אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן יג
שאלה הבאה מק' קליעא הסמוך לק' קעשינוב ונשלחה עם הגב"ע ועם תשובת רב אחד מק' אדעס שהשיב על שאלה זו בראשונה הכל כאשר לכל הביאו אנשים דמשם לכבוד מחו' הרב הקדוש החסיד המפורסים המנוח אבד"ק ראפסיץ זלה"ה נבג"מ והרב החסיד מחו' הנ"ל שלח את האנשים ההם עם כל כתבי הגב"ע ועם תשובת הרב דק' אדעס הנ"ל אלי לחוות דעתי בזה. והנה אינני צריך לפרוט גוף השאלה בהוצעת דברים כי הכל נתוודע מתוך גוף הגב"ע ומתוך דברי תשובת הרב דק' אדעס הנ"ל שהוא הכל ת"י. וגם מתוך תשובתי יובן עיקרי הדברים את אשר בניתי עליהם תשובתי ואשר הוצרכתי לפלפל בהם ומותר הדברים שלא שמתי עיוני עליהם לא נזכר בתוך תשובתי כלל:
וזאת אשר השגתי לכבוד מחו' הרב הקדוש המכו' ז"ל הנ"ל הנה במה שבנה הרב דק' אדעס יסודו לפלפל בענין הוכיח סופו על תחילתו ומביא ע"ז ראי' מגמ' דנדרים דף מ"ב בזה לא שמתי עיוני עליו כלל. ולפום רהיטא נ"ל שדבריו סותרים לדברי שו"ת צ"ץ סי' מ"ה שמפלפל ג"כ מענין הוכיח סופו על תחילתו ועכ"פ איני רוצה לפלפל כאן מזה כי לדעתי אי אפשר לחדש מזה איזה היתר בכ"ד ועיקר שמתי עיוני לעיקרי הדינים של מסל"ת בפרטותי'. וגם למה שבא בשאלה מענין שהאיש הנזכר בגב"ע שהעידו עליו שנהרג הי' לו שתי נשים והיינו שמקודם הי' לו אשה בק' קאלביסוב והרחיק נדוד ממנה ועזבה מגונה שמונה שנים וכפי הנראה עפ"י תורף הגב"ע שהוא הוא שנסע מק' קאלביסוב ועיגן את אשתו שמשם ונשא אשה אחרת בק' קליעא והי' נקרא ר' צבי צורף ונשא אשה בתו סל הר"ר יוסף במו' יונה. והנה מקודם אכתוב מה שלא הוטב בעיני תשו' הרב דק' אדעס הנ"ל. מה שבנה יסוד ההיתר על דברי שו"ת צ"ץ שבסי' מ"ב שאפי' כשיש הוכחה שאין הגוי מתכוין לא להעיד ולא להתיר דהוי מסל"ת ולזאת רוצה להתיר בנ"ד עפ"י דברי הרוצח ואף שהרוצח הסיב עפ"י שאלה מ"מ כיון שלא ידע הרוצח שסומכין עליו בשום דבר כלל נקרא הרוצח בשם מסל"ת וכדברי הצ"ץ סי' מ"ב הנ"ל וכ' הרב הנ"ל דאף כאן לא ידע הרוצח אם סומכין עליו באיזה דבר מחמת שאמרו לו כמה פעמים שא"א להאשה להנשא בשום אופן עד שיתודע היכן עצמות של הנהרג מונחים והאריך הרב הנ"ל באריכות בענין הלז הנה לפענ"ד כל דבריו נדחים כל עיקר ואין בהם ממש כלל ואינו דומה כלל לנידון הצ"צ דאיכא הוכחה שקריאת אנשיל אנשיל היה רק לספר בדרך שיחה ולא בדרך עדות כלל ולכך דיינין קריאת אנשיל אנשיל כבכי' דבכתה הפונדקות משא"כ כאן איכא הוכחה להיפך דהגדת הרוצח הי' מפורש להעיד ממיתתו ורק דלא ידע אם עדותו מספיק להתיר האשה להנשא אם לא יתודע היכן עצמותיו מונחים. אבל הרוצח הרי פירש בדבריו שכוונתו להעיד רק שלא ידע אם יש תועלת בעדותו ואם יש לסמוך על עדותו ואינו דומה להא דמבואר ביו"ד סי' צ"ח כשלא ידע הגוי שסומכין עליו בעסק כו'. דזה הוא דוקא באיסור והיתר משום דשם לא בעינן עדות כלל וכמבואר בט"ז שם ס"ק ב' ונהי דתי' הט"ז עפ"י הקושי' במה שסומכין עליו מענין הטעימה שהיא איסור דאורייתא יש מקום לפקפק. מ"מ גוף הדבר כולי עלמא מודה דבאו"ה לא בעינן עדות. א"כ המסל"ת הנאמר שם בענינים ההם הוא רק שלא ידע הגוי שסומכים עליו משא"כ בעדות אשה דבעינן ערות ואין דבר שבערוה כו' ורק דהקילו משום עיגונא להאמין אפי' ע"א ואפי' אשה כו' ובין שיהי' הקולא להאמין ע"א משום מילתא דעל"ג מדאורייתא ובין יהי' מדרבנן כאשר הרבו להאריך בזה בין כך ובין כך בערות אשה עכ"פ עדות בעינן. ולכך לפי מה דקיי"ל דצריך הגוי שלא יכוין אפילו לשם ערות ולא די בזה שאינו מכוין להתיר את האשה אלא דבעינן שלא יכוין אפי' לשם עדות משום דכיון דבעינן עדות והגוי כשמתכוין לעדות הוא פסול דגוי אינו בר עדות כלל. ואינו כשר רק מסל"ת והיינו שלא יכוין בדבריו לשום שם עדות רק שיהי' דבריו כדרך המסיח איזה שיחת וסיפור מעשה. ואז הוה גילוי מילתא דקושטא קאמר וכמ"ש הב"ש ס"ק ל"ו ועל יסוד זה הן המה הלכות קבועות כהררים התלוים בשערה. איזה היא מהם דרך שיחה וסיפור מעשה ואיזה מהם הוא דרך עדות ואם בעינן קשר דברים כדי להוציא מידי ספק שמא כיון לעדות. וכהנה שאר דברים ומאין הרגלים לומר שכאשר הגוי חושב שדבריו לא יועילו להתיר האשה עד שיתודע היכן עצמות מונחים אם יועילו דבריו עכ"פ זה הוא ממש בעצם לא נתכוין להתיר רק נתכוין לעדות. והנה הגם שהנב"י במ"ק בסי' ע"ג ג"כ מדמה דין מסל"ת שלגבי או"ה לגבי עדות אשה. אמנם הוא רק לענין דמעשה דעביד הגוי הוי כמו מסל"ת ואין ראי' מזה לנ"ד לדעות הא דלא ידע הגוי שסומכין עליו לדמות דיני או"ה דלא בעי עדות כלל משא"כ בעדות אשה דכל שמכוין הגוי להעיד אף שסובר שאין סומכין עליו להתיר מ"מ הוי נתכוין לעדות אח"כ מצאתי בשו"ת שער אפרים סי' ק"ג דף ס"ט שהביא עשו"ת פני משה מענין דמיון זה של מסל"ת שבאו"ה למסל"ת שבעדות אשה ולעיין בס' עזרת נשים דף מ"ג שמתמי' עליו יעו"ש:
ויותר מזה יש לתמו' על דברי התשו' הנ"ל במה שסומך עצמו להקל עפ"י דברי הרוצח הנ"ל וכמו כן עפ"י דבריו של העד מו' פסח בעו' יעקב וכמו מצדד אצדודי להקל עפ"י דברי הערל כשבא אל האשה לשתות וסיפר שראה המעשה בליל מש"ק כשנסע אחריהם הם דברים תמוהים עד למאוד כי בכל הלשונות ההם לא נזכר לשון הריגה לומר פלוני מת או נהרג ואדרבה הרוצח אמר שאינו יודע מהריגתו כלל וכפל כן כמה פעמים רק שקנה הבגדים מן הרוצחים שהיו עמו בחברת הריגת יהודי אחר שנהרג עם עגלון דינץ והגם שהאומדנא דמוכח הוא מתוך דבריו שבאמת יודע בטוב מן הריגת צורף וכאשר אמר שאביו יודע קצת ואמו יודעת יותר. וגם אמר כמה פעמים שהפליפאן וואסילקא הוא עיקר החייב. וגם אמר מזה שהפליפאן אמר לאשה סרה מהריגת חתנה מ"מ הגם דאיכא אומדנא דמוכח מתוך דבריו עכ"פ סוף כל סוף לא הזכיר בלשונו לשון פלוני מת או נהרג ואדרבה אמר ההפוך שאינו יודע כלל מהריגתו. א"כ איך יעלה על הדעת לומר בשביל שאמר שהפליפאן הוא עיקר החייב. וגם שהוא כבר אמר לאשה שנהרג חתנה יהי' נחשב כאלו אמר פלוני מת או נהרג אתמהה הן דברים שאין להם שחר. וכיון דעכ"פ שהרוצח לא אמר מת או נהרג אין מקום כלל להקל עפ"י דברי הרוצח זולת אשר יש מקום להקל עפ"י דברי הפליפאן שאמר להאשה. וזה יבואר בדברינו לקמן אי"ה. אבל עכ"פ את האמור בדברי התשובת הנ"ל להקל עפ"י דברי הרוצח אין בו ממש. וכמו כן עפ"י דברי העד מו' פסח במו' יעקב. ג"כ אין מקום להקל כי ג"כ לא נזכר בדברי העד מו' פסח במו' יעקב שום זכר לומר לשון פלוני מת או נהרג והלשון שאמר בזה הל' דער וואסילקא איז דער רעכטער חייב ער ווייסט גאר דיא מעשה וויא ער ליגט. הנה אין במשמעות לשון זה כלל שום לשון דמשמע על לשון מיתה או הריגה והלשון ער ווייסט וויא ער ליגט אין זה לשון מית' כלל והלא מבואר בק"ע סי' ע"ב בשם מהר"י בן לב להסתפק אף על לשון נופל מת אי משמע מת ממש או לא יעו"ש וכ"ש בנ"ד הלשון ער ווייסט גאר דיא מעשה וויא ער ליגט דבודאי אין לספק כלל דאינו משמעות לשון מיתה וא"ל דאדרבה כאן עדיף טפי מהאי דמהר"י ב"ל דבשלמא התם אפשר לפרש דלשון נופל מת היינו כמו קרוב למיתה ואינו לשון מת ממש משא"כ בנ"ד דאמרו כמה פעמים להרוצח שא"א להתיר האשה. רק כשיתודע היכן עצמות מונחים. א"כ לשון זה. ער ווייסט וויא ער ליגט הי' אומדנא דמוכח שכוונתו שעצמותיו מונחים שם לאחר שנהרג י"ל דכבר הקדמנו דלפענ"ד לשון הוכחה ואומדנא לחוד ולשון פלוני מת או נהרג לחוד וא"א לנו לחדש דבר זה לומר דכשנוכל להעמיס בתוך איזה דבר לשון שאינו לשון הריגה כלל רק שנוכל לפרשו בלשון הריגה שיהי' משתמע כאילו אמר מפורש פלוני מת או נהרג רק הוא אומדנא והוכחה טובא. אבל עכ"פ אינו כלל לשון מת או נהרג וכמו כן על סיפור המעשה של הערל שאמר להאשה כשבא לשתות אומר אני שאף אם הי' מסל"ת ממש. וגם היינו פוסקים בפשיטות כדברי בעל שו"ת שבות יעקב סי' ק' דט"ע דקלא מהני כמו ט"ע דראי'. וגם היינו פוסקים בפשיטות כהפוסקים דס"ל דאף בגוי המסל"ת סמכינין על מסל"ת עפ"י ט"ע או היינו אומרים דדוקא בט"ע דראי' י"ל דמסל"ת אינו משגיח בט"ע כיון דאינו מכוין להעיד. משא"כ בט"ע דקלא נימא דעדיף מט"ע דע"י ראי' מ"מ כל זה אינו מעלה ארוכה בנ"ד כיון דערל אינו מגיד כלל מהריגת יהודי ורק על העגלון אמר שהרגו אותו בקנה השריפה. אבל על היהודי אינו אומר כלל רק דאומר דשמע דביקש מן הרוצחים דשיהרגוהו על הדרך בכדי שיהי' באפשרי למצוא אותו שלא תהי' אשתו בכבלי עיגון ולא רצו והרחיקוהו מן הדרך:
והנה בלשון זה אינו מבואר כלל ההריגה ואפי' הריגת עגלון שאומר שהרגוהו בקנה השריפה אמר עוד בזה"ל טרם שיצא נפשו אמר להם כו' ומשמע שביאור הדברים שאחר כשירו בו חץ משחית לחבל מן קנה שרפה מ"מ עדיין לא יצאה נפשו עאכ"ו על היהודי שאינו מזכיר כלל הריגתו רק לשון שהרחיקו אותו מן הדרך. ואף שמשמע קצת הלשון והרחיקו אותו מן הדרך איך שנהרג סם רחוק מן הדרך מ"מ הוא אינו מזכיר כלל את הריגתו והוא פשוט ומבואר בפוסקי' דלא מהני שום הוכחה ואומדנא על הריגה ולא מהני רק דוקא פלוני מת בפירוש ומכ"ש שיש לפרש משמעות הלשון שהוא ראה רק שהרחיקו אותו מן הדרך וממילא הוא תולה באומדן דעתו שבודאי הרגוהו שם. אבל עכ"פ לא ראה ואף לא שמע כלל את הריגה. ולזאת כל דברי הרוצח וכמו כן דברי הערל וכמו כן דברי העד מו' פסח במו' יעקב אינם מועילים כלל בהתרת זאת האשה. אמנם זה יהי' תועלת בדבריהם לומר שכל דבריהם אלו הם עכ"פ נקראים הוכחות ואומדנות שר' צבי צורף נהרג ונהי שאין מועילים ההוכחות ואומדנות לההתרה מ"מ הלא מבואר בש"ע סוף סעיף ט"ו בהג"ה. ואם שאלו ישראל והכותי הגיד שמת והגיד אומדנות והוכחות אע"פ שאינו נקרא מסל"ת ואסורה להנשא. מ"מ אם עברה ונשאת עפ"י חכם שהתירה לא תצא ומבואר שם בח"מ ס"ק ל"ג וב"ש ס"ק כ' דאפי' בלא הגדה כל היכא דאיכא ראיות ואומדנות יעו"ש א"כ בנ"ד דיש לנו ראיות ואומדנות גדולות עפ"י דברי העד מו' פסח ועפ"י דברי הרוצח ועפ"י דברי הערל א"כ ניהו דמ"מ עכ"פ אסורה להנשא מ"מ שוב עפ"ז יש להקל באיזה פלוגתא בדברי הפוסקים כפי שמבואר בדברינו אי"ה אבל חלילה וחלילה לומר איזה קולא התרה עפ"י דברי העד מו' פסח ועפ"י דברי הרוצח שלא הזכירו כלל בלשונם לשון הריגה. וכמו כן אין להקל עפ"י דברי הצ"צ בתשובותיו סי' מ"ב כפי המבואר בדברי התשו' הנ"ל שאין הנ"ד דומה כלל להא דציץ דהתם מוכח שאינו מתכוין להעיד וישנו ע"ז הוכחה טובה שלא כיון לעדות כלל ולא נתכוין אפי' להעיד וכמבואר בדבריו שהרי הגיד מהריגת ג' אנשים והוא לא נשאל אלא על אנשיל לבד ואלו לא הי' מתכוין רק להשיב על השאלה לא הי' לו להגיד רק מן הריגת אנשיל לחוד יעו"ש וכמו כן בתשו' מהרי"ק המובא בציץ הנ"ל דכתב ג"כ דפשיטא לן דאינו מתכוין להעיד ויש הוכחה לזה דאם לא הי' אמת שהרגו לא הי' מחייב את ראשו למלך כו' יעו"ש משא"כ בנ"ד דאין כאן שום הוכחה וכי מפני שהי' מדמה דאין להאשה היתר עד שיהי' נמצאים עצמות מזה מוכח דלא הי' מתכוין זה אינו דמזה אינו מוכח רק דלא הי' מתכוין להתיר. אבל אין מזה הוכחה דלא נתכוין לעדות:
עד כאן דברנו בסתירת דברי התשובה הנשלח לידי. ועתה נחזי אנן בשריותא דהעגונה והנני קורא על הרב המשיב הנ"ל את אשר הקלת כו'. והנה מה ששם עדות מו' שלמה בעו' יצחק אחר הדלת והמזוז' ומדח' שריותא דהך איתתא הנ"ל עפ"י דברי העד מו' שלמה מכל וכל אומר אני כי הוא יסוד נכון עפ"י דברי ראשונים ואחרונים להתיר העגונה עפ"י עדותו. וגם דברי הפליפאן שאמר להאשה שרפיא ביד דהרב הנ"ל ההיתר עי"ז האמת שיש בהיתר זה עפ"י דברי הפליפאן לאשה כמה עקולי ופשורי. מ"מ נלפענ"ד דיש מקום להתיר גם עי"ז ג"כ וכמו שאבאר הדברי' ומקודם נלפענ"ד דעדות מו' שלמה במו' יעקב טובה מאוד להתיר על ידו אף לדעת מהרשד"ם שמחמיר לומר דהא דהדר מגלינין מני' אף ע"י שאלה היינו באותו מעמד דוקא מ"מ עדות מו' שלמה נכונה אף בלא זה דהלא זה לשון עדותו. אין דעם שבת אין דער פריא האט דער וואסילקא אליין איין קול גימאכט אז מען האט דעם ר' הירש צורף גיהרגית מיט איין פורמאן אין ליפוואן איך פין דעם וואסילקא זיין מוהל אליין גיהערט אז דער ר' צבי צורף איז גיהרגית מיט איין פורמאן אין ליפוואן. א"כ אפי' אם נודה לבעל התשובה הנ"ל דמחמת שלא אמר המעיד מ' שלמה במ' יעקב על עדותו שהי' בש"ק לשון שאמר לו הגוי כן במסל"ת ע"כ דהי' כן ע"י שאלה ג"כ יש מקום להתיר כמו שמתיר בעצמו עפ"י דברי הצ"ץ דכשיש הוכחה שלא כיון לעדות יכולים לסמוך על העדים אף ע"י שאלה. והנה לעיל סתרנו דבריו בזה משום דסומך על הצ"ץ כדי להתיר עפ"י דברי הרוצח והוא סמיכה שלא מן הצד השוה וכמו שכתבנו כיון שאין הוכחה לזה כלל משא"כ עפ"י עדות מו' שלמה במו' יעקב שפיר יש הוכחה מדאמר שנהרג ר' צבי צורף מיט איין פורמאן אין ליפוואן ולמה לו להזכיר הריגת העגלון שלא לצורך אלא ע"כ דכוונתו רק לספר דברים בדרך שיחה וסיפור ולא בדרך עדות כלל. וא"כ הם דברים דומים ממש לשו"ת צ"ץ הנ"ל בלי שום הפרש דהי' מזכיר הריגת שלשה אנשים. אף שלא הי' נשאל רק על הריגת אנשיל דאף אם הי' מוה' שלמה שואל את הערל בדרך שאלה ודאי אינו עולה בדעת ששאלו על העגלון דמה הי' לו לשאול על העגלון. ח"כ אם הי' שאלו בודאי הי' שאלו רק על צבי צורף והערל השיב שנהרג עם העגלון. א"כ הרי דומה ממש לדברי הצ"ץ הנ"ל וכ"ז אם נודה לדבריו דמחמת שלא אמר מוה' שלמה במו' יעקב בתוך דברי עדותו על מה ששמע בש"ק לא אמר בל' מסל"ת הלכך חיישינין שמא הי' ע"י שאלה. אבל האמת יורה דרכו דאף שלא הזכיר לשון מסל"ת בלשון עדותו ג"כ מהני ומה שהוכיח הרב הנ"ל מדהזכיר בתחילת דבריו לשון מסל"ת כשהעיד על מה ששמע ממנו באמצע השבוע ועל מה ששמע ממנו בש"ק לא הזכיר לשון מסל"ת אין זה דיוקא ואדרבה נוכל לומר דסמך א"ע על מה שהזכיר בתחילה בלשון עדותו לשון מסל"ת לא הי' צריך בפעם שני לשוב למיהדר ולמתני' לשון מסל"ת וחוץ מזה היא חומרא יתירה שא"צ להחמיר כ"כ ולחוש מחמת שלא הזכיר העד בלשונו לשון מסל"ת דמוכח מזה דבודאי הי' ע"י שאלה דהלא מבואר בק"ע סי' שע"ב בשם מהרי"ט וז"ל וה"ה בישראל שהעיד בשמו של עכו"ם בסתמא וליתי' קמן למיבדקי' סומכים אסתמא דמילתא דמסל"ת הי' מדלא אמר שע"י שאלה סיפר יעו"ש. ולא עוד אלא שנלע"ד ברור שבנ"ד הלא דברי העדות של או' שלמה באו' יעקב הן הן גוף הדברים ששמע והרי הם מעידים על עצמם שהדברים הן המה מסל"ת כיון שאמר שהגוי הוציא הקול שר' צבי צורף נהרג. א"כ הרי הוא אומר שפלוני נהרג בלי שום שאלה מוקדמת וכמבואר בל' העדות שבשבת בבוקר האט דער וואסילקא אליין גימאכט איין קול אז מען האט דעם ר' הירש צורף גיהרגית כו'. והעד אומר שהוא בעצמו שמע הדברים ההם מפי הגוי. עכ"פ כיון שאומר העד שהגוי בעצמו הוציא הקול הרי הדברים במסל"ת אמורים ולא עפ"י שאלה מוקדמת כיון שמשמעות הדברים שהגוי מעצמו התחיל לעשות הקול הלזו. א"כ לא היתה עפ"י שאלה כלל ולא עוד אלא שאפי' מלשון זה שהוציא קול משמע שהי' מכריז ואומר כן וכי האי דבי' חוואי דכתבו הפוסקים דמודה הרמב"ם דלא בעי קברתיו משום דהי' מכריז ואומר כן והרי כאן לישנא שהוא הוציא הקול משמע שהי' מכריז ואומר כן ולו יהא דלא נשגיח בלשון זה שהוציא הקול לדמותו כמו אם הי' מכריז ואומר כן עכ"פ כיון דבנ"ד לא בעי קברתיו כיון שהי' מכירים את האיש. א"כ עכ"פ לשון שהוציא הקול משמע שלא הי' שאלו אדם ע"ז רק הוא בעצמו הוציא הקול שכן הוא ומו' שלמה דאמר שהוא בעצמו שמע ממנו כך קאי על דיבור זה שהוא הוציא הקול מעצמו ומו' שלמה שמע ג"כ מפיו איך שהוציא בעצמו כן עכ"פ אין לך ביאור יותר מזה שהוא באר היטב שהדברים נאמרים מפי הגוי במסל"ת בלי שום ספק וא"ל עדיין שלא הי' קשר דברים מקודם לו רק הי' מתחיל תיכף לומר שר' צבי צורף נהרג ז"א דהרי קיי"ל דאף בפלוני מת לבד סגי ולא בעי קשר דברים אחרי' וכמבואר בח"מ ס"ק כ"ו וב"ש שם ובק"ע סי' ח"י שנתפשט המנהג להקל אף בלא קשר דברים. ועוד דהרי מבואר בתשו' הר"ן שהביא הב"י דכמו דמהני קשר דברים לפניו כן מהני קשר דברי' לאחריו כמבואר בלשון תשו' הר"ן בקשר ענין לפניו או לאחריו כו' יעו"ש. א"כ הרי הכא הי' הקשר דברים לאחריו שאמר שנהרג עם ערל ליפוואן ויותר מזה כתב הנודע ביהודא בתשובה סי' כ"ז דלשון וקברתיו הוי קשר דברים לאחריו עאכ"ו במה שאומר שנהרג עם ערל ליפוואן דהוי קשר דברים לאחריו. א"כ הוי עדות עו' שלמה עדותו שלימה ונכונה. והנה בתשו' שער אפרים סי' ק"א הביא בשם המבי"ט שאין העד נאמן לומר שהי' הגוי מסל"ת רק צריך להעיד ולהגיד הדברים כהווייתן והב"ד יראו ויבינו אם זה נקרא מסל"ת ומביא ראי' מדברי הרא"ש בתשו' כלל ח"י עיי"ש. וכתב עוד בשער אפרים וז"ל באמת נלע"ד כבודו במקומו מונח ואין הדברים נראין דהרא"ש בתשו' לא כ' רק שהגוי אינו מגיד דבריו בפני הב"ד רק דהשומע דבריו אומר בפני ב"ד דברי הגוי ואפשר כשישראל אומר דבריו בפני הב"ד אומרן בקיצור מה ששייך לגוף העדות מהריגת פלוני. וכן ראיתי כמה תשובות מהאחרונים שקבלו עדות כזה שהגיד העד סתם שהי' הגוי מסל"ת כו' יעו"ש והנה נראה דכוונת המבי"ט להוכיח ממה דכ' הרא"ש בתשובה כלל ח"י סי' יוד הנ"ל וז"ל והיהודי ששמע מפי הגוי כו'. וכן בכל הנך עובדא דפ' בתרא דיבמות דגוי מסל"ת נאמן לא משמע שהגוי אומר דבריו בפני ב"ד אלא השומעין דברי הגוי כו'. א"כ שפיר נתיישב כוונת המבי"ט מדבהנך עובדא דקאמר בגמ' חבל על יהודי כו' חבל על קולר כו'. חבל על ששים בני אדם כו' דפירשה הרא"ש דלא הגוי אמר הן הן הדברים לפני הב"ד רק השומע מן הגוי. א"כ משמע שאמר בלשון זה שאמרה הגוי חבל על יהודי כו' ותמהני על בעל ש"א שכתב על המבי"ט כבודו במקומו מונח אך עכ"פ יש להשיב על דברי תשו' המבי"ט ולומר דאין כונת הגמ' דהגוי אמר הן הן הדברים לפני הב"ד רק דהגוי אמר ליהודי והיהודי הוי מצי למימר לפני הב"ד בלשון קצר וכדברי ש"א וזה כוונת ש"א בהשגתו על המבי"ט אף שלא פירשה בביאור. והנה לכאורה הי' מקום באפשרי לומר דע"כ לא פליג הש"א על המבי"ט רק באומר כמה נאה פלוני זה כו'. וכמה טובה עשה עמי כו' דיודע העד השומע הדברים. שהדברים אינם מסופקים אצלו שהן מסל"ת. א"כ כשיודע העד המעיד בבירור גמור שהגוי המגיד הגיד במסל"ת אפשר לומר דהעד המגיד אין צריך לספר דבריו באריכות גמור רק מהימנינן לי' דיודע בבירור. אבל כשלא שמע העד מן הגוי רק פלוני מת או נהרג ודלא בעי קישור דברים או דאומר איזה קישור דברים לאחריו עכ"פ לא מבורר הדבר אצל העד המעיד ששמע מפי הגוי שהגוי הסיח ל"ת. א"כ י"ל דניהו דס"ל לתשו' ש"א דהב"ד מהימנינין לי' להעד כשאומר במסל"ת וא"צ לבאר כל העדות באריכות עכ"פ עד המעיד ששמע במסל"ת אין לומר כן שיודע בבירור ששמע מפי גוי במסל"ת זולת כשהדברים ברורים אצלו כמו כמה באה פלוני זה כו' משא"כ במת סתמא אין לו להעד המעיד לומר כן בסתמא איך ששמע במסל"ת רק צריך לומר הן הן הדברים ששמע והב"ד יבינו אם הוא בדרך מסל"ת:
ובזה הי' מקום קצת ליישב קו' הצ"ץ סי' מ"ב הנ"ל על לשון הטור דקשיון דיוקא אהדדי שכ' כיצד מסל"ת כגון שאומר אכי ראיתי לפלוני שמת וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מכוין לשם עדות כו' ואח"כ כ' אבל אם מכוין לשם עדות או שנראה כו' דקשיון הדיוקים אהדדי דמלישנא דרישא יש להוכיח דצריך הוכח' שאינו מכווין כו' ואח"כ כ' אבל אם מכווין לשם עדות או שנראה כו' יש לדייק איפכא דדוקא כשאיכא הוכח' שהוא מכוין לעדות גם הב"ח הקש' דכאן קאמר כמה הי' נאה כו' ולקמן קאמר איש שיצא עמי מכאן וא"צ שיאמר דברים אחרים שיהי' מוכיח שאינו מכוין לשם עדות. והנה לפי הנ"ל י"ל כך דהנה עפ"י המבואר בש"א מבואר דהי' לשון ישראל השומע מפיו ובא והעיד בפני ב"ד משיאין את אשתו דהעד אומר רק קיצור דברים ויש להוסיף דהא גופא קמ"ל דאל"כ מה רבותא דישראל בשומע מפי עכו"ם יכול להעיד פשיטא כיון דעד מפי עד מפי עבד ומפי שפח' כשר ולמה יגרע עד כשר המעיד מפי גוי מסל"ת אלא ע"כ דהא קמ"ל דהעד יכול לומר בקיצור איך ששמע מפי גוי מסל"ת שפלוני מת וא"צ לומר כל לשון ששמע א"כ י"ל דלכך הצריך שיהי' הגוי המסל"ת אומר דברים פשוטים וברורים לעין כל דהוא מסל"ת באופן שלא יספק אדם מעולם כמו כמה הי' נאה כו' א"כ כיון דזה לשון הטור גוי שמסל"ת שמת ואינו מכוין לשם עדות משיאין את אשתו. וכן השומע ממנו ובא לב"ד ומעיד משיאין את אשתו וא"כ כיון דעיקר הרבותא בזה דא"צ להעיד כל הדברים כהווייתן דאל"כ מה קמ"ל פשיטא ולכך צריך לומר כיצד כו' והצריך שיהי' הגוי מסל"ת בלשון בירור לעין כל לומר כמה נאה פלוני כדי שיוכל השומע להגיד בדברים ברורים ששמע משא"כ בסיפא דקאמר דאין לעכו"ם נאמנות כלל הוצרך לומר באם הי' מתכוין להעיד והיינו היכא דבבירור הי' נתכוין להעיד דאל"כ נאמן העכו"ם אף באומר רק פלוני מת. וגם המעיד יוכל להעיד בשמו רק דאז צריך המעיד באמת לומר הלשון כהווייתו וכצורתו ולכך נקט באם הי' מתכוין בבירור דאז אין העכו"ם נאמן. וגם לקמן דאמר איש שיצא עמי מכאן דאיירי דהנכרי בעצמו אומר כן. ואז באמת נאמן ולא הוצרך ברישא לומר כמה נאה כו' רק כדי שלא יצטרך השומע לזכור כל דברי הגוי שאמר במסל"ת כהווייתו וכצורתו רק שיוכל לומר בסתם וגם לשונות הרמב"ם דג"כ קשה הדקדוקים הנ"ל ג"כ י"ל באופן זה דהרמב"ם הוצרך לתפוס בהלכה י"א כיצד הי' אומר כמה הי' נאה משום דכותב תיכף בהלכה י"ב ג"כ דין דהשומע ממנו כו' ולכך צ"ל בלשון ברור לעיני כל כו'. עכ"פ לפ"ז אין לומר ההיפוך מדברינו לעיל ולומר דלמא לא מבעיא לדעת המבי"ט דאף דאומר הישראל לשון במסל"ת מ"מ אינו נאמן. עד שיראו הב"ד אם הלשון שאמר הוא מסל"ת א"כ כ"ש בנ"ד דלא אמר מו' שלמה במו' יעקב אפי' לשון מסל"ת על עדות ששמע ביום שבת דודאי לא מהני אלא לפי דעת שער אפרים לא מבעיא אם נימא כמ"ש לצדד דהש"א מודה באומר רק פלוני מת דאין להעד להעיד בסתם לשון מסל"ת רק שצריך העד לומר לפני הב"ד רק דברים ששמע. א"כ הכא בנ"ד דלא אמר הגוי רק פלוני מת ולא אמר כמה נאה צריך הי' המעיד לומר בפני ב"ד כל הדברים ששמע ואם נאמר לו במסל"ת אלא אפי' אם נימא דהש"א מיירי בכל גווני ואפי' באומר רק פלוני מת ג"כ אין צריך המעיד להעיד לפני ב"ד בלשון זה עצמו כהווייתו וכצורתו מ"מ י"ל דבנ"ד דלא אמר העד אפי' לשון במסל"ת יש לומר דהשער אפרים מודה דלא מהני עדות זה י"ל דז"א דלמה נצדד בסברות מדעתא דנפשינו להחמיר ואדרבה הדעת נותנת להיפך דכאן אף המבי"ט מודה כיון דאמר העד כלשון ששמע כהווייתו וכצורתו. א"כ הרי הב"ד רואין ושומעין עדותו שאומר איך שהגוי הוציא הקול ושהעד בעצמו שמע מפי הגוי איך שנהרג עם העגלון. א"כ הרי רואין הב"ד דלשון זה הוא מסל"ת גמור ומה רעותא ישנו בדבר שהעד לא הזכיר בלשונו שהגיד לו הגוי במסל"ת כיון שזרחה השמש לפני הב"ד בעדות זה שהוא מסל"ת למה לנו לחשוש אולי הי' ע"י שאלה ובפרט שכבר כתבתי בשם מוהרי"ט בק"ע סי' שע"ב דסומכין אסתמא דמילתא כו'. ועאכ"ו בנידון זה שדברים האמורים מפי העד הם מסל"ת גמור וא"ל דהא המבי"ט חולק על ק"ע סי' שע"ב הנ"ל שמביא בשם מהרי"ט כיון דלדעת המבי"ט אין סומכין על דברי העד כלל ולדעת מהרי"ט אף מכשירין עדותו כשנסתפק לכו אם אמר דרך מסל"ת דז"א דבק"ע בשם המהרי"ט מבואר דדוקא בדליתא קמן למבדקי' סומכין אסתמא דמילתא והמבי"ט הלא איירי כשהעד לפנינו עדיין. א"כ סמיא בידן לברורי לשואלו ולהצריכו שיאמר הלשון כהווייתו. א"כ אין סתירה כלל מדברי המבי"ט לדברי המהרי"ט רק דהמבי"ט איירי בדאיכא לברורי והמהרי"ט מיירי בדליתא קמן דליכא בידינו לברורי כו'. א"כ בנ"ד דמשמע ומוכח מלשון תשו' הרב אבד"ק הנ"ל דא"א לברורי דאל"כ כיון דכל דחייתו את דברי העד מו' שלמה הוא הכל משום שלא אמר לשון במסל"ת על עדותו של שבת ולכך הי' תוקע עצמו לדבר הלכה ולסמוך על הרוצח ואם הי' הדבר יוכל להתברר בקלות הי' יותר מצווה לשאול עוד הפעם את העד מעו' שלמה במו' יעקב אם בשבת הי' הגוי מסל"ת אלא ע"כ דאין הדבר יוכל להתברר ובפרט שהמעשה שהי' בסוף מנחם אב שנת תקע"ד. והעדות נגבה כ"ט סיון תקע"ו ואפשר דביני וביני שכח מו' שלמה עכ"פ כיון דהדבר אינו יכול להתברר שפיר נוכל לסמוך על הק"ע סימן שע"ב הנ"ל ובפרט בנ"ד כיון דבלא"ה א"צ לכל זה כיון דהדבר ברור דהלשון של העדות מו' שלמה. איך שמעצמו הוציא הגוי את הקול שהדברים ברורים שהם דברים הנאמרים במסל"ת וגם א"ל הא דכתבנו דלהחולקים על הרשד"ם כמבואר בב"ש ס"ק מ"א דא"צ להיות באותו מעמד דוקא. א"כ אף אם הי' בשבת עדות של מו' שלמה ע"י שאלה ג"כ מהני כיון שקודם השבת אמר עדותו במסל"ת לצדד ולומר דז"א כיון דהא דקיי"ל כשהתחיל עכו"ם לומר במסל"ת אח"כ מגלינן מני' מילתא טפי אפי' ע"י שאלה הוא נלמד מהא דפונדקית ואימא דוקא בכה"ג דפונדקית דהתחלת המסל"ת הי' ידוע לחבירם על איזה הנהרג היא מסל"ת משא"כ בנ"ד שהתחלת דמסל"ת הי' בזה הל'. אז אונטר קאוושין האט מען גיפונין ב' הרוגים איין יהודי מיט איין ערל ליפוואן נאקיט. א"כ י"ל אימא בלא הזכיר שמו מתחילה לא הוי כהתחלה כלל לזה הנהרג עד שנוכל לשאול אח"כ אפי' באותו מעמד דהוי כמו ענין אחר שהתחיל הגוי להסיח ולספר שבודאי אינו התחלה לגוף המעשה של ההריגה כמו כן זה לא הוי התחלה להריגת זה הנהרג דז"א דהבאר היטיב בס"ק מ"ד כ' אמר יהודי א' מת ואח"כ שאלוהו מי הוא זה ואמר פלוני מסל"ת הוי הראנ"ח סי' כ'. ומהרי"ך ח"ג סי' ב'. וכן משמע ומוכח מתשובת שער אפרים סי' ק"א הנ"ל והש"א מוסיף עוד לומר דבזה שלא הזכיר שמו כלל מתחילה דודאי לא כיון להעיד כיון שלא הזכיר שמו כלל יעו"ש בשער אפרים ובסברא זו של הש"א יש ליישב דברי הגמ' ד' קכ"א דקאמר אלא מתני' דקתני והנכרי אם הי' מתכוין אין עדותו עדות היכי משכחת לה כו' דיש לדקדק למה קפריך אלא מתני' כו' ולא ממה דעסיק בי' ולומר אלא אינו מתכוין היכי משכחת לה ודוחק לומר דהוה אמרינן דבאמת ליכא לאשכוחי כלל נכרי שאינו מתכוין רק מן המשנה דקתני אם הי' מתכוין כו' משמע מן הדיוק דיש נכרי דאינו מתכוין דזהו דוחק. אבל לפי הסברא של שער אפרים הנ"ל י"ל כך דהנה עפ"י מ"ש בתשו' שער אפרים הנ"ל ובתשובת מהר"ם לובלין דהר"ן מפרש הסוגיא דעיקר קו' הגמ' הי' אף דבודאי הוי ידע מן מסל"ת אך כיון דמבואר בהברייתא דפלוני מת לא מהני והיינו משום דלא הוי קשר דברים שפיר מקשה היכא משכחת לה אינו מתכוין להעיד כיון דאמרינין דאף פלוני מת בלא קשר דברים הוי ג"כ אינו מסל"ת רק מתכוין להעיד ומשני אלא במסל"ת כי האי דהוי קאמר כו'. ר"ל במסל"ת כה"ג דאיכא קשר דברים ויורה ע"ז דקדוק הלשון דהוי קאמר ואזיל מאן איכא בי' חוואי כו'. דהוי קשר דברים יעו"ש שכתבו דמכאן הוציא הר"ן דינו דבעינין קשר דברים א"כ שפיר לא הוי מצי להקשות אלא אינו מתכוין היכא משכחת לה כו'. דהא פלוני מת הוי מתכוין להעיד הוי משנינן כדברי שער אפרים הנ"ל כגון שאומר יהודי מת ואינו מזכיר שמו ואח"כ שאלינן אותו ואומר שמו. וזה שפיר הוי אינו מתכוין להעיד ודבכה"ג לא בעי קשר דברים. ולכך פריך אלא מתני' דתני כו'. וכיון דתני מקודם במשנה בישראל אע"פ שהוא מתכוין דאיירי דמזכיר שם הנהרג דומי' דהכי קתני ובנכרי אם הי' מתכוין ופריך שפיר אלא מתני' כו' אחר כותבי כנ"ל מצאתי בשו"ת משאת בנימין סי' ס"ג דכתב דאם לא אמר הישראל האומר מפי עכו"ם בפירוש שהי' עכו"ם מסל"ת לא מהני והוא ע"כ חולק על תשובת מהרי"ט שבק"ע סי' שע"ב הנ"ל. אך אעפ"כ אין אני חוזר מדברי דהא בנ"ד המעיד העיד דברים שהם נשמעים שהם מסל"ת והלא בנ"ד איכא כמה צדדים להתירא א' דעת הרא"ם ובנימן זאב דאף לאחר כמה ימים יכול לשאול ב' דעת מהרי"ט הנ"ל דבסתמא תלינן דהוי מסל"ת ג' דעת הצ"ץ הנ"ל דאף ע"י שאלה כשמוכח שאינו מתכוין לעדות והכא מוכח מדאמר גם על הריגת העגלון. וגם די"ל דבנ"ד שנראין הדברים במסל"ת אין ספק כלל. וגם אפשר לומר דהמ"ב מודה למהרי"ט דכשאמר מתחילת העדות לשון מסל"ת שוב תלינין דאף העדות האחרת הי' ג"כ שלא ע"י שאלה מוקדמת עכ"פ בהצטרף כ"ז נראה דיש להקל בנ"ד עפ"י עדות של מו' שלמה במו' יעקב ובפרט על תשו' מ"ב סי' ס"ג חולק הט"ז וכמבו' בב"ש ס"ק כ"א:
ועוד אפשר לומר דיש קולא בנ"ד עפ"י המבואר במ"ב סימן ס"ג דאף מנין שנים הוי סימן מובהק ואף דבשו"ת עה"ג מתחילה מפקפק על מנין שנים לבד מ"מ בסוף הסכים עם המ"ב דמנין שנים לבד הוי סימן ובנ"ד במנין שנים שנתחבר היהודי עם הערל עגלון ליפוואן דע"כ הוא ג"כ סי' כיון דנכרים אף כשהם ערומים. א"כ ביון שידענו שיהודי זה ר' צבי צורף נתחבר עם עגלון ערל ליפוואן ויצאו שניהם מעיר קליעא ללכת לעיר קעשינוב ונמצאו שם שני הרוגים על הדרך ההוא י"ל דהוי סי' מובהק אף בלא שמו. והנה אי הוי אמרינן כך אז שוב לא הוי צריכין לעדות מו' שלמה על שבת רק שבאמת א"א לתקוע עצמו לדבר הלכה זו מאחר שרבים חולקים על סימן מנין עכ"פ אין צריך להחמיר כ"כ לחוש לחומרת הרשד"ם דבעי באותו מעמד דוקא והגם דבעדות שבאמצע השבוע כתוב בו איך שנמצאו ובאמת לא נמצאו י"ל דאפשר שנמצאו לבין הנכרים ועיקר לשון מציאה שבלשון העולם אינו דוקא שהוליכוהו לקבור או כדומה אלא אפי' נשאר מושכב רק שנתגלה מקומו נקרא בלשון מציאה א"כ י"ל דכשני או שלשה ככרים ראוהו קורא שנמצא דהיינו שנתוודע ממנו ועוד יש לצדד דבנ"ד אולי גם הרשד"ם מודה אף דבעי דוקא באותו מעמד דהנה ע"כ חומרת הרשד"ם הוא משום דכשלא אמר באותו מעמד חיישינין למשקר ולא שייך כאן כלל הוכיח סופו על תחילתו כיון דהחשש הוא שמא משקר. א"כ י"ל דוקא בכגון דהצטרכות השאלה שאנו צריכין לשאול אינו פירוש לדבריו הראשוני' רק הוא ענין בפני עצמו. המשל בזה דצריכין לשאול את הגוי אם קברוהו. א"כ שפיר אם באותו מעמד שואלין אותו כיון דהתחיל לפי תומו שוב מהימנינין לי' אכולא מילתא באותו מעמד משא"כ לאחר כמה ימים חיישינין לי' דילמא משקר משא"כ בנ"ד דאמר איזה יהודי רק פירוש לדבריו הראשונים שהיו סתומים י"ל דאף מהרשד"ם מודה דאף שלא באותו מעמד יכולין לשאלו פי' הדברי' הגם דאיכא למיחוש שמא מתחילה כשאמר כשנמצא לא הי' מכיר אותו בט"ע וכעת משקר ואומר שהוא ר' צבי צורף אף שאינו הוא י"ל למה נחוש לזה בשלמא בזה דצריך לשאלו על איזה ענין חדש י"ל אולי משקר ענין ההוא משא"כ כשדבריו צריכין ביאור שמתחילה לא אמר מפורש עי ומי הוא. י"ל דמודה מהרשד"ם דמצינין לשאלו אף שלא באותו מעמד ולחוש לעדות מו' שלמה כיון דתחילה אמר הגוי שנמצאו. ובזה יש הרבה פוסקים דלא מהני ט"ע דגוי במסל"ת א"כ כשאומר בסוף שנתרגו נפרש ג"כ דבריו דראה אותם שוכבים ולא שהי' אצל ההריגה. אם כן יש לחוש לפוסקים ההם דבגוי מסל"ת לא מהני ט"ע י"ל דז"א דכבר כתב הב"ש ס"ק ע"ו דכבר פשטה הוראה בישראל דמהני במסל"ת ט"ע עכ"פ נלע"ד דא"צ לגבב חומרות א' לאחת ולצרפם יחד אדרבה איפוך אנא כיון דכל החשש בזה הוא לחוש לדעת מהרשד"ם. ונגד זה יש חוץ חלוקי דיעות שעליו יש הרבה פוסקים להתיר מצד אחר. וגם שיטתא דעלמא אזלא דלא כמהרשד"ם מדלא חלקו הפוסקים כלל בין אותו מעמד למעמד אחר. ולכן נלפע"ד דיש מקום להקל עפ"י עדות מו' שלמה במו' יעקב בלי שום פקפוק. והנה בצידון שלא הזכיר רק שמו לבד בעדות מו' שלמה הנ"ל ולא שם אביו ג"כ אין חשש כלל בנ"ד כיון שידוע שדברי הגוי עם העד מו' שלמה במו' יעקב הוא מן זה ר' צבי צורף הדר בעיר קליעא. א"כ הוי כהזכרת שמו ושם עירו וכמבואר בב"ש ס"ק נ"ח אם אמר היהודי ראובן מת הוי כמזכיר שם עירו ונסי דאין להקל אף בהזכרת שמו ושם עירו בלא הזכרת שם אביו. וכמבואר בב"ש ס"ק נ"ט דבתשובת מזרחי מחמיר ובק"ע סי' ק"א דאף דהדברים נוטים יותר בפירוש התוספתא דשמו היינו בלא שם אביו מ"מ לא אוכל להתיר א"א לעלמא ובק"ע סי' קכ"ט מי הוא שיקל ראשו נגד המלכים האדירים האלו יעו"ש מ"מ בנ"ד שהזכירו שם מלאכתו שהוא צורף ודאי מהני כמבואר בק"ע סי' רל"ו מה שהזכיר שמו ושם עירו ושם אומנתו הוי סימן ובק"ע הי' ק"ה כינוי אשכנז הוי כמו אברהם פארח יעו"ש. וכן מבואר בתשובת הרמב"ם המובא בב"י שעשה מלאכתו בעכו כו' יעו"ש. א"כ בזה יש להקל בודאי אף בלא הזכרת שם אביו ויותר מזה מבואר בתשובת שב יעקב כשידוע מאיזה יהודי הם מדברים א"צ להזכיר כלל שמו ושם אביו יעו"ש. א"כ בנ"ד שידוע לכו שהגוי המסל"ת עם מו' שלמה הי' מדברים על אותו הנהרג הידוע לשניהם. וגם לב"ד ידוע דעדות מו' שלמה על בעלה של זאת האשה ממילא אין כאן חשש כלל. והנה גם עדות מה שאמר הנכרי בעצמו להאשה מ' שרה ובא הנכרי פליפאן אצלה ושאל אותה מתחילה על אגרת כו'. הנה אף דבעדות זה יש לפקפק הרבה מחמת שאינו זוכר ממי שמע והלא מבואר בק"ע סי' רל"ג כשאומר שמעתי ואינו יודע ממי שמע הוי רק כקול הברה יעו"ש י"ל דודאי אינו חולק על המבואר בק"ע סי' קמ"ח דכיון דקי"ל שמעתי סתם מהני א"ב לא חיישינין לקול הברה וכמבואר בש"ע סעיף ה' באומר שמעתי סתם ובודאי אין לחלק בזה בין עד מפי עד ובין כותי מפי כותי והלא מבואר בתשובת מהרי"ק סי' קכ"א המובא בשו"ת שער אפרים סי' ק"א הנ"ל דכותי מפי כותי עוד עדיף מאסה. וא"כ כיון דאמרינן דעדות כותי במסל"ת עדיף מעדות אשה. א"כ כמו דבעדות אשה שאומרת שמעתי סתם מהני. וכמבואר בש"ע סעיף ה' הנ"ל ה"ה דעדות כותי באומר שמעתי סתם מהני וע"כ צריך לפרש הא דק"ע סי' רל"ג הנ"ל דאיירי באינו כלל בדרך ברור על ההריגה רק אומר שמעתי כך. ואינו יודע ממי שמעתי. א"כ אינו בירור כלל אם כהרב פלוני משא"כ בנ"ד שאומר מקודם דרך בירור גמור שלא יהי' אגרת עד עולם. ואיך שנשפך דמו ע"י שחיטה עם העגלון ורק כששאלו אותו ממי שמע השיב שאינו זוכר עכ"פ העדות שהמסל"ת הי' בדרך בירור גמור. א"כ עכ"פ ברור ומוכח דלא אמר כן עפ"י מה ששמע קול הברה וכיון דחכמים האמינוהו במסל"ת ואין אנו צריכין לחשוש כלל במה שהאמינוהו חכמים שמא משקר הוא ממילא נאמן על מה שאמר שבבירור נהרג ואף שאומר שאינו זוכר ומי שמע אינו מגרע כלל עי"ז לומר ולחשוש ששמע רק בקול הברה והנה מה שאמר שנשפך דמו ע"י שחיטה עם העגלון אין סתירה למה שאמר הערל איך שהעגלון נהרג ע"י קנה שריפה דאפשר לתרץ הדברים דהיהודי נשפך דמו ע"י שחיטה והעגלון נהרג בקנה שריפה ובפרט דהדין פשוט דא"צ לשאלו כלל איך שמע דבודאי אין חילוק בזה בין עכו"ם לעד ישראל דע"כ הטעם החילוק בש"ע סעיף ה' דכשאומר ראיתי שמת שואלין כו'. משא"כ באומר שמעתי כו' וכפי שמבואר בב"ש ס"ק י"ד דלשון הגה"ה משמע דאף דאפשר לברורי א"צ לשאול באומר שמעתי ע"כ צריך לומר הטעם החילוק כיון דאומר ראיתי עפ"י הרוב אפשר לברר ע"כ צריך לברורי משא"כ באומר שמעתי שעפ"י הרוב ליכא לברורי א"צ לשאלו כלל והוא בכלל הא דקיי"ל אין בודקין עדי נשים וניהו דהב"ש מחמיר במצי לברורי לשאול אותו עכ"פ לא מגרע זה ששאלו ואמר שאינו זוכר לגוף העדות שכבר אמר ועכ"פ לפי זה אין חילוק כלל בין ישראל לעכו"ם ואדרבה בעכו"ם עדיף בענין זה דהבירור יותר קשה למצוא עוד עד בעכו"ם המסל"ת משא"כ בישראל המעיד דיותר בנקל למצוא הבירור ומאחר שמוכח שטעם החילוק בין ראי' לשמיעה בדעת הש"ע הוא משום דשמיעה קשה להתברר וראי' נוחה להתברר ממילא מבואר דבעכו"ם יותר א"צ לשאלו בחקירות ובדיקות ממי שמע. א"כ כיון דלא הי' צריכין לשואלו כלל בודאי הא דאמר שאינו זוכר אינו מקלקל את גוף העדות שכבר אמר ושהי' באפשרי כדי להתיר את האשה עפ"י הדברים שכבר אמר. כיון דעכ"פ אין זה בכלל חוזר מדבריו הראשונים ובפרט כיון דהאומדנות המוכיח שבכל הגב"ע ומן בריחתו שברח לאחר שנסעה לווייסין בארג לחקור היטיב אחר דבר זה מוכח שלא רצה להגיד שהוא הרוצח ולכך אמר ששמע ואינו זוכר עמי שמע. והנה באמת דאף דקיי"ל בכל התורה דהיכא דמצי לברורי צריך לברורי מ"מ לא שייך זה בעדות אשה. ולכך שפיר הא דמקלינין באומר שמעתי דאין צריך לברר דבריו. דהנה בגיטין דף ב' ע"ב הקשה הפ"י על דעת התוס' שם דס"ל דא"צ לשאול את השליח אם נכתב לשמה כו'. והקשה הפ"י הלא קיי"ל אפי' ברוב מצוין אצל שחיטה דהיכי דאיתא קמן צריך לברורי כו' ואמאי לא נימא דג"כ בגיטין צריך לברורי כיון דאפשר בקלות גדול לשאול את השליח אם נכתב לשמה כו' יעו"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ ולומר דהא דקיי"ל דהיכי דמצי לברורי צריך לברר ע"כ הטעם על דרך דקיי"ל בדבר שיש לו מתירין כו'. עד שתאכלנו כו' וה"נ כיון דאפשר לברר הדבר לענין מה נסמוך עצמינו על הרוב יותר טוב לברר כדי שיצא מכלל ספק. והנה זה שייך דוקא בענין כזה כשנעמוד על הבירור שוב יצא הספק מלבנו וע"ז שייך שפיר דכל היכא דמצי לברורי צריך לברר כדי שיצא הספק מלבנו משא"כ בגיטין דאף דנשאול להשליח ויאמר שנכתב לשמה קשה קו' הגמרא הא אין ע"א נאמן בדבר שבערוה או היכא דאיתחזק וכמבואר שם בגמ' דפריך לבעי תרי כו'. והתירוץ סתם ספרי דדיינא כו'. והנה עפ"י המבואר שם בגמ' ומפרשים דעיקר התירוץ דרוב בקיאין הם. יעו"ש עכ"פ אף ע"י אמירת השליח ג"כ נא מהני רק ע"י מה שסומכין עצמו על הרוב שפיר י"ל דבזה א"צ לברר כלל ולשאול את השליח כיון דאף ע"י דיבורו ג"כ צריך לסמוך עצמינו על הרוב ואף בלא שאלת פיו נוכל לסמוך ע"ז דסתמא לשמה קמסהיד ור"ל דעפ"י הרוב אם אומר בפני נכתב כו' הפי' דראה נכתב לשמה. והנה בעדות אשה דהא דקיי"ל להאמין ע"א או האשה עצמה כו' מבואר בגמרא משום דדייקא כו'. והנה הנב"י סי' כ"ז המציא דטעם הדייקא הפירוש אז הוי על העד אימה יתירה שיתגלה שקרו כו'. ודייק לי' הנב"י דלמה לא קאמר בגמ' דנ"מ קטנה דליכא דייקא כו' יעו"ש ואם כי הוא דבר נפלא עכ"ז אינו מתיישב על דרך הפשט. דהנה לכאורה לדבריו תיקשי מה דמבעי לי' ע"א ביבמה או משום דמרחמא לי' או משום דזמנין סניא לי' דעכ"פ העד אינו יודע מזה אם מסניא או מרחמא לי' וע"כ נצטרך לפרש דבריו דכיון דעיקר חילוקו דיש חילוק בין כשיש להעד אימת הספק ושמא יתגלה שקרו ובין כשיש להעד אימת הוודאי דיודע בבירור שיתגלה שקרותו א"כ נאמר דמחמת הספק שמא מרחמא לי' או שמא סניא לי':
ולא תידוק רק דיוקא פורתא שוב ליכא על העד רק אימת הספק ולא אימת הודאי וכל חילוקים כאלו אינם על דרך הפשוט בדברי הגמ' וגם עיקר שהביאו להמציא דבר זו דהוא מקו' הנ"ל דלמה לא קאמר בגמ' הנ"מ לענין קטנה לפענ"ד אינו מתורץ עפ"י דבריו דעדיין נימא דנ"מ לענין שוטה המבואר בש"ע סעיף א"ג דבודאי לאו בת דייקא כלל. ובזה לא שייך דיחוש העד שמא תתפקח. וגם קושייתו דא"כ האיך מתירין לה להנשא תיכף כשעדיין לא דייקא לא קשה כלל דהלא באמת כל החזקות שבש"ס ובפוסקים הוא על דרך דהרוב הוא כך כמו אין האשה מעיזה כו' דודאי איכא מיעוטא דפרוצות וכמבואר בש"ע סעיף ב' וי"א דבזה"ז דנפישי חוצפא ופרוצות כו' ובודאי אף בדורות הקדמונים הי' פרוצות מיעוטא וע"כ דמדת חכמים כך היא כמו דסמכו עצמם על סברת דייקא ובודאי ישנו לכמה וכמה נשים שאינם משגיחים ע"ז רק תיכף אחר התרה נשאת בלא דייקא כלל מ"מ כיון דעל הרוב משום חומר שהחמרת עלי' דייקא כו'. לכך הקילו עי"ז וסמכו עצמם דבודאי תדייק. א"כ גם בקטנה י"ל דידעו הקרובים דהיא לאו בת דייקא וידייקו הם ועכ"פ עיקר ההיתר שהתירו ע"י ע"א הוא על סמך דעל הרוב ודאי דייקא אם אמת דברי העד או שקר. והנה ידוע דברי התוס' דף צ"ג ע"ב דאף לטעמא דעל"ג צריך ג"כ לטעמא דדייקא כו'. א"כ עיקר הסמך על הרוב ועל החזקה דבוודאי תדייק האשה מקודם עכ"פ כיון דע"י שאלת העד אעפ"כ צריך לסמוך על הרוב שפיר הוי כמ"ש לענין בפני נכתב דא"צ לשואלו כלל והדרינן לקמייתא דבנ"ד שאמר לה העכו"ם בדרך בירור שנהרג חתנה לא היתה צריכה לשאול אותו כלל ממי שמע ממילא אף ששאלה ואמר שאינו זוכר אינו מזיק לגוף העדות והנה מה שיש עוד פקפוק בענין זה מה שאמר הגוי מפי גוי. וכמבואר בש"ע סעיף ט"ז ובח"מ ס"ק ל"ה דמי יתיצב לפני בני ענק ואין לעשות מעשה נגד הר"ן והריב"ש כו'. אך מ"מ מאחר שבשו"ת שער אפרים סי' ק"א הנ"ל כתב להקל והביא הא דמהרשד"ם המבואר בק"ע סי' של"ה ומשמעות הלשון בק"ע ג"כ דהכונה אף אם אינו אומר גוי השני שהראשון הסל"ת רק דהתם בק"ע אפשר לדחוק ולומר דאיירי שאמר הגוי שהראשון הסל"ת רק דאנן קאמרינן דמאן לימא שהאמת כן שהראשון הסל"ת כנ"ל אך אמנם בשער אפרים הנ"ל מבואר להדיא בהא דהרשד"ם אף שאינו אומר בלל מן הראשון שהסל"ת ומבואר בש"א הנ"ל להקל אף באומר הגוי הב' סתם במסל"ת בשם הגוי הראשון ואינו אומר כלל דהראשון הי' ג"כ במסל"ת יעו"ש וכ"כ בס' זכרון יוסף סי' וי"ו דהסכימו האחרונים להקל. א"כ בנ"ד דיש סברא עוד עפ"י אומדנות והוכחות דבאמת הוא הי' רוצח והא דאמר בשם אחר הוא הכל מחמת פחד שהי' לו א"כ כיון דהח"מ בעצמו כתב שהפשט הגמ' מורה כדעת הת"ה רק דמ"מ אין זה מספיק לעשות מעשה נגד הר"ן כו' וכ"ש להקל באיסור א"א יעו"ש. א"כ י"ל בנ"ד דאיכא תוכחות ואומדנות שפיר יש מקום להקל. והנה מה שחושש בהתשו' הנ"ל שמק' אדעסע לדברי מהרי"ט למיחוש בדדמי ובנ"ד י"ל ששמע סתם שנמצאו הרוגים ערומים וכשנתוודע לו שחתנה אינו בביתו אומר בדדמי כו' הם דברים שאין בהם ממש דמהרי"ט בסי' ל"ה בחלק ב' איירי שהמסל"ת אמר כן לאחר שכבר יצא הקול ואיכא לחשוש שמא אמר בדדמי. אבל בנ"ד שלא נודע אבידתו כלל קודם אמירת הגוי ואם באנו לחוש שמא אמר בדדמי בטלה כל ענין מסל"ת דעל כלם י"ל שלא ראה את ההרוג לאחר ג' ימים או שטעה בדמיונו בהכרת המת וכהנה חששות וכדכ' הב"ש ס"ק מ' דכל דליכא רגלים לדבר לחששות בדדמי לא חיישינין כלל בדדמי ומאי ראי' מביא מדברי מהרי"ט אדרבה הוא ראי' לסתור דמהרי"ט דייק שם מאחר שיצא הקול ונתפרסם שדוד זה יצא ממקום פלוני ולא שב כו' דאיכא עכ"פ סברא גדולה ורגלים לדבר לחוש לבדדמי ואף בזה מקיל שם המהרי"ט לבסוף בהוכחה קלה שלא נתפרסם אצל הנכרי שמיעת הקול. אבל לחוש מעצמו חששות שאומר הגוי בדדמי הוא ודאי דבר שאינו:
והנה עוד יש פקפוק בעדות זה ובעדות מו' שלמה במו' יעקב הנ"ל לחוש לכ"ד דנשא זה הנהרג ר' צבי צורף שתי נשים שהי' לו אשה אחת בק' קאלביסוב ונסע ממנה והרחיק נדוד ועזב אותה והלך למרחקים לק' קליעא ונשא אשה אחרת משם י"ל דהוי ע"א בקטטה המבואר בש"ע ס' מ"ח בהג"ה או שהמיר והניחה עגונה כו'. א"כ י"ל דאף בהניחה עגונה לבד ג"כ הוי קטטה בינה לבינו אך אמנם מבואר בשו"ת ח"ץ בסימן צ"ה דזה אינו נקרא קטטה ואף דכ' שם הח"ץ הנ"ל בזה"ל. ועוד נלע"ד דמה שרצה לקחת אשה כו'. אין לומר דדוקא ברצה לקחת אשה אבל אם כבר לקח לא דז"א לפי המבואר שם מדבריו אין חילוק כלל ואפי' בנשא אשה על אשתו ג"כ פוסק דאינו בכלל ע"א בקטטה יעו"ש בדבריו הגם דהראי' שלו דכ' מרש"י דפי' דילמא צרה שנשא אשה ממקום אחר כו' עדיין יש מקום לומר לפי מה שנוכל לומר דמקום הספק מחמת דהאידנא דהוי חרם דר"ג על הנושא ב' נשים וצריך לגרש השני' אפשר להסתפק דהוי כקטטה א"כ ע"ז אין ראי' מדברי רש"י דלא איירי כלל מן החדר"ג רק ממה שי"ל שהניח את הראשונה כו'. אך מ"מ כיון דבעל הח"ץ הי' מן הפוסקים המובהקים מאוד ולא חילק בזה כלל ופסק בסתם דבנושא אשה על אשתו אינו בכלל ע"א בקטטה עליו אין להוסיף כלל והיא הלכה פסוקה ובפרט שגם על מומר יש הרבה דיעות כו'. ובפרט דעיקר החשש דע"א בקטטה הוא רק על הראשונה א"כ אינו מגרע מחמת חדר"ג דצריך לגרש השני' דוקא. ועוד דחזינין דרצה בתקנת השני' וביקש לרוצחים שיהרגוהו על הדרך כדי שלא תתעגן ובדרך כלל אני אומר שיש מקום קולא בנשים האסורות בכבלי העיגון עפ"י מה שהתחלנו לבאר תיכף מתחילה דאף דכתבנו בכל עדות של מו' פסח וכמו כן דברי הרוצח ודברי הערל הם אינם מועילים כלל לענין התרה כמו שהארכנו לעיל מ"מ עכ"פ יש עפ"י דבריהם אומדנות והוכחות טובות ומועילים שזה ר' צבי צורף נהרג והרי מבואר בח"מ ס"ק ל"ג וב"ש שם דאף עפ"י אומדנות והוכחות אם נשאת לא תצא ע"כ כיון דבכל ספיקות ופלוגתות הפוסקים שאנו מחמירין הלא הכל הוא מחמת חומרא דא"א וספיקא דאיסורא דאורייתא ובנ"ד אף בלא העדות של מו' שלמה במו' יעקב ועדות הנכרי שאמר לאשה שרה יש להאשה הוכחות ואומדנות טובות עפ"י דברי העד מו' פסח ודברי הרוצח ודברי הערל ושוב על פי דבריהם הוי אם נשאת לא תצא ואין לה חזקת א"א וספיקא דאוריי' ממילא עפ"ז כל ספיקות ופלוגתות הפוסקים שישנם בעדות של מו' שלמה במו' יעקב ובדברי הרוצח שאמר להאשה שרה נוכל להקל ולהתירה כיון דליכא במילתא שום ספיקא דאיסור דאורייתא בחזקת א"א. וגם יש עוד לצרף להאומדנות הנ"ל מציאות הבגדים של הנהרג וגם התיבה שלו גם הבגדים של העגלון דיש ע"ז ג"כ הוכחה גדולה ואומדנא דמוכח טובא בהריגתן וניהו דאין מקום כלל לצדד בזה להתירא דכשנמצא רק הבגדים לבד בלא הגוף כלל בזה אף בלא זה דחיישינין לשאלה ואף אם לא היינו חוששין לשאלה כלל מ"מ אין הבגדים ראי' על בעלה של זאת האשה שנהרג וכל זה מבואר בט"ז ס"ק מ"ו ומקשה בזה על לשון הלבוש ודאין מציאות הבגדים ראי' כלל אם נמצאו הבגדים לבד בלא הגוף והביא ראי' גדולה מהמבואר שם דאפי' העלו רגלו מן הארכובה ולמטה אף עפ"י שיש בה סימן מובהק יעו"ש דאפי' בראוהו נטבע במשאל"ס אין סומכין על מציאות בגדים לבדם ועאכ"ו בנ"ד ודאי אין להביא ראי' מן מציאות הבגדים על הריגתו. אך כ"ז לענין התרה דאין להתירה עי"ז. אבל לענין אומדנא שפיר הוי הוכחה ואומדנא דמוכח טובא ויש להביא ראי' מהא דפונדקית סוף יבמות דף קכ"ב דהביא הצ"ץ בשו"ת סי' מ"ב דברי תשו' מהר"ם לובלין סי' ק"ל דמפרש על הא דקשה טובא על תירוץ תוס' דס"ל לחכמים דהוציאה מקלה ותרמילה שעשתה כן כדי להעיד על מיתתו יעו"ש בדברי תוס' דכתבו יכולה לעשות כן לעדות וקשה א"כ לחכמים אמאי התירוה וכ' המהר"מ לובלין להוכיח מזה דאפי' אינו מסל"ת גמור רק קצת מ"מ אם יש הוכחות ואומדנות לצרף לזה דמסל"ת מצרפינין ויהבינין לי' דין מסל"ת גמור ולכך ס"ל לר"ע דצריך הוכחות הוצאות מקלו ותרמילו להא דמסל"ת הוי מסל"ת ממש וחכמים ס"ל דכל הני הוכחות ואומדנות דקא בכי'. וגם הראה להם מקלו ותרמילו בכל זה אינו מסל"ת ממש והא דהאמינו חכמי' אותה משום דע"י כל הוכחות הנזכרים לא גרע מעדות ע"א. ונתקשה בביאורו בשו"ת צ"ץ הנ"ל דמה ענין של זה לעדות ע"א וגם אינו מובן צירוף זה של הוצאות מקלו ותרמילו להא דהסיחה לפ"ת דאין ענינם אחד בזה הנאמנות שלה מחמת שמסל"ת וזה הנאמנות מחמת הוצאות מקלו ותרמילו ומה ענין התאברותם והצטרפותם יחד וי"ל לפע"ד דהכונה דבאמת איירי דהי' במקלו ותרמילו סימן מובהק ודאפשר דהוי כמו כיס וטבעת וארנקי דלא מושלי אינשי רק דעדיין י"ל כנ"ל דסוף כל סוף יש לחוש שמא זה הלך לעלמא וכמו בבגדים הנ"ל שנמצא בעצמם בלא גוף לבוש בהם אך י"ל כיון דהיא הוציאה אותם וקא בכי' זה מעיד ע"ז כדברי מהר"מ לובלין הנ"ל כשיש הוכחות ואומדנות למסל"ת קצת וחכמים ס"ל דלא מדין מסל"ת האמינוה רק משום דכמו דיש להאמין לע"א אף לאשה משום דהוי מילתא דעל"ג כן האמינוה מחמת סברות ואומדנות של הוצאות מקלו ותרמילו והבכי' שלה דודאי לא היתה עבידא להוציא מקלו ותרמילו ולבכות כל כך. במילתא דעבידא לגלוי כ"כ אם הי' הולך לעלמא א"כ שפיר דברי מהר"ם לובלין כיון דטעמייהו דרבנן משום מילתא דעל"ג זה הוא בעצמו נאמנות שהאמינו מטעם זה לע"א ושפיר כ' מהר"ם לובלין דס"ל לחכמים דע"י כל הוכחות הנזכרים לא גרע מעדות ע"א. ומוכח עכ"פ מדברים הללו דהגם דהמציאות הבגדים בלי שום גוף אינו מועיל להתיר על ידו. אבל עכ"פ הוי הוכחה ואומדנא טובא:
ועתה נבוא לברר בענין השאלה הנ"ל שהיא סובבת עוד על אשה אחת שמה רבקה בת ר' זאב וואלף חייט מק' קאלבסוב כי בעת שהלכה האשה רבקה הנ"ל לבקש את בעלה שעינן אותה בערך שמונה שנים ובחקירתה ודרישתה נודע לה מאנשי המדינה דשם שאיש כזה נשא אשה אחרת בעיר קליעא הנ"ל ושמעה ג"כ מקול הנ"ל שנהרג. והנה נודע מאנשי עיר קליעא שכתבו ממדינתם אגרת מליצה לעיין בשריותא דהאשה שמקהלתם ק' קליעא עכ"פ נודע מן האגרת שלהם שהאיש הנ"ל הצורף נתחזק בקהלתם שהוא מק' קאלבסוב דלא כתבו לא שמו ולא שם אביו וגם צריך לעיין אם מהני שמו ושם עירו בצירוף שנודע ממלאכתו שהוא צורף. וגם נודע בק' קאלבסוב שלא יצא מק' קארבסוב שום צורף אחר שהי' שמו צבי הירש רק צבי הירש הנ"ל לבד שהי' צורף הוא לבדו יצא מאתם ולא זולתו כלל:
והנה כל הגב"ע שהוגבה בענין זה אין בהם ממש רק גב"ע של איש אחד שמו יואל יצחק במו' יעקב שכתבו הבד"ק קאלבסוב שהי' מתושבי קהילתנו ולע"ע הוא דר שם שהי' מכיר את האיש צבי הירש צורף בן ר' וואלף בינעמש מקאלביסוב שהוא בעלה של האשה מ' רבקה בת ר' וואלף חייט מקאלבסוב ולקה אשה השני' בק' קליעא במדינת טורקיי' בתו של הר"ר יוסף במו' יונה מוכ"ז ונבוא לבאר אם תפטור האשה בת מו' יוסף במוה' יונה בחליצה שיחלוץ אחי הנהרג מק' קאלבסוב את אשתו שהי' לו בק' קאלבסוב דלפום הנראה אין כאן בית מיחוש ואף דבאמת אין שם עדות דהנהרג מו' צבי צורף בעלה של בת מו' יוסף במו' יונה מקליעא הי' גם בעלה של האשה רבקה בת זאב מקאלבסוב ובאגרת של אנשי ק' קליעא אינו מבואר כלל שם הנהרג רק דבת מו' יוסף הנ"ל היתה נשואה לבעל איש אחד שהי' מקאלבסוב הסמוך לעיר רישא ורק מבואר דהי' צורף אבל אינו מבואר שמו כי תדע ובהגב"ע דמקאלבסוב בשם הרבני מו' מנחם מענדיל ש"ץ אשר יושב בק' מעזיבוש אינו מבואר רק דער צבי צורף בן ר' וואלף בינעמש האט נאך איין ווייב גינימין. בסמיכות העיר יאס הגם ער האט פין לאנג איין ווייב בכאן ק' קאלבסוב אשה אחת שמה רבקה בת כה' זאב וואלף חייט. אינו מבואר באיזה מקום ועיר נשא אשה ולא אמר רק בסמיכת עיר יאס. ואין שום עדות רק ע"א שמו יואל יצחק במו' יעקב הנ"ל. וגם בזה יש פקפוק שלא העיד כלל שזה ר' צבי צורף נשא בת מו' יוסף מק' קליעא רק שנשא אשה מק' קליעא והב"ד דק' קאלבסוב סברו שמותרים הם להוסיף מדנפשייהו על עדות של ר' יואל יצחק בן יעקב עכ"ז מצרפינין עדותייהו. להדדי דאנשי קליעא אמרו ג"כ דהי' לבת מ' יוסף בעל מקאלבסוב ובפרט דאבי האשה שמק' קליעא שהוא לפנינו שאומר שחתנו שהי' שמו צבי בן זאב והי' מקאלבסוב והוא גם כן יכול להעיד להתיר העגונה שמק' קאלבסוב דדוקא בתו שהוא צרתה של האשה שמקאלבסוב הוא מחמשה נשים ואינה יכולה להעיד. אבל אבי' הוא כשר להעיד לעדו' זה ויכול להתיר את האשה רבקה בת מו' זאב מכבלי עיגון בצירוף העד ר' יואל יצחק בן יעקב שבעלה של האשה רבקה בת זאב הי' שמו צבי בן זאב והלא קיי"ל דבעדות אשה מצרפינין להדדי דברי העיד המעיד על המיתה עם דברי העד המעיד שזהו הנמצא מת הי' בעלה של אותה האשה ולא נקרא בזה חצי דבר ומבואר כן בשו"ת פרח מטה אהרן סי' נ"ו חלק ראשון ומביא ראי' מיבמות דף קט"ו יצחק ריש גלותא כו'. דמדקאמר חיישינן לתרי יצחק משמע דלא היו מכירים העדים שמעידים על המיתה את אשתו של יצחק ר"ג דאל"כ האיך חיישינין לתרי יצחק כו' יעו"ש וגם מביא שם כן בשם ס' שמו תומת ישרים דהביא ראי' מתשו' ריב"ש על עדות שהעידו שאברם פרח הי' בירושלים והוא מבואר בד"מ ס"ק כ"א דמבואר שם ואם יבא עוד אחד ויעיד שזה הי' בעלה כו'. וגם מביא בשמו כיון דעד מפי עד כשר בעדות אשה א"כ זה המעיד מן המיתה יוכל לשמוע עדות של אשתו ויעיד בבת אחת ועכ"פ בעדות אשה כשר לצרף העדות כו'. א"כ הי' נראה דכיון דאיש הלזה הבא מק' קליעא יוכל להעיד להאשה שמק' קאלבסוב איך שנהרג בעלה ע"י גב"ע שעל ר' צבי צורף ממילא ג"כ חולצת כמו דקיי"ל נאמן ע"א להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת על פיו. אך אמנם אם להתיר האשה שמק' קליעא בחליצת האשה מק' קאלביסוב יש להסתפק דהגם דפשוט דחליצת אחת מהן פוטרת מ"מ יש להסתפק בנידון זה דאפשר לדמותה כמו בע"א המעיד שמת יבמה דדעת הרא"ש המבואר בש"ע סי' קנ"ח דאינו נאמן כן הכא כיון דההכרה שבעלה של האשה מק' קליעא הוא בעלה של האשה שמק' קאלבסוב הוא רק עפ"י ע"א היינו עדותו של ר' יואל יצחק בן יעקב ועי"ז מתיר חליצתה של האשה שמק' קאלבסוב לשוק את האשה שמק' קליעא. א"כ י"ל דדומה ממש לע"א ביבמה דמחמיר הרא"ש או דנימא כיון דקיי"ל בסי' קנ"ז ס"ב דאפי' קרוב או אשה כו' נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני מאביו וכמ"ש ב"ש לדחות דברי המרדכי יעו"ש בס"ק ב'. א"כ י"ל דזהו העדות הוא רק דזה האח החולץ שמק' קאלבסוב הוא אחי בעלה של האשה בת מו' יוסף בעו' יונה וזה עדות יכול להיות על פיו של מו' יוסף בעצמו דשם חתנו הי' צבי בן זאב מקאלבסוב וממילא יודעין כל אנשי ק' קאלבסוב דזה הוא הנקרא ר' צבי צורף בן זאב הוא אחיו מאב של החולץ אך י"ל דז"א דבלא עדות של ר' יואל יצחק יש לחוש שמא החזיק את שמו בשם צבי בן זאב מק' קאלבסוב והוא באמת שקר א"כ צריך רק לעדותו של ר' יואל יצחק ושוב הוי ע"א. והנה הריב"ש סי' קפ"ב הובא בב"י סי' קנ"ז כתב לחלק בין הא דאשתאודעינהו דאחוה דמיתנא דנאמן אפי' קרוב כו'. דאין אשה וקרוב נאמן לומר זה אחיו של פלוני אלא קודם מעשה וכתב בנב"י סי' צ"ג דהפירוש קודם מעשה שלא הוצרכנו כלל לעדות זו כו'. וע"ז כתב בב"י דאין משמע כן משאר פוסקים. א"כ אפי' בשעת מעש' של הצרכות החליצה נאמן הקרוב מטעם גילוי מילתא א"כ י"ל כיון דהע"א נאמן לענין שנדע שזה ר' בצבי צורף הנהרג שהי' בק' קליעא הוא בעלה של האשה העומדת בק' קאלבסוב ממילא שוב ע"י חליצתה של זאת האשה ניתרת האשה מק' קליעא. וא"צ שוב לעדות. אך אמנם לפמ"ש הנב"י סי' צ"ג הנ"ל לחלק בין ע"א ליבמה להא דקרוב נאמן לו' אשתמודעינהו משום שמעיד על דבר זה עצמו להתיר היבמה שהרי עפ"י מיתת היבם תיכף מותרת לשוק לא מיקרי גלוי מילתא אבל כאן אף שהוא אחיו ועי"ז אינה ניתרת רק ע"י החליצה שחולץ אח"כ ולכן מקרי גלוי מילתא. א"כ לפ"ז הי' מקום לומר דבנ"ד דבעדות העד עכ"פ לאחר החליצ' לענין התרת האשה שמק' קליעא דומה לדברי הנב"י לע"א ביבמה דא"נ לדעת הרא"ש ומנ"ל לומר חילוק זה שכתבתי כיון דהי' העדאת העד הכרה להאשה שמק' קאלבסוב שוב ממילא ניתרת האשה שמק' קליעא ויש תועלת לענין שלא נצטרך להעיד עוד מחדש ושעי"ז שוב לא הוי כע"א ביבמה ועיקר העדאת העד הי' לענין הצטרכות של החליצה ולהתיר לשוק את האשה שמק' קאלבסוב והאשה שמק' קליעא ניתרת ממילא בלא עדותו של ר' יואל יצחק מנ"ל לומר קולא זו אימא כיון דסוף כל סוף בלא עדותו של ר' יואל יצחק לא הי' היתר להאשה שמק' קליעא כיון שהוחזק שם בק' קליעא זה הנהרג באחים וממילא כשהוחזק אין להאשה היתר רק ע"י ר' יואל יצחק ודומה לע"א ביבמה. והגה אמת דדברי הנב"י סי' צ"ג הנ"ל אינם מובנים לי דהקושיא מעיקרא ליתא מהא דאין ע"א ביבמה נאמן לדעת הרא"ש להא דאשתמודעינהו כו' דהלא קיי"ל דיש חילוק בין יבמה להתייבם דיש נאמנות לע"א משא"כ יבמה להתיר לשוק וא"כ לפ"ז י"ל דכאן הוי ההיכר של היבמה להתייבם או לחלוץ גבי ואשתמודעינהו כו'. משא"כ בע"א ביבמה דמיירי בי' הרא"ש דהוי להתירה לשוק עכ"פ לפ"ז י"ל בנ"ד דעיקר העדות הוא על החליצה שתחלוץ האשה שעק' קאלבסוב. א"כ ממילא ניתרת האשה מק' קליעא. אך אמנם כיון דבלא"ה אפי' בע"א ביבמה כ' הב"ש ס"ק ב' דבשעת הדחק ועיגון יש להקל והכא הוי שעת הדחק מאוד כדי שלא תצטרך האשה לבא לכאן במרחק רב ממדינת טורקייא גם הנה מבואר בב"ש בשם מהר"י מינץ דבזה"ז דאין מייבמין רק חולצין אף להרא"ש מותר. והנה מה שפקפק בזה בשו"ת עה"ג סי' ס"ב משום דבר שנאסר במנין לא שייך בנ"ד דאף אם נדמה נ"ד לע"א ביבמה מ"מ הא דאמרינן דהאיסור מחמת דנאסר במנין כו'. זה לא שייך רק על ע"א ליבמה לבד ולא בדבר הדומה כיון דבאמת בטל הטעם כו'. וגם מה שהצ"ץ בסי' פ"ח שדא נרגא בדברי מהר"י מינץ הנ"ל. מטעם דהא דאקילו רבנן במת בעלי היינו משום דכל דמקדש כו' א"כ בע"א ביבמה דלא הפקיעו חז"ל את הקידושין מה כח יש בידינו להתיר ע"א ביבמה יעו"ש בדברי הצ"ץ באריכות. הכה ג"כ עפ"י דברי הפוסקים הנ"י והריטב"א והעומדים בשיטתייהו וס"ל דמדאורייתא מותר ע"א והאריך בזה בתשובת הנב"י סי' ל"ג. א"כ לדעתם פירוש משום דדייקא כו' או משום על"ג היינו דמש"ה לא החמירו חכמים וביבמה מחמת סברת סניא באמת החמירו. א"כ השתא דלא שייך סניא ממילא אין להחמיר עכ"פ יש להקל בנ"ד ושתפטור האשה מק' קאלבסוב בחליצתה את האשה שמק' קליעא. ועוד י"ל כאן בנ"ד דאף שהוחזק זה הנהרג צבי צורף באחים בק' קליעא מ"מ מותרת לשוק בחליצת האשה מקאלבסוב משום דכל החששות שחששנו לדמות זה לע"א ביבמה הם דברים שאין בהם ממש כלל דהאמת יורה דרכו שהאשה שמק' קליעא ניתרת לא עפ"י ע"א לבדו רק עפ"י הרבה והרבה עדים המה כל אנשי ק' קאלבסוב שמכירים שהי' לאשה רבקה בת זאב בעל ששמו צבי בן זאב. א"כ עתה שבא איש אחד מק' קליעא ואומר שחתנו הי' שמו צבי בן זאב והי' מחזיק עצמו שהוא מק' קאלבסוב א"כ הרי שמו ושם אביו ושם עירו מעידים שהוא הוא. א"כ ממילא בחליצת האשה רבקה שמק' קאלבסוב ניתרת האשה שמק' קליעא. א"כ אין לדמות כלל לע"א ביבמה והא דכתבנו שבלא עדותו של ר' יואל יצחק. יש לחוש אולי שינה זה האיש את שמו. וקרא עצמו בק' קליעא לשם צבי בן זאב. הוא טעות דבר שאין בו ממש כלל:
כיון דקיי"ל כל שהחזיק בעיר שלשים יום אין חוששין א"כ מה נבוא לחשוש לענין הכרה כן ולומר דאף שהחזיק בעצמו בשם צבי בן זאב איזה שנים ושהוא מק' קאלבסוב. שנחוש שכ"ז הוא שקר:
ובפרט בהצטרפות דברי העד ר' יואל יצחק. וגם דברי מנחם מענדיל ש"ץ מק' קאלבסוב שכ' שהאיש ההוא נשא אשה בסמיכות עיר יאס:
עכ"פ ניתרת האשה מק' קליעא עפ"י כל אנשי ק' קאלבסוב. היודעים בטוב שזה החולץ הוא אחי בעלה ושהי' לו עוד אשה שם. ואחר חליצת האשה שמשם נפטרת האשה מק' קליעא. ואינו ענין לע"א ביבמ' כלל. זאת תורת העול' על רוחי. רוח נמוכה ושפלה שישבו ב"ד בהתוועדות יחד. ויתירו את האשה שמק' קאלבסוב מכבלי עיגון כדין האשה הנשאת עפ"י ע"א. ואח"כ יחלוץ לה יבמה. וגם בק' קליעא ישבו ב"ד של שלש' להתיר האשה דשם: