אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן ט

סימן ח

שאלה בעגונה אחת שמק' בריגיל שכ' כבוד הגאון המפורסי' אבד"ק לבוב להתירה ואח"כ חזר ואסרה ושוב שנית רצה להתירה. אך ורק שדן את העדים כמוכחשים וכ' להבד"ץ דק' בריגיל שיציעו הענין ההוא לפני זאת אשר כתבתי להרב הגאון הנ"ל והגב"ע מגוף הענין המה בכתובים בשו"ת של הרב הגאון הנ"ל אשר הוא ת"י:

זאת אשר כתבתי להרב הגאון הנ"ל. מחמת שכת"ר דן את העדים שהעידו בק' בריגיל בשנת תקצ"ה לפ"ק כמוכחשים במקצת הוכרחתי להרבות בחקירות ובדיקות עדים שעל הסימנים ולא נמצא שום הכחשה ביניהם אפי' אחר החקירה וחקרנו בדברי אחי בעלה שהוא כשר להעיד כמבואר בב"ש ס"ק י"ד דאף למי שהוא מיראי הוראה אין מקום לפקפק במקום בנים יעוי"ש (דבודאי אם הי' איזה פקפוק בזה. אזי הי' שייך הפקפוק גם על הגדת הסימנים כיון דאין הסימנים במקום מוצנע וגם קודם עדותן נתפרסם מקודם סימנים ההם הנמצאים בנטבע שנמצא בק' דעמביץ וע"כ לא מספקא לי' לבעל המ"ל פי"ב מהל' גירושין הל' י"ו אי החמש נשים נאמנים על ההכרה במים שאל"ס רק משום דכבר יצאתה מאיסור דאורייתא יעוי"ש. משמע מזה דאין חילוק בין גוף העדות על המיתה ובין כשהעדות הוא על ההכרה) ולעיין בשו"ת ח"ץ סימן צ"ה מה שמביא שם בשם שו"ת מהרי"ט וכמו כן חקרנו בעדות בנה אף שהוא בן בעלה. והנה אפי' אחר החקירה והדקדוק היטיב לא נמצא שום הכחשה ביניהם כי אחי בעלה ר' שלו' אומר לעמוד בדבורו שמתחילה. איך שמן שומא אחת יודע שהי' לאחיו בצווארו ועל שומא שני' אינו יודע ממנה אבל אינה מכחישה כי בודאי אפשר שהי' לו לאחיו עוד שומא שלא נודעת לו. וגם אמר במפורש שכשהעיד עדותו לפני הבד"ץ דק' בריגיל לא הי' כוונתו כלל שלא הי' לאחיו רק שומא אחת ולא יותר. ורק שלא העיד רק על מה שנודע לו ולאשר לא שאלו אותו הב"ד על שומא שני' לא הוצרך לפרש דבר זה. איך שאחת נודעת לו ושומא שני' לא נודעת לו ובאמת עיינתי בגב"ע שהוגבה בק' בריגיל ואין שם שום משמעות היפך מזה. בדברי העד בנה ר' פנחס בגוף עדותו נמצאו דברים מכונים עם מה שהעיד לפני הב"ד הנ"ל שעל שומא אחת מעיד בת"ע ועל השומא שני' הגם שלפי דמיונו כרחה לו קרוב לודאי שהי' לו ג"כ שומא שני'. אמנם אינו יכול להגיד עלי' בת"ע ורק שינוי אחרת יש בדבריו לפנינו ממה שאמר לפני הב"ד דק' בריגיל בסתם שהשומא היא בצד שמאל ולפנינו אמר שאינו זוכר אם קרוב לצד שמאל או קרוב לאמצעות העורף. אמנם כפי הנראה אין דבר זה נקרא בשם שינוי דאף אם הי' קרוב לאמצעות העורף ג"כ יוכל להיות נקרא בשם צד שמאל דעכ"פ אינו בצד ימין ואף עפ"כ שאלתיו על ככה והשיב שכעת ברבות החקירות ובדיקות יש לו בעצמו ס' זה אם מחמת שכבר עבר עוד יותר משנה משעה שהעיד בק' בריגיל נולד לו כעת ספק זה או שאף בעדותו שבק' בריגיל כן היתה כונתו ורק מחמת שלא נחקר כ"כ היטיב לא ביאר דבריו היטיב וגם עוד מה שהוסיף לפנינו יותר על עדותו שבק' בריגיל שנדמה לו קרוב לודאי שהי' לאביו שני שומות ושהיתה אחת קטנה ואחת גדולה ושהיו שניהם סמוכים זל"ז כרוחב חצי אצבע גם זה לא נקרא שינוי מה שלא ביאר כן מפורש בעדותו הראשון ואעפ"כ שאלתי אותו גם ע"ז והשיב שהגם שאינו זוכר בבירור לתת אמתלא לדבריו מה שלא ביאר כן מתחילה במפורש מ"מ יוכל להיות שמחמת שאמר שהשומא שני' אינו יכול להגיד עלי' בת"ע ולכך לא ביאר כל הצורך בזה. בדברי העגונה עצמה אין שום שינוי ורק שהוסיפה לפנינו ששני השומות היתה אחת קטנה ואחת גדולה שהיו סמוכים זל"ז כרוחב חצי אצבע ומתחילה אמרה שהיו סמוכים בפחות מרוחב אצבע. וגם זה אינו בכלל שינוי דכרוחב חצי אצבע דכונתה על יותר מחצי רוחב אצבע שיעורו שוה כרוחב פחות מרוחב אצבע, וגם מה שלא ביארה מתחילה מפורש שהיתה אחת קטנה ואחת גדולה גם זה אינו בכלל שינוי ובפרט שעיקר כונת הב"ד הי' רק לשאול אותה אם הי' לו שומא אחת או שתים מחמת שנולד סכסוך מזה ולא חקרו יותר וכאשר לא חקרו אצלה אז על הקאלטין לזאת מאחר שלא נמצא שום שינוי והכחשה מדברי העדים א"כ לא מבעיא על שומא אחת שמספיק עדות ר' פנחס הנ"ל שאומר שהי' בצד הצואר מצד שמאל שומא אחת אלא אפי' על ב' השומות יש עדות העגונה שהי' לו ב' שומות. ואף שהיא אינה יודעת אם מצד ימין אם מצד שמאל הלא בזה יש עדות ר' פנחס שהשומא או השומות שהי' לו היו בצד שמאל כאשר נמצאו ולא שייך בזה הפקפוק שמפקפק בס' בת עיני ד' ק' אם שייך בעדות אשה דבר ולא חצי דבר כמבואר בח"מ סי' ל' סעיף י"ג כיון דכאן הוי דבר שלם בעדות העגונה דהי' לו ב' שומות על הצואר ורק מאשר נסתפקו לנו אם המה היו כאשר נמצאו עתה בצד שמאל על זה יש עדות ר' פנחס שהיו מצד שמאל:

וגם גוף האריכות שמאריך בזה בס' בת עיני הנ"ל ג"כ לא מסתברא כלל ולא מבעיא בהגדת סימנים כמו בנ"ד דאף אם נניח דהוי נ"ד עדות חצי דבר מ"מ לענין הגדת סימנים כדי להכיר את המת בודאי לא בעינן דבר שלם דדוקא לענין סימני שערות דבעינן שיראו העדים את עדותן שייך לומר כל דלא ראו את כל העדות הוי עדות חצי דבר משא"כ לענין הגדת סימנים דמועיל בידיעה בלא ראי' ואפי' לא ראה בעצמו כלל את העדות רק שיש לו ידיעה מפי אחיו או מפי אחרים שהי' לו שומא או שומות ג"כ מהני ובעדות המהני בידיעה בלא ראי' בודאי לא בעינן דבר שלם א"כ בודאי בענין הגדת סימנים לא צריך לפנים דלא בעינן דבר שלם אלא אפי' בענין שנסתפק בו הס' ב"ע הנ"ל דהיינו בעדות מיתה ג"כ נראה לפענ"ד פשוט מסברא כיון דאף בכל גוונא דעדות אשה מהני עדות ידיעה בלא ראי' כמו עדות עד מפי עד מפי עבד וכו'. בזה בודאי לא בעינן דבר שלם דהרי אין לך עדות חצי דבר יותר מהמעיד עד מפי עד מפי עבד וכו' שהוא אינו יודע כלל רק מה ששמע מפי אחר או מפי עבד וכו'. אח"כ מצאתי שמפלפל בכיוצא בזה בס' עזרת נשים ד' י"ג ע"ב וצל"ע:

ולזאת ראשון תחילה נאמר מאחר שהפקפוק של כתה"ר הוא רק מחמת ההכחשה שהן בדברי העדים ומאחר שנתברר לפני שאין שום הכחשה בדברי העדים ולא שום שינוי נמצא בדבריהם. מעתה קמה וגם נצבה היתר העגונה שכתב כתר"ה זה איזה שנים ואם רצון כתה"ר לסמוך על ההתרה שיצא ממנו בראשונה. הנה אין לפקפק כלל מחמת איזה הכחשת עדים כי אין שום הכחשה ביניהם:

אך אמנם בגוף דברי תשובתו תיוהא קא חזינא ולא יכולתי לעמוד על מה שמבואר בזה"ל בתשובתו. הנה מצד הכרת הפנים אין להקל כיון שלא ראו אותו בעת שהעלוהו מן המים וגם דיש מכה ומיא מרזו למכה כו'. מבואר מדבריו דמשוה נ"ד לאישתהי דמים והוא תמו' כיון שהוחלט מפוסקים דכשראוהו בתוך שעה ראשונה בהעלאתו מן המים הוי חזיוי' בשעתי' וכאן הלא מבואר בגב"ע שהעיד ר' וואלף ב"ר בער שהגוי שבא להודיע סיפר לו כשהעלו ההרוג מן המים בא תיכף והודיע ומיד הלכו העדים והכל הי' בתוך שעה אחת א"כ חזיוי' בשעתי'. וגם מעדים ראשונים שהם ר' שמעון ב"ר שמחה ור' יצחק בר' אהרן אורי שג"כ העידו שבתוך התחום הי' מונח ומיד שהודיעו הערלים הלכו מיד והכירוהו וכמבואר בגב"ע הנה יש במשמעות לשון עדות זה דלפי שיעור ההליכה של הערלים והולכת העדים להכירו הי' הכל בתוך שיעור שעה אחת דאל"כ איזה כונה וצורך לעדות זה וגם מלשון הבד"ק דעמביץ שכתבו בזה"ל אח"כ כשהובא לכאן ההרוג הנ"ל לקוברו הנחנו אותו בחצר בהכ"נ כו'. וכתבו בדבריהם שקצת אנשים מפ"ק הכירו אותו ג"כ בטב"ע רק שזה הי' אחר איזה שעות משעת שהועלה מן המים מבואר מזה דלהעדים ראשונים לפי שיעור הליכה של הערלים והליכות עדים לשם יכול להיות הכל בתוך שעה הראשונה ובודאי אין צריכין לחשוש כלל שמא כשמצאוהו הערלים לא הלכו תיכף להעיר ולהודיע דלמה נחשוש לחששא רחוקה הלא תולין במצוי אף להקל ומסתמא תיכף כשהעלוהו הערלים מן המים הלכו מיד להעיר להודיע ואין זה זה אפי' בכלל ספק אישתהי רק כודאי לא אישתהי ומכ"ש דאפי' בספק אישתהי דעת הפוסקים המובא בב"ש ס"ק פ"ב דעד מפ"ע תלינן להקל ומכ"ש דאין צריך לחוש ולהחמיר דלא הלכו הערלים תיכף. והנה כ"ז על לשון של הערלים הראשונים הנ"ל. אכן דקדוקים האלו הוא למותר כל עיקר כיון דמפורש בדברי העד ר' וואלף ב"ר בער שאמר שסיפר לו הגוי שתיכף כשהעלוהו מן המים בא תיכף להודיע ושמיד הלכו העדים ושהכל הי' בתוך שעה אחת ומלשון שסיפר לו הגוי משמע דהוי מסל"ת בלי שאלה מוקדמת. ובפרט שלדעת הט"ז מהני אפי' בישראל המעיד בסתם מפי גוי ומשמע דלדעתו מהני בישראל המעיד אפי' להחולקים בגוי מפי גוי דמדכתב הריב"ש שאין הכותי בקי להכיר אם חבירו הי' מסל"ת משמע דאם הי' בקי להכיר הוי תלינן מסתמא להקל אף בכותי א"כ בישראל שבקי להכיר ממילא לדעת הט"ז החולק על המ"ב המבואר בב"ש ס"ק נ"א י"ל דלדעתו בישראל האומר מפי כותי אין בו מחלוקת כלל. וגם י"ל דבנ"ד גם המ"ב מודה כיון דטעמו של המ"ב הוא מחמת שדרך ישראל לשאול על חבירו. אבל בנ"ד אין דרך ישראל לשאול אם הי' ההכרה תוך שעה. וגם אין הכל בקיאין בחילוק שבין תוך שעה לאחר שעה. ולא עוד אלא דבנ"ד י"ל דאפי' אמר הגוי ע"י שאלה ג"כ מועיל כיון דהגדת הערלים על מציאת ההרוג בודאי יש להם דין דמסל"ת דאפי' כשיודעים הערלים שמחפשים בעיר אחר יהודי ג"כ הוי מסל"ת כמבואר בש"ע א"כ אפשר אח"כ לשאלו על השהי' וכמבואר בסעיף ט"ו כותי שהסיח ל"ת אע"פ ששאלו אותו אח"כ כו'. והנה הגם דיש לצדד ולומר דדוקא באיזה ענין השייך לעדותו הראשונה יכולין לשאלו משא"כ זה אין לו שייכות להגדתו ההאשונה שהי' רק על המציאת של ההרוג. ועתה שמשיב על השהי' הוי כמו עדות אחרת כל עיקר דז"א כיון דעכ"פ זה שאמר תחילה שתיכף למציאתו הלך לעיר הוי ודאי מסל"ת א"כ אף הגדתו על שיעור הליכתו ששהה כשהלך ושיעור חזרתו לשם עם העדים להראות להם מקום הנחתו כל זה תלוי בעדותו הראשון ויכולין לשאול אותו ע"ז סוף דבר שאני מתמה על מה שמשווה כת"ר כ"ד לודאי אישתהי דמים ולדעתי אף ספק אישתהי לא הוי רק ודאי לא אישתהי ועתה אשוב אתפלא על מה שכתב כ"ת בלשונו הזך וגם דיש מכה ומיא מרזו למכה כו' דמבואר מדבריו דבנ"ד אין ריעותא רק מחמת דמיא מרזו למכה והלא יש ריעותא גדול' מזה דאין כאן היכר פ"פ ופדחת כיון דבהלחיים שהוא פ"פ ובפדחת יש בהם נקבים ממכת הקורדם א"כ הוי כאילו אין פ"פ ופדחתו קיים ומדוע לא חשש לריעותא גדול' הזאת וכאשר מבואר עוד מדבריו נגלה דלא חשש כלל לריעותא גדול' הזאת דאל"כ לא שייך כלל היתר של שו"ת עה"ג בצירוף טב"ע עם סימנים דלא שייך רק בטב"ע שע"י הכרה בפ"פ ובפדחת רק דאינו טב"ע טוב מחמת שהוא לאחר ג' ימים. אבל כשאין כאן הכרה בפ"פ ופדחת לא שייך כלל קולת העה"ג ומוכח מזה דלא חשש כת"ר כלל לריעותא הזאת. אמנם לא ביאר טעמו:

והנה הגם דלכאור' הי' מקום לומר ולתרץ דברי כת"ר משני התמיהות שתמהתי עליו דאפשר שלא רצה כלל להתיר עפ"י עדים הראשונים מטעם זה כיון דלדבריהם הי' הפ"פ והפדחת חבולים והוי כאין הפ"פ והפדחת קיים ולכך אינו מתיר רק עפ"י מה שכתבו הבד"ק דעמביץ דפ"פ ופדחת וחוטמו קיימים רק שהי' חבול קצת בפניו ובמצחו ונראה כמה חתכים ואח"כ כתבו שקצת מאנשים פה"ק הכירו אותו ג"כ בטב"ע רק שזה הי' אחר איזה שעות משעה שהועלה מן המים ולפי שלא רצה כת"ר לסמוך על העדים הראשונים הנ"ל מטעם דלדבריהם אין הפ"פ ופדחת קיימים. לכך לא רצה להתיר רק עפ"י דברי האנשים ההם והמה לא ראו אותו רק אחר איזה שעות. ולכך כ' כת"ר דנ"ד הוי בודאי אישתהי אך אמנם אליבא דאמת תשובה גנובה היא זו ואין בה ממש. דבודאי א"א להכחיש האמת שדברי הב"ד ההם ודברי העדים אינם סותרים זא"ז כי איך יעלה על הדעת על שום ב"ד לכתוב מקודם דברי העדים שגבו בת"ע ואח"כ כתבו דברי עצמם דכאן פ"פ ופדחתו קיימים וזה סותר לדברי העדים וע"כ דאמת כן הוא שהי' בו נקבים וחבלות ממכות הקורדם רק שאח"כ נסתמו הנקבים ולא הי' נראה כ"א חתכים לבד וכאשר אמר כן במפורש העד ר' יצחק ב"ר אהרן אורי שכשהיו הנקבים פתוחים לא הכיר אותו ורק אח"כ כשנסתמו הנקבים הכיר אותו בטוב ועכ"פ כיון דידענו שהי' לו מכת קורדם וחבול בפניו מנ"ל לומר זה דמחמת שנסתמו הנקבים לאח"כ ושמחמת זה קוראים הבד"ק דעמביץ בשם פ"פ ופדחת קיימים שוב הוי בשם פ"פ ופדחתו קיימים גם לענין הדין דשוב הוי הכרת פ"פ ופדחתו ואנן מה נענה אבתרייהו דאימא כיון שהי' חבול בפניו ממכות הקורדם אף שנסתמו הנקבים לאחר מותו. ג"כ אין זה בכלל פ"פ ופדחתו קיימים. וזה בודאי אין לומר דכשאין פ"פ קיימת וא' אומר שמכירו מ"מ בטוב דיהי' מהני כיון דקתני אין מעידין אלא על פ"פ וכו' וגם חוץ לזה אני מסתפק למאוד אם יש לסמוך כלל להתיר העגונה עפ"י דברי הב"ד שאומרים שקצת אנשים הכירו אותו ג"כ בטב"ע כיון דדבריהם סתומים. ואינם מפורשים אם היו אומרים האנשים דכונתם על טב"ע דצורה דאל"כ אפשר לחשוש דכוונו לטב"ע של הגוף דהא אף דאין בודקין עידי נשים בדו"ח וכמבואר סעיף כ"א. מ"מ צריך לשאול אותו איך ראה או ידע וכמבואר שם בב"ש ס"ק כ"א. א"כ מכ"ש כאן דצריך לשאול כונתם אם טב"ע דגוף או דצורה וצל"ע בדיעבד אם לא שאלו אותם אם יש לסמוך על סתמא דמילתא דכונת הטב"ע נאמר על הצורה. והגם שמבואר בלשון הב"ד שכתבו וקצת אנשים פה"ק הכירו אותו ג"כ בטב"ע דמלשון ג"כ משמע כמו העדים הראשונים שהעידו על טב"ע דצורה וגם כתבו דזה הי' אחר כמה שעות דקאי כ"ז אטב"ע דצורה, מ"מ כיון דמוכח שהב"ד לא שאלו במפורש כונת האנשים דא"כ הי' הדבר מבואר במפורש שאמרו האנשים מפורש על טב"ע דצורה. א"כ נהי דסמכו עצמם הב"ד על סתמא דמילתא דסתם טב"ע נאמר על הצורה. מכל מקום מנ"ל דיש לסמוך בזה לדינא להתיר את האשה. ובפרט שהבית דין הזכירו דברי האנשים ההם רק דרך אגב וגררא בעלמא:

אך אמנם כשאני לעצמי מסתבר דבזה יש לפענ"ד מקום להקל עפ"י המבואר בק"ע סימן קע"ב דגופו שלם היינו כשאינו חסר אבר או קצת אבל אם נפצע בא' מאיבריו ואפי' חסר קצת בשר נראה דמעידין עליו כו' יעוי"ש. והנה הגם דלא כ"כ רק על גופו שלם היינו שאינו חסר אבר ואינו מוכח מזה דאף בפרצוף אינו מזיק הפצעים. הנה מצאתי למהרח"ש דף מ"ג דכ' אחר שמסיים דנקטינן מכל הני רבוותא דלדעת ר"ת היכי שגופו שלם ואינו נחבל בפנים פי' שכל הפרצוף קיים מעידין אף לאחר ג"י ופי' נחבל בפנים היינו שחסר אבר או קצת אבר. אבל אם נפצע בא' מאיבריו ובלי שום חסרון לא. וכן נראה מדברי מהרי"ק וכן הוכיח הרב ב"י בתשובות סי' ו' עכ"ל מהרח"ש. א"כ הרי מפורש בדבריו דאף בחבלה שבפניו אינו מזיק הנפצע בלי חסרון ורק דמהרח"ש שם חולק על מ"ש הב"י להקל אף בחסר קצת בשר וכ' מהרח"ש שם ע"ז דלא מצא ראי' לדבריו ולא ידע מנין לו דיש חילוק בין חסר קצת אבר לקצת בשר יעוי"ש. ועכ"פ באינו חסר גם מן הבשר אף בנפצע בפ"פ לא נקרא נחבל בפנים. והנה הגם דבק"ע ובמהרח"ש מיירי הכל לדעת ר"ת. לענין הקולא שמקיל ר"ת להעיד אף לאחר ג"י דהוא רק מדרבנן ואינו מוכח מזה לענין גוף ההכרה שבפ"פ ופדחת דהוא דאוריי' ולשיטת החולקים על ר"ת שבסעיף כ"ה לא הוי שום הכרה רק כשהפ"פ קיימים. אך י"ל דהוא דבר הלמד מענינו דכיון דאין הפציעה שאינה עם חסרון בשר נקראת בשם נחבל בפניו. א"כ הוי פ"פ ופדחתו קיימת ולא נקרא חבול. ועוד דהגם דרבו גם רבו השיטות והפירושים בדעת ר"ת מ"מ אנן ניזול בתר בתרא המבואר בתשו' אחרונים דמבואר בשו' נוב"י מ"ק סימן מ' דאף בגופו שלם לא התיר ר"ת לאחר ג"י כ"א באינו נחבל בפניו יעו"ש וגם במ"ב של הנוב"י סימן נ"א בתשו' בנו וכיון דהנוב"י מדייק כן מלשון התו' והרא"ש משמע דכן הוא אף לשיטת הב"י המובא בב"ש ס"ק ע"ד לענין מה שמבואר שם בסעיף כ"ה דמקיל ר"ת בטב"ע בלבד אף בלא סימנים דגופו ומוכח מכל זה דלדעת ר"ת חמור הא דלאחר ג"י מגוף הכרת פ"פ ופדחת שהרי לאחר ג"י בעי דוקא שאינו נחבל בפניו משא"כ בגוף ההכרה דמקיל ר"ת אף בלא פ"פ ופדחת כלל ומאחר דבענין נחבל בפניו שבעדות דלאחר ג"י שלדעת ר"ת אמרינן דהפציעה בלי חסרון נקרא אינו נחבל ה"ה וכ"ש לענין גוף ההכרה אפילו להחולקים על ר"ת דהוי הכרה טובה כשנפצע בפניו רק שהוא בלא חסרון. והנה הגם דבשו"ת נוב"י סימן מ' הנ"ל מבואר בדבריו שם דמחמת שהי שני פצעים. א' על פדחתו. והשני על חוטמו ושני מקומות הללו הם עיקר הכרת הפנים. ובהם היתה החבלה פשיטא דלכ"ע לא מהני אפשר דמיירי בחסר גם מן הבשר וכדברי מהרח"ש הנ"ל. וגם אפשר הא דמדייק דלכ"ע לא מהני היינו מחמת ריעותא טובי דהוי בנידון דידי' דהגוף נחתך מן הראש והיו הפצעים הנ"ל. וגם הי' בודאי לאחר ג' ימים. אבל היכי דאין ריעותא רק מחמת ההכרה לבדה י"ל דמודה הנוב"י דהפציעה היכי דאין בו חסרון בשר דלא נקרא נחבל בפניו לקלקל ההכרה שבפ"פ ופדחת

א"כ בנ"ד דכפי דברי העד ר' יצחק ב"ר אהרן אורי. אף שהי' בו חבלות בפ"פ ובפדחתו מתחת הקורדם מ"מ לא הי' בו רק חתך בעלמא וכדאמר העד ההוא במפורש שאח"כ איז דאס פה מיט הנקבים ציא גיצוגין גיווארין מבואר מזה שנסתמו הנקבים ולא נשאר רק חתך בעלמא וכמו שכתבו גם הבד"ק דעמביץ שהי' רק חבול קצת ונראה כמה חתכים ועכ"פ מוכח מזה דלא הי' שם חסרון בשר. דאם הי' שם חסרון בשר א"א הי' שהנקבים יסתמו לגמרי ושיהי' רק כמו חתך בעלמא וכיון דלא הי' חסרון בבשר דאף מהרח"ש מודה דהוי כלא נחבל בפניו. ושפיר הוי הכרה בפ"פ ובפדחת והלא יותר מזה מבואר בק"ע סי' תי"ב בשם הצ"ץ דאפי' כשנקלף העור נקרא פדחתו ופ"פ קיימי' ואף דבתשובותיו דשם סימן מ"ה כ' דאין לסמוך על עד זה היינו משום דהעד אמר בעצמו שע"י שהי' העור נקלף לא הכירו כ"א ע"י זקנו:

וגם בזה כתב בשו"ת עה"ג סימן ע"א דהכרת הפרצוף שע"י התעוררת הזקן שפיר נקרא הכרת הפרצוף. א"כ מכ"ש בנ"ד דאומרים העדי' שהכרתם הוא טוב' בלי שום ספק. והעד השני שהוא ר' יצחק ב"ר אהרן אורי הנ"ל. חזינן דדקדק היטיב דכשהיו הנקבי' פתוחי' אמר שלא הכירו ורק אחר כך כשנסתמו הנקבי' נראה דזה נקרא שפיר הכרה גמורה בפ"פ ופדחת מכ"ש עם הכרה טובה שבחוטמו שלא הי' בו חבלה כלל. ונהי דאפשר לפקפק בעדותו של ר' שמעון ב"ר שמחה שאמר שהכירו אף כשהיו הנקבי' פתוחי' דזה י"ל דהוי כמו חסר בשר בעת שהי' הנקבי' פתוחי' ומי יוכל להכריע בין תשו' ב"י דלא נקרא נחבל בפני' אף עם חסרון בשר ובין מהרח"ש החולק עליו בחסרון בשר עכ"פ בעדותו של העד השני שהוא ר' יצחק ב"ר אהרן אורי ודאי דאין בו שום פקפוק כלל וא"ל דעפ"ז יש לכו מקום חומרא בנ"ד דלדעת הויש מחלקין שבסעיף כ"ח חיישינן בע"א לבדדמי בראה הטביעה וה"ה לידע הטביעה לדעת הרבה פוסקי' ונהי דבנ"ד לא נתוודע כלל הטביעה רק בשעת מציאתו הלא מבואר בלשון שו"ת עה"ג ריש סי' ע"א דכתב בזה"ל דע"כ לא קאמר הרא"ש שלא חיישינין לבדדמי אלא היכי שלא ידע כלל מטביעתו או מאבידתו שנאבד דמשמע דמשווה לידע מאבידתו כדין ידע מטביעתו וכן משמע בק"ע סי' תי"ד מלשון הצ"צ ובנ"ד בודאי נודע מאבידתו לכל המכירי' אותו בשני המקומות היינו בק' בריגיל ובק' דעמביץ. א"כ בשלמא אם הי' כאן שני עדי'. זה הוחלט בפוסקי' דאף בראה טביעתו לא חיישינין לבדדמי משא"כ אם לא נקבל לעדותו של ר' שמעון ב"ר שמחה לא נשאר רק עד אחד לבדו שהוא ר' יצחק ב"ר אהרן אורי כי העד ר' וואלף ב"ר ישכר בגוף העדות לההכרה אינו מבואר כלל בהגב"ע איזה דבר שמועיל להכרה כיון שלא נאמר עליו בגב"ע רק שאמר שהוא ג"כ הלך לשם וראה כל העניני' ואינו מבואר בדבריו שום הכרה וכמו כן האנשי' שבק' דעמביץ המבואר בגב"ע חוץ מה שפקפקתי לעיל אם יש לקבל עדותם ולסמוך דסתם טב"ע היינו דצורה. עוד יש בעדותם ריעותא דלא חזיוי' בשעתי' עכ"פ לא נשאר רק עד א' הנ"ל ואיכא חשש דבדדמי שחוששין הויש מחלקי' שבסעיף כ"ח. י"ל דז"א דבודאי א"צ להחמיר בעגונה כ"כ לצאת ידי כל החומרות והנה גוף חומרא זו דמשמע מעה"ג הנ"ל ומק"ע הנ"ל. דידע באבידתו דינו שוה כידע בטביעתו הוא למאוד נגד הסברא דהלא אפילו בין קול הריגה לקול של טביעה רוצה תשו' ב"י לחלק ביניה' וכמבואר בח"מ ס"ק מ"ד מכ"ש בין ידע מאבידתו לידע מטביעתו ובפרט שאף לדעת היש מחלקין הנ"ל שהם מהפוסקי' הראשוני' מ"מ פליגי האחרוני' אליבייהו. אם ידע כראה. ודעת הצ"ץ דידע אין דינו כראה וכן הביא הבאה"ט ס"ק צ"ג בשם מהר"א ששון. וגם הא דנחליט דהעד שראה אותו בשעה שהנקבי' פתוחים לא הוי הכרה אינה רק לדעת מהרח"ש ולא לדעת הב"י. ואף לדעת מהרח"ש אפשר לצדד דאף דהיו הנקבים פתוחים מ"מ כיון דסכ"ס הפ"פ ופדחת קיימים כיון דבאמת אין שם חסרון בשר. א"כ העד שאומר שמכירו היטיב אף בשעת שהנקבים פתוחים שפיר הוי הכרה טובה ובודאי אין להמציא חומרות כ"כ בדבר עגונה. ועוד דכ"ז הוא רק לענין גב"ע שהוגבה מתחילה בק' דעמביץ אבל בגב"ע שנעשה אחר כך בק' בריגיל בשנת תק"ץ לפ"ק נוסף עוד עדות של הרבני מו' יעקיל והוי שפיר שני עדים. דלא שייך חששת בדדמי ואף שהעד ההוא אומר מפורש שהוא מסופק אם לא הי' ידע מאבידתו אם הי' מכירו. מכל מקום כיון שעתה מכירו בטוב לא נפיק זה מהעדאת שני עדים שאין אנו חוששין לחששא זו כמו שאין אנו חוששין בו מעצמינו דשמא מחמת ידיעת אבידתו אומר בדדמי ואדרבא בדבריו של העד ההוא נשמע דעל כל פנים עתה אינו אומר בדדמי ועתה מכירו בטוב. וממילא שגם בהעדאת העד ההוא אין בו פקפוק דאנו תולין שראה אותו בעת שהי' הנקבים סתומים. וכמבואר בק"ע סימן תי"ג דתולין דראה העד בשעה שהי' הפ"פ ופדחת קיימים והגם שאמר העד ההוא שראה אותו תיכף כשהוציאוהו מן המים הלא לשון זה בודאי אינו בדקדוק כי כשהוציאוהו מן המים לא הי' שם שום ישראל ורק הערלים הוציאוהו לבד ועל כרחך הכונה שבתחילת הענין כשהלכו העדים להכירו ראה אותו. וגם יש לדייק ממה שאמר העד ההוא שאחר כך התחיל המת להשתנות דסימני השתנות בודאי לא נתוודע רק אחר שרחצו אותו מחול ועפר דאז כבר נסתמו הנקבים וכדברי העד ר' יצחק ב"ר אהרן אורי. א"כ ראה אותו העד הרבני מו' יעקיל ג"כ בעת שהיו הנקבים סתומים:

ע"ז השיב כבוד הרב הגאון דק' לבוב בזה"ל.

ועתה נבוא לעמק יהושפט להתווכח בגוף דבריו. ותחילה אומר אני מה שנראה מדברי כת"ר שאם יש מכת חרב בפניו אין יכול להעיד עליו כיון שאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ולדעתי אין הדבר כן ולדבריו איך נפרש דברי הפוסקים דסוברים דהא דאין מעידין אחר ג' ימים הוא רק בנחבל בפניו ויותר מזה כתבו הפוסקים דהך דאין מעידין אחר ג"י בנשחת צורתו ומכל מקום בתוך ג"י מעידין הרי דזה לא חשוב נשחת עד דנימא דאין מעידין רק על פרצוף פנים. ועתה אבאר דברי יותר. הנה הרשב"א הקשה על שיטת ר"ת דסובר דהך דאין מעידין אחר ג' ימים הוא רק בנחבל בפניו. דא"כ קשה בהא דדייק הש"ס מהך עובדא דדיגלת. וכתב בס' עבודת הגרשוני סי' קי"ב דקושיא זו בהא דהקשה הש"ס והא אמרת מיא מרזי מכה. וקשה מכה מאן דכר שמי' וע"כ דכונת הש"ס דאי ליכא מכה בלא"ה מעידין אחר ג' ימים. ועיין בס' שב יעקב חלק אבה"ע סימן י"ב ומדברי כולם נלמוד דהך עובדא דדיגלת היה בנשחת צורת הפנים. והרב הנ"ל כתב דאיירי באכלו כוורי בצורת פניו או בנשחת הפנים ע"י מכה וכדומה. ומ"מ אם העד מכירו בפ"פ והמשנה אינו ממעט רק בניטל הפנים או החוטם והעד אומר שלא הכירו בפ"פ רק שע"י טב"ע באברים אחרים דזה לא מהני והדבר פשוט מאוד עכ"ל:

וגם על מה שכתבתי דנ"ד הוי ודאי לא אישתהי כתב הרב הגאון הנ"ל בזה"ל שנית כתב כת"ר דמחשש אישתהי אין לחוש בזה כיון דראו בשעה ראשונה שהעלוהו מן המים:

הנה ל' הגב"ע מורה שבתחילה לא הכירו אותו רק אח"כ כשרחצו אותו. וזה הי' אחר זמן וגם גוף דבר זה אינו ברור אי די אם הכירו אותו תוך שעה לדעת קצת פוסקים והריב"ש בתשובה סי' ש"פ כ' דדעת הקדמונים דבעינן דוקא דראו אותו לאלתר. אבל אם לא ראו אותו לאלתר כשעלה מן המים אף שראו אותו תוך שעה לא מהני ועיקר מה שהי' לבי נוקפי לפי שדעת הרי"ף דדוקא כששהה במים חמשה ימים אמרינן דמים צומתים המכה ולא יותר ואף שהפוסקים דחו דבריו מחמת דברי הירושלמי מ"מ כשבא מעש' לידי בנשי הנטבעים אני מונע עצמי מלהקל נגד דברי מרן דכולא תלמודא עכ"ל:

וע"ז חזרתי והשבתי לו:

הנה מה שכ' כתר"ה עתה על מה שכתבתי דלדעתי כשיש נקבים ומכת חרב בפ"פ ופדחת הוא בכלל אין מעידין אלא על הפ"פ וכו' וכ' דאין הדבר כן ומביא ראי' מהא דכתבו הפוסקים דהא דאין מעידין אחר ג"י הוא רק בנחבל בפניו או בנשחת צורתו ובדוקא לאחר ג"י. אבל תוך ג' ימים מעידין הנה לא ידעתי להולמו כלל ראי' זו דהלא הפוסקים הם המדברי' לשיטת ר"ת ולדעתו כשגופו שלם אפי' אין כאן פ"פ ופדחת כלל יכולים להעיד א"כ שפיר כתבו על הקולא שלו ג"כ מענין אחר ג"י כשגופו שלם דכשנחבל בפנים או נשחתה צורתו אינו מקיל בלאחר ג' ימים דלענין הכרה שבפרצוף לא צריך כלל לדעתו. והמשנה דאין מעידין אלא על הפ"פ וכו' לא איירי רק כשאין גופו שלם. א"כ מה ראי' מזה לשיטת החולקים על הר"ת וס"ל דהמשנה דאין מעידין אלא על הפ"פ כו' איירי אף כשגופו שלם ומ"מ בעי שיהי' ההכרה דוקא בפ"פ ובפדחת וכשיש נקבים הרי אין הפ"פ ופדחת קיימים. וגם זולת זה אני מתמה על הראי' הנ"ל דהא הפוסקים שכתבו לשיטת ר"ת לענין אחר ג"י מיירי גם בנחבל בפניו ונשחת צורתו אף היכי דפ"פ ופדחתו וחוטמו קיימים וכמ"ש התוס' דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרו סימנים כשנשחת קצת צורת פניהם דאכלו כוורי ולא נשאר אלא מה ששנוי במשנה. וע"ז כתבו דכן מפרש ר"ת לקמן גבי אין מעידין כו'. א"כ הרי מיירי דנשאר ההכרה השנוי במשנה ובזה אין ראי' מ"ש כת"ר משו"ת שב יעקב. דהנה הגם דהאמת הוא דרק העה"ג בסי' קי"ב מיירי רק בשיטת ר"ת דהרי כ' להביא ראי' לשיטת ר"ת מהקושי' דמכה מאן דכר שמי' ומפרש הסוגיא לשיטת ר"ת משא"כ השב יעקב דסותר דברי העה"ג ממילא מיירי לשיטת החולקים על ר"ת רק דאעפ"כ גם מן השב יעקב אין ראי' כיון דכל דברי התשובה שלו הוא הכל עפ"י דברי התוס' הנ"ל ד"ה וקאמרו סימנים דמיירי כשנשאר מה ששנוי במשנה רק דשאר צורת הפנים נשחת. א"כ אין מכל זה ראי' להקל. כשיש נקבים בפ"פ ובפדחת לשיטת החולקים על ר"ת דבעי דוקא הכרה בפ"פ ובפדחת אף בגופו שלם ובפרט שלא מלבי אני כותב כן רק דכדברי מפורש בשו"ת נוב"י מ"ק סימן מ' דכ' דכיון דהי' בפנים שני פצעים כו'. ושני מקומות אלו הם עיקר הכרת הפנים ובהם היתה החבלה פשיטא דלכ"ע לא מהני עכ"ל יעו"ש. ומבואר כמ"ש דכשאין הפ"פ ופדחת וחוטם קיים רק שיש בו נקבים אין בזה שום הכרה אף לדעת החולקים על ר"ת ואף לדעת ר"ת דלא בעי פ"פ כו' כלל מ"מ בעי גוף שלם ולא כשהגוף חתוך מן הראש כו'. לכן לפענ"ד הקלישה אין מקום לצדד להקל בנ"ד רק כמ"ש במכתבי הראשון עפ"י דברי ק"ע סי' קע"ב. דדוקא כשחסר מקצת אבר לדעת הב"י וחסר מקצת בשר לדעת מהרח"ש מקרי נחבל בפניו אבל כשאין שם שום חסרון מיקרי לא נחבל בפניו אף כשיש בו פצעים (ויתר הדברים שיש להביא ראי' מלשון הרמב"ם וש"ע דכתבו דוקא אם ניטל אחד מכל אלו כתבתי הכל לקמן סי' י"ד לענין מ"ש הקהלת יעקב להקל כשרוב הפ"פ והפדחת והחוטם קיימים ורק המיעוט נחסר וכתבתי רוב הדברים הנ"ל גם כאן. אך ורק מחמת שבעת שכתבתי תשובה זו לא ראיתי אז עדיין ס' קהלת יעקב שיצא מבית הדפוס מחדש. וגם לא ירדתי כלל לעיון ההוא אם יש סברא להקל בחסר המיעוט שבאיברי ההכרה וכל הדברים האמורים בכאן הם רק דאין חילוק בין ניטל לנשחת מאיברי ההכרה ובזה אני עומד על דעתי דאין חילוק כלל בין ניטל לנשחת ורק דאם חסר המיעוט מאיברי ההכרה והעד אומר שהיא מכירו בטוב על ידי הרוב ההיא בזה כתבתי לקמן סי' הנ"ל שכבר ראיתי ספר קהלת יעקב הנ"ל. לצדד להקל כדבריו) :

וגם במה שהשיב כת"ר על מה שכתבתי דנ"ד הוי ודאי לא אישתהי וע"ז כתב כת"ר דלשון הגב"ע מורה דלא הכירו אותו רק אחר שרחצו אותו. וזה הי' לאחר זמן. הנה בדברי העד ר' וואלף ב"ר ישכר מבואר מפורש אחר שאמר מה שסיפר לו הגוי מסיים שגם הוא הלך לשם וראה כל הענינים והכל הי' בשעה אחת. א"כ הרי לדבריו בצירוף סיפור הגוי הי' כל שהיות ההכרה הכל בתוך שעה אחת. וגם מ"ש כתר"ה להחמיר אף אם ראו בתוך שעה הראשונה הוא ענין תמו' להחמיר במה שהכריעו רוב פוסקים וכמעט כולם להקל בתוך שעה ראשונה וכמה מהפוסקים דפירשו אף דעת הרי"ף כן והא דכ' בשעתא דאסקוהו היינו שעה הראשונה ורק דהנ"י והריב"ש לא כתבו כן בדעת הרי"ף ועכ"ז הריב"ש בעצמו בסי' ש"ל אף דכ' דמהרי"ף אינו נראה כן אעפ"כ מסיים בעצמו להלכה ולמעשה להקל בזה. והנה מה דמפקפק שם הריב"ש מלשון לאלתר מיישבו בטוב בס' קרבן נתנאל להוכיח דלאלתר נאמר אפי' בשיעור שעה יעוי"ש. וגם זה ענין תמו' מ"ש כתר"ה להחמיר כדעת הרי"ף דדוקא בחמשה ימי' צמתי המים דאיך אפשר להמציא חומרות בעגונה במה שכל הפוסקי' מקילין והב"ח כ' אפי' לדעת הרי"ף כן ומפרש דד' וה' ימים היינו אפי' טובא ולדעתי כל הפוסקים המקילין אף דאין מעידין במים עכ"פ בזמן מרובה מ"מ היינו כשמכירין בו שנשתנה ע"י המים וכמ"ש הב"ש ס"ק ע"ט והב"ח. אבל כשהי' בו חבלה ומכת חרב אין חילוק כלל לענין הא דמים צמתי ורק דיש בזה החומרא מחמת מיא דמרזי למכה.

ועתה הנה באתי להקשות על דעתו הרמה שכתב בצירופי היתרים שלו גם לפי דעתו שס"ל דנ"ד הוי ודאי או ספק אישתהי מצרף להיתרים קולת עה"ג בצירוף סימנים שא"מ ולא ידעתי מנ"ל דע"י קולא זו יש להקל כ"כ לא מבעיא בנ"ד ששתי הריעותות חיברה לה אישתהי דמים לפי דעתו. ועוד ג"י דיבשה דכיון דמיא מרזי למכה ממילא הו"ל כאחר ג' ימים דיבשה אלא אפי' באישתהי דמים בלבד ג"כ איני יודע אם יש להקל בקולא הנ"ל דכיון דלא על הסברא לבד דלא שכיח שישתנה צורתו למי שיש לו סי' שא"מ קא סמכינן ורק דמדיוקא דמשנה קא מדייק העה"ג לסמוך על סברא זו ודיוק המשנה הוא רק על ג"י דיבשה מנ"ל להקל עוד באישתהי דמים דחמור לדעת הרבה פוסקים. והנה אין להביא ראי' ממאי דביבשה דוקא לאחר ג"י אין מעידין ובמים אף בתוך ג' מחמרינין באישתהי דמזה אין ראי' דאין הקלקולים דומים זל"ז ביבשה הקלקול רק לאחר ג"י ובמים דהקלקול הוא משום דאישתהי הוי הקלקול אף שלא הי' במים יותר מג"י. אבל סכ"ס חומרות הריעותות י"ל דשוין הם. אמנם מצאתי בכנס"י סימן מ"ו ומ"ז בהיתר דסימן הציפורן דכתב ראי' מן הרא"ש והטור דביבשה כתבו דברי ר"ת כפשוטו ולענין העלוהו מן המים. מחלקין בין ראה הטביעה ללא ראה מוכח דאישתהי דמים חמור ואימא דעל טב"ע גרוע כ"כ דהיינו באישתהי דמים לא סמכינן על סברא זו והנה מצאתי להנוב"י במ"ב סי' מ"ז דכ' ג"כ דנתן על לבו להשות אישתהי דמים לאחר ג' ימים דיבשה לענין קולא הנ"ל שעם הצירוף דסי' שא"מ רק דמ"מ אינו מחליט כן ורק כ' דאם לא הי' לאשה קולא אחרת עדיין הי' מתיישב בדבר. אך אמנם הנה הראי' שמביא שם מהא דלר"ת שמתיר אם גופו שלם אפילו אחר ג"י מתיר ג"כ בהעלוהו מן המים יעוי"ש. הנה ראי' זו איני מכיר דהלא אינו מפורש בדברי הרמ"א דהא דכ' לדעת ר"ת ואפי' נפל במי' דהוא מטעם דמשווה אישתהי דמים לאחר ג"י דיבשה. א"כ י"ל דנהי דחולק על הריב"ש המבואר בח"מ ס"ק נ"ד בגוף הדין דהיינו במה דס"ל להריב"ש דר"ת אינו מקיל באישתהי דמים מ"מ מנ"ל דחולק ג"כ על הסברא שכ' הריב"ש דאישתהי דמים חמור וכמבואר שם בח"מ ס"ק כ"ד הנ"ל ובמעשה דפנחס מארלע אימא דהרמ"א מודה להריב"ש דאישתהי דמים חמור ורק דאעפ"כ מדייק הרמ"א מדברי התוס' דר"ת המקיל בגופו שלם מקיל אף באישתהי דמים וכדכ' הב"ש בס"ק פ"ו על דברי הרמ"א דאפי' בנפל במים דכ"כ התוס' וכמ"ש הח"מ במעשה דפנחס מארלע דפשט לשון התוס' משמע כן דאפי' נשתהה כמה ימים אחר שפלטו הים וכו' יעו"ש א"כ נהי דאישתהי דמים חמור מ"מ כיון דיש הוכחה מדברי התו' דר"ת מקיל אף באישתהי דמים שפיר כ' הרמ"א על דברי ר"ת ואפי' נפל במים. ועיין במ"ש בס' עצי ארזים ס"ק קי"ז על דברי הרמ"א. וגם הכנס"י סימן מ"ח דף נ"ח ע"ד תמה על דברי הרמ"א יעוי"ש. והנה על הנוב"י אין הדבר תימה כל כך דהרי מבואר בדבריו דכן כתב מסברא דנפשי' דכמו דמוכח מהמשנה דסמכינין על טב"ע הגרוע דאחר ג"י דיבשה בצירוף סי' שא"מ ה"ה דסמכינן בטב"ע הגרוע דאישתהי דמים ולרווחא דמילתא כ' עוד הנוב"י דאישתהי דמים אינו חמור מאחר ג"י דיבשה. אבל בדברי תשובתו של כת"ר הרי מדחה קולא של עה"ג לפי דעתו ורק דמצרף להיתרים דדעתו של העה"ג היא כך והרי העה"ג בעצמו בודאי מחלק בין אחר ג"י דיבשה ובין אישתהי דמים. דהרי לדעתו של העה"ג בעצמו לא שייך כלל באישתהי דמים הך סברא שכ' העה"ג כאן דלא שכיח שישתנה צורתו לצורת של איש שיש לו סי' שא"מ כיון דעה"ג בעצמו כ' במפורש בסי' ע"א דטעם אישתהי הוא משום חשש בדדמי ולא מחשש שמא נשתנה צורתו ומדייק שם כן מלשון הרי"ף דמסהדי לפי אומד דעתייהו. וגם מן הרא"ש דמחלק בין ראה הטביעה ללא ראה וכתב שם דגם הפוסקים החולקין שם על הרא"ש אינם חולקין רק על הדין ולא על הטעם יעוי"ש. והנה בודאי הוא דבר שאינו מתקבל כלל לו' בדוחק דאף בטעם דבדדמי שייך גם כן סברא זו ולומר דאף על בדדמי ע"כ דצריך להיות בדמיון העדים דומה בדומה קצת ולא שכיח שיהי' הנדמה בקצת מי שים לו סי' שאינם מובהקים כאלו דדבר זה הוא נגד הסברא למאוד. ועוד דאם נקבל דוחק הזה שוב יהי' נסתר דבר זה מראי' מוכחת דמוכח דבאישתהי דמים לא מקלינן בקולא הזאת דאל"כ תיקשי מתירוץ השני שבתו' יבמות בעובדא דשני ת"ח דתירצו בתירוץ השני דהיינו בטב"ע בצירוף סי' שא"מ א"כ אם נאמר להקל בכזה אף באישתהי תיקשי לענין מה קאמר וחזינהו לאלתר דנהי דלתירוץ ראשון שבתוס' דאיירי בסי' מובהקים כ' הב"ש בס"ק פ"ג דאו או קאמר ובס"ק קמ"ג כ' דלרבותא קאמר דאף לאלתר בעי סימנים הנה כ"ז לא שייך בתירוץ השני שבתוס' דאיירי בצירוף טב"ע עם סימן שא"מ א"כ הרי הא דחזינהו לאלתר קאי על הטב"ע דלא מהני הטב"ע רק בחזינהו לאלתר ואם נימא להקל כקולת עה"ג הנ"ל אף באישתהי דמים א"כ מהני הטב"ע בצירוף סי' שא"מ אף דלא חזינהו לאלתר רק דבאמת יש לסתור ראי' זו די"ל דבעובדא שני ת"ח הנ"ל איירי מחשש דבדדמי ובחשש דבדדמי לא שייך כלל קולא זו של צירוף טב"ע לסי' שא"מ כיון דלא שייך הסברא דלא שכיח שישתנה צורתו לצורת מי שיש לו סי' שא"מ כאלו כיון דאין הטעם משום דנשתנה הצורה ורק מטעם דבדדמי משא"כ אם נסבול הדוחק דאף בחשש דבדמי שייך סברא זו של העה"ג שוב יש ראי' דבאישתהי דמים דחמור לא אמרינן להקל בקולא זו. ולכן התמי' קיימת על כת"ר איך אפשר לסמוך על דעתו של העה"ג במה שהעה"ג בעצמו אינו סובר כן:

והנה עפ"י דברים הנ"ל דהעה"ג מודה באישתהי דמים דלא שייך קולא זו מסולק ג"כ מה שכ' בספרו ישועת יעקב ס"ק כ"ו ממשו"ת הר"ן מוכח דלא כשו"ת עה"ג הנ"ל. ולפי הנ"ל כיון דהר"ן מיירי באישתהי דמים גם העה"ג מודה ואין סתירה מדברי הר"ן לדבריו. ואמנם בלא"ה ג"כ אפשר לדחות ראייתו זאת ולומר דהעה"ג לא מפרש דברי הר"ן כמ"ש הב"י על דברי הר"ן דע"כ הני סימנים לא הוי מובהקים רק כמו שמפרש הט"ז בס"ק ל"א דהסימנים לא היו נודעים להעדים יעו"ש. וגם מה שהביא שם ראי' לסתור דברי העה"ג מתשו' מ"ב סי' מ"ד ג"כ יש לדחות ולומר דע"כ לא הקיל העה"ג רק בחשש שאלה דחיישינן לה אף דלא שכיח כ"כ. א"כ שפיר י"ל דבחששא רחוקה כ"כ שישאיל לאיש שיש לו סימ' שא"מ כאלו לא שכיח כלל וכלל ולא חיישינן לה משא"כ בחששא דמכירה דסחורה דאיירי' בי' המ"ב דשכיחא טובא משום דעומד לסחורה וכמבואר בשו"ת מ"ב סי' מ"ו י"ל דאף אם לא הי' חיישינן לשאלה מ"מ למכירת סחורה דעומד לכך חיישינן ומייתי כן מתשו' הרא"ם י"ל דבענין כזה בודאי לא שייך קולת עה"ג:

ונהי הא דהחליט העה"ג בתשובתו שבסי' ע"א דכל הפוסקי' מודים דטעמא דאישתהי דמים דלא מהני משום חששא דבדדמי נדחה משאר דברי הפוסקים שפסקו דבאישתהי דמים לא מהני גם העדאת שני עדים. וכמבואר בח"מ בתשובתו ובדברי הט"ז ס"ק ס"ו דהוא טעות גדול והרי לסברת העה"ג יש להקל באישתהי דמים ע"י העדאת שני עדים וכמבואר בדבריו וממילא כיון דלא קיי"ל כתשו' העה"ג בזה שוב קיימינין דטעמא דאישתהי דמים הוא רק משום דהמת נשתנה וא"א להכירו ועפ"ז שייך הקולא של העה"ג שבתשובתו סי' ע"ב דאישתהי דמים כשיש סימנים אף שא"מ ג"כ מהני אעפ"כ אני נבוך בזה למאוד כיון דבעל הב"ש הניח דבר זה בספק בס"ק צ' ותלה הענין ההיא בפלוגתת תשו' מהריב"ל ותשו' מהרד"ך. א"כ גם הסוברים דטעמא דאישתהי דמים הוא משום חששא דבדדמי ואפי' זה שלא ראה הטביעה אומר קצת בדדמי הוא דעת אשלי רברבי וכמ"ש הב"ש בסי' הנ"ל מש"ה הניח הדבר בספיקא. א"כ כיון דלדעתם לא שייך כלל קולת העה"ג שבסי' ע"ב דלא שכיח שישתנה צורת המת לצורת מי שיש לו סי' שא"מ כמותו כיון דהטעם הוא רק משום בדדמי. א"כ מי יכריע להקל בזה שתלוי בפלוגתת גדולי הפוסקי' והגם דבנ"ד הי' אפשר לצדד להקל כיון דאיכא הכרת שני עדים אם כן בממ"נ מועיל עדותן אם הטעם באישתהי דמים משום השתנות הרי שייך בזה קולת עה"ג כיון דהי' במת סימנים שא"מ וי"ל דלא שכיח שישתנה לצורה של מי שיש לו סי' שא"מ ואם הטעם של אישתהי דמים משום דבדדמי. א"כ שוב מהני העדאת שני עדים דלא אמרו בדדמי. מ"מ הרי כבר כתבתי דבנ"ד העדות של ר' שמעון ב"ר שמחה אינו מועיל כלל כיון דראה אותו כשהי' הנקבים פתוחים ואמר במפורש שהי' לו גרויסע לעכער פין העק אין דיא באקין. וגם אין שטערין אין דיא לעכר זענין אויפען גיוועזין. א"כ לא הי' פרצופו ופדחתו קיימים. ואין מקום להקל רק עפ"י עדות ר' יצחק ב"ר אהרן אורי דאמר דאח"כ אז דיא נקבים זענין צו גיצוגין גיווארען. אז הכיר אותו. ועל עדותו בלבד כבר כתבתי להקל דלא נקרא אין פ"פ ופדחתו קיימים. מחמת שהי' רק חסירי בשר וכדברי ב"י ומהרח"ש דשוין בזה דבחסר רק הבשר ולא האבר יש להקל והא דכתבתי לעיל בעצמי להקל ולומר דנ"ד הוי כשני עדים היינו רק לענין שלא לחוש לחומרא יתירה ולומר דידע מאבידתו הוי כידע מטביעתו דיש בזה הרבה צדדים להקל דהא לפי דעת כמה פוסקים אף לגבי טביעה אינו שוה ידע הטביעה לראה הטביעה ומכ"ש להחמיר עוד אפי' בידע מאבידתו ובמקום חומרות גדולות כאלו יש לצרף גם דעת הב"י דכשנפצע אפי' חסר אבר יש להקל משא"כ כאן הוא להיפך דקולא זו שהמציא העה"ג להקל באישתהי דמים בצירוף סי' שא"מ הוא ענין חדש שהמציא העה"ג. ואיך אפשר לומר דנ"ד הוי כשני עדים והגם שכתבתי לעיל לצדד דגם עדות ר' יעקיל מבריגיל מצטרף מ"מ לבי נוקפי למאוד כיון דר' יעקיל בעצמו אמר במפורש דאם לא הוי ידע מאבידתו לא הי' מכיר אותו (והנה הגם שלקמן סימן י"ד כתבתי להסכים עם דעת הקהלת יעקב להקל בחסר מקצת הפ"פ או הפדחת מ"מ מי יודע שבכאן הי' חסר רק המקצת כיון שמבואר בלשון העד ר' שמעון ב"ר שמחה שהי' לו נקבים גדולים בהלחיים ובמצח):

והנה גם בשאר היתרים שכ' כתר"ה ג"כ יש לפקפק בהם דמ"ש לצרף שני סימנים אמצעים דהיינו הקאלטין. והשומא. הנה מדקדוק לשון שו"ת צ"ץ סי' ק"ו יש לדקדק קצת דקאלטין אינו אפי' ס"א דהנה ממ"ש שם בלשונו דף קנ"ז דאין זה ס"מ אין לדייק מזה דעכ"פ הוי ס"א דזה אינו דיוק כלל. וכמו שמשמע מלשון הב"ש ס"ק ע' לדייק מדברי הטור רק מחמת דהטור איירי בסי' מובהקים ביותר ואעפ"כ כ' על שומא דלא הוי ס"מ כו' יעוי"ש. משמע מלשון הב"ש הלז דזולת זה א"א לדייק כלל מלשון ס"מ משום דגם ס"א נקרא בשם מובהק ורק אינו מהמובהק שבמובהקים וכמו שהוכיח כן הנוב"י במ"ב סימן ס'. מלשון רמ"א שכ' בסעיף כ"ד על ארוך וגוץ דלא הוי סי' מובהק משום דגם ס"א נקרא לפעמים בשם מובהק והיינו מובהק קצת ובס' גבעת שאול סי' ד' דכ' לדייק מן שו"ת צ"ץ הנ"ל דקאלטין הוי ס"א והיינו עפ"י דיוק שמן הב"ש הנ"ל לא יצא ידי חובת עיונו דלא זו שאין לדייק כן מדברי הצ"ץ אלא דאף גם יש לדייק מדברי הצ"ץ איפכא מדכ' על הקאלטין בזה"ל וכבר נתבאר דאפי' מאה סי' שא"מ לא מהני כו' יעוי"ש. מוכח דמשוה לסי' הקאלטין סי' גרוע דבסי"א כ' בשו"ת מ"ב דמהני צירוף סימנים ולא עוד אלא אפי' אם הי' איזה ראי' מדברי הצ"ץ דקאלטין הוי ס"א דהיינו כדברי שו"ת גבעת שאול הנ"ל מ"מ היינו רק בקאלטיניש הנעשים ע"י שד וכדמבואר ביו"ד סי' קצ"ח לענין חציצה והיינו הנקראים מארצע"פ אבל בנ"ד דמשמע מלשונות העדים דהקאלטין ההוא דומה כמו שיש לחולאים לאחר חוליים. או הנעשים ע"י תחבולת הרופאים בשעת בשעת החולי ר"ל וכדמספקא לי' לשו"ת פמ"א ח"ב סי' לענין חציצה הובא דבריו בס' סדרי טהרה. נראה פשוט דבודאי לא הוי אפי' סי' אמצעי כיון דמצוי למאוד כן בחולאים. א"כ אין סימן על הנאבד שהי' לו כן שלא מחמת חולאת:

וגם מה שמדקדק כת"ר בלשונו מחמת דהי' לו כן בפאה אחת דוקא. גם זה אינו סימן על החשש דשמא הוא מי שהי' חולה והי' לו קאלטיניש. ואח"כ נשר לו קאלטין שבפאה אחת ובפאה השני' נשאר לו הקאלטין:

וגם מ"ש כת"ר בין היתרים שלו בהכרה שע"י הטלית קטן ולומר דהוא מכלים דלא מושלי אינשי. הנה בהגב"ע לא אמרה האשה כלל שום הכרה דטב"ע על הטלית קטן. ורק אמרה שהי' גילאמאוויט מיט בלאה זיידיני סטענגאליך. גם אינטער דעם ארום צו גישלייפט. והנה אין בדבר זו שום הכרה דטב"ע ורק סימנים גרועים דחוורי וסימקי. ואם באנו לצדד ע"י סימני כלים דלא מושלי אינשי יש לצדד על השטיוויל דמבואר בגב"ע הכרה דטב"ע שמבואר בשו"ת בית אפרים סי' ל"ח בשם שו"ת השבו"י ח"ב דהוי שטיוויל כלים דלא מושלי אינשי. וגם יש לצדד על המכנסים דמבואר בגב"ע הכרה דטב"ע ויש לראות במה שמבואר בשו"ת כנסת יחזקאל סי' נ"ב דבתי שוקיים הם ג"כ מכלים דלא מושלי אינשי. והנה לכאורה דברים ההם סותרים דברי תשובת הרא"ש שכ' הטור בסי' קי"ח שכ' ואותו שמצאו רגלו והכירי הבתי שוקיים כי הי' שלו סי' מלבושיו לא הוי סימן שפעמים משאיל אדם מלבושיו כו' יעו"ש. וכדי דלא נשוי' לבעל הכנס"י שאישתמיט לי' דברי הטור והרא"ש אפשר לומר כיון דבעל הכנס"י ע"כ איירי בידוע שבהליכתו לא הי' לו אלא אחד מדכ' שם הכנס"י גם על כתונת שאין אדם משאיל כתונת שעל גופו ע"כ דמיירי דידוע דאין לו בהליכתו רק אחד דאל"כ הלא אנו רואין המציאו' שהוא בהיפך שדרך השאלה בכתונת אחר הכביסה ובענין כתונת מבואר בשו"ת נוב"י מ"ב סי' ס'. וע"כ דמיירי הכנס"י שלא הי' לו אלא אחד א"כ אפשר דתשו' הרא"ש מיירי כשאינו ידוע אם לא הי' לו בהליכתו רק אחד. וגם אפשר דתשו' הרא"ש איירי בבתי שוקיים הנקרא זאקין. דגם זה נקרא בלשון הטור בשם בתי שוקיים וכמבואר בלשון הטור א"ח סי' צ"א על רבא בר ר' הונא רמי פתמקי ומצלי פי' הי' מתקשט בבתי שוקיים ונמצא שם בלשון הב"ח דכ' דאין להתפלל בבתי שוקיים אם לא לבוש עלייהו פוזמקי שקורין זאקין. וכ"כ שם בסי' צ"א בש"ע של התניא לענין דין התפילה שם בסעיף ה' ורק שהוא קורא אותם בסם אנפלאות. וכן יש לדייק מלשון תשו' הרא"ש שבטור אה"ע הנ"ל שכ' ואותו שמצאו רגלו והכירו הבתי שוקיים כו' הנה לא הזכיר רק רגלו ולא הזכיר ירך או ארכובה דמשמע שנמצא רק הרגל לבד וא"כ מיירי בבתי שוקיים שעל הרגל. ואפשר דבהם שייך חשש שאלה ולא בבתי שוקיים דמיירי בי' הכנס"י עכ"פ כיון דיש ללמוד מדברי הכנס"י דבתי שוקיים לא מושלי אינשי. וע"כ דהוא מחמת שהוא בגד התחתון שמעל הגוף וכמו כתונת המבואר שם בדבריו א"כ יש ללמוד למכנסיים דהוא ג"כ בגד התחתון שעל הגוף ובמכנסיים יש עוד סברא דלא שכיחי בהם השאלה יותר מבתי שוקים דתרי בתי שוקים אין בהם קפידא לתפלה ולברכות ואדרבא מהראוי שלא להתפלל בהם וכמבואר בדברי הב"ח הנ"ל. ובמג"א שם ס"ק ה' ובמכנסיים יש בהם הקפדה אפי' לענין ברכות לברך כשאינו לבוש בהם. וכמבואר בסי' צ"א הנ"ל עכ"פ יש ראי' מדברי הכנס"י הנ"ל דמכנסים הוא כלים דלא מושלי אינשי:

והנה הרב הגאון הנ"ל לא השיב מאומה בשאר השגות שהשגתי עליו ורק בזה שכתבתי דבאישתהי דמים לא שייך קולת עה"ג הנ"ל השיב בזה"ל:

ובאמת מה שנראה מדברי הב"ש דלכך בעינין לאלתר אף במי שלא ראה הטביעה אף דלא שייך בדדמי הוא משום כיון דאישתהי נשתנה צורתו כשאין גופו שלם או אפשר דאף מי שלא ראה הטביעה אומר קצת בדדמי המה לכאורה דברים תמוהים מאוד לא נודע מבטן מי יצאו הדברים דהרי בעובדא דדיגלת אי לא משום דבאישתהי מיתפח תפח לא הי' צריך לראות לאלתר:

וגם למה לו לבקש טעמים חדשים. ונראה דכונתו דקשי' לי' לדעת הפוסקים דאם לא שהה שיעור שעה בנתים מהני הכרה וכמו דקאמר דחזי' בשעתי' וכאן נקט וחזינהו לאלתר. וע"ז קאמר דבאישתהי עוד שיעור שעה ג"כ נתפח קצת ונשתנה צורתו ומ"מ מי שמדייק הטיב יוכל להכיר אותו. אבל כיון דיש חשש בדדמי כיון שידע שנטבע אף שלא ראהו בעת הטביעה אינו נותן אל לבו לדקדק היטב וכיון שקצת נשתנה אינו מכיר והדבר ברור שכן כונתו. אמנם באמת זה דחוק וכמ"ש הפוסקים. וא"כ כאן ביש סימנים שאינן מובהקין פשיטא דמועילין בצירוף הכרה שאחר ג"י או אחר שנשתהה מן עת שעלה מן המים לדעת עה"ג ובחנם טרח מעכ"ת לחפש חומרות בעגונה. ואני תמה על מעכת"ר הלא ידעתיו מכבר אשר דרכו לחקור אחר שורש הדברי' מדברי הש"ס והקדמונים לא בדברי האחרונים ביחוד במקום שכל הקדמונים תפסו במושלם דכאן לא שייך בדדמי. ואף אם הי' הב"ש מחמיר אין אנו מחייבים לקבל דבריו כ"ש שבזה אף הב"ש מידה. והנה אני נטיתי צד להחמיר משום דברי הרי"ף מרא דכולא תלמודא וכתב מעכת"ר שהפוסקים חולקין עליו וכ"ש בזה שכל מקום החומר משום ספקו של הרב ב"ש שבעצמו כתבו בל' אפשר ודבריו נגד דעת כל הפוסקים. אמנם באמת בלא ידע מהטביעה בנידון דידן גם הב"ש מודה ודי בזה עכ"ל:

והנה ע"ז לא חזרתי וכתבתי לו מאומה מחמת שלא נחשב אצלי כלל כתשובה נצחת מלבד מה שאין פירושו בדברי הב"ש מתקבל כלל. אף גם מה שכ' לתמו' על הב"ש דלא נודע מבטן מי יצאו הדברים והרי הב"ש מייתי לה בשם תקיפי קדמאי בשו"ת שלהם וגם הרי מבואר בק"ע סימן רל"א תשו' המבי"ט להקל בשני עדים אף שלא ראה מיד דהיינו אישתהי דמים מוכח שדעתו ג"כ דטעם אישתהי דמים הוא משום חשש בדדמי דאל"כ אין מקום להקל מחמת העדאת שני העדים. וגם מה שכ' מדידי אדידי שכתבתי שלהחמיר כדעת הרי"ף אין לו מקים להחמיר נגד שיטת כל הפוסקים היינו משום דבזה כל הפוסקים חולקים על דעת הרי"ף משא"כ לענין שאנו בו שקולת שו"ת עה"ג הוא דבר חדש שלא שערוהו הראשונים ועוד נגד זה יש דעת הרבה פוסקי' שלא שייך קולא זו כלל לסברתם:

ולפענ"ד יש לצדד בשריותא. באופן אחר כל עיקר עפ"י שכתבתי דכאן היי ודאי לא אישתהי א"כ ליכא ריעותא בנ"ד רק במה דמיא מרזי למכה והא דמיא מרזי למכה הוי החשש מחמת דמים לא צמתי ושוב הוי כמו אישתהי ביבשה ג"י א"כ יש מקום להתיר ולהקל בנ"ד עפ"י המבואר בק"ע סימן ר"י דכשנהרג ביבשה לא שייך מיא מרזי למכה משום דלאחר מיתה אין לו כאב יעו"ש. והנה הגם דהשואל שם בתשו' ב"י כ' דאינו רוצה לסמוך עצמו על דבר זה מחמת שאין דבר זה מבואר בשום פוסק הב"י בתשובתו סומך ע"ז להתיר יעוי"ש. וגם הא דמבואר בק"ע סי' ר"ה להסתפק להיפך דכשהושלך לאחר ההריגה לא אמרינן דמים צמתי הוא רק סברת השואל להסתפק בזה. אבל דעת הב"י בעצמו שם פשיטא לי' דלענין מים דצמתי אין חילוק כלל. וכן נראה ומוכח מתשו' הנוב"י מ"ב סי' מ' דממציא קולא היפוך להיפוך לומר דכשלא מת במים אזי לא מזיק אישתהי יע"ש ואין זכר למו לדקדוק הזה לומר דלכך נקיט מת במים דכשלא מת לא צמתי המים מוכח דספיקא של החומרא הזאת של השואל הנ"ל שבב"י נדחת מכל וכל. וכן נראה מסברא דהרי מקילינין גם כשנהרג ביבשה ועמד אח"כ במקום הקור ומכ"ש כשהושלך אחר ההריגה לתוך המים. ועכ"פ קולא זאת דכשהושלך לאחר ההריג' לתוך המים דלא אמרינן מרזי למכה נראה דנוכל לפסוק כן להלכ' למעשה. וגם המהרח"ש כ' ד' כ"ב ע"ב דגם הרב הנמוקי כ"כ וסיים מהרח"ש דיראה לו שכל הפוסקים מודים לזה וע"ש שכ' שהם לא כתבו זה הדין רק במי שטבע סתם שהוא שמת בתוך המים וכן מבואר בס' שו"ת כנס"י סי' מ"ט בדף ס"א ע"ד וסי' נ"א ד' ס"ו ע"ב לפסיק כן להלכה למעשה ונהי דמ"ש שם הכנס"י דכשהי' שק של חול משוך על ראשו ונקשר סביב צווארו וודאי אחר מיתה הושלך למים והיינו לסמוך עצמו על מ"ש בב"י המובא בק"ע הנ"ל דכשהושלך בשק לתוך המים דהדעת נותנת דאחר מיתתו הושלך יע"ש. ובכנס"י סי' מ"ט דס"א ע"ב חולק שם על דברי גיסו דמקיל אף כשהי' תחת הגשר במקום צר דבזה י"ל שמא קודם שיצאה נשמתו השליכוהו משא"כ כשהי' בשק ודאי לא הי' בו שום חיות. זה הוא דבר שקשה לסמוך עליו דאף כשהי' בשק מ"מ י"ל דעדיין לא יצאת נשמתו כשהושלך ועוד רוח חיים בקרבו. ומ"ש הכנס"י בסי' מ"ט דכשהי' בשק בודאי לא הי' בו שום חיות אינו הוכחה גדולה דיוכל להיות אף בתוך השק עדיין יש בו רוח חיים ועל כל פנים בגוף הענין דמיא לא מרזי למכה כשהושלך לאחר מיתתו. בזה נראה דנוכל לפסוק לדינא א"כ בנ"ד לא מבעיא אם נימא כדברי הכנס"י הנ"ל סי' נ"א דכסהי' שק של חול משוך על ראשו ונקשר סביב צווארו דיש להתיר א"כ כמו כן יש להתיר בנ"ד שנמצא שהי' הטיליפ ושאר בגדיו מסובבים על ראשו ונקשרים בחגורות ובאגודות וקשרים של תבן סביב צווארו כמבואר בגב"ע אלא אף אם לא נימא כדברי הככס"י הנ"ל בקולא גדולה זאת עכ"פ יש ספק בדבר אם הושלך בעוד נשמתו בו אחר גמר מיתתו וכבר כתבתי דהא דמיא מרזי למכה הוי כאישתהי ג"י ביבשה וכמבואר בנוב"י סי' כ"ח וסי' מ"ח דהיינו דלא צמתי המים והוי כמונח ביבשה דאחר שלשה ימים אין מעידין עליו. ונהי דאין לטעות ולומר כיון דבתוך ג"י הראשונים שהושלך למים מת שוב לאחר יום או יומים לא מרזי למכה עפ"י סברת הב"י דאחר מיתה לא מרזי למכה דזה טעות דכיון דבשעת השלכתו למים הי' עדיין רוח חיים בקרבו ואז מרזי המיא למכה שוב אין יכולים להעיד עליו לאחר ג"י כיון דמים לא צמתי והוי כמונח ביבשה א"כ הוי ממש כספיקא דג' ימים ביבשה. ובזה נוכל להתהלך ברחבה לסמוך על ההיתר של העה"ג בטב"ע דספיקא דג"י בצירוף סימנים שאינם מובהקים וכאשר סמך עצמו הנוב"י בכמה מקומות היינו בסי' ל"א ובסי' ל"ב בספק דג"י על הצירוף דסי' שאינם מובהקים. ודוקא בודאי לאחר ג"י אין רוצה הנוב"י לסמוך על העה"ג וגם כמדומה שגם כת"ר בספרו ישועת יעקב שמדחה דברי העה"ג מודה בספיקא דג"י לסמוך על העה"ג א"כ בנ"ד דהוי כספיקא דג"י דיבשה ממש מחמת ספק שמא הושלך אחר מיתתו דאז לא מרזי למכה יש לנו היתר ברור לסמוך על עה"ג בלי שום פקפוק

ועוד יש לסמוך על היתר שכ' הב"ש ס"ק פ"ד להתיר בספק ג"י כשלא נחבל בפניו. ולסמוך על ר"ת דמקיל אף אחר ג"י כשאינו נחבל בפניו א"כ כיון דנ"ד הוי כספק דג"י דיבשה מחמת ספק שמא אחר גמר מיתתו הושלך למים דאז מיא לא מרזי למכה וגם נ"ד הוי לא נחבל בפניו וכמ"ש לעיל דהוי רק כנפצע בלא חסרון בשר דמבואר בק"ע בסי' קע"ב ובמהרח"ש דהוי כלא נחבל בפניו ומכ"ש למאי דאיירינן בי' השתא לענין קולת ר"ת דהוא מפורש בדבריהם דקולת ר"ת הוא אף כשנפצע דמ"מ לא נקרא נחבל בפניו וממילא שייך בנ"ד ההיתר של הב"ש הנ"ל והגם דהנוב"י במ"ק סי' ל"ב ד"ל. כ' דכשיש שני נקבים בפניו אינו מתיר הב"ש אפשר דאיירי דהיו הנקבים חסירי בשר אבל כשאין שם חסרון בשר כמו בנ"ד אין הנוב"י חולק על תשו' הב"י ודברי מהרח"ש דהוי כלא נחבל בפניו לענין קולת ר"ת א"כ ממילא שייך בנ"ד היתר שכ' הב"ש. וא"ל דהוא מבואר בנוב"י מ"ק סי' מ' דאין מקום לסמוך על דעת ר"ת רק כשגופו שלם וע"י טב"ע דגופו וצורתו וכמבואר בב"ש ס"ק פ"ה וכאן לא הוזכר בגב"ע מי שהעיד על טב"ע דגופו. י"ל דמסתברא דטב"ע דגופו אין פירושו שיכירו את הנאבד בהיותו ערום דוקא וגם כשנמצא עתה ערום או ראוהו העדים עתה כשהוא ערום כדי להעיד על טב"ע בגופו דכל כה"ג הוי להו להפוסקים לבאר כאן בביאור מפורש ובפרט שהוא דבר שאינו שכיח כלל לכן כ"ל דהכוונה בטב"ע דגופו היינו בבנין גופו ואיבריו וקומתו וכשהוא רק שלם בגופו והעדים שמעידים על היכר צורתו אומרים שמכירין אותו בחייו היטיב:

ושיודעין שהנאבד הוא הנמצא עתה הוי כאילו העידו על טב"ע דגופו ג"כ ולא בעי הפוסקים בדיוק הזה שבעי גם טב"ע דגופו לאפוקי רק למי שלא היתה עמו הכרה היטיב בחייו ואינו מכירו כלל בבנין גופו ואיבריו ורק בטב"ע דצורתו בלבד עכ"פ עיקר טב"ע דגופו הוא בנין גופו ואיבריו וקומתו והגם דקומה של אדם הוי בכלל ארוך וגוץ דהם סימנים גרועים מ"מ שייך הטב"ע גם בצורות והרכבת בנין הקומה וכמו שלרוב הפעמים המכיר את חבירו מכירו בטב"ע דבנין גופו אף כשרואהו מאחוריו (הנה בעת שכתבתי תשובה זו לא ראיתי ס' קהלת יעקב. ועתה שבא לידי הספר ההוא הנה מצאתי שכ' בסעיף כ"ה כ' ר"ת וכו' יכולין להכירו בטב"ע ובעינן דוקא שיראוהו ערום דכשהוא מלובש בבגדים ודאי דליכא טב"ע כו'. ולי הדבר צ"ע דבודאי טב"ע של איש ערום לא עדיף משאר טב"ע של חתיכות בשר או שאר דברים שיש בהם הטב"ע וכדמבואר בשו"ת נוב"י מה"ב סי' ס"ב לחלק בין טב"ע דצורה ובין טב"ע דגופו יעו"ש. ועכ"פ אם נימא דהטב"ע דגופו הוא בהיותו ערום בדוקא בודאי יצטרך להיות בהטב"ע הזה שביעת עין וכדפסק הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הל' י"ב. א"כ הו"ל לפוסקים לחלק במפורש בין טב"ע דצורה דבודאי כשיש לאדם הכרה בצורת הפנים של חבירו א"צ להתנות שצריך שיהי' בו שביעת עין משא"כ בטב"ע דגופו אם נימא כדברי הקהלת יעקב הנ"ל דבעי דוקא כשיהי' ערום צריך להתנות במפורש באם יש להמכיר שביעת עין בו ומדסתמו הפוסקים בזה משמע דלא כדברי הקהלת יעקב הנ"ל. והלא עוד יותר מזה מבואר בב"ש ס"ק ס"ח בתירוץ השני דאפי' אם נימא דלא מהני טב"ע בגט מ"מ טב"ע דגוף אדם עדיף טפי והיינו ע"כ טב"ע דצורה דוקא דהמב"ע של הצורה עדיפא מטב"ע דשאר דברים משא"כ טב"ע דבגופו כשנימא דוקא בהיותו ערום לא עדיפא מטב"ע דשאר דברים ואם הדבר כן הי' לו להב"ש לומר מפורש בתירוצו השני דדוקא על טב"ע דצורתו מחלק בין שאר טב"ע לטב"ע דגוף האדם ולא על טב"ע של גופו לזאת דברי הקהלת יעקב הנ"ל צל"ע ועיין לקמן סי' י"א ועוד דאפי' אם נימא כדברי הקהלת יעקב הנ"ל. היינו אם סומכין עצמן רק על טב"ע דגוף בלבד וכדמפורש בקהלת יעקב הנ"ל דאיירי בלא סימנים שאינם מובהקים עיי"ש. משא"כ לפמ"ש הב"ש בס"ק ע"ז דבתוס' והרא"ש משמע דצ"ל סימן שא"מ עם טב"ע י"ל דצירוף הטב"ע של בנין הגוף. אף כשאינו ערום מצטרף עם סימנים שאינם מובהקים די"ל דסברת התוס' והרא"ש על צירוף טב"ע דגופו עם סימנים שאינם מובהקים היינו דע"י הצירוף נעשו הסי' שא"מ כס"מ משום דלא שכיח אפי' א' מני אלף שיהי' לו סימנים שא"מ ויהי' טב"ע דבנין גופו ג"כ דומה אליו א"כ עפ"ז אף כשאינו ערום ג"כ מתני לכן נראה ברור שגם ההיתר של הב"ש בספק ג"י כשלא נחבל בפניו שייך כאן ועל ההיתר של הב"ש הנ"ל נראה בודאי דיש לסמוך בלי שום פקפוק):

והנה הגם שהנוב"י במ"ק סימן מ"ו רוצה לחדש דצירוף ההיתר של ספק ג"י לא שייך רק בספק ג"י ממש דשייך בי' חזקת חיים אבל לא בשאר ספיקות הדומים לזה דלא שייך בהו חזקת חיים וגם במ"ק ס"ס נ' כ"כ דלא התירו המתירים בספק ג"י רק משום חזקת חיים יעוי"ש. מ"מ אח"כ סותר את דבריו בזה ורק דטעם המתירין בספק ג"י משום דחששא דנתפח היא רק חששא בעלמא והיא רק מדרבנן. והנה הס"ס להחמיר שכתב שם הנוב"י בתשובה הנ"ל לא שייך כאן כלל בנ"ד דדוקא בנידון דידי' דהקולא שלו כשנהרג קודם ביבשה לא שייך רק אם אין יותר מג"י מעת ההריגה דכשיש יותר מג"י אף דשהה בתוך המים יותר מג"י שוב לא שייך קולא שלו וכמבואר בדבריו שם א"כ שפיר יש ס"ס להחמיר דאף את"ל שהושלך אחר ההריגה שמא יש יותר מג"י בין ההריגה למציאה אף שהי' בתוך המים משא"כ בנ"ד לא שייך לומר את"ל שהושלך אחר ההריגה שמא עבר עליו יותר מג"י ז"א דאם הושלך לאחר ההריגה שוב מיא לא מרזי למכה. ורק צמתי ממילא אין השהי' שבתוך המים כמה ימים מזיק כלל ולחדש ולומר ס"ס להחמיר דאת"ל שהושלך אחר ההריגה שמא לא הושלך תיכף אחר הריגה ורק עבר בין ההריגה להשלכה יותר מג"י הוא דבר שאינו וכמבואר בק"ע סי' שמ"ב דכל שמצאנו אותו במים אין לנו לתלות שהושלך שם אחר כמה ימים שנהרג ביבש' כו' אלא תיכף שהרג אותו השליכו למים יעוי"ש. והיינו משום שאינו שכיח כלל וכלל שיהרגנו ואח"כ ישהנו יותר מג"י וישליכנו אח"כ לתוך המים ודבר דלא שכיח אינו בגדר הספק ודוקא בספיקא דג"י דאף דג"כ הוא כדבר שאינו שכיח שישתנה צורתו של איש אחר לצורת הנאבד מ"מ כיון דמצינו לזה שורש בגמ' דחששו למילתא דלא שכיח כשהוא בודאי לאחר ג"י ומאחר דמצינו לזה שורש בגמ' שפיר יש מקום להחמיר אף בספיקא דג"י אבל במה דלא נמצא לזה שורש בגמרא אין לנו לומר אפילו ע"י אומדנא להחמיר בספק דלא שכיח כלל. ונלפע"ד דכן הוא ביאור דברי מהרשד"ם המובא בק"ע הנ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה הנוב"י במ"ק סי' כ"ט שבדף כ"ג ע"א דנחיש להמחמירים בספק ג"י גם בהאי דנטבע בדיגלת שמא מת ביבשה ג"י קודם ואח"כ הציפוהו המים יעוי"ש. ולדברי מהרשד"ם לק"מ דלא חיישינן כלל לספק דלא שכיח בזה. וגם דבלא"ה לא צריכינין לכ"ז כיון דהנוב"י בעצמו בתשובתו סימן ע"ו הנ"ל כ' גם על ס"ס להחמיר שבנידון שלו דאינו ס"ס משום דהוי משם אחד יעוי"ש. והנה גוף הפקפוק שפקפק בנוב"י בתשובה הנ"ל דהמתירין בספק ג"י אינם מתירין רק מחמת חזקת חיים והשתא הוא דמת משא"כ בספיקות הדומים לזה דלא שייך חזקת חיים. הנה בנ"ד י"ל דאיכא חזקת שעת מציאתו אליבא דכ"ע דכמו דנמצא מת לפנינו כן מת בגמר מיתתו בשעה שנהרג ביבשה קודם שהושלך למים דע"כ לא דחו הפוסקים בספיקא דג"י את חזקת שעת מציאתו משום דאיכא נגד חזקת שעת מציאתו חזקה דמעיקרא דהי' לו חזקת חיים והשתא הוא דמת ואפי' בנהרג דהיינו שניכר בו מכת הרציחה ומכת מות שנעשה בו דנראה ברור דלא שייך לגבי' חזקת חיים כיון דבתוודע שנולד בו ריעותא גדולה כזאת שנעשה בו מכת רציחה ומכת מות מ"מ שייך גם בנהרג זה ג"כ חזקה דמעיקרא משום דעל גוף דבר זה אנו דנין ומסתפקים באיזה זמן נעשה הרציחה ההוא אם קודם ג"י למציאתו אם תוך ג"י וכ"ז שלא נתודע בו הרציחה הי' לו חזקת חיים אמרינן דהשתא הוא דנהרג משא"כ בנ"ד דאין הספק על הזמן כלל ורק הספק על מיתתו אם הי' גמר מיתתו קודם תשלכתו למים לא שייך כלל חזקת חיים והשתא הוא דמת והיינו דבשעה המאוחרת הוא שמת דהיינו כשכבר הושלך למים כיון דתיכף כשיתודע בו מכת הרציחה אזדא לי' חזקת חיים דילי' א"כ כ"ע מודים דאזלינין בתר חזקת שעת מציאתו כמו שנמצא עתה מת כן מת מקודם שהושלך לתוך המים ורק דביבשה בשעת הרציחה הי' גמר מיתתו (ובנידון דהנוב"י בשו"ת שלו סי' מ"ו יש מקום עיון אי שייך סברא זאת דבנידון דידי' לא הי' כ"כ ניכר מכת המות והרציחה). והנה מדברי הב"ש בס"ק פ"ב דמביא דברי התשו' המבואר בדבריהם להקל בספק אישתהי לגבי עד מפי עד ועכצ"ל דטעמם הוא משום דס"ל דלא מחמרינן בספק אישתהי רק היכי דשייך טעם הר"ן דיותר מצוי שישתהה שיעור שעה כו'. משא"כ בעד מפ"ע דהספק אם ראה הראשון תיכף כשהעלוהו. ומבואר מזה דקולא זו של עמפ"ע הוא רק להנך דיעות דס"ל להקל בספק ג"י דיבשה ומוכח מזה כדברי הנוב"י במ"ב סי' מ"ו דהא דס"ל להקל בספק ג"י דיבשה הטעם משום דהוי רק מדרבנן ולכך יש להקל גם בספק אישתהי דעמפ"ע כיון דלא שייך טעם הר"ן דיותר מצוי שישתהה שיעור שעה משא"כ אם נימא דטעם המקילין בספק ג"י דיבשה הוא משום דאיכא חזקת חיים נגד חזקת א"א א"כ זה לא שייך בספק אישתהי דמים דעמפ"ע. ותיקשי על מה שהקילו הפוסקים בזה:

ועוד נראה לפענ"ד הא דהחליט הנוב"י במ"ק ס"ס נ'. ועוד בכמה מקומות דטעם המקילין בספק ג"י הוא רק משום דחזקת חיים סותר לחזקת א"א יש לפקפק עליו מאוד דלדבריו צ"ל דהמקילין בספק אישתהי דמים דליכא חזקת חיים הוא רק משום דהוא מדרבנן וצ"ל דס"ל לדידהו דבאיסור דרבנן אמרינן ספיקא להקל. אף במקום דאיכא חזקת איסור דהיינו חזקת א"א כיון דליכא חזקת חיים כנגדו. וגם נצטרך לומר לדבריו דאפילו דעת המחמירין בספק אישתהי ס"ל כן דהא כל הפוסקים המחמירין כותבין במפורש דהוא רק מטעם הר"ן כיון דאין שיעורו אלא שעה אחת יותר מצוי ששהה יותר משעה אחת ולא אישתמיט לשום פוסק להחמיר משום ספיקא דרבנן בחזקת איסור ויהי' מוכח מכל הפוסקים דכאן דס"ל להקל בספק דרבנן אפי' בחזקת איסור וכל כה"ג הו"ל לפוסקים לפרש במפורש ולולי דמסתפינא הייתי אומר טעם אחר בדעת המקילין בספיקא דג"י ובספק אישתהי עפ"י מ"ש הנוב"י ס"ס נ"ב דהא דחששו חז"ל באחר ג"י למילתא דלא שכיח כלל שישתנה צורת הנמצא לצורת הנאבד הוא משום חזקת א"א חששו חז"ל אף למילתא דלא שכיחא כלל יעוי"ש. והנה בס' בית מאיר כ' לתרץ קו' הנוב"י סי' כ"ח דף י"ט ע"ב על הא דדגלת דמקשה בגמ' רבא דאמר כמאן דתיקשי מזה על המקילין בספק ג"י דאטו גרע זה מאם הי' רואין בעינינו שהנטבע קודם ה' ימים עלה מן המים דמ"מ תלינן להקל כשנמצא עתה בטב"ע של בעל האשה ותירץ הבית מאיר דבאמת עתה גרע דכיון שלא ראינו עלייתו מן המים והרוב אינם עולים. א"כ יש ראי' דההכרה שמכירים העדים עתה היא הכרה דמיונית בשקר כיון דשיערו חז"ל דאחר ג"י לית לי' הכרה וכ' דמצינו כיוצא בזה להכחיש עדים ע"י חזקה אלימתא שנתחזק בדברי חז"ל בבכורות בדף כ"ח ע"ב נ"מ לאכחושי סהדי גבי מום עובר יעוי"ש. והנה עפ"י דבריו הי' מקום לומר דשוב א"צ לומר כדברי הנוב"י הנ"ל דחששו חז"ל מחמת חזקת א"א אף למילתא דלא שכיחא כלל שישתנה צורת הנמצא לצורת הנאבד ורק דהטעם דהכרה זאת היא נגד החזקה אלימתא ששיערו חז"ל שלעולם א"א להכיר את המת לאחר ג"י ולכך לא מקבלינן לסהדותי' ואפי' בשני עדים דלא אמרו בדדמי מ"מ כיון דדבריהם הם נגד חזקה אלימתא ששיערו חז"ל אין ממש בעדותן. וגם באישתהי דמים י"ל ג"כ ממש כדברים האלו כיון דשיערו חז"ל דהנטבע במים כשמשתהה יותר משעה בעלייתו מיתפח תפח וכמ"ש הריב"ש בסימן ש"פ המובא בנוב"י מ"ב סי' מ"ו דכיון שטבע במים ובאו המים במעיו לצבות בטן ולהפיל אור פניו משתנית צורתו ואע"ג דמים צמתי כשעלה מן המים ושתה ביבשה חוזר לסורו ותגלה רעתו וכו' יעוי"ש ובזה ניחא טובא מה דמתרץ הר"ן בתשובה לשון ונתפח דכתב הרמב"ם דתפס לשון הגמ' והגמרא דקאמר מיתפח תפח היינו דודאי תפח דקשה היא גופא לאיזה הכרח הי' להרמב"ם להעמיס בלשון מיתפח תפח דהיינו ודאי מיתפח תפח ולא כפשוטו בלשון חששא דמתפח תפח. ואף כשלא נראה בו ניפוח מ"מ שמא תפח ולא ניכר ולענין מה הוסיף הרמב"ם בלשון דודאי מיתפח. ולפי הנ"ל שפיר דצ"ל דודאי מיתפח תפח כדי לאכחושי סהדי ולעיין בדברי מהרי"ט בח"ב סי' ל"א. והנה עפ"י פי' זה שפיר ניחא דעת המקילין בספק ג"י דבספק ג"י שוב א"א לאכחושי לסהדי. וגם בספק אישתהי דמים יש להקל מטעם זה. ורק דהמחמירין בספק אישתהי דמים הוא מטעם אחר דהיינו כדברי הר"ן כיון דאין שיעורו אלא שעה אחת יותר מצוי ששהה יותר משעה אחת וחיישינן לשמא נתפח ולא ניכר. א"כ שפיר י"ל דבזה תלוי הפלוגתא שבין דעת המקילין בספק ג"י לדעת המחמירין דהמקילין ס"ל כנ"ל דאין החשש דאחר ג"י הוא דחיישינן אף למילתא דלא שכיח ודנשתנה לצורה אחרת רק כפי הנ"ל דהכרה שמכירי' העדי' היא הכרה דמיונית בשקר. ולכך מקילין בספק ג"י והמחמירים לא ס"ל האי טעמא ורק משום דמחמת חזקת א"א חיישינן אף למילתא דלא שכיח ושנשתנה לצורה אחרת. ולכך מחמירין בספק ג"י ותלוי הפלוגתא אם להקל בספק ג"י בשני הטעמים הנ"ל דהמחמירין ס"ל כדברי הנוב"י דחששו מחמת חזקת א"א אף למילתא דלא שכיח והמקילין ס"ל כדברי בית מאיר הנ"ל דע"כ הכרה דמיונית היא בשקר ועפ"י הדברים הנ"ל שוב אין לחלק בין ספק ג"י ממש ובין ספיקות הדומים לספק ג"י אף דלא שייך חזקת חיים:

והנה הגם דעפ"י דברים הללו הנה יש סתירה לההיתר של עה"ג בודאי ג"י לצרף סי' שאינם מובהקים דהוא רק מטעם דלא חיישינין שישתנה צורת הנאבד לצורתו של איש שיש לו סימנים שא"מ משא"כ לטעם הנ"ל משום דהכרה היא בדמיונות שקרים דלא שייך כלל דברי העה"ג הנ"ל. אך מ"מ בזה לא נסתר מ"ש להתיר בנ"ד ולסמוך על קולת עה"ג בספק ג"י או בספק דנ"ד אם הושלך קודם גמר מיתתו דיש להתיר ממ"נ דאי הטעם משום דההכרה הוא דמיונית. א"כ בלא"ה יש להקל בספיקא דג"י וכמו כן בספק דשמא הושלך קודם גמר מיתתו במים דאז מים מרזי למכה והוי כמו ביבשה אחר ג"י ואם הטעם דחיישינן שמא נשתנה לצורה אחרת דאז יש להחמיר בספיקא דנג"י וכמו כן בספק הנ"ל דשמא הושלך קודם גמר מיתתו למים דלפי זה יש לנו ההיתר של העה"ג דכולי האי לא חיישינין לשמא נשתנה לצורת איש שיש לו ג"כ סימנים שאינם מובהקים כאלו ממש כ"ז ראיתי ונתון על לבי לסלק הפקפוק שמפקפק הנוב"י במ"ב סימן מ"ו לומר דבשאר ספיקות הדומים לספיקא דג"י ממש אין בהם הצירוף של ההיתר שמתירין בספיקא דג"י ועכ"פ בגוף הדין כיון דהנוב"י בעצמו סותר דבריו הראשונים ודיש להתיר אף בשאר ספיקות הדומים לספק דג"י. נלפע"ד דיש לסמוך על ההיתרים שכתבתי הן מטעם קולת העה"ג דלגבי ספק ג"י בודאי יש להתיר והן מטעם היתר הב"ש:

ועל זה השיב כבוד הרב הגאון אבד"ק לבוב בזה"ל:

מ"ש כת"ר דהך דמיא מרזי מכה היינו כשנפל למים עם המכה הי' עדיין נשאר רוח חיים באפיו דאז מחמת הכאב נשתנה צורתו:

אבל אחר מיתה אף המים מרזי מכה. ולפ"ז כאן יש ספק כיון דמכת חרב הי' בפניו אולי בעת שהשליכו אותו לתוך המים כבר יצאת נשמתו והרי זה כספק ג' ימים דתלוי אם חשש נתפח הוא דאורייתא או דרבנן ידע כת"ר שבעת כותבי תשובה הראשונה עלה סברא זו על לבבי ועלה ספק בלבי כיון דיש כאן חזקת א"א וחזקת חי לומר שאחר זמן מת דהיינו בעת היותו במים ומיא מרזי מכה ובספק ג' ימים חזקת א"א וחזקת חי מתנגדים המה זה לזה דמצד חזקת א"א יש לנו לומר דכבר מת ונשתנה צורתו ואשה זו בחזקת א"א קיימה ומצד חזקת חי יש לנו לתלות מיתת הנמצא באיחור זמן אבל לענין אי מת קודם שנטל לים חברה לה יחד חזקת חי וחזקת א"א לתלות המיתה באיחור הזמן ואף אי נימא דהטעם דמחמרינין בספק ג"י ולא אזלינן בתר חזקת חי משום דנמצא לפנינו מת ואזלינין בתר שעת מציאתן וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ש"ל אבל אין מחזיקין ממקום למקום כיון שחזקת חי הוא בעת היותו ביבשה ושעת מציאתו מת הוא בים וכדומה אמרינן דשניהם אמת דשעת מציאתו במים גם מקודם מת במקום הזה וכמו שביבשה הי' בחיים כן כ"ז היותו ביבשה הי' חי והדבר ברור מאוד וכבר כתבתי בספר ישועות יעקב בהא דהחמיר רמ"א בספק נשתהה אחר שיצא מן המים ובספק ג' ימים הביא מחלוקת הפוסקים שהוא מה"ט כיון דאין חזקת חי מתנגד לחזקת א"א אזלינין בתר חזקת א"א עייש"ה בפי' הקצר. וכ"ש בזה דחזקת א"א וחזקת חי שניהם כאחד עונים דבמים מת עכ"ל.

ע"ז חזרתי והשבתי להגאון הנ"ל:

והנה מה שכתב כתר"ה דבנ"ד לא שייך חזקת שעת מציאתו וכ' בזה"ל דאין מחזיקין ממקום למקום כיון שחזקת חי הוא בעת היותו ביבשה ושעת מציאתו מת הוא במים ואמרינן דשניהם אמת דשעת מציאתו במים גם מקודם מת במקום הזה וכמו שביבשה הי' בחיים כן כל זמן היותו ביבשה הי' חי עכ"ל הנה שמעתי ולא אבין דהלא חזקת שעת מציאתו שאנו דנין כאן הוא על לידת הספק אם הושלך לתוך המים חי או מת דהיינו ביאתו לתוך המים אם חי הי' או מת הי' ואמרינין כמו דנמצא מת כן הי' בתחילה כשהובא לתוך המים. א"כ הכל הוא על מקום המים ומאי אין מחזיקין ממקום למקום שייך כאן וכי בשביל דכשהושלך מת לתוך המים אם כן נהרג ביבשה שייך לומר אין מחזיקין ממקום למקום הלא אין אנו מחזיקין רק על מקום המים בביאתו מתחילה לשם וכמו כן בנגע בא' בלילה כשטלטלוהו ממקום למקום ובמקום השני נגע בו אחד ברגע ראשון של הבאתו למקום השני דאנו מחזיקין בחזקת שעת מציאתו כמו שנמצא עתה מת כן הי' מת ברגע הראשון של הבאתו לכאן ואף דהוא דבר רחוק למאוד לומר דיצאת נשמתו ברגע ההיא של שיעור הנגיעה דהוא רק כהרף עין. וע"כ כשהי' מת בהרף עין הלז כשנגע בו זה ע"כ הי' מת במקום הראשון מ"מ אין זה בגדר אין מחזיקין ממקום למקום כיון דהחזקה היא רק על רגע שהובא למקום הזה וכמו כן בנ"ד כיון דהחזקה שאנו מחזיקין היא רק על רגע ראשון של הבאתו למים אף דהוא מובן ממילא דבהרף עין הזה שנטלו הרוצח והשליכו למים רחוק לתלות שבהרף עין הלז יצאת נשמתו. וע"כ כשאמרינן שהובא מת לתוך המים דגם ביבשה כבר מת מחמת ההריגה. מ"מ אין זה בגדר אין מחזיקין ממקום למקום כיון דהחזקה היא רק על מקום הזה דהיינו רגע הראשון כשהובא לתוך המים דדנין שהובא מת לתוך המים כמו שהוא עתה. והנה בגוף הפקפוק על היתרים שלי. דעכ"פ אינו דומה נ"ד לשאר ספיקא דג"י דשם יש עכ"פ חזקת חיים והשתא הוא דעת כדי להקל דמת תוך ג' ימים מה שאינו שייך בנ"ד. הנה לענין גוף הדין א"צ כלל לסברתי שכתבתי במכתבי הראשון כיון דיש לנו עמוד גדול לסמוך עליו הוא בעל הנוב"י במ"ב סימן מ"ו דמקיל ממש כנידון דידן אף דלא שייך חזקת חיים להתיר ורק משום דהוא רק מדרבנן:

אמנם לפע"ד גם סברתי שכתבתי נראה נכון דלא שייך בנ"ד דאין הספק על זמן ההריגה באיזה זמן נהייתה ורק דהספק היא אם נגמר הריגתו עד כלות הנפש או שעדיין נשאר רוח חיים בקרבו אין כאן כלל חזקת חיים כיון דאתילד בי' ריעותא גדולה של מכת חרב ומכת מות וכיון דאזדא לי' חזקת חיים ממילא כ"ע מודו דאזלינין בתר חזקת שעת מציאתו כיון דאין כאן כלל חזקת חיים לסתור חזקת שעת מציאתו ובפרט דלפי דברי כנס"י סי' מ"ט יש מקום להקל בנ"ד רק על פי סתמא דמילתא וכמ"ש הכנס"י להקל כשהי' שק של חול משוך על ראשו ונקשר סביב צוארו דודאי אחר מיתה הושלך למים וכמ"ש הב"י להקל כשהושלך בשק. א"כ גם בנ"ד שנמצא הטיליפ ושאר בגדיו מסובבים על ראשו ונקשרים בחגורות ובאגודות וקשרים של תבן סביב צוארו ורק שקשה בעיני לסמוך עליו מכל וכל מחמת שהוא קצת נגד הסברא לסלק בזה החשש שמא נשאר רוח חיים בקרבו ועכ"פ יש לצרף דעתו:

העולה מכל הנ"ל מאחר שהסכמת דעת הרב הגאון הנ"ל היתה להתיר העגונה וגם הסכמת דעתי הקלישה הי' להתירה ורק שאנו חלוקין בטעמים הסכימה דעתי להתיר אותה ורק לצרף אתנו עוד א' מהחכמים הבקיאים בדינים הללו וצרפתי עמי את הרב החריף אבד"ק גריבוב והצעתי רוב דברי לפניו. וזה אשר כתב לי בזה"ל

הא' נפל ספק בלבי אם העכו"ם שהעלה ההרוג מן המים חשוב מסל"ת הגם שהודיע בלי שום שאלה מאחר שמתחילה בקשו מהנכרים שבאם ימצאו הרוג או טבוע בנהר שיודיעו האמת שראיתי בק"ע אות ה' בשם מהר"ם שאף שהקרובי' הוציאו קול בכל המקומות ומחפשין לדעת אם פלוני חי או לא כל שלא שאלו לעכו"ם המעיד מקרי מסל"ת מ"מ בנ"ד אולי בקשו זאת תחילה מאותן העכו"ם עצמן שהעלוהו לבסוף שיודיעו כשימצאו הורג. וא"כ הוי כשאלה ואין לסמוך עליו במה שאמר שהודיע תיכף כשהעלוהו מן המים והוי כספק אישתהי. גם זאת לא מצאתי עוד אם לא חשו האחרונים למש"כ הב"י בתשובתו הובא בק"ע אות ר"ה דאם הרגוהו קודם שהשליכוהו למים אפשר דמים לא מצמת צמתי. עכ"ל:

חזרתי והשבתי להרב הנ"ל:

הנה מה שהביא הא דהקרובים הוציאו קול בכל המקומות ומחפשין כו'. בשם הק"ע הוא במהירות ושלא בדקדוק כי הלא מבואר במקומו בש"ע בהגהת רמ"א סעיף ט"ו ומבואר בב"י דדוקא כשלא שאלו לאותו הגוי בעצמו. וגם גוף הספק לחוש שמא בקשו תחילה מאותן העכו"ם עצמן שהעלוהו לבסוף הוא אינו נכון משום דאין אנו צריכין לחוש לספק הזה כלל. וכמ"ש הב"ש בס"ק מ'. ועוד בשאר מקומות דאליבא דכ"ע לא חיישינן שום חשש כל שלא הי' רגלים לדבר כמו שלא חיישינן בכותי מפי כותי שמא הי' ישראל שם בשעת השאלה או שמא שאל אותו בשם ישראל יעוי"ש. וכמו כן אינו בכלל ספק בנ"ד דבא הגוי והסיח ל"ת לחשוש ולומר שמא נשאל מקודם. וגם הא דכתבתי בנידון זה משום דהגוי הסיח לפ"ת לא הי' רק לרווחא דמילתא כי גם בלא"ה אפי' לא הי' כאן הגוי שהסיח לפת. ג"כ לא הוי נ"ד בכלל ספק אישתהי כיון דמבואר בגב"ע שהעדים העידו שבתוך התחום הי' מונח ומיד שהודיעו הערלים הלכו מיד והכירוהו דיש במשמעות לשון עדות זה דלפי שיעור ההליכה של הערלים והולכת העדים להכירו הי' הכל בתוך שיעור שעה אחת דאל"כ איזה כונה וצורך לעדות זה. וגם מלשון הב"ד שכתבו דהי' גם אנשים אחרים שג"כ הכירו אותו בטב"ע ורק שזה הי' אחר איזה שעות משמע דלפי שיעור הליכת הערלים להעיר והליכת העדים לשם הי' באפשר להיות הכל בתוך שעה אחת. א"כ אין לכו רק החששא דשמא הערלים כשמצאוהו והוציאוהו מן המים לא הלכו תיכף להעיר להודיע ובחשש זה נראה פשוט דאינו בכלל חומרת ספק אישתהי דהחמירו הפוסקים והוא יותר קיל מעד מפ"ע שכ' הב"ש ס"ק פ"ב להקל ומטעם דלא שייך חומרת ספק אישתהי רק בעד הרואה שנסתפק מתי הועלה מן המים דשייך טעם הר"ן דיותר מצוי שישתהה שיעור שעה מחמת שהוא זמן מועט אבל בעד מפ"ע לא שייך טעם זה להחמיר. א"כ כמו כן בנ"ד לא שייך להחמיר בספק שמא לא הלכו הגוים תיכף להודיע להעיר ונ"ד עוד קיל טפי מקולא זו דלגבי עד מפ"ע כיון דהוא דבר השכיח ומצוי למאוד ורגיל למאוד דתיכף כשמוצאים הערלים את הנטבע בנהר ומתעסקים בו להוציאו מן המים כדי להודיע להיהודים מן מציאת היהודי דמזדרזים להודיע תיכף ומיד. ואינם משתהים כלל בהליכתם. וכבר קיי"ל דתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר כמבואר במג"א סי' תס"ט ס"ק ט"ז וי"ח. וכן מבואר בשו"ת מ"ב סי' מ"ה דקודם שכתב קולא זו להקל בעד מפ"ע בספק אישתהי בשם מהר"י בן לב. כ' מקודם בנידון דידי' בזה"ל דמוכח בהעדות שמיד בהוציאו מן המים ראוהו כו' ואף כי הפשיטו רבים וקברום ובהגיע אליו לא רצו לקוברו בהכירו במילתו. א"כ מסתמא אחרו יותר משעה כו'. מ"מ מאן לימא לן כי הוא הי' הבתראי דילמא שני או שלישי או באמצע הי' וגם השוללים המפשיטים חללים רבים המה והי' הכל בשעה אחת וכו' ואף אם נאמר כי ספק הוא ספק גרוע וקרוב לודאי דלא אישתהי וחילק דבין ס"ג ומעליא סברא זו צריכין למימר בפ"ק דפסחים גבי צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים. ומבואר הוא בא"ח סימן תל"ט ובב"י שם. ואף אם נאמר דספק גמור הוא ככל הספיקות אפ"ה בנ"ד אין לחוש כו' עכ"ל המ"ב משמע מדבריו דדוקא מחמת דלא ברירא לי' בנידון דידי' אם הוי ספק גרוע נגד המצוי. לכך הוצרך לצדד שם אח"כ בשאר צדדי קולות ומביא שם גם קולא של המהר"י בן לב להקל בעד מפ"ע. אבל אם הי' ברור דהספק הוא ס"ג ונגד המצוי בודאי אין מקום להחמיר כלל. ובאמת כן מבואר גם בתוס' פסחים ד"ט ד"ה ואת"ל הוי דבספק הרגיל מקילינן אפי' ברה"י יעוי"ש. ואין להביא ראי' להיפך מהא דקאמר בב"ב ד' כ"ד רוב ומצוי קאמרת דמשמע דמצוי לבד לא מהני דהתם הוא מחמת דאיכא קורבא נגדו אבל בספק השקול בודאי תולין במצוי בין להקל ובין להחמיר וכדברי המג"א הנ"ל. והנה הא דהוצרכתי להביא ראי' על ספק המצוי דתולין להקל מן דברי המ"ב והגם דבלא"ה הדבר פשוט לסמוך על דברי המג"א שתולין במצוי בין להקל ובין להחמיר הוא מאשר יש לפקפק דבא"א דשייך חזקת א"א לא מקילינן אף גם בספק המצוי. ולכך הוצרכתי להביא דברי שו"ת מ"ב בזה. וגם מדברי התוס' דפסחים ד"ט ד"ה ואת"ל היינו דכיון דבספיקות דרה"י דקיי"ל להחמיר. ואעפ"כ סמכינן על סברת מצוי ורגיל. יש להביא ראי' דגם לגבי א"א יש להקל:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה