זה הטעם שייך גם בס"ב. וכן מקשה שני הקושיות אלו בשו"ת ב"ח החדשות סי' ס"ה מקשה כן בנו של המ"ב על אביו דכ' ג"כ דמהרא"י מודה בחיבור ס"ב. והנה לפענ"ד אפשר לתרץ קושיות הללו וגם לדחות הראי' שכ' הפוסקים המחמירים גם בחיבור שני סימנים דמביאים ראי' מדקתני במשנה אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דמשמע אפי' כמה סימני' והנה לא יכולתי להלום בזה דברי המגי' בט"ז שכ' בס"ק י' אחר העתקתו לשון המזרחי וכ' דהרי דאפי' בסימנים דגרוע טפי הי' דעתו להתיר בחיבור יחד אי לאו דהי' מוכח בהדיא בגמ' דאין לסמוך עליהם א"כ בסימנים אמצעים דלא מוכח מידי כו' המה דברים תמוהם דהרי לפי מה דקיי"ל סד"ר מיירי המשנה דאעפ"י שיש סימנים כו' בס"ב ואיכא הוכחה זו בעצמה דחיבורי ס"ב ג"כ לא מהני. וגם בתשו' ב"ח החדשות סי' הנ"ל כ' הוכחה זו בעצמ' בשם המזרחי על סימני' בינוני' וגם איני מבין לפי העתקת לשון המגי' לשון המזרחי דמביא ראי' זו מכליו דמתני' ולמה אינו מביא ראי' זו מאעפ"י דיש סימנים בגופו דקתני במתני' דדוחק לומר דסימנים דגופו דקתני במשנה יש מקום לומר דאין ראי' על הרבה סימנים ורק דלשון אעפ"י שיש סימנים דמשמע לשון רבים ס"ל דקאי על סימנים דעלמא. וזה שייך רק בלשון סימנים דגופו דלשון רבים קאי על סימנים דעלמא. היינו על הנמצאים בסימנים שצריך להעיד להתיר נשותיהן משא"כ בלשון כלים דקתני במשנה ולא שייך סימנים דעלמא דאטו כל הכלים הנצרכים להעיד עליהם מי בעליהן של הכלים הוא כדי להתיר נשותיהן. אך אמנם הוא דוחק להעמיס כן בכוונת המזרחי וגוף שו"ת ס' מזרחי לא נמצא אתי עכ"פ כדי לתרץ גם קושיא זו שעל דעת הפוסקים דחיבור סימנים מהני דקשה עלייהו מהא דקתני במשנה אעפ"י שיש סימנים כו' דמשמע אפי' כמה סימנים נאמר כך עפ"י שכל המחברים המדברים בענין זה של חיבור סימנים לא דיברו רק מסימנים שוני' ומתחלפי' אבל מסי' שווים רק שהם כפולים לא נזכר בשום אחד מהשו"ת. לכן נלענ"ד דסימנים כפולים אפי' הרבה אינם בכלל חיבור סימנים שמפלפלים בהם השו"ת. אמת שלא אוכל להכחיד תחת לשוני שזה שנתיים שהי' איזה שו"ת מאת כבוד הגאון המפורסים אבד"ק לבוב כ' זה שהי' בנידון ההוא שני שומות וכ' זה בדרך פשיטות דשני שומות תם בכלל חיבור סימנים. אמנם כ"כ מסברא דנפשי' בלי שום ראי' וטעם וסברא ורק לדמות מלתא למלתא לדמות סימני' כפולים. לסימנים שונים ומתחלפים ואני הקטן הגם שנקיטנא בלבי להסתפק בזה לא ירדתי לגדר העיון ההוא אז כי לא הי' נצרך לי לשיטתי לדבר מזה כלל. ובפרט שבלא"ה הי' אז התווכחות בשו"ת ההיא ביני לבין הרב הגאון המפורסים הנ"ל בענינים אחרים לא רציתי בכוונה לשום עין עיוני לזה כי ידעתי גם ידעתי שאפי' אחר העיון לא אמצא בזה איזה ראי' מפורשת ורק מלתא דתליא בסברא בעלמא ויהי' בטלה דעתי מפני דעתו לזאת נשארו הדברים רק חקוקים במחשבתי ועתה שמתי לבי לזה והנראה לפענ"ד אחר שחפשתי בספרי השו"ת. ולא מצאתי לשום אחד מהם שיפלפל בענין חיבור סימנים כפולים ושוים אמת הגם שחנני ד' בהרבה ספרים תלי"ת מ"מ אי אפשר בשום אופן לעמוד על כל דבריהם ורק קמא קמא דמטו לידי ואף זה אינו בדרך לעמוד על יסוד דבריהם בכל חלקי צדדי הסותר כ"א בדרך חיפוש מחיפוש ובכדי שיקלוט העין לפום רהיטא כפי ענין הפנאי והזמן עכ"פ מחמת שלא מצאתי מזה שום דבר וכולם לא פלפלו רק מסימנים שונים ומתחלפים מזה הנראה לפי שיקול דעתי שסימנים שווים רק שהם כפולים אינם בכלל חיבורי הסימנים וטעם גדול יש בדבר דכמו דא"א לחלק מסברא ולומר דדוקא שומא קטנה הוא סי' אמצעי משא"כ שומא גדולה או שאר סימנים הבינונים אם נתגדלו בגודלם דבוודאי לא יצאו מכלל שאר סימנים אמצעים זולת אם הם באופן שנודע לכל עין רואה שהוא זר ומופלג להיות נמצא כזה אחד מני אלף אבל לחלק בין קטן לגדול בוודאי א"א לבדות מלבינו כלל וכמו כן י"ל דבגדר הזה ממש הם סימנים כפולים ושוים והלא בתשו' ב"ח החדשות סי' הנ"ל מבואר מדבריו שם דיש חילוק בין שני לשון אומדנא המבואר בפוסקים ובין לשון סימני' המבואר בפוסקים יעו"ש בדבריו א"כ עפי"ז שאני ושאני סימנים המתחלפים ושוני' דהם בגדר סימן מובהק דגדרו הוא מה שהוא זר ומופלג וכן בחיבור סימנים ההם דאף דכל אחד אינו זר ומופלג מ"מ חיבור שניהם הוא זר ומופלג שימצא באדם אחר חיבור שני סימנים ממש כאילו וע"י חבורי סימנים ולא מגדר סי' אמצעי לגדר סי' מובהק משא"כ בסימנים שוים וכפולים הרבה והרבה אף דג"כ י"ל שלא נמצא באדם אחר מ"מ לא יצא עי"ז מן גדר סי' אמצעי לגדר סי' מובהק ודהכל הוא בכלל סי' אמצעי ורק דאף אם נאמר בזה ג"כ דלא נמצא בשומות הרבה כאילו גם אדם אחר מ"מ אינו בגדר סי' מובהק רק בגדר אומדנא בעלמא כיון דע"י הכפולות ההוא לא ניתוסף סימן להיות נקרא עי"ז בשם סימן מובהק והוי רק בגדר אומדנא. ומצאתי קצת סעד לדברי ממה שמצאתי בשו"ת זכרון יוסף סי' י"א דכ' להסתפק לענין דינא ברושם וצלקת בצידו או עליו אי הוי כשני סימני' אמצעים משום די"ל דממכה אחת שנתרפא באו כי כן דרכה להשאר רושם וצלקת ע"ג או בצידו א"כ הרי חזינן דבעילה מועטת לא דיינינן דין חיבור שני סימנים עכ"פ לפי הדברים ההם שדווקא חיבורי סימנים הוי סימן מובהק לדעת הפוסקים ההם ולא סימנים שוים וכפולים שוב לא קשיא מהמשנה דקתני אעפ"י שיש סי' בגופו כו' לשון רבים די"ל דהיינו בסימני' שוים וכפולים וזה דוקא לא מהני בסימנים אמצעים משא"כ בסימנים שונים ומתחלפים דזה לא נקרא כלל סי' אמצעי רק סי' מובהק והרי המשנה לא איירי רק בס"ב ולא בס"מ. וגס דבזה מתורץ שני הקושיות שהקשו בשו"ת ב"ח החדשות הנ"ל ובתשו' עה"ג דאף דהעמיד מהרא"י דבריו על דברי הרמב"ם במ"ש וכך וכך סימניו על סימנים כפולים ושוים וגם מה שהקשו דזיל בתר טעמא דכ' מהרא"י כיון דחד לא מהני כו' ג"כ לק"מ דזה שייך רק בסימנים כפולים השוים משא"כ בחיבורי סימני' השוני' ומתחלפי' הנה כל חד וחד הוא רק ס"א משא"כ חיבור שני סימנים שונים ומחולפים כעשה סי' מובהק דהוא זר ומופלג שימצא א' מני אלף בשני סימנים שונים ומחולפים כאילו.
אך אמנם הנה כ"ז רק לפלפולא בעלמא ולא בחרתי הסתופף בבית התלמוד והוראה לעשות מזה שום איזה משען ומשענה לענין דינא ורק דלענין דינא נלפענ"ד דכיון דמהנראה דדעת הב"ש לפסוק דמהני חיבורי סימנים דהגם דכאן בסי' י"ז ס"ק ע"ג מסיים ובח"מ חולק עליו מ"מ הרי בסי' קל"ב ס"ק ז' כ"כ בפשיטות בדעת הב"ח וגם עיקר הפקפוק שפקפקו האחרונים הכל הוא מכח דהח"מ כ' במעשה דפנחס מארלע דקשה להקל והרי נכונים בזה דברי המגי' בט"ז שהרי הח"מ בס"ק מ"ג כתב בפשיטות בשם מהרי"ק דכמה סימנים ביחד מצטרפין ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' מ"ו כתב על תשו' ח"מ בההוא דפנחס מארלע בזה"ל ולא זכינו לראות הסכמת דעתו כי חסר בדפוס יעוי"ש. וכיון שחסר בדפוס סיום תשובתו בודאי נלמוד סתום מן המפורש בס"ק מ"ג וגם הא דכ' הב"ש בס"ק ע"ג והח"מ חולק עליו אפשר דכוונתו היינו דחולק על המ"ב בכוונת דברי המזרחי ודלא כט"ז שהביא דברי המזרחי והמ"ב בפשיטות דחיבור סימנים מהני דאם הי' כוונת ב"ש דחולק על גוף הדין בוודאי לא הי' הב"ש משמיט נפשי' מדברי הח"מ שבס"ק מ"ג וגם דלא שייך לשון ובח"מ חולק עליו כיון דאינו חולק להדיא אדרבא כתב דכן נראה מסברא ושכ"כ מהריב"ל דמצד שיקול הדעת נראה להקל ולא כ' הח"מ בתשובה רק דקשה להקל מסברא עכ"פ לפי הנראה לע"ד דאנן ניקום ונסמוך על עמודי הוראה שכל בית ישראל נשענים עליהם והם הט"ז והב"ש ובפרט שהב"ש בסי' קל"ב הנ"ל סובר שגם דעת הב"ח כן וגם גדול שבאחרונים בעל אבן העוזר בש"ע הקטני' שעם בא"ה הכריע כן לפסוק דחיבור סי' מהני:
ועפי"ז יש היתר להעגונה שבנ"ד ע"י חיבור סימנים השומא והצלקת דשניהם סימנים בינונים וכמבואר בב"ש. ומה שכ' כת"ר דהמ"ב כ' דהשומא לא הוי סימן אמצעי משום דעשוי להשתנות. הנה לא דקדק כלל בדבריו דמבואר להדיא בדברי תשובה זו במפורש דשומא הוי ס"ב ורק על מהרד"ך בפרטי וצמצום מקום השומא חולק המ"ב משום דמצוי בב"ג ועשוי' להשתנות ומחולקים המה דמהרד"ך ס"ל כמ"ש הב"ח בתשו' סי' פ"א כיון דע"י צמצום המקום נעשה סי' מובהק שוב לא חיישינן להשתנות לאחר מיתה ולמצוי בב"ג דבס"מ לא חיישינן לחששות כאילו והמ"ב ס"ל כיון דחיישינן בשומא לחששות ההם שוב לא נעשה כלל ס"מ אף בצמצום המקום אבל על השומא בעצמו מפורש בדברי המ"ב דהוי ס"א וכ"כ הב"ש בס"ק ע' בשם המ"ב. והנה הגם דבאמת קשה ע"ז כיון דלסברת המ"ב דחיישינן לשומא מצוי' בב"ג ולהשתנות לאח"מ לא להוי רק סי' גרוע אעפ"כ לא נוכל לדחות משום איזה קושיא דברים המפורשים במפורש דשומא הוי ס"א וגם הנ"ל בתירוצו עפ"י דיש לבאר מתחילה מ"ש הב"ש בס"ק הנ"ל בדעת הטור דס"ל ג"כ דשומא הוי ס"ב ורק הא דכ' משום דעשוי' להשתנות היינו משום דס"ל להטור לתירוץ בתרא דפליגי אי שומא ס"מ ס"ל לחכמים דלא הוי ס"מ ביותר משום דעשוי להשתנות לפעמים והוי ס"א יעו"ש. ודבריו תמוהים למאוד דהרי קאמר מפורש בב"מ בל"ב דלכ"ע שומא אינה עשוי' להשתנות לאח"מ וס"ד כו' אח"כ מצאתי שבס' קרבן נתנאל הקשה כן. אמנם הוא הקשה כן על הטור שכ' דשומא עשוי' להשתנות והקשה עליו מגמרא דקאמר בל"ב דכ"ע סי' אינם עשוין להשתנות והניח בצ"ע ואיני יודע מדוע העלים עינו מדברי הב"ש שלא הביא את דבריו כלל ועל הב"ש תוגדל הקושיא ביתר שאת שמפרש את דברי הטור משום דבל"ב פליגי אי עשוי' להשתנות והרי בל"ב קאמר במפורש דכ"ע שומא אינה עשוי' להשתנות לכן נלפענ"ד דלא על הטור קשיא ולא על הב"ש והב"ש הבליע זה בנעימת לשונו דכ' דלא הוי ס"מ ביותר משום דעשוי להשתנות לפעמים והיינו אף דבלשון השני דקאמר דפליגי אי עשוי' להשתנות ועי"ז לא הוי אפי' ס"א היינו משום דשם הכוונה דשכיח טובא שעתיד' להשתנות ולכך אינה אפי' ס"ב דעכ"פ בעינן שלא יהי' שכיח טובא אבל בלישנא בתרא קאמר דכ"ע שומא אינה עשוי' להשתנות והיינו דלא שכיח טובא כ"כ ועכ"פ הוי ס"ב רק דפליגי אי הוי ס"מ וס"ל לחכמים דס"מ לא הוי משום דניהו דלא שכיח עשוי להשתנות מ"מ כיון דלפעמים באיזה מציאות נמצא שנשתנה שוב לא הוי ס"מ דצריך שלא ימצא רק א' מכי אלף משא"כ זה יש במציאות לפעמים שישתנה והגם שאעפי"כ היא ס"מ מ"מ ס"מ שצריך להיות זר ומופלג אינה וא"כ לק"מ לא על הטור ולא על הב"ש שמפרש דבריו דהא דקאמר דכ"ע שומא אינה עשוי' להשתנות היינו דלא שכיחא כמו סי' גרוע דפירש"י דהרבה אנשים יש וכמו דהי' ס"ל בלשון השני דעי"ז הוא סי' גרוע. ועפי"ז גם דעת המ"ב יתיישב בסוגי' זו דנהי דס"ל לחלוק על מהרד"ך דמחמת דלפעמים עשוי' להשתנות לא נעשית ס"מ אפי' בצמצום המקום מ"מ הוי ס"ב כיון דעכ"פ לא שכיח שישתנה ושהי' מצוי בב"ג ולכך הוי ס"ב והגם דהמ"ב אינו מפרש דברי הטור כדברי הב"ש וכדמפורש בדברי המ"ב דטעמי' דהטור להחמיר כשתי הלשונות וחושש הטור בשומ' ללשון ראשון דהוי סי' גרוע מ"מ פוסק המ"ב בזה כדעת הרמב"ם דכ' ואפילו שומא דמוכח דשומא הוי ס"ב דבודאי יש לפסוק כדעת הרמב"ם בזה כיון דדברי הרמב"ם מפורשים דשומא הוי ס"ב וכדכתב ואפי' שומא ובהטור אינו מפורש דשומא הוי ס"ג רק דכן יש לדייק מלשונו שכ' הואיל ועשוי' להשתנות לכן יש לפסוק בזה כדעת הרמב"ם המפורשים דשומא הוי ס"ב וכטעם הנ"ל דעכ"פ לא שכיח שישתנה ושימצא בב"ג והוי ס"ב עכ"פ רק כס"מ אף בצמצום אינה משום דלפעמים תשתנה עכ"פ א"א להכחיש כלל מה שמפורש בדברי המ"ב ששומא הוי ס"א רק שאינה מהעובהק שבמובהקים.
וגם יש ליתן תבלין קצת לזה דנהי בענין סי' אי דאורייתא אי דר' נשאר בספיקא וכדכ' הרא"ש דאפי' רבא בעצמו מסופק מ"מ בענין שומא יש לפסוק כלישנא בתרא דפליגי אי שומא ס"ע דמוכח מזה דלרבנן דלא הוי ס"מ עכ"פ ס"א הוי והוא מדקדוק הלשון קצת דמדקדק בשו"ת ב"ח החדשות סי' פ' הנ"ל דביבמות קאמר הני תלתא לישנא בלשון איכא דאמרי ובב"מ קאמר להני לישני בלשון ואב"א. והנה הגם דהרבה שינוים יש בין סוגיא דיבמות לסוגי' דב"מ מ"מ מה דאפשר לן לתרוצי לא נמנע מלתרץ עפ"י המחלוקת המבואר במחברים של בעלי כללי הש"ס היכי דאיכא תרי לישנא אם לפסוק כל"ק או כל"ב או להחמיר בשל תורה או להקל בשל סופרים וגם כאן בסוגיות הללו מענין חשש שאלה בכלים המבואר בגמרא פלפלו ג"כ מזה ולתרץ דקדוק הנ"ל נוכל לומר כדעת תשו' מהרש"ל סי' ל"ה והוא מובא בס' ג"פ כלל ז'. וגם בס' תורת חסד שחיבר בעהמ"ח ש"ר כלל ט"ז הביא דברי המהרש"ל הנ"ל דאף לדעת הפוסקים כל"ק תמיד מ"מ היכא דל"ב מתאמר בלשון ואבע"א ל"ב עיקר ואינו דומה לאיכא דאמרי יעוי"ש א"כ י"ל קצת דביבמות דמתאמרא הני תלתא לישנא קודם דאסיק לכל שקלי' וטריא וכדקאמר אח"כ ולהך לישנא דאמר רבא סד"א כו' א"כ קודם גמר השקלא וטריא בוודאי לא נאמרו לשונות הני תלתא לישנא לענין פסק הלכה לכן ומתאורא בלישנא דא"ד משא"כ בסוגיא דב"מ דכבר אסיק לכולה שמעתא ואח"כ אמר לימא כתנאי כו' א"כ נאמרו הני לשונות לענין פסק הלכה לכך אמר בלשון איבע"א כדי למיפסק כל"ב דפליגי אי שומא ס"מ ומוכח מזה דעכ"פ ס"ב הוי אפילו לרבנן וגם לפי דעת איזה מהמחברים בדעת הרמב"ם דפוסק תמיד הלכה כלישנא בתר' בוודאי ניחא דעת הרמב"ם דפסק דשומא הוי ס"ב דבענין דאי סד"א אי סד"ר נשאר בספיקא הוא כדברי הרא"ש מחמת דרבא בעצמו מסופק עכ"פ זה ברור דשומא וצלקת דנ"ד הוי שניהם ס"ב ויש באשה זו ההיתר דחיבור סימנים:
ועכשיו כבוא לברר ההיתר השלישי המבואר בדברי רו"מ ובדברי כבוד הרב החריף אבד"ק גריבוב מצד דזה נקרא ג"כ צמצום מקום שכל סימן הוא מצומצם במקום סימן השני ומייתי לה ממ"ש הב"ש ס"ק ע"א בשם מהרד"ך דעקמימות באצבע ורושם בצידו או עליו הוי ס"מ. והנה מש"כ עוד מעכ"ת דדוקא בסימנים שאינם סמוכי' זל"ז פליגי החולקי' על חיבור סימני' אבל מודו דמהני חיבורי סימני' הסמוכים זל"ז ומייתי לה בשם הפוסקים ואני לא מצאתי כלל חילוק זה בפוסקים ואם כוונתו על דברי מהרד"ך הללו דעקמומית האצבע והרושם שבצידו ונפרש כוונת המהרד"ך מחמת דחיבור סימנים הוי ס"מ מ"מ מהיכן מוכח דבר זה דאף להחולקים בחיבור סימנים מ"מ מודו בסמוכים להדדי כשנפרש טעם מהרד"ך משום חיבורי סימנים באמת נימא דס"ל דחיבורי סימנים הוי ס"מ ומהיכן מוכח דדוקא בסמוכי' זל"ז ולא במופלגים זמ"ז ואי משום דקדוק הלשון דמדקדק בלשונו ועקמומית האצבע ורושם שבצידו הוי ס"מ הלא צריך להוכיח כן כדי להורות שכל א' מהם הוי ס"א וגם דלא נאמר כדברי שו"ת זכרון יוסף הנ"ל כיון דממכה אחת באו לא הוי כמו שאר חיבורי סימני' וגם הוא דבר רחוק לפרש דברי מהרד"ך על כוונה זו שיבוא להשמיענו בדקדוק לשונו קצת במה שמדקדק לומר דעקמומית האצבע ורושם שבצידו כו' יבוא להשמיענו דין מחודש לחלק בחיבורי סי' בין מופלגים לסמוכים. והנה בודאי פשיטות לשונו של מהרד"ך מורה מטעם צמצום המקום קאמר דהוי ס"מ. והיינו דאף זה הוי כצמצום המקום שמצומצם מקום העקמומית במקום הרושם וצמצום מקום הרושם במקום העקמומית. והנה כשאני לעצמי הייתי מעמיס כוונה אחרת בדברי מהרד"ך דלפי כוונה הנ"ל יש להקשות למה כאן כתב מהרד"ך בלשון מוחלט דהוי ס"מ ולגבי פרט וצמצום מקום השומא כ' בלשון ואפשר וכמו שפקפק בל' הזה בק"ע ס"ק ר"מ ודוחק לומר דרק לגבי פרט וצמצו' מקו' השומא דאיכא ס' של עשוי' להשתנות לגבי השומא בזה כ' דווקא בלשון ואפשר משא"כ לגבי סימן אחר דהוא דוחק לפרש כן כוונת מהרד"ך דמשמעות דבריו דכ' לשון ואפשר על הצמצום המקום וגם דלפי לשון הט"ז בס"ק ל"א דכתב דאע"ג דכבר זכרנו דמקום ומנין לא הוי סימן מובהק היינו במקום שאינו מצומצם לגמרי כו' משמע דמצמצו' המקום מטעם מקום דהוי סי' וזה שייך רק בצמצום המקו' שבגוף האדם ולא בצמצום מקום סימן אחד שמצומצם במקום סימן השני דאין זה בכלל מקום בגוף דהוי סימן ועוד דאם נבוא להחליט דגם ס"ב המצומצ' במקו' ס"ב השני הוי בכלל צמצו' עקום למה לא נלמוד דבר מדבר ולחדש עוד דגם כשהסימן אמצעי הוא מצומצ' אצל סימן גרוע ג"כ מהני כיון דטעם הדבר דסימן גרוע לא הוי בכלל סי' הוא כפירש"י בב"מ דהרבה ארוכים וגוצים יש וזה שייך על הסי' שמצד עצמו אבל על הס"ב דיהי' נחשב לס"מ מטעם צמצום מקומו שאצל הסימן השני יהי' הסימן השני בהרבה בני אדם מ"מ נחשב הס"ב צמצום המקום מה שהוא מצומצם במקום סי' הגרוע וקולא גדולה כזאת לא הוי שחקו הפוסקי' שלא להזכיר מזה ודוחק לחלק דדוקא כשני הס"ב מצומצמים זה בצד זה תב"ז משא"כ כשהס"ב בלבד מצומצם במקום סימן הגרוע שהוא דוחק לחלק בכך וגם עוד יש להקשות דהלא כל עיקר דקדוק הפוסקים על צמצום המקום דבעי במקום המצומצם למאד בראש האבר כו' הוא מבעל העיטור דבתיבה פלונית לא ודיוקו הוא מלשון הגמרא אבל נקב בעלמא לא דע"כ בנקב שהוא ס"ב מיירי כיון דע"ז קאמר ספוקי מספקא לי' סימנים דא' כו' ומוכרח מזה דאבל נקב בעלמא לא היינו אצל תיבה פלונית דהוי ס"ב א"כ הרי לפי דקדוק בעל העיטור הוי כמפורש בגמרא דאצל תיבה פלונית לא מהני ואם נימא דגם זה הוי בכלל צמצום המקום מה שמצומצם הסי' שאצל סי' השני א"כ גם בתיבה פלונית שאצל תי' שני' פלונית הי' להיות מועיל ג"כ והיינו בתיבות שאין שוה בכל הגיטין כמו שם האיש והאשה והמקום והזמן והוא דבר שאינו וכמו דמוכח מדקדוק לשון הגמ' הנ"ל ומכ"ש מדקדוק לשון בע"ה דאצל תיבה פלונית בכל ענין לא מהני וכן מפורש בלשון תשובות ב"ח החדשות ריש סי' ס"ה הנ"ל דאפי' בצד תיבה פלונית שהוא קרוב אל תיבה אחרת אינו ס"מ יעוי"ש:
לכן מכח הני דקדוקים הי' נלפענ"ד דכוונת מהרד"ך אינו כלל מכח צמצום המקום סימן שאצל סימן ורק דס"ל למהרד"ך דעקמומית האצבע עם רושם שבצידו שבא מחמת חולי הוי בעצמה ס"מ דנהי דעקמומית האצבע שבתולדה אינו סי"מ משום שאינו זר ומופלג שימצא ג"כ משאר בני אדם. וכמבואר בשו"ת מהר"ם לובלין סי' קכ"ח ובפרט שבנ"ד הי' רק מעט עקום מ"מ היינו כשהי' העקעומית בתולדה דאז י"ל דג"כ נמצא כזה בשאר ב"א עקמומית בתולדה משא"כ בנידון זה שהי' ניכר מן הרושם שבצידו שנעקם האצבע מחמת חולי וכאשר אמרה האשה שהי' לו בחיים כן מחמת חולי וכמבואר בב"י ס"ל למהרד"ך דהוי ס"מ ושלא נמצא כך בשאר ב"א שיהי' נעקם האצבע מחמת חולי כאשר ניכר בזה האיש מכח הרושם שבצידו ושכן הי' לו בחייו כדברי האשה כ"ז נלענ"ד לפרש דברי מהרד"ך. אך אמנם בשו"ת מהרמ"ל סי' נ"ו מפורש בדבריו דלא כדברי הנ"ל שאחר שהביא שם דברי מהרד"ך הנ"ל שדייק לומר דעקמומית האצבע ורושם שבצידו כו' כ' דדוקא בכה"ג הוי ס"מ משום דהוי כמו נקב יש בצר אות פלוני אבל עקמומית לחוד או רושם לחוד לא הוי ס"מ עכ"ל מהרמ"ל מבואר מזה דטעמו של מהרד"ך משום צמצו' מקום ודהוי כנקב בצד אות פלוני והגם דגם מזה הי' קצת מקום לדחות ולומר דכוונת מהרמ"ל על עיקר דין זה דס"מ ודאי מתני דהוכיחו הפוסקים וכמבואר בב"י מהא דנקב בצד אות פלוני דוקא אמנם פשיטות לשון מהרמ"ל לא משמע כן רק דמפרש דברי מהרד"ך דטעמו מכח צמצום מקום וכן מצאתי מפורש בשו"ת נוב"י מה"ב סי' נ"א על דברי מהרמ"ל הנ"ל דעקמומית אצבע ורושם בצידו הוי ס"מ דזה הוי כמו נקב בצד אות פלוני כייל הנוב"י בלשונו ועדיף מצלקת במקום ידוע שהוי ס"מ לדעת הט"ז יעו"ש ובודאי א"ל דהעקמימות שבראש האצבע הוי צמצום מקום בעצמו דהרי המרמ"ל כתב מפורש על דברי מהרד"ך דמצד האצבע לא הוי ס"מ ודכן מוכח ממהרד"ך דכ' דהעקמומית עם הרושם שבצידו דוקא ואם הי' כוונת מהרד"ך כגון שהי' ידוע באיזה אצבע והעקמומית עצמו שבראש האצבע הוי צמצום מקום ל"ל להרושם שבצידו וכ"כ הט"ז על דברי מהרד"ך דאצ"ל באיזה אצבע עכ"פ. הגם שלענ"ד הי' נראה לי לפרש בדברי מהרד"ך כמ"ש מ"מ בטלה דעתי ופירושי מפני דעת מהרמ"ל הנ"ל והנ"ב הנ"ל דפירשו במהרד"ך מצד דצמצום המקום והיינו סימן שאצל סי':
והנה לא ידעתי לענין מה הוצרך כ"ת להביא סמך לנידון צמצום המקום וכי לא סגי במה שאמרו במפורש בגמ' לגבי נקב בגט דדוקא בצד אות פלוני וגם בסמך שלו אין בו ממש ממה דקשי' לי' על הש"מ דלכך אף אם סד"ר צריך להכריז דשמא יש לבעלים ס"מ ומקשה דהלא יכול לראות אם יש בהבגד ס"מ. ומדייק מזה דאולי יצמצם בעל האבידה מקום הסי' והוא דבר שאינו ראוי להעלות על הכתב והמכתב כלל דכי יוכל המוציא לידע אם יודע בעל האבידה מדת משקלותי' דמבואר בש"ע דהוי ס"מ או מדת גמיו. והנה כבוד הרב החריף אבד"ק גריבוב הקש' על הפוסקי' דחיבור סימנים מהני א"כ קשה מהא דאמר בגמ' אי סד"ר תנא תובעין איצטרוכי לי' וסימנים כדי נסבא והקש' המפרשי' דאימא המתני' איירי בס"מ ותירצו דסתם שמלה אין לה ס"מ. ואם חיבור סימנים הוי ס"מ הרי מצוי בשמלה חיבור סימנים כמו מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו ומדת משקלותיו. וגם זה לא ק"מ דהא דקתני במשנה מה שמלה מיוחדת שיש בה סימני' היינו שמיוחדת שיש בה סימנים הנודעים לבעלי השמלה משא"כ חיבורי סימנים עכ"פ אינה מיוחדת שיודעים הבעלים מן חיבורי סימנים הללו א"כ א"א לומר כלל דכוונת המשנה דמה שמלה מיוחדת קאי על חיבורי סימנים עכ"פ לענין דינא לפי מה שהעליתי דמוכח ממהרמ"ל ומן הנוב"י דמפרשי דברי מהרד"ך מכח צמצום המקום מוכח דסימן שאצל סי' השני הוי צמצום המקום א"כ יש להתיר המגונה שבנ"ד מצד צמצום המקום של סי' השומא אצל הצלקת ואין להסתפק כיון שלא ידעה האשה אם בצד ימין או בצד שמאל לא הוי אפי' ס"א כלל דדוקא בשומא באבר פלוני הוי ס"א ולא שומא סתם בכל שטח הגוף וכמבואר ברש"י בב"מ על שומא באבר פלוני וכדמבואר בהדיא בשו"ת ב"ח סי' פ"א דשומא סתם בגופו גרע מארוך וגוץ וע"כ היינו דהרבה בני אדם יש שיש להם שומות אלא שזה בראשו וזה בידו או ברגלו או בשאר איברים א"כ י"ל דשומא שלא נודע אם בימין או בשמאל ג"כ לא הוי ס"א. אך אמנם מן המ"ב סי' ס"ג הנ"ל מוכח דזה הוי סי' אמצעי דהרי בשאלה דידי' ג"כ לא ידעו אם הרושם הוא תחת עין ימין או תחת עין שמאל ואעפי"כ אינו מפלפל בתשובתו רק אם נחשב לס"מ. ולא מסתפקא ליה כלל דהוי בודאי סי' ב' ומוכח מזה דאף שלא נודע אם תחת עין ימין או שמאל הוי ג"כ עכ"פ ס"א:
והנה בנ"ד יש עוד אחת למעליותא שיש לומר שאפי' מצד המקום בעצמו ג"כ הוי צמצום המקום מצר שצמצמה שהיו הסימנים תחת האצל אצל הגומא של בית השחי ואף דלא ידעה אם בימין או בשמאל מ"מ מאחר שמבואר בל' הגב"ע שאמר לה בעלה שכל אשה צריכה שתדע סי' בבעלה והי' רגיל להראות לה הסימנים בחייו וכשהביאו אותו לאחר הריגתו לכאן והראו לה הב"ד דפ"ק שני פעמים הסימנים אמרה בזה"ל האב איך גיזעהן אז ער האט נאך גיהאט דיא המפט מיט דעם ווערצילע דער לעבין אוף דעם אורט וויא בייא דעם לעבין נאר איך האב נישט גיוויסט צו אוף דר רעכטו זייט צו אויף דר לינקי זייט. מלשון הזה משמע דנודע לה בוודאי שהיו הסימנים במקום שהיו בחייו. ולא לאחר מותו ועכ"פ נקבע ונשרש בלבה מקום הצד שהיו בו הסימנים ושבאותו צד נמצאו גם לאחר מיתה א"כ וכי מפני שלא ידעה בין ימין לשמאל היינו אם לכנות צד זה בשם ימין או לכנות בשם שמאל ועכ"פ היתה יודעת שבאותו מקום שהיו לו בחייו כן נמצא לאחר מותו הרי זה צמצום מקום ממש ודומה למה שכ' הח"ץ בתשו' סי' קל"ד הנ"ל דכיון שאותן האנשים שמצאוהו הרוג וראו בו הפציעה שהיתה במצחו ואמרו שע"י הכירוהו כו' ומסתמא דאותו מקום מהמצח שהיו יודעין ומכירים בו באותו האיש הנאבד מצאו בו הפציעה במצח האיש הנמצא הרוג וכו' והגם שסיים הח"ץ אבל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה על סמך זה לבד מ"מ נראה שעל הסברא הזאת סמך הנוב"י מ"ב סי' ס"ד מחמת שהרופא עצמו שריפא בעת שהי' לו מכת פצע במוחו הוא עצמו שהכיר אחר המיתה הגומא שהיתה בו משעת רפואתו וסיים בדבריו שם שגם בסימנים יש טב"ע בהסימן יעו"ש וכ"כ בשו"ת מהר"י מטראני חלק שני סי' ל"ה דאף דגבות מחוברות לא הוי ס"ע מ"מ כשהעידו בדקדוק שהיו מכירים אותו יפה בחיים והיו בקיאין בטב"ע של גבות עיניו כו' וסיים שם דכל זה עדות מובהק יעו"ש. ואין להקשות דלפי דבריהם למה קאמר בגמרא אבל נקב בעלמא לא סיפק לי' דאפילו בנקב בעלמ' כשהכירוהו בטב"ע שהוא ממש אותו הנקב שידעו שהיו בשעת כתיבת הגט מהני וי"ל דז"א דאפי' לפי גרסת התוס' בגיטין דגרסו כיון דקאמרו כו' מ"מ הלא גם אמירת השליח מהני ורק דהשליח לא מהימן רק כשאומר כן קודם שראוהו א"כ לא שייך בזה הכרת טב"ע של הנקב כיון דצריך לומר כן קודם שראה. ולכך צריך למינקט דווקא נקב בצד אות פלוני ומה גם דאף לדעת הח"ץ שלא לעשות מעשה ע"ס היתר זה מ"מ הלא כאן יש עוד שאר היתירים ונוכל לצרף גם היתר זה:
ועתה נבוא לבאר היתר הרביעי שבא בדבריו ראשונה מכח טב"ע שבבגדים עם סימנים שאינם מובהקים שבגופו שממציא מהר"ל מפראג להקל מכח ממ"נ ורק דהב"ש חולק והנה קשי' לי טובא על דברי הב"ש דכתב דאי סד"ר מסברא חיישינן לשאלה כיון דבעינן סי' מובהק ביותר וע"י חשש שאלה שוב ליכא ס"מ ביותר והלא כתבו התוס' בב"מ דף ך' ע"ב ד"ה מצא בחפיס' דתירצו דמיירי שנותן בדלוסקמא עצמה סי' שא"מ ולא חיישינן לשאלה כו' דהכי תיקן רבנן כו' ולדעת הב"ש תיקשי כיון דלדבריו חשש שאלה עושה סי' מובהק בינוני א"כ פשוט הדבר דכמו כן חשש השאלה מגרעת הס"ב ועושה אותו לסימן גרוע וא"כ איך כתבו התוס' דמיירי שנותן בהדלוסקמא סי' שא"מ דניהו שתיקנו לחזור אבידה ע"י ס"ב אבל ע"י ס"ג הלא אין מחזירין אפי' את האבידה א"כ כיון דאיכא חשש שאלה בדלוסקמא נהי דתיקנו שלא נחוש לשאלה לגבי אבידה סכ"ס הלא חשש השאלה עושה אה ס"ב ההוא לס"ג ובסי' גרוע הא אין מחזירין אבידה ובודאי אין סברא כלל לומר דתקנת שלא נחוש לשאלה באבידה היינו כאלו לא הי' מקום כלל לשאלה לענין אבידה דז"א שום סברא כלל ורק שתיקנו לחזור אבידה אף דאיכא חשש שאלה ושלא נחוש לחשש השאלה א"כ כיון דרק בס"ב מחזירין אבידה כפי תקנות חכמים ולא בסי' גרוע מה מהני הסי' שא"מ בדלוסקמא כיון דעכ"פ איכא חשש שאלה הוי ע"י חשש שאלה ס"ג. והנה קושייתי זאת קשה לכל הפירושים שבכוונת דברי הב"ש והיינו עפ"י שנת וכחו הגאונים בשו"ת נוב"י מ"ק סי' נ"ב ומהרמ"ב שם ובשו"ת נ"ב מה"ב סי' ס' בכוונת דברי הב"ש ול"מ לדעת הגאון מהרמ"ב והגאון מפוזא שפירשו דכוונת דברי הב"ש דחשש השאלה מגרע את הסי' ומה שהי' ס"מ אם לא הי' חשש לשאל' ע"י חשש השאל' נגרע ס"מ ההוא ונעש' רק ס"ב דבודאי קשי' כנ"ל דכמו כן נעש' הס"ב ס"ג ע"י חשש השאל' אלא אפי' לדעת הגאון הנוב"י בשני המקומות הללו דהסי' הוא על הבגד והבגד הוא סימן על האדם וחשש השאל' הוא רק גרעון להאדם ושע"י חשש השאל' אין ראי על האדם מי הוא מן הבגד שנמצא לבוש בו אבל אין חשש השאל' מגרע גוף הסימן שבבגד יהי' איך שיהי' עכ"פ הס"ב שהוא בבגד ויש מן הס"ב ההוא סי' על האדם מי הוא נעש' ע"י חשש השאל' לסיג א"כ הס"ב שבדלוסקמא דהוא סי' שהמגיד את הסי' שבדלוסקמא שהוא שלו וגם השטרות הנמצאים בתוך הדלוסקמא המה שלו וע"י חשש השאל' נעש' ס"ג על דבר זה ושאין סי' על השטרות מזה לדעת של מי המה ע"י חשש השאל'. א"כ הס"ב שהי' בדלוסקמא שהי' ראי' על השטרות נעש' לס"ג ע"י חשש השאל' וחיך מחזירין השטרות וליכא נפקותא כלל בדיעות הגאונים הנ"ל רק בטב"ע דכלים המבואר בדבריהם דלדעתייהו דוקא בסי' מובהק שייך גרעון ההוא ע"י חשש השאל' משא"כ בטב"ע דכלים לא שייך זה ולדעת הנוב"י כיון דעכ"פ הבגד הוא סי' על האדם הלבוש בו. א"כ גם בטב"ע דכלים שייך סברת הב"ש דע"י חשש שאל' אין סימן מן הבגד עג האדם הלבוש בו. אבל בנ"ד אין נפקותא כלל דלדברי כולם נעש' מן ס"ב ס"ג וקש' על דברי התוס' כנ"ל שהס"ב שבדלוסקמא להוכיח על השטרות נעש' ס"ג. והנה מחמת שהיא אצלי קושיא גדול' על הב"ש חפשתי מאוד בספרים שאחר הב"ש אם לא נמצא בדבריהם קושיא זו ויגעתי ולא מצאתי רק שמץ מנהו בס' שחיבר הגאון המנוח מ' יואב זלה"ה על סי' י"ז וקרא שמו ח"ט שכ' ג"כ סברא זו שהי' ברור אצלו מדעתי' דנפשי' כנ"ל דכמו שלדעת הב"ש חוזר מן ס"מ לס"ב ע"י חשש השאל' כן חוזר מן ס"ב לס"ג ומקשה מזה לדעת מהרמ"ב בכוונת הב"ש כנ"ל קשה מה שהחליט הב"ש דאי סד"א מהני בכלים דלא מושלי אינשי אפי' ס"ב משום דחף דלפעמים מושלי להו וכדברי הב"י והריטב"א מ"מ אי סד"א לא בעי ס"מ והקש' כיון דע"י חשש השאל' דלפעמים נעש' מן ס"מ הס"ב ס"ג א"כ לינה מהני ס"ב. והנה מחמת גודל האריכות המופלג שבס' הנ"ל שנלאה הקורא לרוץ בו ולהכיל את כל דבריו ולעמוד על כונת הספר ההוא לא עמדתי על כוונתו בזה שמקשה קושיא זו דוקא לדעת מהרע"ב ולא על דעת הנוב"י. וגם שגוף קושיתו אין לו שחר דהלא דוקא כשסד"ר כ' הב"ש דמגרע חשש השאל' את הס"ע. ולכך לדעת הב"י והריטב"א דאף כנים דלא מושלי מ"מ מושלי להו לפעמים עי"ז חוזר ס"מ לס"ב. וכמו כן ס"ב לס"ג ומשא"כ אי סד"א ולא חיישינן כלל דלמא איתרמי סי' כזה כמו כן לא חיישינן דלמא איתרמי והשאיל אף כלים אלו ולא חוזר מן ס"ב לס"ג כלל עי"ז ואם כונת הס' ההוא דעכ"פ לדעת מהרמ"ב מצטרפין שני המיעוטים להדדי וכמו שמבאר הנוב"י במ"ק סי' כ"א כונת דברי מהרמ"ב וכמובא בס' הנ"ל ג"כ א"כ אף אי סד"א מהראוי להיות חוזר ע"י חשש השאל' דלפעמים ג"כ מן ס"מ לס"ב ומן ס"ב לס"ג כיון דעכ"פ יש לצרף שני המיעוטים דגם זה דברים שאין בהם ממש דדוקא אי סד"ר מדאורייתא חיישינן למיעוטא לדילמא איתרמי אז בדוקא שייך לצרף שני המיעוטים להדדי משא"כ אי סד"א ממילא לא חיישינן מדאורייתא לדילמא איתרמי. א"כ המיעוטים ההם כמאן דליתייהו דמי ולא שייך בהו צירוף כלל עכ"פ עפ"י הדברים האלה נוכל לתרץ גם קושייתי מדברי התוס' דב"מ הנ"ל ולומר דעפ"י הבנת דברי מהרמ"ב בכונת דברי הב"ש שמצרפי' שני המיעוטים שבסימנים ושבשאלה א"כ י"ל כיון דרבנן תיקנו באבידה להחזיר ע"י ס"ב וכמו כן שלא נחוש לשאל' באביר' ממילא נכלל בהתקנות ההם שתקנו דגם לא נצרף שני המיעוטים להדדי והוי לענין אבידה כאילו הי' סד"א דאין מצרפין שני המיעוטים להדדי: