אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן י

סימן ט

על המבואר בשו"ת נוב"י מ"ק סי' כ"ז וסימן כ"ט בעד מיתה הנוטל שכר להעיד אם מועיל עדותו ומביא בשם המ"ב לחלק בין הנוטל שכר סתם או שהותנה עמו אם יועיל עדותו דכשהותנה עמו הוא פסול דאורייתא משום נוגע בעדותו. וגם בעדות אשה פסול מדאורייתא וכ' בשו"ת נוב"י הנ"ל דזה תלוי בפלוגת' דהסמ"ע והע"ש ומסיק להוכיח כדעת הסמ"ע להכשיר נוגע בעדות אשה. הנה לפענ"ד יש לצדד ולהביא ראי' קצת דגם בעדות שקרובים כשרים נוגעים פסולים כיון דלהכיר גט בטב"ע גילוי מילתא בעלמא הוא. וכמו שכתבתי לעיל בס"ס שלפ"ז דלכך צורבא מרבנן נאמן ע"י טב"ע משום דהוי רק גילוי מילתא בעלמא וכדין הכרת אחי הבת דקרובים נאמנים בו אפילו מדאורייתא ואעפ"כ שליח שהוא נוגע אינו נאמן להעיד עליו וכמבואר בתו' גיטין דף כ"ז ע"ב ד"ה מעולם ובפוסקי' שם וכ"ש עדות אשה שמה שקרובים נאמנים להעידה הוא רק מדרבנן משום עיגון ומדאורייתא אין דבר שבערוה פחות משנים לא כ"ש שנוגעים פסולים להם. אך אמנם הנה צריך לחפש בטעמו של דבר כיון דנוגע מטעם קורבה למה לא יוכשר והיא גופא קשי' והי' אפשר לומר אע"ג דנוגע לא נחשד ומטעם קרוב אתינין עלי' יש לפוסלו בעדות דהא דקרובים כשרים לה היינו שהאשה שמעידי' עלי' להתירה היא קרובת העד. אבל נוגע שהעד הוא קרוב לעצמו לענין ממון ולעצמו אינו נאמן י"ל דגם להתירה אינו נאמן דלענין זה עדות אשה ושאר עדות שוין דבעינין שיתקיים כל העדות שבאו להעיד עליו ואם בטלה מקצת העדות בטלה כולה. והנה בשו"ת נוב"י הנ"ל מפלפל מזה וכתב דגבי עדות אשה שא"צ עדות גמורה רק בירור הענין לא אמרינין בי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והביא ראיות לדבר. ולפענ"ד יש להביא ראי' דגם בזה שא"צ לעדות גמורה והאמינו בו ע"א צריך שלא ימצא בעדותו גם איזה דבר שלא יאומן עליו מעבד שהביא גיטו וכתב בי' כל נכסי נתונין כו'. דפליגי בי' אביי ורבא דלאביי מתוך שאינו נאמן על הנכסי' גם על עצמו אינו נאמן חזינין דאע"ג דעל השיחרור לאו מתורת עדות נאמן דהאיך מצינו שהאדם נאמן על עצמו אלא דאקולי בי' רבנן שיאומן אדם על עצמו וקולא זו דעדות שבטלה מקצתה שלא תתבטל כולה לא הקילו בו יותר משאר עדות שבתורה. ורבא דפליג עליו וס"ל דנאמן על עצמו לאו מקולי עדות של בפ"נ ובפ"נ אתי עלה לומר דבי' לא אמרינין עדות שבטלה כו'. אלא דאזיל לטעמי' דס"ל גם בעלמא בעדות גמורה דפלגינין דיבורי' גבי פלוני רבעני וכו'. כמ"ש הר"ן במקומו וכדאסתפק שם בענין קרוב שהביא גט וכתוב בו מתנת נכסין אי נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ על הגט או דדוקא עבד עצמו כיון דלגבי דידי' אין שם עד פסול עליו משא"כ קרוב בי' אמרינין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והן דברי הראב"ד שמחלק בין דינא דפלוני רבעני. ובין הכותב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לאחד מהם דפליגי בי' ר"י ור"ל יעוי"ש ברא"ש מכות ומש"ה נסתפק הר"ן גם בזה ומסיים כיון דעיקר השיחרור עפ"י העדים החתומים והקרוב אינו אלא מגלה שזה חתימתן לא אמרינן בי' עדות שבטלה וכו' אבל בעד מיתה שהעד מעיד על גופו של ההיתר שמת בעלה ועל פיו ניתרת משמע מתוך דבריו דאמרינין בי' עדות שבטלה כו'.

ומה שהקשה שם בשו"ת נוב"י הנ"ל מהא דבן בעלה נאמן ולא חשבינין לי' לנוגע שיעיד בשביל ירושתו. דבנגיעה לא שייך פלגינין דיבורי' דלא כ"ע דינא גמירי יעוי"ש. נלפענ"ד לתרץ דהש"ג לא נחית שם רק להשמיענו דזכרים אינם פסולים מהמת שנאתם כמו נשים ומנגיעה לא מיירי. ומיירי כגון שלא הניח ירושה אחריו ומה"ט נ"ל בפשיטות דלטעמא דנוגע משום חשש שקר פסול גם בעדות אשה פסול והש"ג מיירי באופן דליכא נגיעה ובל"ז אין לדמות זה להאי דריבית דהתם י"ל שסבר המעיד כמו שיאומן לפסול חבירו משום שלקח אצלו מעות שלו בריבית. כן יאומן שיתחייב להחזיר לו. וגם שם צ"ע דאי הב"ד אומרים לו דע שאינך נאמן לגבי עצמך. א"כ משוך ועומד מהנאתו הוא ולמה לא יועיל עדותו לפסול חבירו יהי' איך שיהי' בנידון זה דאין היתר האשה תלוי בירושתו רק שדבר אחד גורם לשניהם שיבואו לומר מיתת הבעל גורמת התרת אשתו וירידת יורשיו לנחלה בזה לא יטעה שיאמינו לו דהכל יודעין שאין אדם נאמן על עצמו. ואם נרצה לומר שאכתי נוגע מחמת זה תיקשי על כל עד המעיד ניחוש שמא מעיד מחמת שנתן עיניו בה. ובשביל זה נחשד לשקר ואי דאינו יכול לישא אותה כדינא דמתני' נימא לאו כ"ע דינא גמירי אלא ודאי דאין זה סברא ואין לומר דלא חיישינין לי' כל זמן שאין אנו רואין ריעותא דנגיעה ומה"ת נאמר שרצה לשאנה ז"א דהא ניחא במעיד ואין רוצה לשאנה. אבל אם בא לשאנה אח"כ ניחוש לו שהעיד בשביל זה ונפסול עדותו למפרע ומתני' משמע דהוא ניהו לא ישאנה הא לאחר תנשא ולא חשדינין לי' שיעיד שקר מחמת שרצה לישא אותה כי הי' סובר שמותר לשאנה ומתני' מיירי ע"כ באופן שאנו חושדין אותו למפרע כגון שלא הי' לו אשה בשעת עדות ואם מתה אחר העדות רשאי לשאנה. ולא חשדינין לי' שהעיד בשביל שישאנה ג"כ כיון דאין ריעותא לפנינו ונוכל לתלות הנשואין במה שמתה אשתו רק בהנ"ל שלא הי' לו אשה אנו חושדים ומחזיקים אותו דמעיקרא יהיב דעתי' עלה. וא"כ גם לעלמא יופסל ע"כ ז"א ומאחר דאנו אומרים לו שאינו נאמן ועומד בעדותו העדות כשירה לאחרים. וא"כ אין ראי' לנוטל שכר שרצה להכשיר גם לדעת הסמ"ע יעוי"ש וההוכחה מהא דבן בעלה נאמן לדברינו אין ראי' כלל דנוטל שכר חשדינין לי' שמעיד בשביל שכרו משא"כ בן בעלה שאין אנו מורידין אותו לנחלה עפ"י עצמו שוב אינו נוגע ולומר שמא טועה בדין ונתכוין מתחילה לכך א"כ קשיא מתני' דלא ישא ודייקינין מינה הא לאחר כו' ומה התם דחזינין דמעיקרא הי' דעתו לכך דמש"ה אסרינין לה עליו אעפ"כ לאחרים עדותו מועלת כ"ש בן בעלה שלא בא ותבע חלק ירושתו שלא נחשוש שמא הי' דעתו לכך, ולדרכינו דנוגע גם שהוא מצד קורבה עדותו בטלה דלענין עדות שבטלה מקצתו כו' עדות אשה ושאר עדיות שוין בה ג"כ לא קשה אמאי יאומן בן בעלה הא לגבי עצמו הוי קרוב ונימא עדות שבטלה כו'. דלגבי עצמו אין האדם בגדר עד פסול רק בע"ד ואינו שייך בו עדות שבטלה וכו' ודינו כדין פלוני רבעני וכו' ופשיטא שאין לדמות להא דאמרינין אדם קרוב אצל ממונו ל"א שפירושו לדעת הראב"ד דנגד ממונו הוי עד פסול ולא בע"ד ומבטל שאר העדיות שהעיד עמו דהתם בא לחייב את ממונו לחייב סקילה לשורו א"כ אין מגיע לו הנאה מעדותו רק הפסד שרוצה ליזק בממונו. ובממון היכא שאין מחייב את ממונו רק מחייב עצמו ליתן ממון הודאתו כמאה עדים רק כיון שבא לחייב מיתה לשורו וגזירת הכתוב דכמיתת בעלים כו' כשם שאין יכול לחייב עצמו בהודאתו כך אינו יכול לחייב מיתה לשורו עכ"פ לא עדיף מאלו העיד על קרובו שחייב מיתה ושם עד פסול עליו. אבל במה שמעיד שזכה בממון אינו מעיד על הממון רק על עצמו שזכה במעון. וא"כ אינו בגדר עד פסול רק בע"ד ממש. ובזה מיושב קו' שו"ת הנוב"י הנ"ל שהקשה לדעת הע"ש דנוגע מטעם קורבה מלוה ולוה יצילו ועפ"ז ניחא דלזכות אין שם עד עליו אמת שהוא מקשה לשיטת הע"ש אשר תירץ לשיטתו דנוגע מטעם קורבה למה לא נימא דפלגינין דיבורי' ויוכשר על חלק השותף וכ' הע"ש משום עדות שבטלה וכו'. משמע דמדמי לי' לפלוני רבע שורו דג"כ הוי בגדר עד פסול. אבל לפענ"ד אין נראה כן דכל עמה שמע אדם על עצמו בדיני נפשות בין לזכות ובין לחובה או בממון לזכות אינו בגדר עד פסול. והא דלא אמרינין פלגינין דבורי' גבי שותפין משום דלא אפשר כיון שזו השדה שבא להעיד עליו הם שותפים בה או שקנאוהו ביחד או ירשוהו ואם יקח מהם בטענת גזילה שלקחוהו מגזלן או שמורישיו גזל ואחד מהשותפים רוצה לפסול עידי מערער כשישאר חצי השדה ביד שותף השני יהי' לו חלק בו דמאן פליג להו. וכל זמן שלא חלקו ויצא מתחת ידם. חלק משדה המשותפים שלא מחמת א' מהשותפים אזי יש לו חלק במה שנשאר לפניהם. וא"כ הוא נוגע בעדות וגדולה מזו י"ל דאפילו קרוב ליורשי הבעל יכול להעיד לה שמת בעלה. ולא שייך בזה עדות שבטלה מקצתו וכו'. דכל עצמותו של דין זה יליף לה בירושלמי מדין קרוב שמבטל עדות הכשירים יעו"ש ברא"ש מכות ובר"ן פ"ק דגיטין. וא"כ ממקום שבאנו מה קרוב אינו מבטל אא"כ נתכוין להעיד עליו ולחד דיעה בעי כונה והגדה בב"ד אבל בלא כיונו אינו פוסל דלא נצטרף עם הכשרים. מעתה גם בעדות אשה הקרובי' שראו מיתת בעלה לא נתכונו רק להעיד לאשתו שכשרים לה ולא לקרוביהם שהם פסולים להם ולא נעשית עדות אחת שיבטל קצתה את קצתה ולא דמי לכתב נכסיו לשני בני אדם כו' דהתם כיון שחתמו על שניהם נעשת כאלו העידו לפני ב"ד על שניהם ונצטרפו להיות עדות אחת משא"כ אם העידו בב"ד מת פלוני. אינם מתכונין להעיד על קרוביהם עכ"פ נלפענ"ד דיש לומר דנוגע גם שהוא מטעם קרוב פסול לעדות אשה היכא דלא שייך למימר בי' פלגינין דיבורי' כגון דנוטל שכר לשיטת המ"ב והנוב"י דמשוי' לי' לנוגע גם בעדות אשה פסול וכמ"ש להביא ראי' מדין עבד שהביא שיחרורו וכתוב בו כל נכסי:

ואומר אני מה דפשיטא לי' להנוב"י דנוטל שכר להעיד בתנאי פסול לעדות ממון ד"ת משום נוגע ונמשך בזה אחר דעת המ"ב זלה"ה ולא פקפק על המ"ב רק לעדות אשה. דג"כ מפשט פשיטא לי' להע"ב דנוטל שכר פסול דלענין עדות אשה איירי והנוב"י תלה לה בפלוגתא דהסמ"ע והע"ש דלדעת הסמ"ע פסול גם לעדות אשה. ולדעת הע"ש כשר בעדות אשה ולפענ"ד דנוטל שכר אי שם נוגע עליו. גם לענין ממון שקרובים פסולין להעיד תלוי בפלוגתן דהסמ"ע והע"ש דלדעת הסמ"ע והמ"ב נמשך לדעתו פסול ולדעת הע"ש כשר גם בעדות ממון והוא דבשלמא לטעמא דפסע"ע דנוגע משום חשש שקר אתינין עלה כיון דיש לו הנאה בעדותו נחשד לשקר. גם נוטל שכר מעדותו כיון דמקבל הנאה ע"י עדותו נחשד עליו. אבל לטעמא דהע"ש דאין חשוד לשקר רק דאדם קרוב אצל עצמו. בזה אין לפסול עדותו דדוקא היכא שנהנה מגופו של עדות שמעיד בו לחבירו. והוא שותף עמו בהנאה. א"כ קרוב הוא לאותו עדות. כיון דמעיד על עצמו הוא דפסלי'. אבל בנוטל שכר להעיד בגופו של עדות לא יתערב בהנאתו עם עי שמעיד לו רק שיש לו הנאה על ידי העדות שמקבל עליו שכר. אם כן כל עיקרו של עדות על הרחוק המעיד ולשקר לא נחשד בשביל הנאתו א"כ כשר מדאורייתא. ושמו מורה עליו שקרא לעד שיש לו הנאה מעדות נוגע בעדות ר"ל שנוגע בגופו של עדות. אבל נוטל שכר אינו נוגע בגוף העדות ואינו מעיד על עצמו רק על אחרים והעדות גורמת לו הנאה והרי בכ"מ שהוזכר בתלמוד פסול נגיעה ורובן בח"ה בב"ב הכי איתנהו שמעיד לשותפו לפסול עידי המערער שיזכה שותף בשלו ויזכה גם הוא בחלקו והרי זה מזכה שותפו בעדותו וזוכה עמו ג"כ באותו עדות או מוכר באחריות ושלא באחריות שמעיד ללוקח לפסול עידי המערער רוצה שהלוקח יחזיק בשדה ולהעמיד ממכרו ביד הקונה וגם הוא נהנה שאינו חוזר עליו כ"ז שהשדה בידו שנתן לו בעד הדמים שקיבל או שנהנה מעדותו כשיבא בע"ח יגבה ממנו ולא יהיה לוה רשע וכו'. והרי זה מהנה לחבירו בעדותו שמזכהו בקרקע. וגם הוא יהנה מקרקע זו שתשאר ביד הקונה שיצא בו י"ח או אחד מהשוק מעיד להלוקח לפסול עידי מערער. ויש לו עדים שיוכל אח"כ להוציא השדה מיד הלוקח הרי זה נוגע בעדות דעדות זו מועלת לחבירו הלוקח היום ואח"ז תועיל לו שיוכל להוציא מידו והשני נוח לו יעו"ש. וכן באומר תנו מנה לבני עירי כלם נוגעים בענין שמעידים עליהם דאותו הנאה שמגיע לעניים הוא גם להם כיון דכל מחסורם עליהם כל מה שיתנו להם כאילו נותן להם ומעידים על עצמם ובריש הפרק דפריך הני נוגעין בעדותן ג"כ כיון שמעידים שדרו בו ברשות המחזיק שלש' שנים באים לזכות המערער בשדה ולהעיד עליו וגם על עצמם שדרו בו ברשות המחזיק ונ"ל להביא ראי' דנוטל שכר להעיד אפי' בתנאי עדותו כשר מדאורייתא ולא הוי נוגע דאלת"ה קשי' טובא לר"י דס"ל בכתובות דמ"ו דמוציא ש"ר אינו חייב ק' סלע עד שישכור עדים ויתמו יעו"ש דיליף שומא שומא. א"כ בטלת דין מש"ר שהעדים מקדימין לבית הסקילה כיון שאם הי' ידוע לסנה' שהבעל שכר אותם ע"ד שיועיל עדותן לא הי' מקבלין עדותן. אף אם לא ידעו מהזמה וכה"ג דהעדים פסולים מצד אחר זולת הזמה לאו בני הזמה נינהו כדמקשינין בב"ק לאביי דלמפרע הוא נפסל ממתניתין דגנב עפ"י שנים וכו'. ואס"ד דלמפרע הוא וכו' כיון דאיזמי להו אגניבה וכו' אגלאי מילתא דכי מסהדי אטביחה פסולין הוי עיי"ש. וזה השוכר עדות שקר בודאי שוכר אותו ע"מ שיועיל עדותן ודל הזמה מכאן אין עדותן עדות ולא בני הזמה נינהו ש"מ כדאמרן דמדאורייתא כשרים ורבנן הוא דפסלוהו משום קנסא ולא להקל עליהם באו ומש"ה יש בהם הזמה ובני הזמה נינהו. ומעתה דהוכחנו דנוטל שכר להעיד כשר מדאורייתא בכל גווני. א"כ ממילא מוכח דטעם נוגע משום קורבא ובנוטל שכר שאינו נהנה מגוף העדות אין שם נוגע עליו דאי הטעם משום דנחשד לשקר בשביל הנאתו אין סברא לחלק בין היכא שנהנה מגוף העדות או שנהנה מעלמא ע"י עדות דאידי ואידי נחשד לשקר ובטלת דין הזמה במש"ר. ועוד יש קצת ראי' מדלא מוי לה במתני' דפ' ז"ב בהדי פסולי ערות ולא מני רק פסולי קורבה או מחמת עבירה ולא אישתמיט תנא למיחשבינהו. דגם שהם בחזקת כשרות אינם נאמנים בחשודים לשקר אלא ודאי דנוגעין אינם חשודין לשקר ומטעם קורבא אתינין עלה וקרובים כבר תנא להו ואתי במכש"כ דמי קרוב יותר מאדם לעצמו ונ"ל דהא דלא מני להו לנוגעין התם משום שהן פסולי דאורייתא ולא קחסיב שם אלא פסולי מדרבנן דמהאי טעמא לא חשוב שם גזלן ועבדים יעוי"ש בתוס' ונראה להביא ראי' מפרקין דשבועות העדות דתני התם במתני' נוהגת ברחוקים וכו' בכשרים וכו'. ואינה נוהגת אלא בראוין וכו'. ומפרש בגמ' חד אמר מלך וח"א משחק בקוביא ומה שהכריח לתנהו אמוראי משום דקשי' להו מאי קממעט תנא במשנתינו אם קרובים הא תנא להו בפירוש אי פסולי מחמת עבירה תנא להו ע"כ דממעט עוד מין שאינו ראוי דלא הוי שמעי' מרישא ומפרש חד במלך. דמלך אין שם פסול עליו ורק שאינו ראוי להעיד או משחק בקוביא ג"כ לא הוי שמעינין מרישא דסתם פסול איירי בפסול דאורייתא ואס"ד דנוגע מטעם חשש שקר פסול אמאי לא מפרשי דאתי למיעוטא נוגעין דהי' מתפרשא כולה מתני' בחדא מחתא בפסול דאוריי' וסדר פסולין הוא מונה פסול מחמת קורבה ופסול מחמת שנחשדו לשקר מחמת עבירה שעברו ופסול שנחשדו לשקר מחמת נגיעה וא"ל דלישנא דאין ראוים משמע שהמניעה מצד העדים ונוגעין הנגיעה מעכבתן ואי בעי מסלקו נפשייהו (וגם קודם הסילוק ראוים להעיד) היא גופא קשיא אמאי לא חשיב להו תנא במתני'. כיון דחזינין דמני לנשים וקרובי' ופסולים אע"ג דכלהו חד טעמא כיון שאין עדותן מועלת לא בני קרבן שבועה הם ואמאי לא חשוב גם לנוגעין דאינם בכלל פסולין כיון דאפילו בכלל אינם ראוים להעיד לא אתי אלא ודאי כדאמרן דנוגעים אינם חשודין לשקר ומשום קרוב אתינין עלי'. וא"כ הוא בכלל קרובים ובמשכ"כ דאדם קרוב אצל עצמו:

ונ"ל להסביר הענין דמאי טעמא באמת לא נחשדו לשקר בשביל הנאתו ונ"ל עפ"י המבואר בסנהדרין דכ"ז בפלוגתא דאביי ורבא במומר אוכל נבילות להכעיס דלאביי פסול ולרבא כשר דרשע דחמס בעינין יעוי"ש ברש"י ורי"ף ז"ל כיון דחזינין דעובר על תורה משום הנאת ממון חשוד להעיד שקר ג"כ ולעבור על לא תענה בשביל ממון אשר יתנו לו יעוי"ש. וכ"ז בהנהו פסולי אבל סתם עדים אשר חזקת בני ישראלים כשרים הם ולא יעברו על התורה משום הנאת ממון. אינם חשודים לשקר בעדות בשביל שום הנאת ממון ואפילו אם נוטלין שכר להעיד לא יעידו רק מה שידעו באמת. וגם אביי לא פליג עלי' דהאי סברא רק דס"ל דאפילו אוכל נבילות להכעיס דלא רשע דחמס הוא כיון שעבר עבירה שחייב מלקות רשע מיקרי אבל מודה דיש רשע דחמס ג"כ דהיינו בעובר עביר' שיש בו הנאת ממון וכדומה פסול לעדות גם שאינו חייב עלי' מלקות חשוד לשקר בשביל הנאת ממון. אבל בעדות כשרים אין הנאה המגיע ע"י עדותן פוסלתן ויוכל להיות דאם הי' עדים אסורים ומוזהרים בלאו שלא ליטול שכר מעדותן אם נטלו שכר הי' עדותן פסול מדאורייתא כיון דעברו על מה שמוזהרים משום חימוד ממון א"כ שם רשע דחמס עלייהו וחשודים להעיד שקר ג"כ אבל כיון שאינם מוזהרים על נטילת שכר בלאו ואפילו בעשה אינם מוזהרים שלא יטלו רק שמוזהרים שיעידו בחנם מקרא דכאשר צווני דילפינן ממנה כל לימוד תורה וקיום מצוה שמוטל על אדם לקיימו הגם שהוא בינו לבין חבירו יקיימו בחנם יעיי"ש בבכורות ולא מצינו דעובר על מ"ע שהוא בקו' ועשה ולא עשא' מחמת חימוד ממון כגון שלא נטל לולב ולא עשה סוכה וכדומה מחמת הפסד מצוה שיהי' פסול לעדות ונהי דכשהמצוה לפניו ויכול לעשותה מחמרינן עליו טפי מלאו דמכין אותו עד שתצא נפשו מ"מ בעבר ולא עשאה וכבר עבר זמנה אין שם רשע עליו ותדע דהא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם כ"ז שלא שב אין מקבלין ממנו דזבח רשעים כו' כמבואר בחולין ועולה מכפרת על חייבי עשה אפילו במזיד ולא עשה עליהם תשובה כדמוכח בזבחים דף. גבי על מי שחייב עולה דאין לך אדם מישראל שאינו מחויב עולה יעו"ש ולא קרינן לה זבח רשעים וגם זה עבר על מצות עשה בשב וא"ת שלא רצה להעיד בחנם ולקיים מצות עדות בחנם ואין להשיב מעבר על דרבנן שנפסל לעדות בדבר שיש בו חימוד דהתם עבר על דבריהם בקום ועשה ומיקרי רשע כדאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי לי' עבריינא אבל במה שהוא בשב וא"ת לא מצינו אפילו במ"ע שהיא מהתורה שיהי' פסול לעדות וגם בנוטל שכר להעיד כיון דכל עצמות האיסור הוא שמחויב לקיים מצות בחנם וכיון דכבר קיבל שכר והעיד לא קיים המצוה שהי' מוטל עליו לעשות בשביל חימוד ממון בשביל זה לא יצא מחזקת כשרות ועדותו כשר מדאורייתא רק מטעם קנס שקנסוהו רבנן:

ועכ"פ העולה מכל הדברים דמהראיות הנ"ל נראה דנוגע לא מטעם חשש שקר נגעו בה. רק מטעם קורבא וכפי שכתבתי להסביר בטעמו של דבר. דחזקת בני ישראל כשרים שלא יעידו עדות שקר בשביל הנא' שמגיע להם ומש"ה נראה דאין שם נוגע בעדות כ"א היכא שהוא נהנ' בגוף העדות שמעיד על חבירו בין לזכות ובין לחובה מעיד על עצמו ג"כ ואי אפשר למיפלג דיבורי' אינו נאמן אבל לא בנוטל שכר דאין לו חלק בגוף העדות וא"כ נוטל שכר כשר מדאורייתא גם בעדות ממון וכ"ש בעדות אשה. ולאו מטעמא דהנוב"י הנ"ל. אלא מטעם דאין שם קרוב עליו כיון דאין מעיד על עצמו כלל. ואה"נ היכא שמעיד על קרובו שמת ובא לב"ד ומתכווין להתיר אשתו ולהוריד בניו לנחלה אפשר לומר מתוך שמעיד בעדות זה על הקרוב והרחוק ונתבטל במקצת בטלה כל העדות דבענין עדות שבטלה מקצתה לא מקילינין בעיגונא טפי משאר עדות וכדהוכחנו לעיל מדברי הר"ן בגיטין ולענין אם הוא פסול מדרבנן עכ"פ בעדות אשה נ"ל דנהי דאין לדמותו לפסולי מדרבנן שהכשירו אותם בעדות אשה דהתם משום דלא האמינו להם בעדות ממון ובעדות אשה משום עיגונא הימנוהו רבנן אבל בנוטל שכר מטעם קנס אתינין עלי' אין לחלק בערות אשה לשאר עדיות אך יש לדון בדבר דע"כ לא פסלו חכמים עדותו אלא כשהעיד לפנינו אבל אם נטל שכרו והעיד בב"ד והלך למדה"י ואח"כ נודע לב"ד שנטל שכר עדותו קיימת וטעמו של דבר כיון דבאמת הבע"ד שנתן לו שכר על עדותו לא איסורא קעביד כדינא דהתם דיליף מאמת קנה וכו' שאם לא מצא מלמד בחנם עיי"ש. וכן בכל המצות וכיון דלא עביד איסורא רק המקבל עבר על עשה דכאשר צווני ניקום וניקנוס לבעל דין שיתבטל עדותו ויהי', קרח מכאן ומכאן והעד יאכל וחדי אתמהא אבל כשהעד לפנינו קנסינין לי' להעד כיון שלא רצה לקיים מצות עדות בחנם כתורה שלא יהי' ממש בעדות שהעיד בשכר. וממילא יוכל הבע"ד לחזור עליו כיון דאדעתיה דהכי יהיב לו שיעיד והרי פסלוהו רבנן וא"כ קנסינין להעושה איסור וא"ל דלתקנו חכמים שיחזור הממון לבעל דינו ויהי' עידותו קיימת מיד בין יחזור או לא ז"א מתרי טעמא חדא דבממונא לא קעביד לאיסורא רק בעדות שלא רצה להעיד לו בחנם ובמה שעושה איסור קנסינין לי' שיתבטל עדותו וממילא יוחזר הממון ולא שיחזיר הממון ועדותו יהי' קיים. ועוד נ"ל דהאיך נקנוס אותו אם נאמר להחזירו לבע"ד אין מקום כיון דכבר קנהו מדאורייתא דמדעתי' יהיב לי' א"כ הנותן כאינש דעלמא לגבי' ובשביל קנס לא ניתן לזה מתנה וגם דליתבי' לעניים אין מקום כמו דלא קנסוהו רבנן לכל מצות עשה בשב וא"ת שיתן לעניים דמה נסתכר בקנס ההוא על ביטול המצוה אף זה כמוהו ממש. וקנסוהו שיתבטל עדותו ויוחזר ממון בדין לבעל דינו כיון דאשתכח שאינו ראוי לעדות ולענין היכא שהוא גילוי מילתא בעלמא דכשרים לה קרובים ופסולין ולפי מ"ש לעיל ס"ס שלפ"ז מדאורייתא כשרים כיון דלאו אמילתא דאיסורא ולא אממונא קא אסהידי שהתורה לא הצריכה עדים רק על ממון. או מילתא דאיסורא בדבר שבערוה או בחיוב מיתה כפשטא דקרא לא יקום ע"א באיש לכל עון כו' והצריכה שנים ופסלה קרובים ורשעים משא"כ בדבר שאינו לא ממון ולא א' מהם רק גורם לדברים הללו א"צ עדים כלל יש מקום לומר דרשאין ליטול שכר עליו כיון דאין שם עדים עליהם ואינם בכלל מצות עדות שצריך לקיימה בחנם רק ממכשירי מצוה וע"ז לית לן קרא שיהי' צריכין לעשותו בחנם ועפי"ז יש מקום קצת לומר במה דמחלק שם בבכורות בין שכר הבאה ובין שכר מילוי הזאה וקידוש יעו"ש ברש"י שהטעם משום שכר טרחו. ולכאורה צ"ע דמי לא עסקינין שעומד אצל המעיין והגם שלשון הבאה מורה על הבאה ממקום א'. עכ"פ ליפלוג וליתני במילוי גופא בין שהוא ממקום קרוב או רחוק ולדרכינו ניחא דדוקא שכר הזאה וקידוש שהוא גוף המצוה האמור בה ונתן עליו מים חיים אל כלי. שפירושו עירוב האפר במים והזאה שכ' ולקח איזוב וטבל במים וכו' הוא דאסור ליטול עליו שכר אבל הבאות האפר שאינו אלא מכשירי מצוה הזאת וגם מילוי מים אינו מגוף המצוה כיון דאם מצא שאוב ועומד א"צ לשאוב לשם מי חטאת א"כ אינו אלא מכשירי מצוה ורשאי ליטול עליו שכר כמו על דבר הרשות וכן נאמר לענין זה כיון דאין כאן שום עדות כיון שלא נגמר שום ענין על ידו אין זה בכלל מצות והוא עד או ראה כו', ויהי' איך שיהי' אי רשאי ליטול עליו שכר עכ"פ בעבר ונטל שכר לא פסלינין עדותו במכש"כ מעדות דעלמא שקרוב פסול לו ונוגע ג"כ מטעם קורבא ואם יזכני הש"י ב"ה נכתוב אי"ה במקום אחר עוד לבאר באריכות מזה:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה