אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן ו
מה שכתבתי לרב אחד ששלח אלי תשובתו על ענין עגונה וביקש ממני להזדרז להשיבו מחמת הבנים שצריכין לומר קדיש וכתבתי לו דהגם שלפום ריהטא נראה דיש מקום להתיר את העגונה מ"מ כעת אינני אומר שום היתר עד ליקח הפנאי לרדת על העיון היטיב ועכ"פ לענין אמירת קדיש יוכל לסמוך על תשובתו בעצמו כיון דבלא"ה יש כמה פוסקים שס"ל שאף בקול בעלמא מתאבלין עליו כמבואר בש"ך יו"ד סי' שע"ב ס"ק י"ד רק דהש"ך כ' דנדחו דבריהם ובשו"ת עה"ג סי' י"ח מביא שם דדעת החכם השואל שם הוא דהיכי דיורדים לנחלה ורק משום חומרא דא"א מחמרינן להשיא את האשה יכולין היתומים לומר קדיש ורק עה"ג מדחה דבריו. והנה לפי דעת השואל מתורץ קושי' האבן העוזר ביו"ד סי' של"ט סעיף ב' על מי שראינו קרובך כו' גוסס כו'. וכן הקשה בשו"ת שבות יעקב סי' ק"ב יעו"ש ולדעת השואל הנ"ל מתורץ קושייתם. וכן נראה מס' דגול מרבבה מבעל שו"ת נוב"י על המבואר בב"ש בסי' י"ב ס"ק צ"ד דאם הי' גוסס ג' ימים מעידין עליו. וכ' בס' ד"מ הנ"ל להשיג עליו ג"כ בזה"ל דגרם להב"ש לומר כן עפ"י דברי לשון הרמ"א ביו"ד סי' של"ט הנ"ל דודאי כבר מת וכתב דהוא ביאר דברי הרמ"א הנ"ל עפ"י דברי התו' ביבמות דף ק"כ ע"ב בד"ה למימרא וכו' שכתבו דאותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר וכו'. משמע גם כן מדבריו דעכ"פ יש לחלק היכי דאין משיאין את אשתו רק משום חומרא דא"א דיכולין להתאבל עליו ולא כ' הד"מ רק לפרש לשון הרמ"א דדייק בלשונו דודאי כבר מת עכ"פ כיון דיש מקומות וצדדים להקל לענין אמירת הקדיש אם כן יכול לסמוך לענין אמירת יתומים קדיש על דעתו לבד ושלדעתו נראה ברור אף להתיר את האשה:
וע"ז השיב הרב הנ"ל בזה"ל הנה מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל בסוף תשובה י"ג וז"ל גם אני בעניי נלפענ"ד אף שמבואר בש"ע שאין מניחין בניו ואשתו להתאבל. אבל אני נוהג מאחר שכבר מפורסים ששולחין שו"ת לרבנים אני מתיר לבניו להגיד קדיש בביתם לעשות מנין שבזה איכא פרסומא מילתא ולא חיישינן שיבוא אחד ויעיד שפלוני מת סתם וגם לאשתו ובניו איני מוחה לילך בבגדי חול אף בשבת. אבל לא ללבוש בגדי אבל. ובראותי זאת הי' ג"כ דעתי להתיר לבנים שיאמרו קדיש. אכן זאת אשים אל לבי אם תיכף כשנודע מההרוג צויתי לומר קדיש הי' נכון בטעם הנ"ל אבל לאשר עד עתה מחיתי לומר קדיש. והשתא נתיר הדבר בודאי יסברו שחכמים עמדו על הדבר ברור שהנהרג הוא בעלה וע"כ מנעתי עצמי בזה. אכן כעת בא דברי קדשו ביום ה' העבר בטלתי דעתי מפני דעתו והתרתי לאמור קדיש. וכן צויתי בפירוש לאבי העגונה הנ"ל כי היתומים אינם כעת פה כ"א באחת הכפרים וצויתי לשלוח להם בפירוש שיאמרו קדיש רק אמם אינה מותרת להנשא. והנה ראיתי בדברי קדשו שרוצה לתרץ תמיהת האבן העוזר על הטור וש"ע בסי' של"ט לסברת השואל בשו"ת עה"ג סימן י"ח ואיני מבין כלל דברי קדשו כי מלבד מה שתמה בעל עה"ג ז"ל על דברי השואל הנ"ל דהלא מבואר בש"ע דבמים שאל"ס אין מתאבלין והתם יורדים לנחלה כדאיתא בחו"מ סימן רפ"ד. אכן אף גם זאת כי נ"ל דהגוסס וכה"ג אין יורדין לנחלה. דספיקא דאורייתא הוא דחזינן דהויא ספק מגורשת ובפרט בממון דאין הולכין בו אחר הרוב. אכן לדעתי לתרץ תמיהת האבן העוזר הנ"ל דהנה יש להקשות על פסק הש"ע בסי' שע"ה דבמים שאל"ס אין מתאבלין מחששא שמא תנשא והרי בחו"מ סי' רפ"ד פוסק בהדיא כדברי הרמב"ם ז"ל במים שאל"ס יורדין לנחלה. וכן בא"ע סי' י"ז סעיף ל"ה בשם יש מי שאומר שאף שאסורה להנשא תגבה כתובתה ואמאי לא חיישינן לתקלה כנ"ל ואי משום דהא דלא תנשא במים שאל"ס אינו אלא מדרבנן ועל כן לא יכולין לדחויי מפני כן ירושה דאוריי' ולא כן באבילות דרבנן. א"כ מה תקנת בהאי דאין מתאבלין כיון דעכ"פ איכא חששא יותר במאי דיורדין לנחלה והוא גם הוא בעצמה גובאת כתובתה. ובשלמא על דברי בעל העיטור לא קשיא דאיהו ס"ל כל היכא דאין משיאין אשתו אין יורדין לנחלה וכמ"ש בעה"ג ז"ל. אכן לפי מה שפסק בש"ע שיורדין לנחלה קשיא כנ"ל. וע"כ מוכרחין אנו לומר דאדרבא היא הנותנת דמפני מה חיישינן יותר לתקלה משום דיורדין לנחלה ויסברו שבודאי מותרת להנשא. וע"כ אמרינן להו דאין מתאבלין זאת להם לראי' שהוא בספק חי ספק מת. אבל אם לא היו יורדין לנחלה הי' די לן בהוראת הדבר ההוא שאין מניחין אותו לירד בנכסי אבוהון והיא אינה גובאת כתובתה ולא לדחות האבילות כיון דמדינא יש להם לנהוג אבילות. ולכן שפיר פסק הש"ע בדין גוסס כיון דאין יורדין לנחלה ע"כ אין לחוש עוד לתקלה וכנ"ל. עוד י"ל דלא חיישינן אלא במים שאל"ס דלכתחילה אסור לעשות שתנשא היא בו כיון דאנל"ת ולא כן בגוסס דהתם אף אם נשאת תצא ולא אהני מעשי' לא חיישינן כלל עכ"ל הרב הנ"ל:
וזאת אשר השבתי אל הרב הנ"ל. הנה מ"ש כ"ת להשיג על דברי וכ' דמלבד מה שתמה בעה"ג על דעת השואל הנ"ל אף גם זאת דבגוסס אין יורדין לנחלה כלל כיון דהוי ספיקא דאורייתא דחזינן דהוי ספק מגורשת ובפרט בממון דאין הולכין בממון אחר הרוב עכ"ל במח"כ לא כיון יפה בזה ונטה את דעתו אחר לשון של האבן עוזר סי' של"ט דכ' דהוי ספק מן התורה. אמנם המעיין היטיב יראה דהוא דבר שאינו כלל דבודאי ליכא שום ספיקא דאורייתא על התרת אשת גוסס וממעדני מלך פ"ג דבכורות כ' עוד יותר לדייק מדכ' הרא"ש וה"נ אמרינן במשאל"ס כו' ובגוסס לא אזלינין כו'. דשוה גוסס למים שאל"ס דאפילו אם נשאת לא תצא יעו"ש ובס' קרבן נתנאל על הרא"ש סוף יבמות ריש פ' בתרא הביא דבריו ומפקפק עליו תחילה וכ' שהוא חידש דין להתיר בדעבד מה שלא נזכר בכל הפוסקים. ואעפ"כ פסק כן לבסוף ומדייק כן מתוס' יבמות ד' קכ"א ד"ה ולא הוא יעו"ש עכ"פ אף אם נימא דתצא וכמ"ש הריב"ש שהביא בב"ש ס"ק כ"ב דכל היכא דתני אין מעידין תצא וכאן תני אין מעידין על הגוסס וכמ"ש התוס' יבמות דף ק"כ ע"ב ד"ה למימרא ומבואר באיזה ס' אשר לא מידכר לי כעת שהוא לשון התוספתא אעפ"כ זה ברור ופשוט בלי שום ספק כלל דאינו רק מדרבנן וכמ"ש התו' והרא"ש בבכורות ריש פ' ג' ובמקומות אחרים דאף דרוב גוססין למיתה סמוך מיעוטא לחזקה ומבואר שם דסמוך מיעוטא לחזקה לא הוי רק מדרבנן וכמ"ש התוס' והרא"ש שם דרק להחמיר אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כו' יעו"ש וביבמות דף קי"ט בתוס' ד"ה מחוורתא דאפי' לר"מ דחייש למיעוטא מ"מ המיעוט עם החזקה לא הוי ספק רק מדרבנן כו'. א"כ ניהו דלא מסקו התו' כך וס"ל שם ובמקומות אחרים דלר"מ דמיעוט חשיב ספיקא דאורייתא עם החזקה מ"מ לדרבנן דהמיעוט לא חשיב לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה רק מדרבנן וכמבואר בתוס' ורא"ש וכמו כן לטעם התוס' ביבמות דף ל"ו ע"ב דחומרא דמחמרינן בגוסס ובמשאל"ס הוא מחמת דהוי מיעוט המצוי ג"כ אינו רק מדרבנן והא דמבואר באבן העוזר הנ"ל דמוכח מטור וש"ע אה"ע סימן קמ"א ורמב"ם שם דהוי ספק מן התורה מדכתבו דהוי ספק מגורשת הכוונה דלכך הוי רק ספק מגורשת ולא גט בטל כיון דהא רוב גוססין כו'. משום דיש ספק אם כבר מת או דעדיין גוסס והוי גט כשר. ובאמת הרא"ש והטור בשם הר"מ מרוטנבורג מדייקו מרוב גוססין למיתה דע"כ לומר דיש זמן מוגבל וס"ל דזמן מוגבל הוא ג' ימים והאבן עוזר מקשה מסימן קמ"א דאין מחלקין בין ג' ימים דלאחר ג' ימים הוי גט בטל וע"כ צ"ל דהוי ספק מן התורה אף לאחר ג' ימים וכמו כן הוי ספק מן התורה לענין לנהוג אבילות שנהגו מדרבנן דשמא עדיין לא מת רק נמשך הגסיסה יותר מג' ימים אבל עכ"פ בזה ליכא מאן דפליג בשיעור ארוך דא"א בשום אופן שיהי' הגסיסה נמשך בודאי מותרת מדאורייתא אשתו להנשא דרוב גוססין וכו' רק מדרבנן אסורה משום סמוך מיעוטא לחשש חזקת אשת איש ומה שכ' דבגוסס אין יורדין לנחלה משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. הנה קו' זו לא אגוסס לבד תיקשי כי אם על כל החלוקות שכ' הרמב"ם בפ"ג מהל' נחלות והש"ע בסימן רפ"ד ולו יהיה דאמים שאל"ס יתרץ לומר דמשמע בתו' ורא"ש דהוי מיעוטא דלא שכיח וי"ל דבמיעוטא דמיעוטא מוציאין ממון ג"כ מ"מ תיקשי עדיין אשאר חלוקות ובאמת הקשה כן בשו"ת תשב"ץ חלק ראשון סימן פ' על הני חלוקות דאע"ג דיש הרבה צדדים למיתה כיון דאיכא צד שנוכל לומר חי. א"כ אין הולכין בממון אחר הרוב ומתרץ לבסוף דיש להוציא ממון בצירוף אומד הדעת דאבד זכרו יעו"ש. א"כ זה שייך גם בגוסס ואעפ"כ אין לסתור בזה דברי השואל שבעה"ג הנ"ל דתולה האבילות בירידת נחלה אף דירידת נחלה אינו מיד רק אח"כ כשנאבד זכרו משום דעיקר כונת השואל דכל היכי דהדין דיורדין לנחלה. א"כ הרי היא ע"כ מותרת להנשא מדינא רק משום חומר א"א מחמרינן בזה יכולה להתאבל ולא מחמרינן באבילות רק היכי שאין לה היתר מדינא א"כ נהי דעכ"פ ממילא הכלל בזה דכל היכי דיורדין לנחלה מתירין להתאבל עכ"פ אף דאין יורדין לנחלה עד שנאבד זכרו מ"מ מתירין להתאבל מיד והנה גם השגת עה"ג על השואל שם אינה השגה גדולה במה שמשיג עליו דא"כ למה נקיט הש"ע מים שיש להם סוף כו'. די"ל כיון דמבואר בדברי השואל שם דכתב להשוות דעת העיטור בשם תשובת הרי"ף לדעת הרמב"ם ודהעיטור מיירי כל היכי שאשתו אשורה אליבא דכל הפוסקים ולא משום חומרא דאיסור כרת יע"ש ועכצ"ל בכונתו דהעיטור מיירי כשלא שהה עד שתצא נפשו. א"כ עפ"ז שוב אין השגה מלשון הש"ע דנקט מים שיש להם סוף כיון די"ל דסתמא דמלתא במים שיל"ס מסתמא שהה עד שתצא נפשו כיון דיש להביט בכל סביבותיו משא"כ במים שאל"ס שהוא מציאת רחוק שישהה שיעור שהי' דתצא נפשו ויביט עד שיקלוט העין מכל הסביבות הרחק הרבה דאל"ה הוי החשש שמא יצא במקום רחוק לכן נקט הש"ע מילתא דפסיקא יותר דסתם מים שיל"ס מסתמא שהה עד שתצא נפשו וסתם מים שאל"ס מסתמא לא שהה עד שתצא נפשו ובשלא שהה אף השואל מודה דאין להתאבל כן יש לתרץ קצת דעת השואל מהשגת בעל העה"ג.
והנה לא משום דצריכא לאשכוני נפשין לדעת השואל כתבתי לתרץ השגה הנ"ל בדרך דחוק קצת דודאי הדין כמ"ש בשו"ת העה"ג הנ"ל דאין חילוק כלל ובכ"מ דאין משיאין אין מתאבלין. וגם דדברי תשובת הרי"ף שכתב העיטור חולק עמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהל' נחלות וכמ"ש בעה"ג וכן מצאתי לשו"ת תשב"ץ חלק ראשון סי' ע"ו שכ' על דברי הרמב"ם הנ"ל דיש תשובה לריב"ש שאינה מסכמת לדין זה כו'. ולא כתבתי רק כיון דיש מקום גם בהפוסקים לחילוק הנ"ל שחילק השואל עכ"פ כשיש לאיזה חכם היתר לפי דעתו רק שאינו רוצה לסמוך על דעתו לבד שיוכל עכ"פ להתיר לבנים לומר קדיש. והנה אם היינו רוצים להמציא סברות להחמיר הי' מקום לערער ע"ז וכמו כן על קולא של שו"ת כנסת יחזקאל סימן מ"ג שמקיל מחמת שמפורסים ששולחין שו"ת לרבנים. דהנה לכאורה תיקשי על גוף החומרא של האבילות דהא בין לטעם עה"ג דהאשה תביא עדים לב"ד אחר ובין לטעם השואל הנ"ל דהאשה עצמה תסבור וכו' תיקשי למה נחדש גזירה זו הלא אדרבא הקולות שהקילו חכמים הוא על סמך דהאשה דיקא ומנסבא ולמה נחדש לומר דהאשה תפשע והי' די עכ"פ באזהרה להזהיר האשה שלא תנשא ושוב לא נחוש כלל מחמת חומר וכו'. וכן מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ר סימן ק"ג דמיירי שם בנידון אחר ומביא ראיות לנידון דידי' דלא חיישינן כלל לפשיעת האשה אף בספיקות הואיל והחמרת עלי' בסופה כו' יעו"ש אך אמנם י"ל אדרבא ניזול לאידך גיסא דלכך החמירו בענין אבילות דעי"ז יהיו נסתר דייקא דידה דיהי' לה איזה התנצלות שטעתה בדמיונה וכדברי השואל הנ"ל וכעין שכתב הסמ"ע סימן רפ"ד ס"ק ב' דבמקום שחזקתן למיתה החמירו טפי דהאשה תסמוך עצמה ע"ז עכ"פ לפ"ז י"ל כיון דטעם חומרת האבילות נוגע בגוף דררא דהיתר האשה א"כ י"ל להחמיר בכל צדדין וצידי צדדין שיש מקום לחשוש שיהי' איזה התנצלות להאשה. אך עכ"ז וכי בשביל שאנו מדמין כו' נוסיף לגבב חומרות בזה וכיון דיש למצוא היתר עפ"י לשונות הפוסקים אין לנו לחדש ולהוסיף חומרות משיקול דעתינו. וכן מצאתי עכשיו בשו"ת זכרון יוסף שאלה ה' דכ' ולענין אמירת קדיש בואו ונסמוך על שנינו מאחר שאנחנו מסכימים שראוי להתיר נשותיהם אע"פ שעדיין לא התרנו כו'. ומביא ג"כ דברי עה"ג הנ"ל ועוד שו"ת דאף במשאל"ס כיון דבדיעבד אין מוציאין אותן מבעליהם יוכלו לומר קדיש כו' יעו"ש ועכ"פ מה שהוסיף חומרא רק מסברת עצמו להחמיר מחמת שאסר מתחילה לומר קדיש לא נ"ל להוסיף חומרות מדעתי' דנפשינו. והנה במ"ש דהדברים פשוטים וברורים דגוסס דמי לשאר חלוקות שכ' הרמב"ם פ"ד מהל' נחלות בזה ממילא נסתרו דבריו במ"ש לתרץ קו' אבן עוזר הנ"ל גם בלא"ה לא מיחורין דבריו בעיני כלל לומר דהיכי דאין יורדין לנחלה ואינה גובאת כתובתה שריא להתאבל ודברים כאלו הם נטוים מפשוטו ולדבריו גברא ערטלאי שלא הניח כלום נכסים ואין לטעות מן הנחלה ומן הכתובה שר"א להתאבל אתמהה וכמו כן מה שרצה לומר בתירוץ השני לומר מוחלשת השיטה דדוקא היכי דלא תצא אסורה להתאבל והיכי דתצא שריא להתאבל. גם דברים כאילו רחוקים הם מאוד מדרך הפשוט: