אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן יב
שו"ת מק' יאנוב ששלח אלי כבוד מחו' הרב הגאון אבד"ק יאנוב והשאלה יובן מתוך התשובה. וגם מחו' הרב הנ"ל כתב תשובתו באריכות מופלג ושלח הכל אלי עם הגב"ע השייך לגוף הענין ומונח ת"י:
הנה כל האריכות שהי' בתוך תשובתי רוב הדברים וכמעט כולם כבר הם מבוארים בתוך תשובות הקודמים בסימני' המבוארים כעת דאין מהצורך לכפול הדברים ורק מה שנשאר עוד איזה דברים שלא נתבארו כאן בסימנים הקודמים הן הנה. מה שרצה כת"ר לסמוך עצמו להתיר את האשה בילא בת ר' רפאל הכהן מק'. ורצה לסמוך עצמו על תשובת פנים מאירות חלק ב' סי' ל"ב לומר דכיון דלר"ת אף שאין לו לחיים ומצח וחוטם יכולי' להעיד אם הגוף שלם. לכן אפי' נחתך הראש נמי סמכינין אטב"ע דגופו דלר"ת הראש המחובר אינו מעלה כיון דאין בו מצח ולחיי' וחוטם. הנה לפענ"ד אין לסמוך על תשובה זו כלל. והגם שמצאתי גם בתשובת גאונים בתראי סי' דמתיר ג"כ אפילו אם רוב הגוף שלם לדעת ר"ת עכ"ז לפי קט שכלי אי אפשר לצרף היתר זה בין שאר היתרים דהלא לדעת הרא"ש והטור בדעת ר"ת:
אפילו טב"ע דצורה לבד לא מהני רק בעינין טב"ע דגוף ודצורה שניהם בדוקא א"כ ק"ו ב"ב של ק"ו דטב"ע דגוף בלא צורה לא מהני. ולא עוד אלא אפי' לדעת המרדכי דטב"ע דצורה לבד ג"כ מהני י"ל דהיינו דוקא טב"ע דצורה בלא טב"ע דגוף משא"כ טב"ע דגוף בלא צורה גם המרדכי מודה דאף לדעת ר"ת לא מהני. וגם דהלא מלשון הש"ע יש לדייק כן דאל"כ האיך כפרש הך דינא דסעיף כ"ח בדעת ר"ת דהא דאין מעידין אחר ג"י ה"מ כשהוא חבול בפניו כו' תיפק לי' דאף בחבול בפניו מ"מ הלא איכא טב"ע דגופו אלא ע"כ דטב"ע דגופו בלא הצורה לא מהני אפי' לדעת ר"ת וגם הלא מבואר בתשובת ב"י והוא מבואר בק"ע סי' קע"ג דכשנמצא הראש חתוכה סמוך לו לא מיקרי גופו שלם. א"כ איך יעלה על הדעת אם היינו פוסקים הלכה כדעת ר"ת איך הי' באפשר למיפסק כדברי הפ"מ במה שמחולק בסברא בעלמא על דברי הב"י ואף דהבאר היטיב כ' בס"ק ע"ט. דגם מהרח"ש כ' על דברי הב"י דלדידי' צ"ע י"ל דהיינו דוקא כשנמצא הראש סמוך לו דמחמיר הב"י מחמת דהי' חתוך. אבל כשלא נמצא כלל מאין הרגלים לומר דאף בזה ר"ת מקיל והלא הנך שני דינים דמקיל בהו ר"ת היינו בחסר ט"ע דפ"פ וחוטם המבואר בסעיף כ"ה ובלאחר ג' ימים המבואר בסעיף כ"ח דא ודא אחת הוא. ועוד קיל טפי דלאחר ג' ימים מבחסר פרצוף דהא בחסר פרצוף לא הוי הכרה מדאוריי' וכמבואר בתירוץ האבע"א שבבכורו' משא"כ בלאחר ג' ימים דהוא רק חששא מדרבנן. וכן מבואר בתשובת עה"ג בסי' ע"ב דחסר פרצוף לא הוי הכרה מדאורייתא כי הכרת פניהם כתיב. ובג' ימים הוי רק חששא מדרבנן יעו"ש וכן מוכח מלשון הש"ע שבסעיף כ"ה כ' וחלקו עליו האחרונים. ובסעיף כ"ח כ' שאינו מחוור בעיני האחרונים וכדמדייק הח"מ בס"ק נ"ד יעו"ש. א"כ כיון דבג' ימים קול טפי ואעפ"כ מבואר בהרא"ש וטור ובש"ע סעיף כ"ח דדוקא ע"י ט"ע דגופו וצורתו והמרדכי דפליג לא פליג רק דט"ע דצורה לבד סגי. אבל מט"ע דגוף לבד ודאי לא מהני דאל"כ למה מחמירינין בחבול בפניו. כיון דאיכא ט"ע דגוף. א"כ הרי הדברים ק"ו. דמכ"ש דבחסר פרצוף דבעי היכר הצורה בדוקא ולא מהני ט"ע דגוף לבד בלא ט"ע דהצורה והנה אני מתפלא מאוד על הפ"מ מה ראה על ככה דמנ"ל לומר כן דמה שכ' כיון דלדעת ר"ת איירי באין לו פ"ת ולא חוטם א"כ לא מועיל כלל דיבוק הראש בגוף. הם דברים תמוהים דכמו דסמכינין לדעת ר"ת על ט"ע דהגוף למה לא נסמוך על ט"ע של שאר חלקי הפנים כמו שפתים וסנטר ושאר חלקי הראש וכי הם גרועים עוד מבנין הגוף וכיון דהמשנה ע"כ איירי כשנמצא הגוף עם הראש מדקמפרש בגמ' סימנים דגופו היינו ארוך וגוץ ובודאי לא שייך ארוך וגוץ כשחסר כל הראש, ובפסקי מהרא"י סי' קס"א כ' דארוך וגוץ היינו בהפלגה קצת. דאל"כ לא הוי צריך התנא לאשמועינין כלל א"כ בודאי מכ"ש דלא איצטרך התנא לאשמועינין בארוך וגוץ כשחסר מדת הראש. א"כ כיון דההשנה איירי כשנמצא הגוף עם הראש ועל זה כתב ר"ת דהמשכה איירי דאין גופו שלם. אבל כשגופו שלם מעידין וע"כ דאיירי דיש הראש עם הגוף ממילא מנ"ל לחדש דלדעת ר"ת מהני אף הגוף בלא הראש. ובזה נסתר ג"כ מה שהביא כת"ר בשם איזה ס' דלדעת ר"ת איירי המשנה כשנמצא רק הראש לבד ואף על פי שיש סימנים בגופו הפירוש בגוף הראש דא"כ איך יתפרש הגמ' דארוך וגוץ על הראש לבד. והנה אין לומר על הא דהקשיתי על הפנים מאירות מסעיף כ"ח גבי שלשה ימים דבעי ט"ע דצורה דדוקא דבשלשה ימים בעי ט"ע דצורה ג"כ משום דסגי בטביעת עין לבד. משא"כ בחסר הפרצוף פנים אפשר דס"ל להפ"מ דבעי גם סימני הגוף להטב"ע. ולכך סגי בטב"ע דגוף לבד ז"א. כיון דסוף כל סוף בעי מוסיף על הסימנים של הגוף גם הט"ע א"כ הרי הט"ע מבואר בסעיף כ"ח. דבעי ט"ע דגופו וגם צורתו וגם דעכ"פ מנ"ל להפ"מ לחדש כל זה מדעתי' דנפשי' ולחלוק על ב"י דמחמיר מאוד. והנה לפענ"ד בשריותא דהך איתתא אין לנו רק ההיתר לסמוך על שני סימני' אמצעים לחשבם בסימן מובהק ועוד על ידי צמצום המקום לחשוב בסימן מובהק. והגם דידוע שהיתירים הללו יש בהם פקפוקים מ"מ נלפענ"ד דבנ"ד אין מקום לפקפק על היתרים הללו דודאי מסתבר בשיקול הדעת ודדעת נוטה דסימן שלשה חוטים על הברית הוי סימן מובהק כיון דכללא דסימן מובהק היינו שלא ימצא אלא אחד מאלף. א"כ זה בכיוצא בה דלא ימצא כן באחינו ב"י אלא א' מאלף כיון דליכא לספוקי בגוי דהא נראה לעין דנימול כשאר אב"י ורק שנשארו בו שלשה חוטין ונדבקו אח"כ ובודאי נדבקו בקטנותם לאחר המילה א"כ הרי חזקת בני ישראל דכל א' הרואה בבנו קטן שנראה כמו שאינו נימול כהוגן שמניחו למוהלו ושלא יהי' נשאר כערל וכמעט שדבר זה לא שכיח רק א' מני אלף שאיש גדול יהי' דומה כמו שאינו נימול דודאי כשרואים קטן שלא נימול כהוגן אוושי עלי' כולי עלמא ומניחים למוהלו שנית. וגם לומר שנדבקו החוטים בגדלותו גם זה דבר שאינו שכיח כלל גם לחוש לערבי מהול או גבעוני מהול הלא אינם מצוים במדינתינו רק א' מני אלף. וגם לענין חששא דתוגר וקראים דהם נימולים רק דאינם מקיימים מצות פריעה ג"כ לא חיישינין למיעוטא דמיעוטא כאלו. והנה בק"ע סי' ל"ה הביא בשם מהריב"ל דמגמגם בספק סימן מובהק אי נימא להקל מטעם ס"ס או נימא דהעמד האשה בחזקת אשת איש. והנה בח"ץ סי' כ"א כ' בספק סי' מובהק דהוי ספק חסרון ידיעה משמע ומוכח דס"ל להח"ץ דאף בספק חסרון ידיע' לכל העולם ג"כ מקרי ספק חסרון ידיעה וכמו שכ' הט"ז בס' צ"ח ס"ק ו' בדעת כמה פוסקים א"כ לפי מה דקיי"ל דספק חסרון ידיעה לכל העולם הוי שפיר בגדר הספק א"כ נוכל לומר דספק סימן מובהק הוי ספק ממש וכדמבואר מלשון מהריב"ל הנ"ל. והנה מה דמסיים בק"ע הנ"ל בשם מהריב"ל אין להקל. היינו משום דהוי ס"ס במקום חזקה. וא"כ לפי"ז י"ל לפי מה דמבואר בב"י בשם הרמ"ה דאם נשאת בסימן אמצעי לא תצא והעתיקו הב"ש בס"ק ע'. א"כ נראה דס"ל דהוי רק מדרבנן. א"כ י"ל להקל בספק דסימן מובהק כמו דקיי"ל להקל בעגונה בספיקא דרבנן וכמו דקיי"ל בספק ג' ימים ובספק משאל"ס. וכמבואר בב"ש ס"ק ק"ה. וכמו כן יש להקל בספק דסי' מובהק לדעת הרמ"ה הנ"ל. והנה דברים הללו שאני כותב כאן. אף שכבר נכתבו לעיל סי' ח' מ"מ מחמת שיש קצת שינוים אכי כופלם כעת עוד הן הדברים. הן אמת שבשו"ת נוב"י סי' כ"ט כ' דא"א לפרש דלכך אם נשאת לא תצא משום דהא דלא מהני סימנים אמצעים הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא מהני דהרי ביסוד זה נופל כל הסוגיות דב"מ ששם דחק לאוקמא אי סימנים דרבנן לא מחזירין אבידה אלא מעדים ושם אקרא קאי אלא הפי' הוא לפי שבגוף הדין אי לאו חומר איסור כרת היינו מקילין לומר סימני' דאורייתא ורק מחמת חומר איסור כרת אנו מחמירין להסתפק ואולי סימנים דרבנן יעו"ש וכל הרואה יראה שדבריו הוא דוחק עצום דמנ"ל לומר כך כיון דהאבעי' בעי לענין דאורייתא מנ"ל דלענין עדות אשה עשו חכמים דלא יהי' מדאורייתא רק מדרבנן ואפשר לפרש לבאר דבריו עפ"י שיטת הפוסקים דעד אחד בעדות אשה נאמן מדאורייתא אם כן י"ל כיון דמוכח מב"מ דף כ"ח דסימנים אפילו אמצעים עדיפי מע"א א"כ כיון דע"א מהני מדאו' למה לא יהני סימני' אמצעים בעדות אשה וצ"ל כתירוץ הגמרא בבכורות כי אקילו רבנן בסופה כו'. והיינו דבסופה לא רצו להחמיר על דין תורה משא"כ בתחילתו החמירו יותר מדינא דאו' א"כ שפיר ניחא דברי הנב"י הנ"ל בלשון הרמ"ה דלא הוי רק מדרבנן. והנה לפענ"ד אפשר לפ' בכונת דברי הרמ"ה עפ"י המבואר בתשו' גאוני בתראי סי' כ"ה דהא דכ' רי"ו דסי' מובהק היינו דבר' ברור שלא נמצא בגוף אחר דהוא לאו דוקא רק כשרוב בכי אדם אין להם סי' זה שוב הוי סימן מובהק כיון דאמרינן בפרק לא יחפור רוב וקרוב הולכים אחר רוב כו' יעו"ש והביא שם דברי המזרחי ג"כ דכ' דהוא לאו דוקא. והנה לפענ"ד דברי תשובת הגאונים בתראי הם דברים תמוהים לומר דגדר סימן מובהק הוא רק כשלא נמצא בין רוב בני אדם. א"כ יהי' גדר סימן אמצעי במחצה על מחצה. והוא דבר תמו' דבודאי במחצה על מחצה לא מסתבר כלל דיחשב אפילו סימן אמצעי והעיקר כנראה מלשון המזרחי דהא דכ' רי"ו דהוא דבר ברור שלא יהי' נמצא בגוף אחר דהוא לאו דוקא ועכ"פ די שיהי' מיעוטא דמיעוטא כך וצ"ל דגם לשון שכתבו שלא ימצא א' מני אלף הוא ג"כ לאו דוקא כפי המובן בלשון המזרחי שהביא בתשובת הגאונים בתראי הנ"ל א"כ שפיר גדר סי' מובהק הוא כשלא נמצא רק בדרך מיעוטא דמיעוטא וגדר סימן אמצעי הוא כשהרוב אינו כך ועפ"י הוצעה זו שפיר י"ל דס"ל להרמ"ה דמדאוריי' יש לסמוך על סימנים לענין עדות אשה דאף דנימא סימנים לאו דאורייתא והיינו לענין שאר עניני' אבל לעדות אשה דבעדות אשה שפיר י"ל כקו' תשובת הגאונים בתראי הנ"ל כיון דרובא דאורייתא והכוונה כיון דאנו מסופקים על גוף הנמצא אם הוא בעלה של זאת אם לא וי"ל כך דאם אינו בעלה של האשה ורק משאר אנשים ע"כ כל דפריש מרובא קא פריש והוא מרובא דעלמא. א"כ כיון דרובא דעלמא אין להם סימן זה ע"כ מוכח דהוא בעלה של האשה הידוע בסימן זה וכל זה לענין עדות אשה משא"כ באבידה או לענין אבידת גט לא שייך זה. דודאי לא שייך לומר כיון דזה הבגד או הגט יש לו סימן שאיננו ברובא של הבגדים או ברוב הגיטין עפ"ז נדייק דע"כ הוא זה הנאבד שידענו שיש לו סימן זה דאי אינו זה הנאבד הוי לן ליזול בתר רובא דעלמא ז"א דהתם רובא דעלמא הם הבעלים של הבגד או בעלים של הגט. אבל לא שייך רובא דעלמא ברוב הבגדים או ברוב הגיטין ודוגמא לדבר כלים כרגלי הבעלים. א"כ שפיר דוקא לענין אבידה שייך להסתפק אי סימני' דאורייתא דאף אם נימא דהולכין בממון אחר הרוב. מ"מ לא שייך כלל רובא דהבגדים אין להם סימן זה וכמו כן לענין גיטין משא"כ לענין עדות אשה אף דסימנים דרבנן דהיינו דחיישינין מדאורייתא דילמא אתרמי מ"מ מדאורייתא הו"ל למזיל בתר רובא ורובא דעלמא דאין להם סימן זה הם הרוב ורובו ככולו כאילו כ"ע לא הי' בהם סימנים הללו. אך מ"מ אף דמדאורייתא אזלינן בתר רובא מ"מ לא אזלינין בזה בתר רובא מדרבנן וכדקי"ל דבכל מיעוט המצוי חוששין להחמיר מדרבנן וכמו בטריפות הריאה ובדמאי או לענין עגונה דנפל למים שאל"ס דאף דמדאורייתא תולין כמבואר ביבמות ד' קכ"א בתוס' ד"ה ולא הוא ואפי' דאינו צורבא מרבנן ג"כ הוי רובא כמ"ש הפוסקים דרוב הנטבעים למיתה יעו"ש א"כ שפיר כ' הרמ"ה דהוא רק מדרבנן ולכך אם נשאת לא תצא בסימנים אמצעים. ובזה מיושב מה שמדקדקין העולם על הגמרא דקאמר בהאבעיא דסימנים דאור' נ"מ לאהדורי גט חשה בסימנים ולא קאמר נ"מ לעדות אשה דלפי הנ"ל מיושב בטוב כיון דבעי לענין מדאורייתא. וגם לפי דרך הראשון שכתבתי לבאר דברי הנב"י ג"כ יש ליישב דרוצה למבעי איך הדין מדאורייתא. ולא לענין מדרבנן עכ"פ כיון דיהי' איך שיהי' מוכח דס"ל להרמ"ה ולהרי"ו המביאו סימנים אמצעים דאין סומכים עליהם הוא רק מדרבנן ולא מצינו מפורש מי שיחלוק בזה ואף הב"ש מביאו בס"ק ע' בסתם בלי שום חולק ואף דבאמת לענין תצא בודאי חולק עליו הריב"ש דס"ל אפי' אי מדרבנן כיון דתני אין מעידין בדיעבד תצא וכמבואר בב"ש ס"ק ק"ב והרבינו ירוחם לשיטתו דהתם עכ"פ כל זה הוי לן לאשמועינין דיש חולקין דס"ל דתצא מדאו' א"כ כיון דלשיטת הרמ"ה הו"ל בספק סי' מובהק תנשא לכתחיל' ואין חולק עליו. וגם הנב"י בתשובותיו סי' כ"ט וסי' ל"ב קבע מסמורות דהוא רק מדרבנן כשיטת הרמ"ה הנ"ל א"כ יש לנו עמוד גדול לסמוך בספק סי' מובהק ובפרט בנ"ד דנראה ומסתבר דהוי ודאי סי' מובהק שנא ימצא במיעוטא דמיעוטא אנשים גדולי' שיהי' נראים כמו שלא נימול. וגם אין לחשוש חששא שמביא כת"ר בשם הכנה"ג בשם הר"מ אלשקר דשמא גוי הוא רק דנתכויץ כיון דלסוכות שבהגב"ע משמע דנודע לכל בבירור גמור שנימול אך שלא נימול כהוגן ובפרט דכנה"ג כ' בעצמו דלהלכה אין לחוש לזה א"כ נראה פשוט דבנ"ד דנודע וניכר בבירור איך שנימול אף למעשה אין לחוש שמא גוי הוא א"כ ממילא י"ל דשלשה חוטים סימן מובהק הם ומכש"כ דכתבנו דאפי' בספק סי' מובהק יש מקום להקל כנ"ל. אך אמנם שתיוהא חזינין בהגב"ע ושיש הכחשה בדברי העדים שה"ה מו' מאיר בן מו' יודא ליב אחי בעלה העיד רק על חוט אחד על הברית ואחי בעלה ג"כ כשר להעיד כשיש לה בנים וכדפסק הב"ש ס"ק י"ד וחולק על הח"מ דמפקפק בזה קצת. גם מו' אביש כיון לדברי אחי בעלה הנ"ל ושאר עדי' העידו שהי' לו שלשה חוטים. א"כ יש הכחשה בין העדים וכשנמצא עתה עם שלשה חוטים י"ל דלדברי המעידין דלא הי' רק חוט אחד א"כ אחר הוא וכמ"ש הנב"י בתשובותיו סי' ל"ו שאפי' אי סימנים דרבנן היינו דמדאורייתא חיישינין שמא נזדמן גם אחר בסימן כזה. אבל איש הידוע בסימן בגופו ונמצא מונח איש שאין בו סימן זה פשיטא שבודאי איננו איש הזה ואפילו הכרת מאה עדים אינו מועיל והיא בחזקת א"א יעו"ש. אך י"ל אפשר לתרץ דברי העדים ושהעדים המעידים רק על חוט אחד לא דקדקו לראות ולא ראינו אינו ראי' רק שבדברי העד ר' אבא ליב רופא שדקדק ואמר בזה"ל איך האב ר' שמשון הנ"ל גוהיילט אין האב איהם גיסמירט עיט זאלב האב איך גיזעהן אז איין חוט בשר איז משוך גווען מעור הפריעה על העטרה לצד הבטן ומשמע דכשריפא אותו במקום זה ודאי דקדק היטיב. אך אמנם אותו העד ר' אבא ליב אומר שבאמת נמצא כך רק חוט א'. רק שאר עדים אומרים שנמצא ג' חוטים. והנה שחזקה לחבר כמוהו שבודאי לא הי' נעלם ממנו הכחשה זו ובודאי מדלא הזכיר במכתבו ע"כ שנודע איזה מקום לתרץ כל דברי העדים לזאת לא שמתי עיוני על ענין זה ואם לא שת לבו גם לזאת חזי צ"ע בזה:
והנה גם צמצום מקום הסימן שברגלו השמאלית מן הצלקת שע"י מכת קורדם גם כן הוא בנ"ד יותר סימן מובהק וכאשר מיירי בהו הפוסקים כיון דנ"ד צמצמו כל מקום הצלקת מראש עד סוף וכוונו בכלם דכאן הי' מקום גבוה וכאן מקום נמוך וגם הגבשושית יש בסופה ולא עוד אלא לפמ"ש הט"ז בס"ק ל"א. בשם המ"ב דהך דתרומת הדשן דמאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה הוי סימן מובהק משום דמדת אורכו הו"ל סימן מובהק. א"כ י"ל דבנ"ד ג"כ הוי סימן מדת אורכו דאומר דהצלקת הי' ארכו כרחבה של קורדם ואף דמכת קורדם שכיח ע"מ לא בכל מקומות חתוכים שע"י הקורדם נעשה צלקת בכל אורך ורוחבה של קורדם ושיהי' כאן גבוה וכאן נמוך. וגם החתוך הולך בעקמומית וכמבואר בלשונות של ג"ע. א"כ עכ"פ יש להוסיף זה על הצמצום שצמצעו מקום הצלקת דג"כ פסקו בב"ש וט"ז דהוי סי' מובהק כשצמצעו מקום הצלקת ואף דשם יש קצת פקפוק כאן בנ"ד י"ל דכ"ע מודו וגם שייך בנ"ד ההיתר של הח"ץ בסוף סי' קל"ד כשהוחזק זה באותו מקו' והוא במקום דלא שכיח שיירתא לצרף לסימן אמצעי דאף כאן ידוע דהוליכוהו הנכרים באותו דרך שתחת הסליפוס והוא דלא שכיח בי' שיירתא והוא הוחזק באותו דרך ואף דהנב"י בסי' ל"ו כתב דאין להקל נגד דעת הרמב"ם דבעי דוקא סימן מקום וסימן מנין ועוד סי' שיהי' אסורים בקולר כו'. י"ל דבנ"ד שיש שני סימנים אפי' אם נניח דשני סימנים אמצעים אינם מצטרפים לסימן מובהק עכ"פ בהצטרף שני סימנים אמצעים לסימן מקום י"ל דעדיף מסי' מנין ומקום ואסורים בקולר וכיון דחזינין דהח"ץ פוסק להקל אף בסימן מקום רק בהצטרף עם סימן אחד ומכש"כ בהצטרף עם שני סימנים ובפרט דהט"ז רוצה לומר בס"ק י"ח דאם יש סימן מקום ממש מכוון הוי אפילו סימן מובהק אך אמנם דברי הט"ז אינם מובנים כיון דמוכח בגמ' באלו מציאות דסי' מקום לא הוי סימן מובהק כלל. ובזה יש ליישב הא דהקשו לדעת הטור דבלא ראה הטביע' לא בעי לאלתר א"כ האיך איירי הא דדגלת אי ראה הטביע' לא מהני לאלתר ואי לא ראה הטביע' לא בעי לאלתר וכ' הב"ש ס"ק פ"ז דאיירי דהי' לו ט"ע וסימנים שאינם מובהקים והוא תמו' דסימנים מאן דכר שמייהו וא"כ נימא דהי' לו סימנים מובהקים ומאי פשיט דלקולא פליג אלא ע"כ מדאינו מזכיר הסימ' ע"כ לא איירי בסימנים. א"כ איך נימא לתרץ הגמ' דאיירי דהי' בו סימנים כיון דלא מזכיר הסימנים ולפי הנ"ל שפיר לפי מה דמבואר בנב"י סי' מ"ג דרגלת וגיסרא דשב יסתנא חד מקום הוא ודוחק עצמו הנב"י לשיטתו שם דלא הי' הטביעה והמציאה בחר מקום ולפי הנ"ל י"ל דבאמת הי' חד מקום. וא"כ הוי מקום סימן רק דהוי סימן שאינו מובהק ושפיר מקשה אי לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן דלאחר ג' ימים ס"ל דלא מהני הטב"ע עם צירוף סימנים שאינם מובהקים ודלא כעה"ג. א"כ שפיר לפי התירוץ דמים צמתי ניחא דהי' שם ט"ע בצירוף סימן מקום דהוא אינו מובהק ולא צריך להזכירו דממקומו הוא מוכרע דהי' הטביעה והמציאה בחד מקום. ועוד איכא בנ"ד צירוף סימני הכלים דהכתונת הי' בו איזה חתיכות לאכע ואיזה חתיכות קנאפכע נראה דהיא סי' מובהק ולשאלה לא חיישינן בכתונת ואף דהנב"י כ' באיזה מקום בתשובה דדוקא בשבת אחד אבל בשני שבתים. גרע דדרכו להחליפו ולהשאילו אך כאן הנה יצא בעל הכתונת הלז מביתו בכתונת זה ועד עת מציאת הכתונת הלז הי' בתוך שבת אחת ולא שייך לומר שמא השאילו קודם כיון דיצא מק' יאנוב בכתונת הלז שהוכר עתה בהסימנים ושנמצא אצל הנהרג וכמו שתירץ בע"ת כנסת יחזקאל על מה שהשיגו על מ"ב מכח הסחורות שיצא עמם ואף דהב"ש פסק דכשנמצא סמוך לו ולא עליו אין לצרף סימני הכלים. הנה מצאתי לאיזה מחברים דדייקו מבעל צ"ץ בתשובה סי' ק"ו דס"ל דאף בסמוך יש לצרף סימני כלים גם עה שגמגם בתשובתו מכח חשש בדדמי הוא דבר המו' דחשש בדדמי לא שייך רק באומר פלוני נהרג דאימא מחמת הקול ששמע אומר כן אבל אינו ענין להיכי דמכיר הנמצא הרוג ואומר בו סימנים או ט"ע והא דכ' הפוסקים בראה או ידע הטביעה אומר בדדמי הוא ענין אחר דמחמת שיודע טביעתו סומך ואומר בדדמי. אבל אין זה לשמע אומרים שההרוג הנמצא הוא פלוני העולה מכל זה דאי אין הכחשה בדברי העדים דהיינו דמצינו לתרץ הכחשה שלהם אזי גם אנכי הצעיר מסכים בהדי דשלשה רבנים להסכים בשריותא דהך איתתא בילא בת רפאל הכהן מיאנוב ויתירנה עפ"י ב"ד של שלשה: