אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן יא
שאלה בעגונה שהיתה אשת ר' איסור מבארצקוב שנטבע במים שאל"ס והספיקות שיש בענין הכרתו בשעה שנמצא אח"כ יובן מתוך תשובתי אך מקודם נ"ל לבאר בענין טביעתו במשאל"ס אם יצאתה אשתו מחזקת איסור א"א מדאורייתא דאם הי' עדים על טביעתו במשאל"ס אם שהו עד שתצא נפשו אז יצאתה אשתו מחזקת א"א דאורייתא משא"כ אם אין כאן עדות רק על טביעתו ולא שהו עד שת"נ דאז עדיין קיימא בחזקת א"א מדאורייתא וזאת אשר כתבתי:
מנידון הגב"ע שמטביעות ר' איסר מבארצקוב הנשלח לידי שהי' עד מפ"ע ששהה שם יותר משעה. הנה בענין השיעור של שהה עד שת"נ א"א לפסוק לדינא רק כדעת מהרח"ש המובא בבאר היטב דהוא תחילת שעה ג'. ומה שהביא שם הבאר היטב מן שו"ת מהרי"ט דהוא שעה קלה. הנה הבא"ה לא העתיק רק מ"ש המהרי"ט בתוך התשובה אך סיום תשובתו אינו כן רק דראוי להיות כשיעור שבני אדם משערין וכן מבואר בק"ע ס"ק שע"ג בשם מהרי"ט סי' ך"ו הנ"ל והמשמעות במהרי"ט דהיינו כפי שיעור אומד הדעת של עד המעיד. דמייתי בסוף התשובה מטבע חסא דמסתמא ראה כשיעור יציאת הנפש משמע דהיינו כפי שיעורו שמשער עד המעיד א"כ היכי דאין העד יכול לשער שיעור שת"נ לא יצאתה מאיסור דאורייתא רק כששהה עד תחילת שעה ג' וכן הנוב"י מהדורא תנינא סי' נ"ח. אף שמובא בדבריו דדעת תשובו' הב"ח סי' ע"ט שעה אחת מ"מ תפס הוא במוחלט לדינא דהוא יותר מב' שעות והיינו כמהרח"ש הנ"ל. וגם לפענ"ד דק' מאוד לסמוך על תשובו' הב"ח הנ"ל דלפי הנראה עיקר הסמיכה לדינא הוא הכל כפי מה שיוצא עפ"י סתירות הראי' מעובדא דר"ח בן דוסא שבשעה ג' אמר עלתה. והנה תירוץ הראשון של מהרי"ט לא נהירא לפענ"ד דמתרץ דכמו שכתבו התוס' בסוטה ד' י"א על מרים שהמתינה על משה שעה אחת דהיינו שעה קלה כו' יעו"ש מה שהוכיחו התוס' זה וה"ה הכא היינו שעות קלות יעו"ש במהרי"ט והוא דבר רחוק לפענ"ד דבשלמא בסוטה שפיר י"ל דאין פירושו של שעה היינו חלק שעה מכ"ד שעות היום. ורק דפירושו שעה מועטת משא"כ כאן דאמר שעה ראשונה כו' שני' כו' שלישית כו' ליכא לפרש טל שעה מועטת ומ"ש מהרי"ט דהכוונה דבפעם ראשון שאמרו לו א"ל שלו' פעם ב' שבאו אחרים כו'. הנה לשון שעה ראשונה א"ל שלו' שני' כו' שלישית כו' אינו סובל פירוש זה כלל דמשמע מלשון הגמ' על שיעור שעות מוגבלות והיינו חלק מכ"ד שעות שביום ואין לומר דמ"ש התוס' בסוטה דשעה אחת היינו שליש או רביע שעה כו' היינו דבחכמי הש"ס הי' שיעור כזה מוגבל לקרותו שעה דא"כ לא הו"ל לתוס' בסוטה למימר דלאו דוקא נקיט. רק הול"ל דכוונת הגמ' או על שליש או רבע שעה שזה הוא בקרא אבל חכמי הש"ס שיעור שעה מוגבלת אף שאינה חלק מחלקי כ"ד שעות ביום ורק כדי הילוך מיל או יותר וגם דא"כ הו"ל למהרי"ט לפסוק לפי תירוץ זה סוף או תחילת שלשה חלקי שעה או רביעתה אלא ע"כ הכוונ' בסוטה הוא כפשוטו דהיינו שעה מועטת ולא דוקא שעה וכמ"ש התוס' ובעובדא דרחב"ד הוא דוחק עצום לפרש כמו שפירש מהרי"ט וע"כ צ"ל כתירוץ הב' של מהרי"ט והוא גם תירוץ הב"ח בסי' ע"ט ובסי' ק"ד לחלק בין בור שיש לו מחיצות דיכולה לטפס ולעלות ובתירץ זה יש שינוי מיעוט בין מהרי"ט לבין הב"ח דבב"ח בשני התשובו' הנ"ל משמע דעיקר החילוק מה שיכולה לטפס ולעלות ולהוציא את ראשה כמה פעמים ובתשו' מהרי"ט אינו מבואר כך ורק דיכולה לסבך ידה באבנים שבבנין או בנקיקי הסלעים ולהתלות שעה א' וב' וג' ומיציאת ראשה בלבד לא מוזכר כלל במהרי"ט רק בב"ח ממילא יש חילוק לדינא דבלשון הב"ח שכ' בשתי התשובות הנ"ל דיכולה לטפס ולהוציא את ראשה בבור שיש לו מחיצות ומסיים אבל בנפל תחת הקרח אינו יכול להעלות א"כ יש להסתפק לפי לשון הב"ח ההוא דאפשר דאף בנהר שאין לו מחיצות ועכ"פ שאין הקרח עליו אפשר דג"כ יכול להוציא את ראשו כמה פעמים ומכ"ש כמו בנ"ד שלא היו המים עמוקים כ"כ כמו דנראה ממה שהי' ביכולתו של איש אחד להציל א"ע במה שתפס עצמו בגלגלי העגל' וגם בשאר נהרות אפשר מקומות מקומות יש שאינם עמוקים ובזמן ששט למרחוק עד שנעלם מן העין אפשר באיזה מקומות שאינם עמוקים יכול להעמיד על רגליו כמה פעמים ולהוציא את ראשו כיון שאין קרח עליו ורק דשטף מים רבים מפילו ומטביעו א"כ יש להסתפק לפי לשון הב"ח דדיוקא דרישא וסיפא של לשון תירוצו סתרי אהדדי דברישא כ' דבבור שיש לו מחיצות אזי בשתי שעות יכול לטפס ולעלות כמה פעמים ולהוציא ראשו חוץ למים כו' ומסיים אבל בנפל תחת הקרח אינו יכול להעלות כלל. עכ"פ נלפענ"ד דאף דבלשון השאלה שם בסי' ע"ט מדקדק הב"ח על לשון שעה בלשון גוים דהא חלק מכ"ד שעות ביום שקורין גאדשיכא מ"מ כיון דעיקר היסוד לדינא כמו שמתבאר מן התירוץ שמעובדא דרחב"ד ומאחר שאין לנו בירור דברים בזה עפ"י הב"ח קשה לסמוך בזה על דעת הב"ח וממילא כיון דנראה דתירוצו של הב"ח כמעט שוה לתירוץ המהרי"ט ורק שינוי לשון יש חילוק ביניהם ויוכל להיות דאף לתירוץ מהרי"ט דוקא בנפל לים שאין בו מקום שאינו עמוק הוא חילוק מבור שיש לו מחיצות משא"כ בשאר נהרות לכן נלפענ"ד אין להורות לקולא בשום אופן להוציא אשה מאיסור דאורייתא בלתי שיעור קצת יותר מב' שעות שעמד וראה בשעת הטביע'. וגם הנה מה שמבואר עוד בגב"ע דגם יהודים הי' שמה לחפשו והי' שהיות עד הליל' הנה בלשון הגב"ע מבואר בזה"ל. האט מען דעם משרת מציל גיוועזין מתוך המים דער נאך האט מען אריין גישיקט ערלים לתוך המים על הליטש זיכין לר' איסר אין יהודים האבין ג"כ איהם גיזיכט עד הלילה. לשון דער נאך האט מען אריין גישיקטו יש להסתפק בכוונתו אם הכוונה של דער נאך היינו אחר ההצלה והיהודים היו עומדים שם בשעת מעשה כשיצא המסרת מן המים. שאז יש בו כדי להצטרף ראיות היהודים לראיות המשרת כדי להשלים לשיעור ב' שעות ויותר קצת אבל אם הכוונה של אח"כ. היינו אחר שהלכו משם אח"כ נשלחו הערלים וכן יהודים שבאו לשם אז אם הי' רק רגע אחת הפסק בין ראיות המשרת לראיות היהודים שוב לא נצטרפו ראייתם לשיעור יותר מב' שעות:
אד אמנם הנה כ"ז כתבתי רק בשיעור שהי' של שהה עד שת"נ אולם זולת כל זה יש ריעותא גדולה בלשון המשרת שעל הסוסים אם יש מקום להוציא העגונה מאיסור דאורייתא עפ"י דבריו שמבואר בגב"ע שאמר לר' חנינא בחזרתו מן הכפר שר' איסר איז שוין דער טרינקין גיווארין. והלא לשון טביעה אינו מועיל כלל דחיישי' שמא המים בלבלוהו ונתכסה מעיניו וזה קרא בשם טביעה וכמבואר בהגהת רמ"א סעיף ל"ד דאם מעיד שטבע ולא העיד ששהה עליו עד שת"נ אף אם נשאת תצא. ולפי לשונות הפוסקים צריך להעיד בדווקא ששהה עליו עד שת"נ ושלא עלה והיינו דעמד וראה כל סביביו וראה שלא עלה דהגם דהלשון המחבר וכן האשה שהעיד לה ע"א כו' ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו כו'. הנה לשון אבד זכרו ונשתכח שמו הוא לרבותא דאפ"ה לא תנשא לכתחילה וגם דלא מחלקינין בין ת"ח דקלא אי"ל לשאר אינשי כדס"ד בגמ' אבל מ"מ לשון ולא עלה הוא מוכרח להוציאה מאיסור דאורייתא. וכדמבואר בסעיף ל"ב לענין מים שיל"ס שעמד וראה כל סביביו ושהה כדי שת"נ ולא עלה וכן מבואר בלשון הכ"מ פרק י"ג מה"ג הל' כ"ג דבסיפא דלא נקיט הרמב"ם ולא עלה ארישא קא סמיך א"כ לא מהני כאן לשון שכבר נטבע שאמר המשרת דשמא לא הביט כלל בכל סביביו רק כשראה שלא עלה במקומו אמר עליו שכבר נטבע. והנה מצאתי לשו"ת מהרי"ט חלק ב' חלק אה"ע סי' ל"א שכ' על דברי תשובות המיוחסת לרמב"ן שממנו מקור דין זה שכ' הרמ"א הנ"ל וגם הריב"ש כ"כ. וכ' עליהם המהרי"ט דאין ללמוד מדבריהם ז"ל שצריך שיעיד העד בל' הזה אלא כל שהדברים נכרים מתוך דבריו שאומר שטבע שהוא מעיד שטבע להודיע מיתתו בא וסתמו שטבע ולא עלה קאמר יע"ש לפענ"ד קשה מאוד לסמוך על תשובה זו של המהרי"ט שהוא סותר דברי הרמ"א שמפורש בדבריו שאם העיד שטבע רק שלא העיד ששהה במים עד כדי שת"נ אפי' אם נשאת תצא וגם מ"ש מהרי"ט בכוונת הריב"ש במ"ש דטבע במים שאל"ס מעיד שטבע ושהה שיעור שת"נ לא שיעיד בלשון הזה אלא דמשמעות העדות הוא כך ששהה עליו עד שת"נ דאל"כ לא מיקרי טבע סתם הנה הוא סותר לדברי הכ"מ הנ"ל דכ' שנראה מדקדוק לשון רבינו דבעינין שיעיד העד ששהה ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וסיים וכמ"ש הרשב"א המבואר בתשוב' המיוחסת לרמב"ן והריב"ש הנ"ל המובא בתשו' מהרי"ט הנ"ל. וכן מבואר בלשון הה"מ בהל' י"ט. דמתבאר בדברי רבינו דלעולם אינו מעיד העד עד ששהה עד שת"נ כו'. וזה שכ' רבינו או שטבע בים הגדול ומת כפי גרסת הכ"מ וכדמבואר בלח"מ שאינו מעיד שמת אם לא שהה כו' מוכח מזה דדוקא באומר טבע ומת אמרינן כך אבל באומר טבע סתם לא אמרינין ששהה עד שת"נ והנה הראי' שהביא המהרי"ט מהא דטבע חסא יש לדחותה בנקל ולומר דהיינו שאמר טבע ושהה כו' או טבע ומת והגמ' לא נקטה כל לשון העדות כלשונו ממש והגם דבעובדא דמאן איכא בי חואי ופרשא זריזא דייקו הפוסקים דלא בעי קברתיו מדלא הוזכר בגמ' וקברתיו היינו דהתם ענין וקברתיו הוא ענין בפני עצמו ואינו נמשך לשכיב חיואי כלל א"כ אם הי' אמר קברתיו הו"ל לגמ' לומר מפורש אבל כאן הוא נמשך זה מזה דבודאי לא נקיט הגמרא לשון טביעה רק כשהיתה כדינה ששהה עד שת"נ ואין צריך הגמ' להזכיר זה מפורש:
ומה גם דהקולא שהקיל מהרי"ט הנ"ל הוא רק בעד המעיד להתיר את אשתו וכמבואר בדבריו ועכצ"ל דהאי טבע חסא המבואר בגמרא כיון דהכריז כך וכ"כ להתיר בא וידע בוודאי מיתתו בבירור וכדכתבו הפוסקים האי טעמא כיון דהכריז כו' לענין קברתיו ומהראי' דמאן איכא בי חיואי ושאר עובדות שבגמ' א"כ בנ"ד דהמשרת שעל הסוסים לא העיד עדותו כלל להתיר את אשתו רק בדרך סיפור דברים לר' חנינא כשבא מן הכפר לא שייכא קולות מהרי"ט. ובפרט דמהרי"ט עצמו בחלק ראשון סי' מ"ח כ' קולא הנראית להתקבל יותר מזה הרבה דהיינו שהעד המעיד אמר שהנטבע היה עולה ויורד בים ובפעם הג' נטבע ולא עלה ואבד זכרו ורק שלא זכר ששהה עד שת"כ כ' המהרי"ט רק שמלשון נטבע ולא עלה מוכח שעמד שם וראה שלא עלה. שאם הלך לו במה ידע שלא עלה כו' יעו"ש והגם דבנידון זה הוא קיל הרבה מן מ"ש בח"ב סי' ל"א אעפ"כ לא החליט להקל ורק כ' באם יסכימו על קולא זו חכמי עיר הקודש תוב"ב:
והנה הגם דבנ"ד יש להקל בזה מחמת דר' וואלף המעיד בשם ר' חנינא ששמע מהמשרת שעל הסוסים הוא עד מפי עד וכבר כ' הט"ז והב"ש בס"ק ק"ה להקל בעד מפ"ע אף באומר נטבע סתם ואפשר שלא שהה עד שת"נ מ"מ הולכים להקל בעד מפ"ע א"כ כמו שכתבו להקל במים שיש להם סוף לענין דרבנן כן דומה ושוה ממש מים שאל"ס לענין איסור דאורייתא ובזה הי' ניחא טובא דאין תשו' מהרי"ט הנ"ל בח"ב סי' ל"א. סותרת כלל לדברי הרמ"א דכפי לשון מהרי"ט בדברים הנ"ל של צידוד הקולא הזאת שבכוונת הרשב"א והריב"ש מסיים לבסוף כ"ש במי שבא להתיר את אשתו כו' דודאי בדק את העד ופירש שטבע ולא עלה והיינו דגם בעובדא דידי' איירי בעד מפ"ע וכמבואר בדבריו שם דעובדא דידי' הי' בעד מפ"ע אך אמנם באמת נ"ל דקולא זו של הט"ז והב"ש אינ' רק במים שיל"ס ואף דבאמת מים שאל"ס לדאורייתא שוה ודומה למים שיל"ס מדרבנן מ"מ קולא זו של הט"ז לא שייך רק במים שיל"ס ולא במים שאל"ס כיון דטעם קולא זו מבואר בדברי הט"ז משום דרוב הנטבעים הם שלא כדרך זה וכוונתו כיון דהטביעה במים שיל"ס לא שכיח כ"כ וגם דבמים שיל"ס ההצלה מצוי' ביותר לכן אינו העד אומר אפילו נטבע סתם רק כשעומד ורואה מה עלתה בי' בהנטבע משא"כ במים שאל"ס לענין דאורייתא לא מצינו טעם להקל בקולא זו של הט"ז והב"ש וגם בלח"מ פרק י"ג מהל' ג' כ' חילוק כזה בין מים שאל"ס למים שיל"ס דכ' שם על הרא"ש שמשיג על ראיות הראב"ד מעובדא דחסא דבמים שיל"ס לא שייך בדדמי כיון דעומד ורואה כל סביבות המים וכ' הלח"מ שם דדוקא במים שיל"ס שיוכל לראות אם עולה אינו אומר עד שרואה אבל במים שאל"ס מחמת שאינו יכול לראות אם עולה מיד שראהו העד טובע הולך לו ואינו ממתין עד שת"נ יע"ש והגם דהלח"מ לא איירי רק מחשש בדדמי וכמבואר בדבריו שם דאינו נקרא בדדמי רק כשאומר דבר שאינו מפני שנדמה לו שכן הוא וגם דהא קאי על עובדא דחסא ובין אם נימא כמ"ש מהרי ט בעובדא דחסא דכשמעיד טבע הוי כאומר טבע ומת או טבע ושהה עד שת"נ ובין אם נימא דבאמת איירי דאמר מפורש טבע ושהה עד שת"נ והחשש בדדמי הוא שאף שאומר העד כן אימא שאמר כן. מחמת הדמיון של בדדמי. וזה החשש הוא שלא תנשא לכתחילה כמ"ש הלח"מ שם מ"מ נ"ל דה"ה לענין נידון שהה עד שת"נ שהוא גם שתצא אף כשנשאת דהחשש הוא שהעד אומר בדדמי ר"ל דלשון העד אינו כולל כלל המיתה או השהי' עד שת"נ דלטביע' פשיטא אף שלא שהה ואינו יודע כלל מהמיתה ג"כ נקרא בדרך הרגיל בשם טביעה. ומענין זה איירי הט"ז והב"ש הנ"ל י"ל דאף לענין זה יש חילוק דדוקא במים שיל"ס דיוכל העד לראות עומד ורואה ואינו קורא לטביעה רק כששהה עד שת"נ ובזה דוקא מקיל הט"ז והב"ש בעד מפ"ע ולא במים שאל"ס דבמים שאל"ס אף בעד מפ"ע לא מקלינן קולא זו של הט"ז והב"ש:
והנה אין להביא דמדומי ראי' לזה החילוק מן הנוב"י במ"ק סי' מ"ט דמתמי' שם על תה"ד סי' ר"מ משום דכשלא העיד העד רק על הנפילה למים ולא העיד ששהה עד שת"נ אף אם נשאת תצא והרי התה"ד מיירי בעד מפ"ע א"כ אם לא כחילוקי הנ"ל לא הו"ל להנוב"י להעלים עיניו מן דברי הט"ז והב"ש דבעד מפ"ע שאמר נטבע סתם אמרינן שבוודאי שהה עד שת"נ ואם נשאת לא תצא והרי בעובדא דתה"ד אף אם לא נימא דכוונת העד במה שאמר שהטביעוהו במים הוי כוונתו שהחזיקוהו במים עד שמת כדמפלפל שם בתה"ד מ"מ עכ"פ הוי כאומר נטבע סתם דאמרי' דסתמא ששהא עליו עד שת"נ לדעת הט"ז וב"ש א"כ לא הי' מקשה עליו הנוב"י כלל לומר דבעובדא דתה"ד אף אם נשאת תצא וכ"ל דזה אינו ראי' כלל כיון דהנוב"י בשיטות קושייתו שם סובר דאין ללמוד מתשו' מהר"ם הקולא של עד מפ"ע ורק דמהר"ם ס"ל כדעת ר"ת המקיל בספק ג' ימים ועכ"פ לפי תמיהת הנוב"י לא איירי כלל מן קולא זו של עד מפ"ע א"כ שפיר לא שייכא בנידון של הנוב"י קולא של ט"ז וב"ש אף אם לא נימא כחילוקי הנ"ל בדעת הט"ז וב"ש ועוד י"ל דדוקא באומר נטבע סתם מקילין הט"ז והב"ש בעד מפ"ע משום דלשון כטבע סתם הוא לשון ברור ומוחלט שנטבע בהחלט לכך אמרינן דמן הסתם עד הראשון שהה עד שתצא נפשו ובלא זה לא הי' אומר סתם נטבע משא"כ לשון זה של התה"ד דאמר שהטביעוהו הגוים לשון זה אינו לשון ברור ומוחלט שכבר נטבע א"כ אם לא אמרינן כדעלתה בדעתו של התה"ד לומר דתלינין שהי' כוונתו שהחזיקוהו במים עד שיצאת נשמתו. ממילא כשלא אמרינן זה אין בזה מקום הקולא של הט"ז וב"ש לומר דמן הסתם שהה שם אחר הטביעה עד שת"נ. ועפי"ז אין להביא ג"כ דמדומי ראי' מן הנ"ב הנ"ל למ"ש לעיל שאין לסמוך על הקולא של שו"ת מהרי"ט חלק ב' בסי' ל"א אף בעד הראשון שאומר נטבע ומעיד כן הוי כאומר ששהה עד שת"נ אין להביא ראי' דגם הנוב"י ס"ל דאין לקולא זו מקום בפוסקים כלל דאל"כ הו"ל לתרץ שיטות התה"ד דלכך אם נשאת ל"ת דז"א ראי' כלל דדוקא במעיד נטבע בלשון ברור מקיל המהרי"ט ולא באומר לשון שהטביעוהו דמיירי בי' התה"ד והנוב"י הנ"ל דלשון הטביעוהו אינו לשון מוחלט שכבר נטבע:
עכ"פ הגם שלא מצאתי גילוי בפוסקים ולא בשו"ת הרשומים בזכרוני לחילוק זה שכתבתי לחלק דדוקא במים שיל"ס מקילין הט"ז והב"ש בעד מפ"ע ולא שאל"ס מ"מ מחמת שהסברא בעצמותה נוטה לזה ועיקר הקולא של הט"ז והב"ש הוא עפ"י מה שמקילין בעד מפ"ע יותר מעד הראשון ובזה הקולא רבו הדעות והשו"ת שמחמירין בזה וכדחושב הכוב"י סי' מ"ט חושב המקומות שבק"ע החולקין על קולא זו של עד מפ"ע והנוב"י ג"כ בעצמו מחמיר שלא להקל בקולא זו וכ' מאחר שהר"ן הוא מהמחמירים והוא מתקיפי קדמאי יעו"ש א"כ עכ"פ אין כח בשום מורה להקל בקולות הט"ז והב"ש אף במים שאל"ס כ"א עפ"י ראיות גדולות לכן לא יצאתה אשה זו עדיין מחזקת איסור דאורייתא עד שיוגבה עדות מחדש מפי המשרת הנ"ל וכשיאמר שהביט בכל סביביו שלא עלה או שהמעידים בשמו. יאמרו כן בשמו וגם יוחקר אם לא הי' הפסק זמן אפי' רגע אחת מן הבטת המשרת שעל הסוסים לבין היהודים שחפשו אותו וגם את היהודים ההם צריכים הב"ד לשאול בת"ע אם ראו סביבותם שלא עלה האיש ואזי כשיגבה כל זה בב"ד בתו"ע. אז תצא האשה ההיא מחזקת איסור דאורייתא:
ועתה אכתוב בגוף הענין בצדדי השאלה שהי' בהעגונה הנ"ל של אשת ר' איסר מבארצקוב עפ"י הגב"ע שהוגבה ויובנו עניני הספיקות מתוך לשון התשובה שהשבתי כך. הנה בענין המושאל שהי' שם עידי הכרה והי' הענין כך עפ"י הגב"ע שכשהעלוהו מן המים היו שני עדים המכירים אותו בטב"ע שהוא ר' איסר מבארצקוב בעל האשה העגונה הנ"ל ורק שהעד ששמו ר' אברהם בעצמו חזיי' בשעתי' וכמבואר בהגב"ע בעדותו שתיכף שהגביהו אותו מן המים הכירו בטב"ע שהוא ר' איסר הנ"ל אבל עד השני ששמו ר' ישראל לא חזיי' בשעתי' רק שני שעות אחר שהעלוהו מן המים ורק שאמר שהכירו היטיב בטב"ע שהוא ר' איסר הנ"ל וגם הי' עד שלישי אך ג"כ לא חזיי' בשעתי' ולכל העדים הי' לכולם הריעותא שידעו מן הטביעה שבזה מחמירים היש מחלקים בסעיף כ"ח כשהיו אצלו כשנטבע כו' וכ' שם הב"ש ס"ק פ"ז דה"ה בידע שנטבע ואף דבב' עדים אפי' ראו הטביעה מהני וכמו שמבואר בב"ש ס"ק הנ"ל. וכן הסכימו רוב הפוסקים דחומרא זו שמחמירין הרז"ה והרא"ש בראו הטביעה הוא משום חשש דבדדמי ולחשש דבדדמי מסכימים כל הפוסקים זולת הרי"ף דמהני ב' עדים מ"מ הלא בכאן בנ"ד ליכא ב' עדים כיון דרק ע"א הנ"ל חזיי' בשעתי' דהוא בשעת העלאתו מן המים משא"כ שאר העדים דלא חזיי' בשעתי' והנה בכיוצא בזה ממש מבואר בשו"ת נוב"י מ"ק סי' כ"ח שהי' ג"כ ע"א שראה הטביעה וחזיי' בשעתי' והעד השני לא חזי' בשעתי' וג"כ ידע מהטביעה ואף דכ' שם הנוב"י בדף כ"א דהתירא דהך איתתא תלוי בין דעת הרי"ף לדעת הרז"ה והרא"ש וכ' שם דמי יכניס ראשו להכריע בין ההרים הגדולים מ"מ סיים שם אחר שכ' שם דרך כלל לפום רהיטא התירא דהך איתתא עומד ותלוי באשלי רברבי אי הלכה כהרי"ף כו' ואח"כ כ' דאם הי' הדבר כן אפשר לכו לגבב עוד קולא אחריתא ולצרף להקל כו' ואח"כ סותר דבריו מחמת שלא נזכר קברתיו בנידון דידי'. וזה אינו שייך בנ"ד שנודע שזה האיש שהעידו עליו העדים הנ"ל הוא הנקבר פה"ק נלמוד מדבריו דהיכי דיש עוד צירוף להקל נשאר דעתו דנוכל להקל ונידון דידן עכ"פ אינו חמור כ"כ כמעשה דפנחס מק' ארלע שהחמיר הח"מ בתשובה שבנידון דהח"מ לא הי' שום אדם רואה בשעתי' משא"כ כאן שעכ"פ ע"א ראהו בשעתי' והגם דעפ"י רוב הסברות של בעל הח"מ יש להחמיר אף בנ"ד מ"מ כיון דנלמוד מלשון הנוב"י הנ"ל דבצירוף עוד איזה קולא יש להקל וכאן יש צירוף להקל כפי שאבאר ובפרט שכבר הזכרתי בתבר אחת בשם שו"ת כנס"י סי' מ"ו ומ"ז דכ' לענין צירוף סימנים נגד דעת הח"מ משום דהסכמת דעתו של הח"מ נחסר מן הדפוס והגם שהכנס"י לא כ"כ רק לענין צירוף סימנים שזה נזכר בשו"ת של הח"מ לבסוף מ"מ כיון דנשמע מדברי הכנס"י דחסר סיום דעתו של הח"מ להלכה ולמעשה יש מקום לומר שמא חזר מזה שהחמיר לענין שני עדים.
ועכ"פ הנה יש ללמוד מדברי הנוב"י הנ"ל דהגם שבגוף החומרא של עד הראה הטביעה אף שהוא רק לדעת הרז"ה והרא"ש מ"מ אי אפשר בשום אופן לצדד לקולא מחמת דמהרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו חילוק זה מוכח שדעתם שאין לחלק בזה דאעפ"כ מי יכריע בין אשלי רברבי כאלו אך ורק זה המציא הנוב"י דאם יש עוד צד להקל והיינו אף לדעת הרז"ה והרא"ש אף דאין הקולא מוחלטת כ"כ ויש בה פקפוק קצת מ"מ שוב בזה יש מקום צירוף הקולות ועפי"ז נראה דבנ"ד שיש שני עדים על הכרתו דמבואר בק"ע ס"ק רל"א בשם המבי"ט להקל וגם בשו"ת עה"ג סי' ע"א מקיל להדיא דהגם דבודאי חלילה להיות כהדיוט הקופץ בראש לפסוק כדעתם נגד דעת הח"מ המחמיר וסיים דאשה זו בחזקת איסור א"א עומדת וגם הט"ז ס"ק ס"ו כ' על מה שראה להקל בזה דהוא טעות גדול וגם הב"ש הניח דבר זה בספיקא מ"מ כיון דפתח לנו הנוב"י שערי ההיתר באשה כזו שמותרת לדעת הרי"ף והרמב"ם עפ"י העד ר' אברהם שחזיי' בשעתי'. ואף דידע מהטביעה זה אינו מזיק לדעת הרי"ף והרמב"ם ורק שאשה זו אסורה עפ"י דעת הרז"ה והרא"ש דיש מקום לצרף בזה עוד איזה היתר אם ישנו במציאות בכדי להתירה ולכך י"ל דיש מקום לצרף בנ"ד דעת המבי"ט והעה"ג דלדעתייהו אף לדעת הרז"ה והרא"ש יש להתיר בשני עדים ולהשוות זה כאילו יש עוד צד להקל שכ' הנוב"י והגם שגם בנידון הנוב"י הי' ג"כ מקום להקל עפ"י שנים עדים ואעפ"כ לא כ' להקל עי"ז ורק אם הי' מקום לגבב קולא אחריתא לצרף להקל היינו משום דשם לא היו שני העדים מעידים לפני הב"ד ורק דע"א הזכיר גם את העד השני וכמבואר בדברי הנוב"י מפורש כן ואע"ג דלבסוף חזר הנוב"י מזה ומביא בדף כ"ב ע"א מדברי מהר"י בן לב ומבי"ט להקל אף ע"י שני פסולים מ"מ ההחלט שנראה מדברי הנוב"י להחמיר אם לא הי' מקום לגבב עוד איזה קולא אחריתא הוא סובב והולך לשיטתו הראשונה דלא נחשוב עד המעיד בשם עד אחד לשני עדים והגם דעוד חוץ לזה מבואר בדברי הנוב"י שמוכיח שלא כדעת הטור דמקיל באשתהי כשלא ראה העד הטביעה וממילא צריך למיתפס בהחלט דטעם אישתהי משום דהמת נשתנה ולא משום חשש בדדמי א"כ שוב זה תלוי בזה דכשהטעם דאישתהי רק משום דהמת נשתנה שוב אין מקום להקל ע"י שני עדים מ"מ הנה נראה מדברי הנוב"י בעצמו שלא החליט דבר זה לאיסור ע"י שני עדים ורק הלכה זו רופפת בידו וכאשר מוכח מדבריו דף כ' ע"ד שאינו סותר הקולא דשני עדים דהיינו אם הי' העד אומר בנידון דידי' שהיו המכירים רבים אינו סותר זה הקולא רק משום דרבים התם לא היו מעידין בעצמם לפני הב"ד יע"ש משמע מזה דעדיין לא הי' מחליט זה לאיסור א"כ בנידון דידן שהיו שני עדים כשרים מעידין לפני ב"ד בתו"ע יש מקום לצרף דעת המבי"ט והעה"ג להקל באשה זו שלדעת הרי"ף והרמב"ם בלא"ה מותרת ובפרט שהנוב"י בד' כ"ב הנ"ל מביא דברי המבי"ט ההוא שבק"ע סי' רל"א הנ"ל שממנה נלמוד להקל בשני עדים אף באישתהי כפי שאבאר ומביא הנוב"י מדברי המבי"ט התם לענין שלו להקל ע"י שני פסולים. והנה אף שכ' שם כי לדין יש תשובה על דברי המבי"ט אעפ"כ סיים בסוף דבריו שכדאי המבי"ט לסמוך עליו במקום עיגון ובשעת הדחק:
והנה הא שכתבתי דנ"ד היו שני עדים כשרים מעידים לפני ב"ד בתו"ע אין מקום לפקפק מחמת שהי' עוד עד שלישי שהעיד לפני ב"ד והוא הי' קרוב וכאשר מבואר בדברי הדיינים שגבו את העדות והמה הם בעצמם השואלים את השאלה ההיא וכתבו לפלפל אם העד הקרוב אינו מבטל את כל העדות מחמת שנמצא אחד מהם קרוב או כו' ואמת שהדיינים ההם לא בדעת נכונה דיברו דברים התם כי המה לא דיברו מכל האמור כאן לא רמז ולא רמיזה ורק סברו שכמו שבעדות ממון עדות הקרוב ופסול מבטל שאר העדיות. כן בעדות אשה והוא טעות גדול שאפילו בר בי רב דחד יומא אינו מהראוי לטעות בזה. וע"כ לא נסתפק השואל בנוב"י מ"ק סי' מ"ה אם עדות הפסול מבטל לעדות הכשרים רק על הפסול בעבירה דפסול באמת לעדות אשה. ואף בזה השיב לו הנוב"י דגם בזה אין בו ענין ביטול וכ' דהוא ממושכלות הראשונות ורק לרווחא דמילתא מביא עוד ראיות אבל לעד הקרוב בקורבה דהוא כשר לעדות אשה לא יעלה על דעת שום בר אוריין להסתפק בזה כלל אך הגם שהדיינים ההם יצאו מגדר הפשוטו לענין זר ומבהיל אעפ"כ נחזי אנן לנידון דידן ולומר כיון דהנוב"י מדייק דדוקא בתר סהדותא דתרי עדים כשרים שהכשירה התורה לא אדייקינן בתרייהו משום שהם נאמנים מן התורה א"כ יש לשדות נרגא בנ"ד ולומר כיון דאם הי' עדות זה לענין ממון הי' כנמצא א' מהם קרוב או פסול דמבטל עדות הכשרים ושוב אין עדות הכשרים מועיל מן התורה כן בנידון זה לא נחשב כסהדותא דתרי עדים כשרים י"ל דז"א כיון דבהגב"ע מבואר דעד השלישי שהוא קרוב לא ראה את האיש שהועלה מן המים מת בפעם אחת עם שני עדים הראשונים. וגם שני עדים הראשונים לא ראו כאחת רק אחד בשעה שהעלוהו מן המים והשני אח"כ ולא חזיי' בשעתי' והשלישי עוד מאוחר וכבר החליט הש"ך בחו"מ סי' ל"ו ס"ק ו' דאף לענין ד"מ אין ההגדה שהי' כאחת בב"ד מבטל עדות קא"פ את הכשרים יע"ש. וגם דאף זולת זה נראה פשוט דאף אם נימא כמו שעלה על דעת הנוב"י מתחילה דבפסולים לא שייך ההיתר של שני. עדים לענין בדדמי דהוא דוקא רק כשיש ריעותא בגוף עדותן דהיינו נשים או קרובים או כשלא הגידו בב"ד שהמציא הנוב"י אבל כשאין ריעותא בגוף העדות והם שני עדים הכשרים להעיד וכבר הגידו בתו"ע בב"ד בזה בוודאי אין סברא כלל לומר דע"י שגם הקרוב העיד והוי כנמצא א' מהם קא"פ דעי"ז לא יועיל עדות השני כשרים לענין החשש של בדדמי ולא מבעיא בנידון דידן שהעיד הקרוב לבסוף וכבר הי' מקום להתיר אשה זו תיכף ע"י עדות שני הכשרי'. אלא אפילו אם הי' מעיד הקרוב בתחילה או באמצע מ"מ כיון דאין חילוק בין שני עדים כשרי' לבין ע"א או שניה' קרובי' לדעת הנוב"י מתחיל' רק לענין חשש בדדמי ממילא דלא שייך בזה כלל לחוש דהעד השלישי שהוא קרוב מבטל עדות הכשרי' כמו בנמצא א' קא"פ כיון דסכ"ס איכא שני עדי' כשרי' שהעידו עדותן בב"ד ושוב לא שייך בהו חשש בדדמי והר"ז דומה ממש למה שהשיב הנוב"י בסי' מ"ה הנ"ל דאין העדות הפסול בעבירה מחמת רשעו שהוא פסול גם לעדות אשה מבטל עדות הכשרים משום דאף עדות הפסול בעביר' אם היינו יודעי' שאינו משקר גם הוא הי' נאמן לעדות אשה ולכך גם האנשי' שנצטרפו עמו לא גרועי' ממנו בעצמו יעוי"ש כמו כן בנ"ד ממש כיון דלולי חשש דבדדמי גם הקרוב הי' נאמן בעדות אשה א"כ בשני עדי' כשרי' שלא חיישינן לגבייהו החשש דבדדמי אין מקום כלל לומר דעדות הקרוב מבטל עדות הכשרי' כיון דאפי' הקרוב בעצמו אם לא הי' לגבי' חשש דבדדמי גם הוא הי' נאמן לעדות אשה ולא זו אלא אף גם לדעת השואל שבנוב"י סי' מ"ה הנ"ל דלדעתו הי' עדות הפסול מחמת רשעו לעדות אשה מבטל גם עדות הכשרי' מ"מ היינו כשהוא פסול מחמת רשעו ונקרא בשם פסול לעדות משא"כ בזה שהוא קרוב ואין לו שם פסול כלל כיון דקרוב כשר לעדות אשה ומאין הרגלי' להעלות על הדעת כלל שיבטל הקרוב עדות הכשרי' מחמת דאצל הקרוב איכא חששא דבדדמי דעכ"פ אינו בכלל קא"פ המבטל לעדות הכשרים ולא עוד אלא שאני מסתפק אפי' אם הי' מעידי הכרה אחד שהוא פסול מחמת רשעו ואינו יכול להעיד עדות אשה מ"מ נ"ל אפי' אם נימא כדעת השואל הנ"ל דעד הפסול בעבירה מבטל לעדות הכשרים מ"מ שייך זה דוקא רק אם הי' מעידי' על גוף העדות ואיך שטת בעל' של אשה הזאת דהוא דומה ממש כמו שהעידו על שפלוני חייב מנה לפלוני שכל ענין העדיות הוא בשוה שמה שזה מעיד גם זה מעיד משא"כ כשהם עידי הכרה דכל אחד מעיד על הכרתו בלבד ואיך שהוא הכיר שהוא פב"פ. הגם שממילא נמשך מן כל אחד מהם שהוא בעל' של האש' מ"מ כיון שאין העדות שוה ורק כל אחד מעיד על הכרתו של עצמו נ"ל דלא שייך בזה כלל דין זה של אם נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה. אך אמנם אין כאן מקומו להאריך בזה ובפרט שכבר הכריע בעל הנוב"י שלא כדעת השואל הנ"ל ורק שבכל ענין אין עדות הפסול מבטל עדות הכשרי' לגבי עדות אשה עכ"פ זה פשוט שבנ"ד לא שייך כלל הפלפול של נמצא אחד מהם קא"פ והוי כאן בנידון זה שני עדי' כשרים שהגידו לפני הב"ד ולדעת הנך פוסקים דבשני עדי' כשרי' יש להתיר אף באישתהי פשוט דיש להתיר גם בנ"ד. אך ורק דבאמת הח"מ והט"ז חולקים על זה ושלא הותר באישתהי אף בשני עדי' כשרי' לכן י"ל כמ"ש עפ"י דברי הנוב"י הנ"ל כיון דבנידון זה איכא ע"א ששמו ר' אברהם שחזיי' בשעתי' בשעה שהעלוהו מן המים וליכא ריעותא לנוב"י רק מה שידע מן הטביע' והיא מותרת עכ"פ לדעת הרי"ף והר"מ שכ' הנוב"י הנ"ל ממילא איכא לומר לצרף דעת המבי"ט והעה"ג שמקילים בשני עדים אף לדעת הרז"ה והרא"ש ולמשוי' זה כאיכא עוד צד להקל המבואר בשו"ת נוב"י הנ"ל:
והנה גוף ס' המבי"ט אינו ת"י ורק דמדברי הק"ע ס"ק רל"א נלמוד דהמבי"ט ס"ל להקל בשני עדים דמבואר שם בזה"ל וא"כ כיון דנ"ד מיקרי שני עדים אף שלא ראה מיד ואף שאין להם סימנים סגי בטב"ע מאחר שהם שני עדים ליכא בדדמי עכ"ל דמבואר מדבריו דאיירי באישתהי דמים ומקיל ע"י שני עדי' דבודאי אין להסתפק כלל ולומר שמא המבי"ט איירי בלא ראה מיד היינו רק לאחר ג"י דיבשה דהוא קיל מאישתהי דמים דאין לשון ראה מיד סובל כלל לפרש על אחר ג"י דיבשה דלא שייך כלל לשון לא ראה מיד ורק לא ראה בתוך ג"י ולשון לא ראה מיד הוא קאי רק על אישתהי דמים וגם דהלא הגם שג"י דיבשה קיל אישתהי דמים הוא רק לענין ספיקא דג"י דיבשה דיש פוסקים להקל משא"כ בספק אישתהי דמודים להחמיר משא"כ לענין ההיתר שע"י שני עדים נהפוך הוא דרק באישתהי דמים י"ל כן מחמת די"ל דטעם אישתהי דמים הוי הטע' רק משום חשש בדדמי ולא הוי הטע' כלל משו' דשמא נשתנה לצורת אדם אחר דלטעם הזה לא יועילו שני עדים יותר מע"א משא"כ בג"י דיבשה הרי מפורש בהמשנ' דהטעם הוא משום שמא נשתנה וכדקתני במשנ' אין מעידין אלא עד ג"י וקא פליג ר' יהודא בן בבא. ואומר לא כל המקום ולא כל השעות שוין הרי מבואר להדיא דהטע' הוא משום שמא נשתנה וכן מבואר להדיא בירושלמי דכל תלתא יומי נפשא טייסא על גופא וסברית דהיא חוזרת לגוה כיון דחמיתי' לי דאישתני זיווהי דאפי' היא שבקית לי' ואזלית לי' כו'. והנה הגם דדעתי לכתוב לקמן אי"ה לצדד דאף אם נימא דטעמא דאישתהי הוא משום שמא נשתנה מ"מ יש מקום לחלק בין ע"א לשני עדים והיינו מטע' די"ל דלא חיישינן כלל לחששא רחוק' לומר דנשתנה לצורת אדם אחר ושנשתנה לצורתו של בעל האש' הזאת דהוא ענין רחוק מהמציאות שישתנ' המת לצורתו של בעל האשה הזאת כדמותו וצלמו ממש ואינו מהראוי לחשוש חששא רחוקה כזו ורק דהחשש הוא שמחמת ההשתנות שבצורתו נדמה לעדי' המעידי' שהוא בעל האשה ואומרים בדדמי וממילא דיש חילוק בין ע"א לשני עדים דאין אומרי' בדדמי. ועפי"ז גם בג"י דיבש' יש מקו' לחלק בין ע"א דאיכא חשש דבדדמי ובין שני עדים דלא חיישינן לבדדמי וג"כ לומר ממש כסברא הזאת דאף אחר ג"י אינו חוששין שנשתנה צורתו לצורת בעל האשה הזאת ורק דמחמת ההשתנות הצורה איכא בדדמי. אך אמנם א"א לומר כן כיון דבהמשנ' קתני סתמא אין מעידין אלא עד ג"י דמשמע בין ע"א ובין שני עדים כשרים ודוקא לגבי אישתהי דמים דהא דמבואר בגמ' אבל אישתהי מיתפח תפח והיינו דשמא תפח כמו שכ' הרשב"א והריטב"א שהובא בב"י ומיירי רק בע"א ואינו מבואר משם שום משמעות דאין חילוק בין ע"א לשני' וגם דהחשש הוא רק דשמא נתפח אבל אינו ברור שבודאי נתפח א"כ י"ל דאין השתנות דע"י אישתהי דמים גדול כל כך. ורק שצריך לצרף עוד חשש דבדדמי כנ"ל משא"כ בג"י דיבשה דההשתנות הוא בבירור וכמבואר במשנה דפליג ר"י בן בבא דלא כל האדם וכל המקום וכל השעות שוין מוכח מזה דלת"ק ההשתנות דלאחר ג"י הוא בבירור וכמבואר בירושלמי הנ"ל דכל תלתא יומי כו' כיון דחמיתי' לי' דאישתני זיווהי כו' וגם דלשון המשנה אין מעידין אלא עד ג"י משמע אפי' שני עדים אין מעידין אחר ג"י א"כ מאין הרגלים לחלק בין ע"א לשני' ולחדש ולומר דצריך לטעמא דאישתני צירוף חשש דבדדמי ושעי"ז נבוא לחלק בין ע"א לשנים עכ"פ פשוט וברור דחילוק דבין ע"א לשני' לא נאמר רק גבי אישתהי דעים ולא לגבי ג"י דיבשה כלל. ודוקא לענין ספיקא דג"י וספיקא דאישתהי מחמרינן בספיקא דאשתהי יותר מספיקא דג"י מטעם שכ' הר"ן כיון שאין שיעורו אלא שעה אחת משא"כ לענין זה מה דמת נשתנה לאחר ג"י חמירא אישתהי דג"י דיבשה דאין חילוק כלל בין ע"א לשנים כיון דנשתנה לצורה אחרת משא"כ באישתהי דמים יש חילוק בין ע"א לשנים כיון דצריך לטעמא דאישתני גם צירוף טעם חששא דבדדמי ממילא יש חילוק בין ע"א לשנים. ולקמן אי"ה נכתוב דמזה דחמירא לאחר ג"י דיבשה דאין לחלק בין ע"א לשנים והוא חמור מאישתהי דמים דיש לחלק בין ע"א לשנים מזה למד הרא"ם להקל גם בספיקא דאישתהי עכ"פ כוונת הק"ע בשם המבי"ט הנ"ל דלא ראה מיד היינו באישתהי דמי' ומקיל באישתהי דמים כשיש שני עדים:
והנה גם בשו"ת עה"ג סי' ע"א פוסק להלכה למעשה להתיר שני עדי' באישתהי דמים ודייק כן מהרא"ש דמתיר בלא ראה הטביעה אף אי לא ראה לאלתר ומוכח דטעמי' דלאלתר הוא משום חשש דבדדמי וממילא יש להתיר עפ"י שני עדי' דקי"ל דשני עדים לא קאמרו בדדמי ומסיים בזה"ל אעפ"י שרוב הפוסקי' אינם מסכימים עם הרא"ש כדכתיבנא לעיל היינו שחולקים עליו מכח הדין ולא מכח הטעם כי סבירא להו דאעפ"י שלא ראה הטביע' מעיד בדדמי או העד לעולם אינו מעיד בדדמי רק האשה לא מדייקא ומינסבא לפיכך אין לחלק בין ראה הטביע' ללא ראה אבל כולם מודים וס"ל דלא חיישינן שישתנה צורתו כ"כ עד שא"א לעמוד עליו בשום ענין וכן משמע מדברי הרי"ף שגם באישתהי לא סמכינין עלייהו משום דמסהדי לפי אומד דעתייהו וא"כ אפשר שאתתא דא שרי' להתנסבא לכל גבר עכ"ל העה"ג הרי מבואר מדבריו שאף שאר הפוסקי' החולקי' על דעת הרא"ש או הטור בענין לא ראה הטביע' דלא חיישינן לאישתהי דמים מ"מ מודים לזה הטעם דמיתפח תפח אינו שישתנה בענין שא"א לעמוד עליו כלל ורק דבע"א חיישינן לבדדמי ומשא"כ בשני עדים. והכה דברי העה"ג נראים מן הסברא דבוודאי היא חששא רחוקה לומר דניתפח ונשתנה צלם דמות תבניתו לצורה של אדם אחר דהוא ענין רחוק שנצטרך לחוש איך שנשתנה לצורה אחרת כל עיקר ובוודאי עיקר החשש הוא שמא ניתפח וא"א להכירו בטוב מנו הוא ואעפ"כ אומר העד דמכירו בטוב שהוא פב"פ משום דאומר בדדמי וממילא דזה החששא הוא דוקא בעד א' דחיישינין לבדדמי משא"כ בשני עדי'. ועכ"פ סברא זו דבשני עדי' לא חיישינין אף באישתהי דמים מוסכם מכל הפוסקי' לדעת העה"ג וגם עפ"י הוכחות לשונות הפוסקי' ג"כ נראה עפ"י מושכל ראשון לדייק כדיוק שלו דכיון דמדעת הרא"ש לדעת תשו' מו' בצלאל אשכנזי או עכ"פ לדעת הטור דמקילין כשלא ראה הטביעה באישתהי דמי' מוכח דהטע' דאישתהי דמים הוא כנ"ל דבלי צירוף חשש דבדדמי דבע"א לא הוי חיישינין שמחמת תפיחתו נשתנה עד שא"א לעמוד עליו בשום אופן ורק דהחשש הוא בע"א משום בדדמי מה"ת נימא דהפוסקי' החולקי' אסברא זו ואינ' מקילין לומר דבלא ראה הטביע' אינו אומר בדדמי חולקין אסברא זאת. ושחולקין בין על הדין ובין על הטעם הלא מסברא נראה דאינ' חולקין רק על הדין ולא על הטעם. והנה לולי מה שהעה"ג מוסיף עוד להביא ראי' לדבריו מדברי הרי"ף שכ' וכן משמע מדברי הרי"ף שגם באישתהי כו' הי' נלפענ"ד להביא ראי' אחרת לדבריו במה שכ' דכל הפוסקי' מודי' לסברא זו דבאשתהי דמים ג"כ הטע' משום בדדמי והוא מדברי הרא"ש. דהנה נתקשיתי בדברי הרא"ש דמשיג על הרי"ף דס"ל דבשני עדי' חיישינין ג"כ דאאומד דעתא מסהדי מהא דקאמר בגמ' והא מאה נשים כעד א' דמיא יעו"ש וקשה לי דמנ"ל להרא"ש דכוונת הרי"ף דבשני עדים חיישינין ג"כ לבדדמי אימא דאף הרי"ף מודה דבשני עדים לא חיישינין לבדדמי ורק דהרי"ף קאי על מה שקאמר דדוקא כדקאמר אסקוהו לקמאי וחזיתי' לאלתר ע"ז קאמר הרי"ף דאי לא קא מסהדי הכי היינו דאינ' אומרים חזינהו לאלתר אפי' תרי סהדי לא סמכינין עלייהו כיון דבאישתהי אין הטעם כלל משום בדדמי ורק משום דמתפח תפח והמת נשתנה א"כ אין חילוק בין עד א' לשני עדים וא"ל דס"ל להרא"ש דא"א לפרש כן בדברי הרי"ף מדמסיים דילמא אאומדן דעתא מסהדי דמשמע דהיינו משום בדדמי בודאי זה אינו ראי' כלל דלשון אומד דעתא נופל גם על ההכרה והיינו כיון דבא הרי"ף לומר דלא נימא דאף דחיישינין באשתהי דמים דמיתפח תפח מ"מ כשאומרי' שני עדים שיודעי' בבירור שלא ניתפח ושלא נשתנה ושהוא פב"פ בבירור מהני עידותו וכדס"ל באמת לשו"ת מהרי"ט סי' קמ"ל הרי"ף דאינו כן וע"ז שפיר נופל לשון אומד דעתא והיינו דאין הדבר כן רק אפילו היכי דשני עדים אומרי' כן שיודעי' בבירור שלא נשתנה מ"מ חיישינן שמא טועי' בדמיונם והם שמעידין כן משום שאומד דעת' הוא כן. ובאמת טועי' באומדן דעתם ומחמת קושיא זו הי' נ"ל להוכיח כדברי העה"ג דלולי חשש דבדדמי לא הוי אמרי' כלל דניתפח ונשתנה עד שא"א לעמוד עליו ורק משום חשש דבדדמי אמרינן כן ודבזה מודים כל הפוסקי' א"כ גם הרי"ף דאינו מחלק בין ראה הטביעה ללא ראה הטביעה ג"כ מודה לסברא זו דהטע' דלאלתר משום בדדמי א"כ אף אם נפרש דהרי"ף אלאלתר קאי ג"כ מוכח ממנו דסובר דבשני עדים ג"כ חיישינן לבדדמי וע"ז משיג מהגמ' דמוכח דבשני עדים לא חיישינין לבדדמי כן הי' נראה לפענ"ד להוכיח כן. אמנם מן העה"ג בעצמו דמדייק סברתו מלשון הרי"ף וכ' שכן משמע מדברי הרי"ף כו' מוכח מדבריו בעצמו שס"ל בלשון הרי"ף דקאמר אאומדן דעתא קא מסהדי א"א לפרש רק על לשון דבדדמי וגם ס"ל לבעל עה"ג דלשון הרי"ף דקאמר ואי לא מסהדי הכי ואפי' תרי סהדי כו' קאי אכולהו מלתא דקאמר הרי"ף מתחילה הן על אסקוהו לאלתר לקמן. והן על דחזיתי' לאלתר ולכך מדייק העה"ג כיון דגם על לאלתר קאמר הרי"ף דילמא אאומדן דעתא קא מסהדי מוכח דגם להרי"ף הטע' דלאלתר משום דבדדמי וממילא נסתר הוכחתי הנ"ל מהרא"ש מתרי טעמא הן מטעמא דהרי"ף קאי אכולהו מלתא וכמו דס"ל לבעל עה"ג דא"א לומר דהרי"ף קאי על אסקוהו לקמן לחוד רק גם על חזינהו לאלתר כן להיפוך א"א לומר דהרי"ף קאי על חזינהו לאלתר לחוד והן מטעמא דלשון אאומד דעתא אינו באפשר לפרש רק על ענין דבדדמי כדס"ל לבעל עה"ג:
אך אפשר דע"ז י"ל דדוקא מחמת דס"ל לבעל עה"ג דהרי"ף קאי הן על אסקוהו לקמאי והן על לאלתר וכיון דקאי על שני החלוקות א"א לפרש לישנא דאאומד דעתא מסהדי לצדדים באסקוהו לקמן משום דבדדמי ובלאלתר משום דהמת נשתנה. והמה לאומדן דעתן סוברים דלא נשתנה ועכ"פ נראה דעפי"ז הנה הוכחתי מן הרא"ש מחזקת מאוד הוכחת עה"ג מן הרי"ף דעל הוכחת העה"ג מהרי"ף הי' מקום לדחות ולומר דאימא דהרי"ף לא קאי רק על אסקוהו לקמן ולא על לאלתר והוכחתי מהרא"ש אפשר לדחות בהיפוך דאימא דמשמע לי' להרא"ש דדברי הרי"ף מתפרשין על ב' החלוקות הן על אסקוהו לקמן והן על לאלתר. אמנם משני ההוכחות הנ"ל מוכח ממ"נ דהפוסקים מודי' דטעמא דלאלתר הוא משום בדדמי דאל"כ קשיא קושיתי על הרא"ש הנ"ל ואם נימא דס"ל להרא"ש דהרי"ף קאי על ב' החלוקות ממילא שוב א"א לפרש אאומדן דעתא לצדדי' וצריך לפרש רק על בדדמי ממילא מוכח כן מדברי הרי"ף וכהוכחת עה"ג. ועוד נ"ל להביא ראי' לדברי תשו' עה"ג דהרי"ף ס"ל בטעמי' דבעי לאלתר במים אינו משום דחיישינין לנשתנה לצורה של אדם אחר ורק הטע' משום חשש בדדמי דהנה בביאור שיטות הרי"ף איך מפרש האבעיא דע"א במלחמה רבו השיטות והרבה מדברי הלח"מ שבפי"ג מה"ג הל' י"ט נתבאר יפה בקיצור בדברי ס' עטרת פז על הרא"ש בבעיא דע"א במלחמה והמבואר מדבריו דשיטה המחוורת הוא כמו שהעל' הה"מ בפירוש השני דהאבעיא הוא בין בקברתיו ובין בלא קברתיו ועפי"ז קשה איך כ' הרי"ף דאיפשיט האבעיא מעובדא דדיגלת דמשמע דכל צדדי האבעיא ניפשט. ואיך ניפשט מעובדא דדיגלת דמת בלא קברתיו לא מהני דבוודאי דוחק גדול לומר דבאמת לא איפשיט הא ורק דהרי"ף כ' מדעתי' דנפשי' להחמיר במת סתמא בלא קברתיו כיון דלא איפשיט האבעיא דאין זה במשמעות דברי הרי"ף דסיים וכן הלכתא וע"כ מוכח מזה כמבואר בס' עטרת פז הנ"ל דהא דניפשט מעובדא דדיגלת דמת סתמא לא מהני היינו ממה דקאמר שם בעובדא דדיגלת והנ"מ כי אסקוהו חזיי' בשעתי' כו' וס"ל להרי"ף דהטע' הוא משום חששא דבדדמי ולא משום דשמא נשתנה לצורה אחרת דאל"כ איך ניפשט מעובדא דדיגלת דמת בלא קברתיו לא מהני אלא ע"כ כדברי שו"ת עה"ג הנ"ל דס"ל להרי"ף דטעמא דלאלתר הוא רק משום חששא דבדדמי ולא משום חשש אחר כלל:
והנה על מה שכתבתי לחזק הוכחת עה"ג מדברי הרי"ף והרא"ש בדרך ממ"נ כ' לי הרב מגריבוב בזה"ל ולא ירדתי לעומק הדברי' דז"ל הרי"ף שמעינן דע"א במים שאל"ס נאמן ודוקא דקאמר אסקוהו לקמן וחזיתי' לאלתר וכו' וכדאמרינן בהאי גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגשרא וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא מסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכי' עלייהו דחיישינין דילמא באומדן דעתן קמסהדי עכ"ל בקצרה מבואר מדקאמר ואי לא קמסהדי הכי דקאי אתרי גוונא ע"א שהזכיר דהיינו אע"א במלחמה דבעי למימר קברתיו דבסמוך לו ואע"א דמים דלפני פניו ואי אפשר לפרש דקאי אע"א דמים לחוד חדא מדקאמר קמסהדי לשון רבים. ועוד דיותר מסתבר בכל דוכתא דקאי אלפניו מדנימא דקאי אלפני פניו לחוד גם מסידור הענין נראה דיהיב טעמא אמאי בעי דוקא לומר קברתיו משום דאפי' ב' עדים אי לא אמרי הכי חיישינין דילמא באומדנא דדעתי' קמסהדי דחזי דמחו לי' בגירא כו' וא"כ אי קאי גם אלפני פניו קאי ג"כ בכה"ג דלהכי בעי אסקינהו דדילמא באומדן דעתא מסהדי ושפיר הקשה הרא"ש דכיון דבב' עדים שייך בדדמי א"כ אפי' אי הנך נשים כב' עדים לא ליהמני ולפי"ז גם הוכחות העה"ג אינה מוכרחת דאיכא למימר דלא קאי רק אע"א דמלחמה דבעי למימר קברתיו ואע"א דבעי למימר אסקוהו ולאלתר לא צריך טעם דטעמא הוא מבואר משום דמשתנה ואינו ניכר ולא משום בדדמי:
וזה אשר השבתי לו:
הנה כל דבריו אין בהם ממשות כלל דלשון הרי"ף אינו במשמע כלל לפרש דהא דכ' ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי כו' קאי על ע"א במלחמה דבעי מת וקברתיו דלא מבעיא לפי שיטות הנמוק"י דדעת הרי"ף לפרש האבעיא רק במת וקברתיו. א"כ הרי אף לבעל האבעיא הי' זה למונח קיים דבלא קברתיו לא מהני ומה קאתי הרי"ף לאשמועינן זה דמת בלא קברתיו לא מהני דאינו צריך לפנים כיון דאף לבעל האבעיא הי' פשוט זה ובוודאי א"א לומר דהרי"ף אינו מחדש רק דאפי' תרי סהדי לא סמכינין עלייהו דאין זה משמעות דברי הרי"ף ורק דעיקר דינא אתי לאשמועינין דחיישינן לחששא דבדדמי וחדא ועוד קאמר דאף לשני עדים חיישינן לבדדמי. ועכ"פ כיון דעיקר הרבותא דקמ"ל הרי"ף הוא דחיישינין לבדדמי ואם קאי זה למה בלא קברתיו דלא מהני הם דברים מיותרים כיון דגם לבעל האבעי' מיפשיט פשיטא לי' בזה. אלא אף גם לשיטות הה"מ בפי' השני דדעת הרי"ף לפרש האבעיא בין בקברתיו ובין בלא קברתיו מ"מ כיון דהפשיטות מעובדא דדיגלת אינו מוכח רק דמת וקברתיו מהני ומת בלא קברתיו דלא מהני אין בו הכרע כ"כ ועכצ"ל כדברי ס' עטרת פז דהפשיטות הוא ממה דקאמר הגמ' שם גבי עובדא דדיגלת והנ"מ כי אסקי' חזיי' בשעתי' כו' א"כ לא זו דאיכא מזה ראיה אחריתא וכמו שכתבתי דמזה מוכח דס"ל להרי"ף דטעמי' דאישתהי הוא רק משום חששא דבדדמי אלא אף גם זו דאיכא לדייק מסידור לשון הרי"ף דהא דכ' הרי"ף דאי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי כו' דקאי רק על גוף הענין מה שנלמד מעובדא דדיגלת דקאמר והנ"מ כי אסקוהו חזיי' בשעתי' כו'. דאיך אפשר להעמיס באופן אחר בשום לשון מלשונות הפוסקי' עאכ"ו בלשון הרי"ף דדבריו בדקדוק גדול נאמרו בכל מקום איך נאמר כאן דלשונו הוא שלא בדקדוק ח"ו דכיון דעיקר הוכחתו בפשיטות האיבעיא דחיישינן לבדדמי הוא מן והנ"מ כי אסקו' כו' איך נדחוק ונימא דאעפ"כ ע"ז לא קאמר הרי"ף כלל. הך דינא דאי לא קמסהדי הכי אפילו תרי סהדי כו' ורק על מה דמדמה מילתא למילתא לומר וה"ה לע"א במלחמה היכי דאמר מת וקברתיו על זה קאמר הרי"ף דאי לא קמסהדי הכי כו'. וגם אפי' אם נאמר כמו שמצדד בס' עטרת פז לומר דלא איפשיט כלל כל צדדי האבעיא. ורק על מת וקברתיו קאמר הרי"ף דניפשט מעובדא דדיגלת וחומרת הרי"ף בלא מת וקברתיו הוא רק דיש להחמיר באבעיא דלא איפשטא ולא קאי כלל הא דבעי הרי"ף דוקא מת וקברתיו ומה סתמא בלא קברתיו לא מהני לשום איזה הוכחה מה שיש להוכיח מדברי הגמ' גבי עובדא דדיגלת דקאמר והנ"מ כי אסקו' כו' ורק הוא ענין בפני עצמו ודיש להחמיר בספק אבעיא דלא איפשטא אעפ"כ לא מסתבר כלל להוציא דברי הרי"ף מפשטן ופשיטות דברי הרי"ף מורה דהא דקאמר הרי"ף ואי לא קמסהדי הכי כו'. קאי על התחלת דבריו שהתחיל לומר ודוקא היכי דקאמר אסקוהו לקמן כו' וכדאסיקנא בעובדא דשני ת"ח כו'. ונמשך מזה לומר דה"ה ע"א במלחמה כו' ועל ראש דבריו שהתחיל וקאמר ודוקא היכי דקאמר כו' ע"ז שייך סיום הלשון ואי לא קמסהדי הכי כו' היינו כמו שאמר בביאור גמור דדוקא היכי דקאמר כו' וכדאסיקנא בעובדא דשני ת"ח ולא שייך כאן דקדוק הלז אי קאי אלפניו או אלפני פניו דאין כאן בבות מחולקות ורק הכל ענין אחד וכדסיים כל הענין קאמר דאי לא קמסהדי הכי כמו שהתחיל לומר ודוקא היכי דקאמר כו' וגם מ"ש רו"מ לדקדק מלשון אי לא קמסהדי דהוא לשון רבים הנה דקדוק קלוש הלז הוא שלא בדקדוק לשון הקודש דמסהדי דבלשון רבים היינו דרבים הם המעידים ולא על דעניני העדיות המה רבות. ואם לא נרצה לומר דקמסהדי בלשון רבים קאי על עדים דעלמא נצטרך לומר דלשון קמסהדי נמשך אדלמטה דאפי' אם תרי סהדי לא סמכינן עלייהו עכ"פ כל דבריו אינם נכונים ואין מכל זה שום דמיון השגה על שו"ת עה"ג הנ"ל. וכמו כן על דבריי הנמשכי' מדבריו:
גם נראה לפענ"ד דהגם דמבואר בח"מ דאם הטעם דבעינן לאלתר משום דמת משתנה. אין לחלק בין ע"א לב' עדים וגם העה"ג דמקיל בב' עדים. הוא רק מחמת דמוכיח דכל הפוסקים ס"ל דטעמא דאישתהי הוא משום בדדמי ומבואר ג"כ מדבריו דאם הטעם משום דהמת משתנה אין חילוק כלל בין ע"א לב' עדים. הנה לפענ"ד יש קצת מקום לומר הא דהזכרתי כבר לעיל קצת מזה דאף לטעמא דנשתנה באישתהי יש ג"כ מקו' לדברי המבי"ט דבב' עדים לא בעי לאלתר והיינו מטעם דכיון דבגמרא לא נאמר לאלתר רק בב' ת"ח דהנשים כע"א דמיא וגם בעובדא דדיגלת דמיירי בע"א א"כ כיון דיש לחלק מסברא בין ע"א לשנים והיינו דבוודאי הוא חששא רחוקה לחשוש שניתפח ונשתנה לצורה של אדם אחר ורק דבע"א חיישינין כל החששות אף חששות רחוקות כשהחששות הם על ההכרה וכמבואר בבכורות דף מ"ו ע"ב כי אקילו רבנן בסופה כו' והיינו מתוך שהקילו בסופה להאמין לע"א והוחזקו להיות משיאין איש מפי איש מפי אשה כו'. החמירו בתחילתה לענין הכר' לחשוש אפי' חששות רחוקות וכל זה דוקא בע"א דרבנן אמרו להקל משא"כ בב' עדים דנאמנים מדאורייתא וכדברי הרא"ש דבתר סהדותא דתרי סהדי לא מדייקינין א"כ כיון דבגמ' לא איתמר הך חומרא דמיתפח רק לענין ע"א מה"ת לן להחמיר גם בשני עדים ולא מבעיא אם נאמר דטעמי' דהפוסקי' דבב' עדים ל"ח לבדדמי הוא כדברי הרא"ש דבתר סהדותא דתרי סהדי לא מדייקינין א"כ ממש קולא זו של המבי"ט בב' עדים דלא בעי לאלתר הוא דומה בדומה לקולא שכ' הרא"ש לענין בדדמי דכמו דס"ל להרא"ש מחמת שהם עדים כשרים מהתורה לא דייקינן בתרייהו לחוש דאמרו בדדמי וכמו כן לא דייקינין בתרייהו לחוש לחששות רחוקות כאלו אלא אף אם נימא דטעמייהו דהפוסקים בב' עדים לא חיישינין לבדדמי הוא משום דאין סברא לומר דמה שנדמה לזה נדמה גם לשני ומהך סברא אפי' בשני עדים קרובים אמרינן כן א"כ הי' מקום לומר דדוקא לגבי חששא דבדדמי שייך חילוק זה בשני עדים. אך אעפ"כ י"ל ג"כ דקולא זו דבב' עדים לא בעי לאלתר ג"כ ממש דומה לקולא זו שבב' עדים לא אמרינין בדדמי והיינו דגם כאן לענין לאלתר אמרינן כן דאף דבע"א חוששין שמחמת שניתפח ונשתנה לצורת אדם אחר לכך אומר העד שהוא פב"פ מחמת שצורה שנשתנית לאחר מיתה יש בקל לטעות על הדמיון לדמות על השתנות הצורה שהוא צורת פב"פ מה שהאמת אינו כך. רק הוא צורת אדם אחר באמת משא"כ בב' עדים אין סברא זה שהדמיון שטועה בה אדם זה טועה בה גם אדם אחר א"כ ממש קולא זו שבב' עדים לא בעינן לאלתר דומה ממש לקולא של הפוסקים דבב' עדים לא חיישינן לבדדמי וכיון שבגמ' לא איתמר חומרא דלאלתר רק בע"א מסתברא לי' לבעל המבי"ט דיש להקל בב' עדים דלא לבעי לאלתר:
והנה עפ"י המבואר נראה לתרץ מה דהביא הב"י הא דמפרש הר"ן בתשו' את לשון הרמב"ם שכ' וניתפח משום דתפס לשון הגמרא דמתפח תפח והיינו דודאי תפח יעו"ש ועדיין קשה כיון דא"א לפרש גם בלשון הגמ' דבוודאי תפח והיינו דא"א במציאות בשום אופן שלא יהי' ניתפח ורק צ"ל דדרך הסתם להיות נפוח ואפי' אם לא יהי' ניכר הניפוח יש לחוש שמא ניתפח ולא ניכר והיינו ממש כלשון הרשב"א והריטב"א שהובא ג"כ בב"י א"כ לענין מה תפס הרמב"ם בדוקא לשין זה המבואר בגמרא ולא תפס כפירושו של הגמ' וכמו שכתבו שאר הפוסקים דהיינו שמא ניתפח ואינו ניכר והלא במקומות אחרים בדברי הרמב"ם כשדברי הגמ' צריכין ביאור לא תפס הרמב"ם לשון הגמ' כפשוטו כ"א ביאורי הדברים ולעיין בשו"ת מהרי"ט חלק ב' סי' ל"א מה שתירץ על דברי הרמב"ם הנ"ל והנה חוץ לדברי הר"ן הנ"ל הי' באפשר קצת לתרץ עפ"י הנ"ל דבב' עדים לא בעינן לאלתר א"כ שפיר כ' הרמב"ם כששהה שהות וניתפח ממש אזי אין מעידין כלל ואיירי הרמב"ם לענין ב' עדים. אך אמנם הוא דחוק לפרש כן דהרמב"ם מיירי בב' עדים וביותר יש לפרש כדברי הר"ן הנ"ל ועפ"י הנ"ל דבב' עדים לא בעי לאלתר והיינו ע"כ כשמעידים העדים במפורש שלא ניתפח ושלא נשתנה כלל א"כ לא מצי הרמב"ם למנקט שמא תפח ואינו ניכר דהי' משמע אף בב' עדים אינם נאמני' מחשש שמא ניתפח ואינו ניכר. ולכך תפס לשון הגמ' דודאי תפח והיינו דעל הרוב והסתם דרכו להיות ניתפח וממילא שמעינן דבע"א דשייך בי' בדדמי אין העד נאמן לומר שלא ניתפח דחיישינן לבדדמי ובב' עדי' דל"ח לבדדמי נאמנים להעיד איך שלא ניתפח ונשתנה ושפיר הוכרח הרמב"ם למיתפס לשון הגמ' וגם נ"ל לתרץ דברי המזרחי שהובא בב"י בבדק הבית דמקיל בספק אישתהי דמים וראיתי בק"ע דמהרח"ש שהקשה עליו דמה ראה לחלוק בזה על הרשב"א ושאר פוסקים ובפרט דמסתבר כוותייהו דספק אישתהי דמים חמור מן ספק ג' ימים דיבשה ומטעם זה רוצה המהרח"ש לפרש דברי הרא"ם דמיירי בנטבע במשאל"ס דהוא רק מדרבנן יעו"ש אמנם הוא דוחק עצום דכל כה"ג הו"ל להרא"ם לפרש בהדיא דדוקא במים שאל"ס הוא מיקל בספק אישתהי גם בשו"ת מהרי"ט חלק ראשון סי' קל"ט ובחלק ב' ס' ל"א הקשה כן על הרא"ם יעו"ש אמנם לפי הנ"ל דטעמא דאישתהי הוא משום חשש דבדדמי וחששא דבדדמי הוא בודאי רק מדרבנן וכדפסק הרמב"ם בפי"ג מהל' ג' דאם נשאת לא תצא ואף דשם יש טעם אחר לדברי הרמב"ם משום דהוא איבעי' דלא איפשטא מ"מ בלח"מ פי"ג מהל"ג מבואר דלכך אם נל"ת משום דאין כאן רק חשש בדדמי ודגוף האבעיא לא הי' רק לענין לכתחילה (והמגי' בט"ז ס"ק ס"ג דמחליט דבחשש בדדמי אף אם נשאת תצא ומש"ה מתמי' על הב"ש לא עיין בדברי הלח"מ הנ"ל) וגם יש לדייק מדברי הרא"ש כן דבחשש בדדמי אם נשאת ל"ת דהרי הרא"ש משיג על הראב"ד שמביא ראי' מעובדא דחסא והשיג עליו הרא"ש דבמים שיש להם סוף לא שייך כלל חשש דבדדמי כיון שעומד ורואה כל סביביו כו' יעו"ש א"כ עדיין קשה דהא בעובדא דחסא הי' באמת מים שאל"ס ושייך חששא דבדדמי ושם לא קאמר אלא טבע חסא דאיכא למיחוש לבדדמי א"כ אמאי לא אפקוה משום חששא דבבדמי אלא ע"כ מוכח דחששא דבדדמי הוא רק מדרבנן ולכך אף נשאת ל"ת וכן מצאתי מפורש בלח"מ על דברי הרא"ש על ראיות הראב"ד מעובדא דחסא ורק דבהלח"מ לא נתפרש לשון זה במפורש שחששא דבדדמי הוא רק חששא מדרבנן בעלמא ורק דהוא נלמד ממילא מדברי הלח"מ דכ' דטעם הדבר דאם נשאת ל"ת הוא מחמת דהאבעיות שהם מחששא דבדדמי ודאי אינו רק לכתחילה משום דהחשש היא רק על בדדמי יעו"ש והובאו דבריו גם בס' עטרת פז על הרא"ש עכ"פ היוצא מכל הדברים הנ"ל דאישתהי דמים הוא משום חשש בדדמי ובזה מתורץ המזרחי הנ"ל שמקיל בספיקא דאישתהי משום דס"ל דאינו חמור אישתהי דמים דהוא מחששא דבדדמי מן ג"י דיבשה דהטעם משום דנשתנה זיו אפוהו וכמו דבספיקא דג"י דיבשה מקילינין בספיקא לדעת רוב הפוסקים כן בספיקא דאישתהי ובפרט באם נימא כדעת המבי"ט הנ"ל להקיל באישתהי דמים כששני עדי' מעידים עליו וכתבתי לעיל בתחילת הדברים כשהבאתי דברי המבי"ט הללו שמצאתי בק"ע ס"ק רל"א דדוקא באישתהי דמים מקיל המבי"ט ולא לאחר ג"י דיבשה ודבזה מודה המבי"ט דאין חילוק כלל בין ע"א לשני עדים א"כ הרי מצינו עוד דלאחר ג"י דיבשה עוד חומרא יתירא מאישתהי דמים ולכך מסתברא לי' להרא"ם להקל בספיקא דאישתהי דמים כמו שמקילינין בספיקא דג"י דיבשה אליבא דרוב הפוסקים ולעיין עוד לעיל סימן ט' שהתנתי על דברי הנוב"י מ"ב סי' מ"ז דמביא ראי' דאישתהי דמים שוה לאחר ג"י דיבשה שאין ראייתו מוכרחת וגם הבאתי שמה משו"ת כנס"י סי' מ"ז דהביא ראי' דאישתהי דמים חמור יעו"ש וצ"ע עוד. והנה לפמ"ש בשם הלח"מ דחשש בדדמי הוא רק מדרבנן יש להביא ראי' שלא כדברי כמה שו"ת שכתבו להקל במילתא דרבנן אפי' ע"י סימנים אמצעים דא"כ תיקשי אדברי התוס' שכתבו בד"ה וקאמרו סימנים דאי סימנים ל"ד איירי בסימנים מובהקים:
והנה הגם דלכאורה קשה טובא על דברי המבי"ט שהובא בק"ע סי' רל"א הנ"ל דמבואר בדבריו דל"ד כשרים ה"ה ע"א ועכו"ם מסל"ת או שני עכו"ם מסל"ת כו' דקשה טובא דעכצ"ל הטעם משום דלא חיישינין לומר ששניהם יעידו בדדמי ושניהם יטעו בדמיון אחד א"כ כמו שהקשה הרא"ש על הרי"ף דס"ל דאף בב' עדים חיישינן בדדמי מהגמ' דקאמר והא מאה נשים כע"א דמי דמשמע דשני עדים לא אמרי בדדמי כמו כן יקשה על המבי"ט הנ"ל דבודאי לא גריעי נשים מעכו"ם מסל"ת דאם הי' מקום לומר דנשים גריעי מעכו"ם ומפסולים לא הוי מתיישב לשון הגמ' דמאה נשים כעד אחד דמי דתיפוק לי' אפי' אי כשני עדים דמי מ"מ חיישינין להו לבדדמי אף אם בשאר שני עדים לא חיישינן לבדדמי וכדברי הרא"ש החולק על הרי"ף מחמת הוכחה זאת. וגם א"ל דדוקא בעכו"ם מסל"ת לא חיישינין לבדדמי וכדכ' העטרת פז על השגות הרא"ש על הראב"ד דמביא ראי' מטבע חסא דלדעת קצת פוסקים שהובא בב"י לא חיישינין בעכו"ם מסל"ת לבדדמי ולכך מהני טבע חסא לחוד יעו"ש ואמת אני לא מצאתי זה בפוסקים שהביא הב"י דיהי' עכו"ם מסל"ת עוד עדיף מעד א' ישראל ולא מצאתי רק דברים המבוארים בח"מ ס"ק מ"ה ובב"ש ס"ק ע"ו דעכו"ם מסל"ת לא גרע מע"א ישראל ודלא חיישינין לדעת הפוסקים האומרים דבעכו"ם לא מהני היכר ע"י טב"ע ושפשטה הוראה דאף ע"י טב"ע נאמן הגוי מסל"ת אבל שיהי' עוד עדיפות לגוי ושיועיל אצלו אף טבע חסא לחודי' גם אם לא יועיל כן בישראל בעד א' לא מצאתי כלל. אמנם ס' עטרת פז הנ"ל נאמן בעדותו שכן נמצא בב"י בשם איזה פוסקים אך מ"מ לא נראה כלל מדברי המבי"ט דדוקא בעכו"ם מסל"ת ולא בפסולים או נשים מדכ' דלאו דוקא עדים כשרים דמשמ' דה"ה פסולים ופירוש רבותא יתירא דאפי' גוי' המסל"ת וגם במהריב"ל שבק"ע ס"ק י' מבואר מפורש דאין חילוק בין שני עדים כשרים או פסולים וכן הנוב"י במ"ק סי' כ"ח הנ"ל בדף כ"ב ע"א הביא בפשיטות בשם מהריב"ל ומבי"ט הנ"ל שאפי' שני פסולים לא אמרי בדדמי. ומהתימא שהנוב"י בעצמו בדף ק' סוף ע"ד כ' בעצמו ראי' זו מהא דוהא מאה נשים כע"א דמי' ולבסוף כשהביא דברי מהריב"ל ומבי"ט הנ"ל לא תירץ לראי' זו כלל לזאת מחמת שהוא אצלי תמי' גדולה על דעת המהריב"ל והמבי"ט הנ"ל נ"ל לומר שהמה מפרשים האבעיא רק בקברתיו וכדפי' הנמוק"י וקא מבעיא לי' אם חיישינין שהעד משקר ורק סמכינין על דיוקא דידה ובמלחמה דאיכא בדדמי הוא לא דייקא וממילא נסתר ראיות הרא"ש כל עיקר מן הא דאמר והא מאה נשים כו' דאם הוי כשני עדים אף דליכא דיוקא דידה במים דהוי כמלחמה משום בדדמי מ"מ הרי בשני עדים לא שייך חשש משקרים ורק דס"ל למהר"י בן לב והמבי"ט מסברא בעלמא דחשש בדדמי דחיישינין בגמ' דהוא רק בע"א ס"ל לסברא פשיטא דדוקא בע"א שייך חששות דבדדמי משא"כ בשני עדים דמה שנדמה לזה לא נדמה לזה לא שייך כלל חששות דבדדמי. ולכך אין חילוק בין עדים כשרים לפסולים ולא קשיא לדידהו מהא דקאמר והא מאה נשים כע"א דמי כו' דהוא רק דאיכא לגבייהו חששא דמשקרי כיון דהאשה בעצמה לא דייקא מחמת דאומרת בדדמי. אך אמנם לפ"ז תלוי דעת מהריב"ל ומבי"ט אם בשני פסולים שייך החשש דבדדמי בפלוגתת הפוסקים אם לפרש האבעיא בע"א שאמר קברתיו דלדעת המפרשים אבעיא דע"א במלחמה בלא אמר קברתיו או דהאבעיא בין באמר קברתיו ובין בלא קברתיו וכדמבוארים שיטות הללו באריכות בס' לח"מ והובא בקצרה בס' עטרת פז על הרא"ש ועכ"פ כיון דהאבעיא והפשיטות קאי אף בלא אמר קברתיו ממילא מוכח מהא דפושט הפשטן והא מאה נשים כע"א דמיא דבשני פסולים שייך ג"כ החשש דבדדמי. והנה יש לצדד דגם לדעת הפוסקים המבוארים בק"ע סי' דדוקא בשני עדים כשרים לא חיישינן להו לבדדמי ולא בשני עדים פסולים ג"כ הדבר תלוי בפלוגתא שפליגי הפוסקים בענין אחר אי עד אחד לעדות אשה הוא רק מדרבנן או אפי' מדאורייתא והיינו דע"כ אליבייהו דהפוסקים הנ"ל דס"ל דדוקא בשני עדים כשרים לא חיישינין לבדדמי עכצ"ל לדידהו כמו שביאר הנוב"י בסי' כ"ח הנ"ל באריכות דמחמת דעדות שני עדים שהכשירה התורה לא דייקינין למיחוש לבדדמי יעו"ש וי"ל דזה החילוק א"א לומר רק למאן דס"ל דעד אחד דנאמן לעדות אשה הוא רק מדרבנן משום עיגונא או משום דאין זה עוקר דבר מן התורה משום דאנן סהדי דקושטא קא מסהיד דמשום חומר שהחמירו עלי' בסופה דייקא ומנסבא או נימא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין. וכמו שהאריכו הראשונים והובאו דבריהם קצת בתוי"ט ר"פ האשה שהלך בעלה למדה"י עכ"פ לשיטתייהו דנאמנות דעד אחד לעדות אשה הוא רק מדרבנן שייך שפיר לחלק לענין חששא דבדדמי בין עדות עד אחד דאינו נאמן רק מדרבנן לעדות שני עדים דנאמנים מדאורייתא משא"כ לשיטות הפוסקים דס"ל דעד אחד נאמן לעדות אשה הוא מדאורייתא ורק הא דקאמר משום עיגונא אקילו בה רבנן היינו דאף דהי' לרבנן להחמיר משום חומר א"א לא רצו להחמיר משום עיגונא. ועכ"פ הא דע"א נאמן לעדות אשה הוא מדאורייתא א"כ אין מקום לחלק לענין בדדמי בין עד א' לשנים משום שהכשירתו התורה עדות שני עדים דהא כמו כן עדות ע"א כשר לעדות אשה מדאורייתא ואין חילוק מדאורייתא לעדות אשה בין עד א' לשנים. וע"כ נצטרך לומר לדידהו דהחילוק דבין ע"א לשנים לענין חשש דבדדמי הוא רק מטעם דבשנים לא שייך לחשוש שיטעו שניהם בדמיון אחד א"כ גם בעדים פסולים שייך סברא זו ועדיין צ"ע בכל הנ"ל:
והנה שיטות התוס' לפרש האבעיא במת וקברתיו וכמ"ש הב"ש ס"ק קמ"ג. והנה בס' קרבן נתנאל ממציא לומר דלתוס' מבעיא לי' בלא קברתיו אבל בקברתיו כיון דהאשה עצמה נאמנת כ"ש דהעד נאמן וכמ"ש התוס' ביבמות דצ"ד ד"ה כי תיבעי לך ולא נהירא כלל דהלא דעת התוס' דהעד אינו אומר בדדמי ורק דאעפ"כ מבעיא לי' שמא משקר משום דליכא דיוקא דידה מחמת שסוברת בדדמי א"כ מאין הרגלים להאמין לעד באומר קברתיו ולומר מחמת דהאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי וקברתיו דהטעם של נאמנות האשה הוא משום דלא חיישינין לה במשקרת וכמ"ש הב"ש ס"ק קמ"ז וכן מבואר בכל לשונות הפוסקים החילוקים על דעת הרמב"ם דבאשה לא חיישינין למשקרת רק דבתשוב' הר"ן ובתשובו' הרא"ם שהובא בב"ש ס"ק קמ"ו שכתבו טעם לדעת הרמב"ם משום דאין דרך במלחמה להמתין ולקבור ומש"ה חיישינן טפי במשקרת יעו"ש (והח"ץ בתשובותיו סי' צ"ה הוסיף עוד חששא רחוקה למאוד דילמא איש אחר שנהרג זה ג' ימים וכשתנה צורתו לצורת בעלה מצאה וכיון דחזי' דמחו לה לבעלה בגירי ורומחא סברה שהוא בעלה וקברתו יעו"ש וכ"ה בלבוש וצ"ע) אבל חששא זו של בעל האבעיא דהעד משקר משום דהוא לא מדייקא היא אינה דוקא במלחמה רק אפי' בשאר מקומות דשייכא בי' בדדמי ושלכך אין האשה מדייקא וכדפשיט מעובדא דשני ת"ח דהוא על בדדמי הנאמר לגבי מים א"כ הוא בלא טעם והוכחה כלל ורק דאין להעד נאמנות רק היכי דשייך דהיא דייקא ומינסבא. אבל היכי דהוא לא דייקא חיישינין דהעד משקר א"כ איזה טעם וסברא יש לדברי הקרבן נתנאל לומר כיון דהאשה עצמה נאמנת באומרת מת וקברתיו כ"ש דהעד נאמן והא דכתבו התוס' כן ביבמות דף צ"ד ד"ה כי תיבעיא לך הוא רק לפי מה דאמר בהאי לישנא הכי דקאמר וא"ד הא לא תבעיא לך דאפי' איהי נמי מהימני א"כ הרי להך לישנא קיימינין דהיא סברא פשוטה דהיכי דאיהי מהימני גם עד אחד מהימן. וגם דלענין חשש סניא לי' ומרחמי' לי' שייך שפיר סברא זו לומר כיון דלא חיישינין לגבה עצמה שמא מחמת דסניא לי' או מרחמת לי' אומרת כך מכ"ש דאינו ראוי לחשוש חששות האלו גבי העד משא"כ לענין חשש משקר דחיישינין רק לגבי העד ולא לגבי עצמה והגם דגם כאן באבעיא דעד אחד במלחמה הנוסחא ישינה והכא כיון דזימנין דסניא לי' לא דייקא ומינסבא וכ"ה נוסחת הרי"ף ורק הרש"ל מוחק זה ומגי' רק דאמרה בדדמי לבד. מ"מ אף להנוסחא דזימנין דסניא לי' כו' מ"מ הוא רק טעם לאמירתה בדדמי ועי"ז יש לחוש לשקרת העד משום דסומך דבודאי לא תדייק וכ"ה לשון הנמוק"י והא זימנין דסניא לי' וסמיך כיון דאית לי' למיסמך בדדמי כו' יעו"ש (אחר שהעליתי דברים האלו על הכתב מצאתי דמה שדחיתי לדברי הקרבן נתנאל בשתי ידים אמנם הנה דבריו מבוארים להדיא בבעל המאור שכ' ואי אמר מת וקברתיו פשיטא דמהימן דהא אפי' היא נמי מהימנא יעו"ש והם כדברי הקרבן נתנאל וצל"ע). והנה לפום ריהטא לא נתברר לי מה דהוסיף הנמוק"י לומר דסמוך העד ע"ז כיון דאית לי' מידי למיסמך ולא נימא כפשיטא כיון דנופל סברת דיוקא דידה שוב אין נאמנות להעד דלא האמינו חכמים להעד רק בצירוף דיוקא דידה ולמה צריך עוד לומר דהעד בעצמו סומך ע"ז דהאשה לא תדייק מעצמה דנהי דאין העד סומך ע"ז מ"מ אין לו נאמנות כלל כיון דלא שייך סברת דייקא ודוחק לומר דכוונת הנמוק"י בלשון וסמיך כיון דאית לה מידי למיסמך כוונתו על האשה דלשון וסמיך שכ' הנמוק"י אינו במשמעות על האשה דא"כ הו"ל וסמכה כו'. וגם בשו"ת נוב"י מ"ק סי' ל' מדקדק כך בלשונו שכ' בזה"ל אלא שנסתפק שלא נאמין להעד שהוא משקר לפי שהוא בוטח שהאשה לא תידק שהאשה תאמר בדדמי שמת כו'. וכפל עוד זה הלשון בא"ד תיכף אח"כ ושכ' ומשקרים לומר שראו ההעלאה לפי שסומך עצמו שהאשה תאמר בדדמי כשיתוודע לה שטבע בעלה במים כו' ואפשר שכוונתם עפ"י מ"ש הנוב"י שם בסי' כ"ז דגם בטעמא דע"א נאמן משום דאשה דייקא ומינסבה ג"כ שייך למילתא דעל"ג דהיינו לומר דעי"ז דאשה דייקא ומינסבא א"כ איכא על העד אימת הודאי ולא אימת הספק יעו"ש. ולכך הוסיף הנמוק"י וגם הנוב"י לומר דהעד סמוך ע"ז דהאשה לא תדייק כלל מחמת דתאמר בדדמי דבזה ניחא יותר דבהאי טעמא דאמרינן משום דייקא דידה והכא לא מדייקת לא נסתר גם סברות מילתא דעל"ג כל עיקר כיון דאינו על העד אימת הודאי רק דסמוך בדעתו להיפוך לומר דבוודאי לא תדייק האשה ורק בוודאי תסמוך על בדדמי:
ובזה יש לתרץ מה שהקשה המלחמות וז"ל ועוד מדסמכו רבוותא בע"א ביבמה לשוק דמהימן ואע"ג דליכא למיסמך עלה דדייקא דהא היא לא מהימני הא איפשט דטעמא דע"א מהימן משום דבמילתא דעל"ג לא משקרי הלכך אף ע"א במלחמה נאמן עכ"ל ולפי הנ"ל יש לחלק ולומר דביבמה לשוק איכא על העד אימות ספיקות טובא חדא שמא יתגלה שקרותו ע"י שיבוא בעלה ושנית אפילו אם לא יבוא בעלה. ג"כ מסתפק אולי לא סניא לי' או לא מרחמא לי' ושפיר תדייק האשה בעצמה והוי כאימת הוודאי שכ' הנוב"י. וזה דוקא ביבמה לשוק דלא שייך בדדמי משא"כ בע"א במלחמה דשייך סברות בדדמי והלא קא מחדש הנמוק"י לומר דהעד סמוך ע"ז וברור אצלו דבודאי לא תדייק האשה מחמת דתאמר בדדמי:
א"כ אין על העד רק אימת הספק זה בלבד שמא יבוא בעלה. ועכ"פ אין דומה מילתא דעל"ג זה דגבי ע"א במלחמה למילתא דעל"ג דלגבי יבמה לשוק ולפיכך י"ל דאף דמיפשטא לי' דביבמה לשוק נאמן העד היינו כנ"ל דאף דהיא בעצמה לא מהימנא משום דליכא לגבה סברת דייקא היינו לגבי עצמה דיודעת בעצמה אי מרחמת לי' אי סניא לי' ולכך חוששין אנחנו אולי סניא לי' ולכך לא תידוק כלל וכל זה רק לגבי עצמה משא"כ לגבי העד דאינו יודע אי סניא לי' שפיר הוי על העד נוסף על אימת הספק תפשוטו שמא יבוא בעלה. עוד איכא עליו אימת ספק זה דשמא היא לא סניא לי' והוי לגבי העד כאימת הודאי מחמת דאינו ידוע לו אי סניא לי' משא"כ בע"א במלחמה דאיכא סברות בדדמי סמוך העד דבוודאי לא תדייק האשה. ולא עוד אלא אפי' באימת הספק דשמא יבוא בעלה ג"כ י"ל דאינו אימת הספק כ"כ לגבי ע"א במלחמה דיש לחשוש שמא העד עצמו אומר בדדמי. ולפיכך סומך בעצמו דבודאי לא יבוא בעלה וע"כ לא כתבו התוס' ד"ה טעמא דעד אינו אומר בדדמי רק שאינו מעיד כך לפני הב"ד וכדכתבו התוס' דלא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי וכ"ז להעיד על זה וכמו שמבואר בשאר לשונות הפוסקים דמה לו להעד לצרה זו להעיד בדבר שאינו ברור לו וכ"ז כשטעם נאמנות העד שהאמינו חז"ל הוא מחמת על"ג בלבד משא"כ כשטעם הנאמנות של העד שהאמינו חז"ל הוא רק משום דיוקא דידה וזולת זה חשדינין לי' להעד במשקר ממילא חיישינין הכא ג"כ למשקר ואף דבמילתא דעל"ג לא קמשקרי אינשי שוב י"ל אולי גם העד בעצמו סומך עצמו שלא יתגלה שקרותו ושלא יבוא בעלה מחמת דחושב בעצמו דמן הסתם הוא כבר מת. וחושב בדדמי ואיך נוכל לצרף סברות המילתא דעל"ג שני פעמים לומר דמשום הכי אינו משקר משום דבמילתא דעל"ג לא משקרי אינשי ולומר עוד דמשום הכי אינו אומר כלל בדדמי דזולת מילתא דעל"ג הוי חיישינין דאינו משקר כלל ורק דאומר בדדמי ואף דכתבו התוס' דאף אינו אומר בדדמי משום שהדבר יהי' גלוי והלא מה"ט כבר אמרנו לסלק חששות דשמא משקר דחיישו לה חז"ל בע"א במלחמה דליכא סברת דייקא א"כ א"א לצרף סברות מילתא דעל"ג שני פעמים. ועכ"פ אינו דומה מילתא דעל"ג דלגבי יבמה לשוק למילתא דעל"ג דלגבי ע"א במלחמה. והנה קושיות המלחמות הנ"ל הי' אפשר לתרץ בפשיטות עפ"י דברי התוס' דבדף צ"ג ע"ב ד"ה ע"א ביבמה שכתבו דהאבעיא הוא אי סמכינין אדיוקא זוטא דידה או בעי דיוקא רבה א"כ אפשר לומר דנהי דקי"ל דע"א נאמן ביבמה לשוק היינו דסמכינין אמילתא דעל"ג בצירוף דיוקא זוטא משא"כ בע"א במלחמה דאיכא סברת בדדמי י"ל דליכא אפי' דיוקא זוטא ג"כ מחמת שהאשה סומכת על בדדמי אך ורק דמ"ש מתחילה ניחא יותר דבזה מתורץ גם מה שכ' עוד המלחמות הנ"ל בזה"ל וסוגיין נמי בעלמא כי האי טעמא כדאמרי' במס' ר"ה בקידוש החודש. דחד מהימן מ"ט כל מילתא דעל"ג לא משקרי בה אינשי ואע"ג דהתם עבידא לגלויי טפי הא לא מספקא לן בגמ' דודאי הכי נמי עבידא לגלויי הוא כו' עכ"ל. דלפי מ"ש עיקר החילוק דבין האבעיא דיבמה לשוק ובין האבעיא דע"א במלחמה הוא רק משום דאין סברות דמילתא דעל"ג דומים להדדי. ובזה יש לראות גם על מה שפלפל בנוב"י מ"ק סי' כ"ח ומביא עוד מקומות בש"ס הנאמרים במילתא דעל"ג די"ל דהמילתא דעל"ג דלגבי ע"א במלחמה ליכא על העד אפילו אימת הספק מחמת שגם בעצמו סובר דהוא בדדמי דמת. והגם דאפשר לפי נוסחות הרי"ף בטעמיה דבדדמי הוא משום דשמא סניא לי' א"כ אפשר לסתור דברים שכתבתי דאיכא גם בע"א במלחמה על העד אימת ספק זה דשמא לא סניא לי' האשה וכמו ביבמה לשוק מ"מ עכ"פ לפי נוסחות רש"ל דלא מטעם חשש דסניא לי' אמרי' כאן דבדדמי ורק דמצד עצמו חיישי' כאן לסברות דבדדמי א"כ שפיר איכא לחלק בין מילתא דעל"ג דלגבי יבמה לשוק ובין מדעל"ג דלגבי ע"א במלחמה וכמש"ל באריכות עכ"פ היוצא לנו מכל האריכות הנ"ל לסתור דברי קרבן נתנאל הנ"ל אף לפי נוסחת הרי"ף דמחמת חשש סניא לי' חיישינן לבדדמי סכ"ס הוא רק טעם וסברא של חשש בדדמי ועכ"פ לפי טעם של חשש בדדמי דעי"ז נסתר סברת דייקא ומינסבא שוב חיישי' להעד במלחמה למשקר ואינו דומה להאשה בעצמה שאמרה מת וקברתיו דלא חיישינין למשקרת וא"כ ליכא סברא כלל לומר דמחמת דהיא נאמנת גם העד א' נאמן דדוקא לעיל גבי יבמה לשוק דליכא שם סברת דבדדמי כלל וכלל שפיר קאמר בלישנא דא"ד דכיון דהיא נאמנת ולא חיישינין למרחמא לי' גם העד נאמן וכמו כן ביבמה לשוק דאיכא סברת סניא דגדולה שנאה השונאת כו' כמ"ש התוס' שם בד"ה כי תיבעי לך ג"כ ניחא מה שהקשו התוס' שם מהא דהיא נאמנת לומר מת בעלה. ואח"כ מת בנה ולא חיישינין לסברת סניא לי' דגדולה שנאה השונאת כו' א"כ כ"ש דעד אחד נאמן משא"כ הכא באבעיא דע"א במלחמה אף לנוסחת הרי"ף דמשום סניא לי' חיישינין לבדדמי עכ"פ הוא רק כדי שנחשוש להעד במשקר כיון דליכא דיוקא דידה ע"י סברות דבדדמי ודוקא לגבי העד חיישינין למשקר משא"כ אצל האשה לא חיישינין כלל למשקרת ממילא שוב לא שייך כלל לומר סברא זו כיון דהיא בעצמה נאמנת כ"ש ע"א ולפיכך הוכרח תב"ש לומר ס"ק קמ"ג דדעת התוס' לפרש האבעיא אפילו במת וקברתיו משום חשש שמא משקר:
והנה הא דהקשה תב"ש על שיטה זו דא"כ מה משני בשני ת"ח דאיירי דאסקוהו וחזינהו לאלתר כו' כיון דס"ס חיישינין שמא משקרו והוא קושיות הה"מ וליכא למימר כמ"ש הרמב"ן דאמרו סי' מובהק שהי' במקום המוצנע דהרי התוס' כ' מפורש בד"ה וקאמרו סימנים דאיירי בטב"ע עם סי' שא"מ א"כ ע"כ בחיים ראה אותו סי' וע"י סימן זה יש לו טב"ע א"כ מאחר שהוא בעצמו אומר שראה אותו בחייו למה נאמן די"ל דראה הסימן ובאמת אינו מת עכ"ל הב"ש והניח בצ"ע. והנה הגם הא דהחליט הב"ש לפרש דברי התוס' דע"י הסי' שא"מ מכירו בטב"ע אינו מוכרח דיותר ניחא לפרש בכוונת התוס' דרק ע"י הצירוף של הסי' שא"מ עם טב"ע שוב לא חיישינין לבדדמי וכדכתב בשאלות ותשובות העה"ג סימן ע"א וכבר הזכרתי זה לקמן סי' י"ד אחר שהעליתי דברים האלו על הכתב נזכרתי שדברים ההם מבוארים בדברי המגי' שבט"ז ס"ק ס"ג להשיג על קו' הב"ש כנ"ל אולם לפענ"ד אין זה השגה על קו' הב"ש דאף על פי כן בזה אינו מתורץ קו' הב"ש דהלא עכ"פ איכא חששא דשמא משקר במה שאומר שמכירו בטב"ע א"כ אינו מועיל הסי' שא"מ אף שהוא ג"כ במקום המוצנע כיון דעל הסי' שא"מ לא סמכינין כיון דסי' ל"ד להאי תירוצא דא"נ מהני עפ"י טב"ע שכתבו התוס' א"כ א"א לסמוך רק עם הצירוף של הטב"ע ממילא איכא חששא דשמא משקר דדוקא על חשש דבדדמי בלבד שייך לומר כמ"ש העה"ג סי' הנ"ל דכיון שמחזיק דבריו בסימנים מאמינים לו שמה שאמר שמכירו בטב"ע אמר אמת ולא בדדמי דסברא זו מועיל רק דלא ניחוש דילמא אומר העד בדדמי אבל לחשש דשמא משקר העד וסי' שא"מ לא מהני כיון דסימנים ל"ד להאי תירוצא דא"נ שבתות הנ"ל מה מועיל צירוף הטב"ע שמא משקר כל עיקר ואומר שמכירו בטב"ע אף שאינו מכירו כלל א"כ אף לפי"ז קשה קו' הב"ש מה שהניח בצ"ע ולתרץ קו' זאת נאמר כמ"ש הלח"מ לתרץ קו' הה"מ ואחר שהאריך שם בדברים הללו כ' בזה"ל והך ודאי קו' אלימתא הוא עד שאמרתי לתרץ זאת הקושיא דה"ק לעולם דטעמא משום דאיתתא דייקא ומינסבא וכ"ת הכא לא דייקא הכא דייקא ודייקא כיון דשמעה האשה שאמר לה העד שתעלו לבעלה מ"ה איכא לידע אם מת או חי בשלמא כשלא אמר לה שהעלוהו אמרה בדדמי ודאי שלא עלה ומת אבל כיון שידעה שעלה דייקא ומינסבא עכ"ל הלח"מ ודייק לסברא זו מדברי התוס' בד"ה והא מים דכמלחמה דמי ושכוונת התוס' לכוונה זו יעו"ש:
והנה הגם שנראה מדבריו שהי' נוסחתו בדברי התוס' ולכך אמרה בדדמי ודקאי על האשה הצריכה התרה להנשא ובאמת הנוסחא שלפנינו הוא בדברי התוס' ולכך אמרו בדדמי דמשמע דקאי על הנשים המעידים על שני ת"ח (ואפשר דגם לפי הנוסחא שלנו בדברי התוס' בלשון רבים ואמרו בדדמי י"ל דג"כ קאי על השני נשים של השני ת"ח) דהם אמרו בדדמי אך באמת לשון התוס' אינו סובל כן ויותר נראה לפרש כוונתם דגם שכתבו התוס' ד"ה טעמא. דהעד לעולם לא יאמר בדדמי ורק דחיישינן למשקר אין הכוונה שגוף עדותן הוא שקר כל עיקר ורק די"ל דבזה הוא משקר דאף דלפי דבריו הוי ברור שמת זה הוא שקר ורק דאומר בדדמי וכמו שס"ל לרש"י לשיטתו דחיישינין דהעד אומר בדדמי וכדפי' רש"י בד"ה והכא לא דייקא ושניהם אמרו בדדמי כו'. וגוף החשש דלגבי מים הוא דהעד אינו חושש להמתין בכשיעור שתצא נפשו וכדמבואר, בדברי רש"י ד"ה אשתו אסורה ואעפ"י שיש עדים כשרים שטבע שמא צף מתחת המים ויצא דמבואר דהחשש דלגבי ע"א הוא דתיכף שרואה טביעתו אף שלא שהה עד שתצא נפשו אומר בדדמי וכדמבואר בדברי הלח"מ בדברי הרא"ש שהשיג על הראב"ד דהביא ראי' מהא דטבע חסא דבמים שיל"ס אין העד אומר בדדמי דכ' הלח"מ דדוקא במים שיל"ס שיוכל לראות אם עלה עומד ורואה שם אם עולה ואינו אומר עד שרואה אם עולה אבל במים שאל"ס מפני שאינו יכול לראות אם עולה אם לאו אינו ממתין שם עד שתצא נפשו והובא סברת הלח"מ הלז גם בעטרת פז. ועכ"פ כמו דהחשש הוא לשיטת רש"י דחיישי' להעד שאומר בדדמי כן הוא החשש לשיטות התוס' דאף דס"ל דעד אינו אומר בדדמי ורק דאינו נאמן משום דאשה לא דייקא מ"מ היינו לא דחיישינין שהעד משקר בגוף עדותו לומר שמת אף שאינו יודע שמת ורק דחיישינין דאף דהעד לא שהה שם עד שת"נ מ"מ אומר מת סתמא וזה הוא שקרותו של העד שמעיד רק עפ"י בדדמי א"כ שפיר כ' התוס' על הנשים המעידים דאף שלא ראו שהעלום אמרו בדדמי דזה הוא שקרותם דאף דלא שהו עד שת"נ אמרו מת סתמא. וכן מצאתי בשו"ת נוב"י סי' ל' ד"ה ומה שהשיג הרב ש"ב הנ"ל שכ' שם. ואמנם אנחנו חושדין לפי שראו שטבעו הם מדמין שמתו ולכך מעידין שמתו ממש כו'. וגם אח"כ כ' בא"ד וא"כ נוכל לומר שבא לפשוט ממה שמאמינים הנשים שראו ההעלאה ואינם חושדין אותן שראו רק הטביעה ומשקרין לומר שראו ההעלאה כו' יעו"ש א"כ כמו כן גם לדעת התוס' דהפשטן סבר שלא ראו ההעלאה כלל ג"כ איכא למימר דלא חשדינין להו כ"כ במשקרים גמורים בגוף עדותן רק שאנו חושדין שכשראו הטביעה ולא שהו עד שת"נ מ"מ על סמך דבדדמי מעידין בדבר ברור שמת וזה הוא השקר דחשדינין להו ולזה כיוונו התוס' בד"ה והא מים הנ"ל מה שכתבו על הנשים המעידים ולכך אמרו בדדמי ובזה הי' ארווח לן לתרץ קו' הב"ש הנ"ל על שיטות התוס' אפי' חוץ מסברת הלח"מ הנ"ל ורק כיון דגם בחשש השקר הוא מחמת שכסבורין בדדמי א"כ שוב איכא למימר לפי פירושו של העה"ג הנ"ל בסי' ע"א דכוונת התוס' אינו כמו שפי' הב"ש דע"י הסי' שא"מ יש להם הטב"ע ורק דצירוף הסימנים שא"מ עם הטב"ע מתני לסלק חשש דבדדמי וכמ"ש העה"ג הנ"ל ומאחר דלפי המסקנא דאיירי דאסקנהו קמן כו' ונסתלק חשש של בדדמי ע"י ההכרה של הטב"ע בצירוף הסי' שא"מ א"כ שוב לא חיישינין למשקרים גמורים כן הי' מקום לומר קצת לתרץ בזה קו' הב"ש. אמנם הא גופי' טעמא בעי דלמה ניחוש לשקר שאומרים על הנראה להם בדדמי משקרים ואומרים להעיד בדבר ברור. ולמה לא נימא ג"כ שהם משקרים גמורים לומר שמת אף שלא מת. כיון דעיקר סברת האבעיא דכיון דהאשה לא מדייקה וסומכת בדדמי שוב אין ע"א נאמן כל עיקר א"כ למה לא נחוש גם למשקרים גמורים וכן מבואר בלשון הב"ש ס"ק קמ"ג הנ"ל די"ל דראה הסי' ובאמת אינו מת ובודאי גם מסברא נראה כך דהא כמו שהוא ענין שקר שאומרים על דבר שמדמים בדדמי להעיד בדבר ברור כן יש לחשוש על שקר גמור. וכמבואר בדברי התוס' בסוגיא דטרוד בפועליו דלכך נאמן הבעה"ב במיגו משום דאף זהו הוא שקר שאומר על מה שמסתפק לומר דבר ברור ה"ה כאן שמוסיפין לומר מת וקברתיו או מה שמוסיפין לומר ששהה עד שת"נ הוא שקר גמור ועכ"פ דקיימינין בשיטה זו דאין לע"א נאמנות מחמת דהאשה לא מדייקא וא"כ כיון דאין להעד נאמנות כלל מה"ת לא נחוש לשקר כל עיקר: