אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן ח

סימן ז

שאלה ששלח אלי כבוד מחו' הרב המנוח אבד"ק ליסקא זלה"ה ושלח אלי גם מה שהשיב כבר חכם אחד. והגב"ע וגוף השאלה מבואר בתוך דברי החכם וזה אשר השבתי:

הנה עיינתי במה שהשיב הרב הגאון אבד"ק פרעמיסלא ואת אשר עלה ברוחו שהמהר"ם מלובלין בתשובה בסימן כ"ו חולק על תשו' מ"ב סימן ס"ג דגדר סימן מובהק הוא שהיה זר ומופלג ושלא ימצא רק א' מני אלף או אלפים ושהמהר"ם מלובלין הנ"ל חולק עליו דצריך שלא ימצא כלל וכלל באיש אחר. הנה אם הי' דיוק הזה נכון בכונת תשובת מהרמ"ל אז היה המהרמ"ל סותר דברי עצמו בהתשו' שבסי' קכ"ח ולא הי' עולה יפה הישוב שמישב הרב הנ"ל דהגם דהוא פשוט ונכון לחלק בין רגלים עקומות שבסימן נ"ו דשכיח לבין צואר עקום שבסימן קכ"ח דלא שכיח מ"מ בזה לא מתורץ הסתירה דהא ע"כ עפ"ז נצטרך לומר דבסימן נ"ו מוקי לתשובת הרא"ש המובא בטור סימן קי"ח דשינוי באחד מאברים הוי סימן מובהק היינו שינוי שאינו נמצא בגוף אחר כלל. וגם חוטמו שקוע שבכתבי מהרא"י שהביא בדבריו שם הוא ג"כ שינוי שאינו בגוף אחר כלל והרי בתשובתו שבסי' קכ"ח מבואר ההיפך מכל זה דהרי חוטמו שקוע מבואר בפירוש בדבריו שאפשר להמציא בגוף אחר שהרי מנאו הכתוב עם מומין שהכהן נפסל בהם לעבודה כו'. וגם מדייק שם מתשו' הרא"ש הנ"ל ששינוי שאפשר להמציא בגוף אחר מ"מ הוי סימן מובהק. לכן נלפענ"ד דאין שום דיוק מהרמ"ל על שיצטרך דוקא שלא ימצא בגוף אחר כלל ורק כמו שמפרש תשו' מ"ב את דברי ר' ירוחם מ"ש שלא ימצא בגוף אחר דאין הכונה שלא ימצא כלל וכלל. רק שיהיה אחד מני אלף או אלפים. כן יתפרש דברי המרמ"ל הנ"ל דבעינין שלא יצוייר שימצא כך בדבר זה ומצומצם במקום הזה בגוף אחר דהיינו גם כן רק א' מני אלף או אלפים וכאן בתשו' סימן כ"ו מפלפל דרגלים עקומות הם שכיחים ונמצא כך בגוף אחר ע"ד דבר השכיח ובסימן קכ"ח בצואר עקום דלא שכיח באמת מפלפל ועלתה בתחילת דבריו לומר דבעינן שלא יצויר בגוף אחר כלל וכלל ואח"כ מייתי ראיות דלא בעי כ"כ ורק סי' מופלג שלא יהיה שכיח רק א' מני אלף או אלפים וכדברי המ"ב ושני התשו' הם מכוונים יחד:

וביותר נ"ל לבאר דברי שני התשו' שבמהרמ"ל הנ"ל עפ"י דהנה יש לדקדק על פירושו של המ"ב בדברי ר' ירוחם דעכ"פ מה בעי רי"ו ללמדינו בזה שכתב דלא סמכינין אסימנים אפי' מובהקים לעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר ואם ללמדינו כדברי המ"ב הנ"ל דבעי שינוי זר ומופלג הרי דבריו סתומים כל עיקר דכיון דע"כ דבריו הם לאו דוקא וכדברי המ"ב שוב יש להעמיס בדבריו כאשר עלתה בדעתו של חכם אחד בשו"ת תשו' הגאונים בתראי סימן כ"ה דתלוי אם רוב בני אדם אין להם סימן כזה אמת שדעת החכם ההוא תמו' מאוד במה שחולק על כל הפוסקים דדעת כולם שוה דבעי שינוי זר ומופלג שלא ימצא רק א' מני אלף גם מה שהביא בתשובת הגאונים ראיה לזה מרוב וקרוב דהלכו אחר הרוב גם זה תמו' דמה ענין רובא להכיר את איש עי"ז וחוץ שמבואר בב"י ביו"ד ס"ס ל"ט דלא שייך למיזל בתר רובא רק היכי דרובא ומיעוטא מכחישין זה את זה יעו"ש גם מבלעדי זה לא שייך כלל בזה רובא דאין להם סימן זה כיון דהספק הוא רק בין המיעוטים שיש להם סימן זה אם הוא בעלה של האשה או משאר אנשים שמהמיעוט וגם שאר דברי התשובה שבתשו' הגאונים הנ"ל תמו' בעיני שכתב שם דקיי"ל דכל דהוי מום הוי סימן מובהק ולא ידעתי שום גילוי לזה מפוסקים ואדרבא הא מבואר ההיפך דעורת דהוא מום לא הוי סימן מובהק וכן צולע דהוי מום מבואר במהרמ"ל סימן נ"ו הנ"ל בשם מהרי"ק ובק"ע סימן תל"ו בשם המבי"ט דלא הוי ס"מ וגם הנכס דמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות ביאת מקדש דהוי מום ובגמרא מבואר דארוך וגוץ לא הוי סימן כלל אפילו אמצעי ומשמע אפילו גוץ הרבה בהפלגה וכמבואר בפסקי מהרא"י סימן קס"א עכ"פ נהי דדברי תשו' הגאונים תמוהים המה עכ"פ איך ישמיענו רבינו ירוחם איזה דין בסתימת הדברים דהא י"ל כמ"ש בתשו' הגאונים הנ"ל כיון דע"כ צ"ל דדברי רי"ו המה לאו דוקא שוב איכא למימר על שלא ימצא ברוב אנשים ואם לא קמ"ל רי"ו זה הדין בדבריו דבעי שינוי זר ומופלג רק הוא פשיט לי' מסברא קשה דזולת זה איזה חידוש דין אחר משמיענו רי"ו בדבריו הנ"ל לכן נלפענ"ד להוסיף עוד על דברי תשו' מ"ב הנ"ל עפ"י המבואר בשו"ת ח"ץ סימן כ"א דאם מספקא לן אם הוא סימן מובהק דאין להכניסו בכלל ספק דחסרון ידיעה אינו ס' יעו"ש. ולכאורה תיקשי דהא שיטת רוב הפוסקים דחסרון ידיעה לכל העולם הוי בכלל ס' לכן נ"ל דכונת הח"ץ דדוקא כאן לענין סי' מובהק לא הוי בכלל ספק משום דגדר סימן מובהק הוא שיהי' הדבר ברור שלא נמצא כזה רק א' מני אלף משא"כ כשיש לנו ספק אם מצוי אינו בכלל ס"מ כלל ולכך אין להכניסו בכלל ספק דחסרון ידיעה אינו בכלל ספק ס"מ כיון דגדר ס"מ בדבר ברור שלא יפול בו ספק כלל א"כ לפ"ז שפיר י"ל דכונת רי"ו לפי פי' מ"ב אין חידוש דין דרי"ו על שלא ימצא בגוף אחר כיון דהוא ע"כ לאו דוקא וזה לא בא רי"ו לאשמועינין כלל ורק בא ללמדינו דגדר ס"מ הוא בדבר ברור שלא נמצא משא"כ במה שיש ספק אם נמצא אם לאו זה לא הוי סי' מובהק:

ועפ"ז מתישבים בטוב יותר דברי תשובת מהרמ"ל הנ"ל כמו שכתבתי דכמו דרי"ו נקיט שלא ימצא בגוף אחר הוא לאו דוקא כן מהרמ"ל כונתו כך ורק שלא ימצא רק א' מני אלף ובסי' קכ"ח פשיטא ליה דצואר עקום הוא מלתא דלא שכיח ורק מצדד אם לא נימא דדברי רי"ו הם מתפרשים בדוקא שלא ימצא בגוף אחר כלל ומייתי ראי' דכוונת רי"ו הוא לאו דוקא רק שלא ימצא רק א' מני אלף מן פסקי מהרא"י בחוטמו שקוע ומגבשושית על חוטמו ומתשו' הרא"ש הנ"ל המובא בטור סי' קי"ח דמכל זה מוכח דהיכי דלא שכיח בבני אדם הוי סי' מובהק וע"כ רי"ו ל"ד נקיט ובסי' כ"ו פשיטא לי' בדברי רי"ו דהוא לאו דוקא. וגם המהרמ"ל בעצמו שתופס לשון רי"ו לכן גם דבריו מתפרשים בלאו דוקא ורק מסתפקא לי' כשאנו מסתפקים בזה דהיינו ברגלים עקומות אף דשכיחים בבני אדם כאשר ראינו יהודים וערלים כו' כמובא בדבריו מ"מ נ"ל דהוא ענין דלא שכיח ופשיט לי' כנ"ל. דעכ"פ אינו ברור שהוא דבר דלא שכיח ואדרבא מסברא נראה דהוא שכיח שהרי ראינו יהודים ועכו"ם כו'. אף די"ל דמ"מ אינו שכיח כ"כ ורק כמו אחד מני אלף מ"מ אין זה דבר ברור שזה הוא דבר דלא שכיח ושוב לא הוי ס"מ דבעי דבר ברור ושלא יפול ספק בו כלל שהוא מילתא דלא שכיחא ולכך כשסיים בתשו' הנ"ל דברי רי"ו שלא נקראים סימ' מובהקי' רק בדבר ברור כו'. כ' בזה"ל ונקבל הסימנים מובהקים שנמצאים בתשו' אחרונים כו' דנראה כוונתו די"ל דחוץ המבואר בדברי תשו' אחרונים אין לנו לחדש מלבינו סי' מובהק כיון שאינו ברור לנו בבירור אם הוא מילתא דלא שכיח. ולכך מוקי דברי תשו' הרא"ש דכתב בסתם שינוי באחד מאביריו דמשמע דכל שינוי ושינוי הנראה לנו באחד מאבריו יש לסמוך דהוא סי' מובהק דכונת הרא"ש בשינוי שברור לנו שאינו בנמצא בגוף אחר רק ע"ד הזרות והפלגה:

עכ"פ בנ"ד יש לפקפק עפ"י הדברים האמורים לעיל כיון דאינו ברור לנו אם אצבעות עקומים הוי שינוי מופלג וכיון שאין הדבר ברור לנו שוב י"ל דאינו בגדר סי' מובהק דבעי שיהי' ברור ושלא יפול בו ספק כלל וכדיוק לשון מהרמ"ל הנ"ל דנקבל רק הסימנים המבוארים בתשו' אחרונים אך עכ"ז מאחר דאנו רואים שכל בעלי תשו' מגאוני זמנינו הם המדברים לתקנת עגונות ללמוד דבר מדבר מדברי תשובת הגאונים הקדומים ולדמות מילתא למילתא אפי' בדבר הנדמה רק במקצת כמו בתשו' פנים מאירות חלק ב' סימן כ"ה מדמה אצבעות קצרים ביד אחד לאצבע עקום ובשו"ת כנסת יחזקאל סימן מ"ו מצדד לדמות חסרון ציפורין לאצבע עקום. ואף דלענין דינא כ' מחמת שהי' בצמצום מקום באצבע ידוע מ"מ ממה שמצדד דלא ראינו א' מני אלף שהי' אצבע בלי צפורן משמע שם מדבריו דס"ל דזה בעצמו סי' מובהק. א"כ אף אנו נוכל לדמות מלתא למלתא ולומר כיון דאצבע אחד עקום ג"כ הוי סימן אמצעי ועם רושם בצידו הוי סי' מובהק. א"כ כיון דמבואר דהסכמת הפוסקים האחרונים דחיבור שני סימנים הוי סימן מובהק א"כ י"ל דכל האצבעות של שני הידים עקומים הוי כחיבור שני סי' יחד. ואף דהפוסקים בחיבור סימנים מיירי בסימנים נפרדים שכל אחד ואחד לבדו הוי סי' אמצעי לעצמו. ולא בסימן אחד שהוכפל בשני או בג' אברים מ"מ י"ל דזיל בתר טעמא כיון דטעמי' דצירוף סימנים הוא דנהי דכל סי' וסי' אמצעי בעצמו מצוי גם באנשים אחרים מ"מ שיהיו שני הסימנים אמצעים יחד באנשים אחרים זה אינו מצוי א"כ ה"ה בנ"ד נהי דאצבע א' עקום הוי רק סימן אמצעי משום דמצוי גם באנשים אחרים מ"מ שיהיו כל האצבעות עקומים בשתי ידים הוי כחיבור סימנים דהוי סימן מובהק וא"ל א"כ תיקשי על תשו' מהרמ"ל בסי' כ"ו הנ"ל דהלא גם המהרמ"ל ס"ל דחיבור סימנים הוי סי' מובהק וכמבואר בתשובתו סי' ד' הובא בק"ע סי' ש"ו דפצע ורושם של מכת חרב הוי ס"מ ולמה לא קאמר בסי' כ"ו מחמת דשני הרגלים עקומות היו. י"ל דזה אינו ראי' דהא כ' להדיא שראינו בעינינו יהודים ועכו"ם שיש להם רגלים עקומות והיינו שני הרגלים וגם דבנידון דהמרמ"ל י"ל כיון דצולע לאו הוי ס"מ כלל אפילו בשני רגלים כיון דהצליעה עצמה אינה סימן כמו שהביא מדברי מהרי"ק דצולע על יריכו אינו סי' מובהק. ובזה אין חילוק בין חגר ברגל אחת או בשני הרגלים. א"כ י"ל דאצל החגרים לא הוי אפילו שני הרגלים עקומות ס"מ כיון דהתם לא הי' עקומות בהאצבעות ורק בפסת הרגלים. וזה מצוי בחגרים דיש להם רגלים עקומות והפוכות וכמ"ש מהרמ"ל מה שהי' פוסח ורגלים עקומות והפוכות לא מיקרי סימן מובהק משא"כ בנ"ד דלא נודע לנו אם זה שכיח ודאנו מסופקין בזה אם הוא דבר השכיח קצת או לא שכיח כלל רק א' מני אלף שפיר י"ל כשיש שינוי ועיקום בכל האצבעות שבשני הידים יש לדמות לדברי הפוסקים בחיבור הסימנים כיון דאצבע א' עקום לבד ג"כ הוי סימן אמצעי א"כ בהרבה אצבעות הוי כחיבור הסימנים. וגם י"ל כיון דדייק ואמר דהעקמומית כולם הי' לצד אצבע הקטנה אם כן יש ללמוד קצת מצמצום המקום המבואר בפוסקים כמו דהתם בסי' אמצעי וצלקת דלא הוי ס"מ מ"מ כשצמצם מקום הצלקת באיזה אבר אם בראש או בסוף או באמצע האבר הוי ס"מ והיינו משום דאף דמצוי צלקת בשאר בני אדם מ"מ אינו מצוי שיהי' בצמצום במקום כזה דייקא. לכן דומה לנקב בצד אות פלוני אף דמצויים נקבים ביריעות וכמ"ש המ"ב מ"מ אינו מצוי באות כזה בדוקא. א"כ י"ל כמו כן בנ"ד דאף אם נימא דשכיח עקומות כל אצבעות באנשים אחרים ג"כ מ"מ אינו מצוי שיהיו כולם עקומים רק לצד אצבע הקטנה (אך אמנם הנה אח"כ כשכתבתי התשובה בעגונה דק' בריגל המבואר לקמן סי' י"ד חזרתי בי בזה. וכתבתי שם קצת באריכות דדוקא סמנים שונים ונפרדים הוי חיבורי סימנים משא"כ סימנים שוים רק שהם כפולים זה לא הוי בכלל חיבורי סימנים המבואר בפוסקים):

וגם הנה במה שכתבתי דכשאינו דבר ברור אם שכיח או לא אינו ס"מ שהוא בדבר ברור ושלא יפול בו ספק כלל. הנה בדברי תשו' מהר"י בן לב שבק"ע סי' ל"ה אינו מבואר כן דכ' דיש לגמגם אם הוי ס"ס ספק אם סימנים דאורייתא ואת"ל דרבנן שמא הוי סי' מובהק מוכח דיש להסתפק אם זה הוי סימן מובהק אם לאו ודלא כמו שכתבתי לעיל:

והנה לפי דברי מהר"י בן לב למשוי' זה לס"ס הי' מקום סניף להקל גם בנ"ד דאף דסיים מהריב"ל דאין להקל מחמת חזקת א"א. הנה הרבה מתשו' האחרונים רוצים להקל ע"י ס"ס אף בעגונה ושו"ת נוב"י בסי' מ"ג מצדד בטעמא דדהו עפ"י דברי התוס' דחזקת דייקא ומנסבא דוחה לחזקת א"א. אך וכי בשביל שאנו מדמין וכו' ובודאי לא נאמר זה אפי' לסניף בעלמא וחלילה חולין הוא לשום בן אדם לצרף זה לשום צירוף רק דעפ"ז יש לצדד מקום קולא אחרת דהא עכ"פ נלמד מדברי תשו' מהריב"ל הנ"ל דזה הוי ספק אי הוא מובהק או לא ונסתר דברי הנ"ל שעי"ז שיש ספק אם הוי סימן מובהק שוב אינו בכלל סי' מובהק וכבר כתבתי דחסרון ידיעה לא הוי משום דהוא לכל העולם חסרון ידיעה זאת דאטו מנו הוא דיודע לבדוק כל העולם אם נמצא ושכיח כזה או לא והנה בב"י מבואר בשם הרמ"ה הובא בב"ש ס"ק ע' דאם נשאת בסי' אמצעי לא תצא ובאמת הוא תמו' דלמה לא תצא הא הוי ספיקא דאורייתא והנוב"י סי' כ"ט כתב לפרש לפי שגוף הדין אי לאו חומר איסור כרת היינו מקילין לומר סימנים דאו' ורק מחמת איסור כרת אנו מחמירין להסתפק אולי סימנים דרבנן יעו"ש וכל הרואה יראה הדוחק הגדול והעצום שבדבריו:

הן אמת עפ"י מה שכתבתי מקודם לזה לפרש דברי רבינו ירוחם דכונתו דלא סמכינן אסי' מובהק כי אם כשיהי' ברור שהוא ס"מ דהיינו שאינו שכיח כזה ולא שיסתפק לנו אם שכיח אם לאו ועכ"פ כונתו להוציא ספק סימן מובהק א"כ בזה שפיר י"ל דמיירי בספק סימן מובהק וע"ז כ' דאם נשאת על ספק סימן מובהק לא תצא דהא הוי ס"ס וכדברי מהריב"ל הנ"ל ונהי דהחמיר המהר"י בן לב היינו לכתחילה. מה שאין כן בדעבד כשכבר נשאת א"א להוציאה מבעלה ע"י ספק אי סימנים דאוריי' כיון דאיכא עוד ספק שמא הוא ס"מ דמועיל אפי' אי סימנים דרבנן. ובזה ניחא מה שסמך רבינו ירוחם תיכף לאחר סיום דבריו דלא סמכינן רק בדבר ברור כו'. מסמיך תיכף אח"ז. דברי הרמ"ה שאם נשאת לא תצא והיינו משום דדברי הרמ"ה קאי אדלעיל כשנשאת בספק סי' מובהק כן עלה בדעתי לפרש דברי הרמ"ה הנ"ל. אך אמנם מאחר שמן הב"י לא משמע כדברי הנ"ל כיון דהב"י כ' על דברי הרמ"ה הנ"ל וז"ל ונראה דהאי שאינו מובהק היינו שאינו מובהק לגמרי וכו' א"כ משמע מדברי הב"י דמפרש דברי הרמ"ה הנ"ל בסי' אמצעי ממש והדרה קו' לדוכתי' אמאי אם נשאת לא תצא כיון דמספקינן לן בגמ' אם סד"א א"כ הוי ספיקא דאורייתא:

לכן נ"ל לפרש דברי הרמ"ה הנ"ל באופן אחר. דהנה מבואר בב"מ דף כ"ח ובפוסקים שם דסימנים אמצעים עדיפי מעד א'. א"כ תיקשי מה קא מבעיא לי' אי סימנים דאורייתא לענין עדות אשה לשיטת הפוסקים דע"א נאמן בעדות אשה מדאו' וכמבואר בספרי דאבל קם הוא לעדות אשה. א"כ כיון דע"א נאמן מדאורייתא לעדות אשה ה"ה וכ"ש דסימנים יועילו מדאו' כיון דהא סימנים עדיפי מעד א'. וגם לשיטת הפוסקים דע"א אינו נאמן בעדות אשה רק מדרבנן ג"כ יש לדקדק כיון דסברת דיקא ומינסבה שייך אפי' באשה הנשאת ע"י הכרה שהנמצא מת הוא בעלה דמ"מ שייך דעכ"פ לא תנשא לאחר עד שתידוק מקודם אם אין בעלה חי. ושייך שפיר אשה דייקא ומינסבה אף בהכרת סימנים ורק שסברת מילתא דעל"ג לא שייכא באשה הנשאת ע"י הכרת סימנים מ"מ הלא משמע מדברי הפוסקים דסימנים עדיפי מע"א אפילו כשהעד מעיד במלתא דעבידי לגלויי דהא לא חילקו הפוסקים שום חילוק בזה א"כ כיון דסברת ההכרה שע"י הסימנים אפילו אמצעים היא סברא טובה שלא ניחוש דלמא איתרמי איש אחר שהי' לו סימנים כאלו וסברת הכרת סימנים טובה וחזקה כ"כ דעדיף מע"א אפילו כשהעד מעיד במלתא דעל"ג א"כ תיפוק לי' כמו שתקנו חכמים דע"א יועיל בעדות אשה ממילא נכלל אף בתקנה זו לסמוך על הכרת סימנים דעדיף מע"א ומה קא מבעיא לי' אי סימנים דאורייתא לענין עדות אשה ועכצ"ל עפ"י המבואר בבכורות דף מ"ו דמתרץ הגמ' כי אקילו רבנן בסופה כו'. אבל בתחילה החמירו. א"כ כיון דהחמירו בתחילתה בראיות המת שלא יועיל הכרה רק בדבר ברור כשני עדים א"כ י"ל דלא מבעיא אם ע"א אינו נאמן רק מדרבנן דהוא רק בסופה אבל בתחילתה לא רצו להקל אלא אפי' לדעת הפוסקים דע"א נאמן מדאורייתא. מ"מ אף שהי' מדאורייתא מועיל הכרת סימנים מ"מ החמירו חכמים שלא תועיל ההכרה שע"י סימנים כי אם כשנאמר שההכרה שע"י סימנים היא באמת הכרה טובה ודבר ברור כהעדאת שני עדים ושפיר מבעיא לי' בזה אי סד"א ובזה יש לתרץ מה שמדקדקין העולם על הא דקאמר בגמרא נ"מ לאהדורי גט אשה ולמה לא קאמר נ"מ לעדות אשה ולפי הנ"ל מתורץ דהגמרא רצה למבעי האבעיא לענין אי סמכינין על סימנים מדאורייתא על דבר הצריך הכרה טובה מדאורייתא שיהי' ברור כהעדאת שני עדים. וזה הוא רק בגט אשה משא"כ בעדות אשה המועיל מדאורייתא מק"ו דע"א לדעת הפוסקים דע"א נאמן מדאורייתא וגם אי ע"א אינו נאמן רק מדרבנן מ"מ כיון דתקנו חכמים שיועיל ע"א א"כ ממילא נסתלק האיסור דאורייתא גם ע"י הסימנים דעדיפי מע"א לא מבעיא לדעת הפוסקים דאפקעינהו רבנן לקידושין ע"י ע"א וישנו בכלל התקנה ג"כ הכרה שע"י סימנים דעדיף מע"א ואפי' לדעת הפוסקים החולקים על סברת אפקעינהו מ"מ כיון דסברת הכרת סימנים עדיף מסברת מילתא דעל"ג א"כ הרי בכלל התקנה שתקנו שיועיל ע"א מחמת דעל"ג ישנו בכלל הזה ג"כ הכרה שע"י סימני' דעדיף מע"א ובין כך ובין כך נסתלק האיסור דאורייתא. ורק דצריך לומר דהחמירו רבנן בתחילת העדות בראיית המת א"כ הוא רק איסור מדרבנן והגמ' מבעיא לי' בדבר הצריך הכרה מדאוריי' ולכך צ"ל רק נ"מ לאהדורי גט אשה:

ובזה מתורץ גם דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות שהקשו עליו במה שכ' שאני אומר לא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת וכו'. והנוב"י במ"ק סי' כ"ט תירץ עפ"י שיטתו הנ"ל דאי לאו חומר איסור כרת היינו אומרים סימנים דאורייתא ובקצה"ח סי' רנ"ט מתרץ בדרך אחר ושני התירוצים רחוקים מכונת הפשט ולפע"ד עפ"י מה שכתבתי ועפ"י הידוע דסימנים מובהקים שכ' הרמב"ם היינו אינם מובהקים לגמרי רק סימנים אמצעים. ועכ"פ גם הם עדיפי מע"א א"כ ניחא לתרץ לשון הרמב"ם דכוונתו דלא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת כונתו דלולי חומר הכרת היו חכמים מקילים כמו שהקילו עפ"י ע"א ומפי עבד וכו'. ורק הא דהחמירו בתחילת העדות כנ"ל דהוא מטעם דברי הגמ' דבכורות הנ"ל כי אקילו רבנן בסופה כו' והטעם דחילקו בין תחילתו לסופו הוא משום כרת. והנה כ"ש אם נימא דדעת הרמב"ם כמ"ש הנוב"י שאלה ל"ג דדעת הרמב"ם כדעת הפוסקים דע"א נאמן בעדות אשה מדאורייתא דמיושב ביותר דהרי ראוי להקל בסימנים כמו דמוכח מן התורה להקל בע"א א"כ כך יש להקל בסימנים דעדיפי מע"א. והנה עפ"ז מתורץ גם דברי הרמ"ה הנ"ל די"ל דדעת הרמ"ה כשיטת הסוברים דעד אחד נאמן מדאורייתא א"כ הוא רק איסור דרבנן ובמילתא דרבנן אם נשאת לא תצא כמו במים שאל"ס. וגם אם נימא כדעת הפוסקים דע"א אינו נאמן רק מדרבנן מ"מ כבר כתבתי דבכלל תקנתם דע"א מועיל בעדו' אשה בכלל התקנה נכלל גם הכרה שע"י הסימנים ורק משום דהם החמירו בזה בתחילת העדות ועכ"פ נסתלק האיסור דאורייתא והוי רק איסור דרבנן ולכך אם נשאת לא תצא ועכ"פ עפ"י המבואר בזה היוצא מדברים הנ"ל שגם ע"י סימן אמצעי ג"כ כבר נסתלק האיסור דאורייתא ורק נשאר איסור דרבנן כשנימא דסי' דרבנן וכ"כ בנ"ד דיש ספק בהסימן אמצעי שמא הוא ס"מ יש מקום להקל מחמת ספיקא דרבנן וכמו שמבואר בתשובת הנוב"י סימן כ"ט הנ"ל. לדרכו ולשיטתו בדברי הרמ"ה. וגם עוד מבואר בכמה מקומות בתשובותיו להקל באיסור דרבנן בספיקא דרבנן כגון בספק אי נשתהה שלשה ימים יעוי"ש. ויש על פי זה מקום לצדד להקל בנ"ד.

ועוד קולא אחת יש בנ"ד ומקודם נקדים דאם הי' מכיר העד את הנטבע בטב"ע ואם המעשה דנ"ד הי' המעשה שראה העד את הנטבע תיכף בשעה ראשונה לאחר שהועלה מן המים דיש להקל בנ"ד היכי דחזיוהו בשעתי' לאחר שפלטתו המים אף שבכאן אמר העד שהי' נתפח קצת עפ"י המשמעות בח"מ ובב"ש דאפי' בנתפח מועיל הטב"ע וכן מבואר בס' בית מאיר לדייק כן ממשמעות הח"מ ודלא כמו שהביא בשם מהרח"ש שם להסתפק בזה. ואיך שדעת מהרח"ש נוטה לחומרא. אמנם יש לסמוך בזה על משמעות הח"מ וב"ש כי כן מבואר להדיא גם בלח"מ סוף הל' גירושין ומדייק כן מלשון הרמב"ם אם כן עפ"י המבואר בלשון הגב"ע שאמר העד בזה"ל (אין וויא מען האט איהם אין שטאט אריין גברענגט האב איך איהם גזעהן האט ער מיר אויס גוויזען אז ער איז דער יעקב. ער איז גיוועזין אביסל גישוואלין מחמת דעם וואסער אויך האב איך גיהאט אן איהם איין סימן ער האט גיהאט דיא פינגער פין ביידע הענד קרום היינו אלו פינגער זענון קרום גוועזין צום קליינים פינגער אויך דיא פיאות אין דיא בארד האבין אלץ אויס גיוויזען אז עס איז ער) ומלשון זה מוכח שהכירו בטב"ע חוץ הסימנים שהרי על הסימנים אמר בלשון גם אויך האב איך גיהאט אן איהם איין סימן. מבואר מדבריו דזה נוסף על ההכרה שבטב"ע. ואף אם נדייק שלא הי' לו טב"ע טוב ומעליא מחמת שאמר בלשון ער האט מיר אויס גיוויזען ולא אמר שהכירו היטיב ע"י טב"ע מ"מ כבר פסק הנוב"י בסימן ל"ט. דטב"ע כל דהוא ג"כ מהני וכפי שהוסיף בנו במהדורא תנינא לבאר את דבריו היטיב בסימן ס"ב יעו"ש. וגם דכאן נראה שכפל את דברי הכרתו ע"י טב"ע ואמר אחר שאמר הסימנים עוד בזה"ל אויך דיא פיאות אין דיא בארד האבין אלץ אויס גיוויזען אז עס איז ער. והנה מבואר בשו"ת עה"ג סימן ע"א דהתעוררת שע"י הכרת הזקן ג"כ הוי טב"ע ומייתי לה מן ויכר יוסף את אחיו מלמד כו'. וכן הביא דבריו בשו"ת פנים מאירות סי' ס"ה בחלק ב'. ואף שהצ"ץ סי' מ"ה הובא דבריו בק"ע סי' תי"ב לא ס"ל כן מ"מ יש לסמוך על שו"ת עה"ג בזה וביותר י"ל כן בנ"ד דהנה הא דמצדד בעה"ג שם דלימוד מן ויכר יוסף אינו ללישנא בתרא דבכורות דכי יכיר לחוד והכרת פנים לחוד ורק דמ"מ פסק בעה"ג כן מחמת דמבואר בתשו' מהר"ם פאדוואה לפסוק כלישנא קמא ולפ"ז בנ"ד נסתר פקפוק הזה כל עיקר וממילא דנוכל לפסוק כן בלא פקפוק והיינו עפ"י שכתבתי דאבעיות הגמרא דסימנים דאו' הוא רק ללישנא קמא דבכורות דבתחילת העדות החמירו משא"כ לל"ב י"ל דסימנים אפילו אמצעים מהני מהא דע"א מהני לעדות אשה דהא סימנים עדיפי מע"א (וזה שלא כדברי הפ"י דכ' בב"מ דהסוגיא אזלא רק ללישנא בתרא יעוי"ש. וגם דלא כמ"ש בתשו' הגאונים בתראי סי' כ"א דף כ"ח ע"ג דהרא"ש והטור פוסקים כל"ב דבכורות יעו"ש) ולפ"ז מועיל העדות בנ"ד ממ"נ דלל"ק מועיל הכרת הטב"ע שע"י הזקן וללישנא בתרא מועילים הסימנים אף שהם אמצעים:

ואפי' אם מעשה שהי' בנ"ד הי' באופן שיש להסתפק אם אשתהי יותר משעה לאחר שפולטתו המים עד שראוהו העד ג"כ יש מקום להקל אף דקיי"ל להחמיר בספק אישתהי מ"מ בנ"ד דאיכא בלא הכרה שבטב"ע גם סימנים אמצעים דכתבנו כבר דהוא רק חומרא מרבנן להחמיר דנא נימא דסימנים עדיפי מע"א א"כ יש להקל אפינו בספק אישתהי ומכ"ש דבנ"ד יש ס"ס טובה ס' דלא אישתהי כלל והוכר ע"י טב"ע ואת"ל אישתהי חולי הוי סימנים דנ"ד סימנים מובהקים (אחר שכתבתי כן מכבר. הנה כעת איני מחליט הדבר וכפי שמבואר לקמן סימן ט"ו בשאלה דק' בריגיל שכתבתי דהגם דהנוב"י במה"ב סימן מ"ז כ"כ דנתן על לבו להשוות אישתהי דמים לאחר ג"י דיבשה לענין הקולא שעם הצירוף סימן שח"מ מ"מ לפענ"ד יש מקום לפקפק עליו וכתבתי שם באריכות מנידון זה):

ואפי' אם המעשה שבנ"ד הוא בודאי אישתהי ג"כ יש מקום לצרף קצת הקולא שהקיל בשו"ת צ"ץ סימן מ"ה והובא בק"ע בשמו סי' תי"ד לעשות סניף להקל כדעת הטור דבלא ראה הטביעה לא צריך דחזיוהו לאלתר וגם היא דעת הרא"ש לאיזה פוסקים כפי שהביא תב"ש בס"ק צ'. והעה"ג שחולק על חותנו בשו"ת עה"ג הוא רק מטעם שנודע מכבר שנהרג וראה וידע שוין משא"כ בנ"ד שלא נודע כלל וכלל ורק שנעלם מן העין:

והנה צדדי ההיתר המבוארים בתשובת הרב הגאון דק"ק פרעמיסלא מכח הבגדים. הנה הגם שכ' שהב"ש אינו חולק לדינא על מהר"ל מפראג ודייק לי' מדס"ל להב"ש דמועיל צירוף סימנים וה"ה צירוף סימן הגוף לסימן בגדים אף דחיישינן לשאלה הם דברים שאינם של טעם דדוקא צירוף סימני הגוף. נחשב לס"מ דאף דכל סימן וסימן הוא רק ס"א ומצויים בגוף אחר מ"מ שני הסימנים אמצעים יחדיו אינם נמצאים בגוף אחר ולכך נחשב לס"מ. וזה לא שייך כלל בצירוף סימן הגוף לסימן הבגדים דלא נולד בהגוף שום ס"מ עי"ז ואם לומר דלא חיישינן דאיתרמי שהשאיל הבגדים לאיש שיש לו סימן אמצעי כמותו. זה הוא סברה בפני עצמו וכמבואר בדבריו שם מדברי הח"ץ דלא חיישינן לשאלה דיחיד אבל ענין צירוף סימנים לא שייך בזה כלל דכיון דהסימן האמצעי מצוי בגוף אחר ג"כ וחשש השאלה ג"כ הוא ע"ד המיעוט עכ"פ איזה צירוף להיות נחשב לס"מ נעשה מזה מ"מ הנה כבר סמכו בתשו' הגאונים של זמנינו על היתרים האלו המבוארים בדבריו ובפרט לעשות סניף לנ"ד דנראה דהאצבעו' עקומות הוי ס"מ. אמנם מה שאני מפקפק מהיתרים האלו מחמת שלא הוזכר בהגב"ע איך שהכיר העד את הבגדים בטב"ע טוב והטב"ע דבגדים בעי טב"ע טוב וששבעתן העין. וכמבואר בכל זה במ"ת של הנוב"י סימן ס"ג. וזה לא נזכר כלל בדברי העד על הכרת הקאפטין של קיטאיי אם הי' לו טב"ע שהוא הקאפטין שלבש בחייו והלייבל בלא"ה לא הוי אפי' ס"ג דהוא חיורי וסומקי וכמו כן מה שהי' קרוע מתחתיו אינו סימן כלל עכ"פ אם ישאלו את העד עוד הפעם ויאמר טב"ע טוב על הבגדים יש להתיר את אשת ר' יעקב בעל עגלה מק' פיסקא להנשא לשוק עפ"י התרת ב"ד של שלשה. ובלא"ה צריך לשאול עוד הפעם את העד מחמת שחסר בדברי העד שם אביו. ולא הזכיר רק שמו ושם עירו ומלאכתו שהיה בעל עגלה. לכן גם אנכי מהמסכימים בשריותא דאשה הנ"ל עפ"י האופנים שמסיים הרב הגאון דק' פרעמיסלא במכתבו.

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה