אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן ד

סימן ג

נשאלתי בראובן שהשיא את בתו לשמעון ופסק לו מזונות ג' שנים תיכף אחר החתונה כנהוג ואחר כלות חצי שנה אחר החתונה מת שמעון והניח לאשתו מעוברת ואחר מיתת בעלה חלתה האלמנה חולי קדחת ר"ל יותר מי"ד שבועות קודם לידת הולד אמרו לה הרופאים שלא תניק לולד שתלד כי חלבה יהיה מזיק לולד מחמת החולי ואח"כ ילדה ועדיין לא היתה על בורי' כמה שבועות אחר הלידה ונתנה הולד תיכף אחר הלידה למניקה ולא התחילה כלל להניק כתבתי בענין הזה שני תשובות ראשונה להתיר ואח"כ לאסור ואני קורא לתשובה הראשונה בשם מהדורא קמא והתשובה השני' לאיסור בשם מהדורא בתרא ותשובה הראשונה הוא כך. הנה לכאורה הי' נראה להתיר האשה הזאת לינשא תוך כ"ד חודש כי מקור דין זה הובא בב"י טור אה"ע סימן י"ג הובא ג"כ בש"ע סימן הנ"ל וז"ל הב"י כתב בתשובת הריב"ש סימן תס"ב דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה שגם זו צריכה להמתין כ"ד חודש דכיון שזו נאסרה משום מעוברת חבירו דסתם מעוברת למניקה קיימינין אפילו נתנה בנה למניקה אח"כ איכא למיגזר אטו לא נתנה עכ"ל ולכאורה דברי הריב"ש הם נגד דברי התוס' והרא"ש בפ' אע"פ דף ס' ע"ב שכתבו שם התוס' בד"ה ואמר ר"נ וז"ל אין לפרש דגזרינין מת אטו לא מת ונתנה בנה למניקה אטו לא נתנה דא"כ האיך שרי ר"נ לבי' ריש גלותא אלא דגזרינין דילמא הדרא בה המינקת עכ"ל. ועיין בהרא"ש פ' אע"פ שכתב ג"כ כנ"ל ח"ל הרא"ש והיכי שגמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי. ולא גזרינין אטו לא גמלתו דא"כ האיך שרי ר"כ לבי' ריש גלותא ליגזר אטו לא נתנה למניקה ולפי דברי הריב"ש קשה היכי שרי ר"נ בי' ריש גלותא דאף דלא גזרינין דלמא הדרא משום שבני אדם מאוימים הם עיי"ש ברש"י מ"מ נגמור אטו לא נתנ' למניקה.

ונראה לתרץ דברי הריב"ש דע"כ לא כתבו התוס' והרא"ש דלא גזרינין נתנה אטו לא נתנה אלא היכי שהיתה מניקה כשמת בעלה ונתנה בנה למניקה אח"כ ע"ז כתבו התוס' שפיר דאי לאו דגזרינין דלמא הדרא הוי שרי לינשא תוך כ"ד חודש ולא גזרינין אטו לא נתנה דודאי מינכר בין נתנה ללא נתנה שמניקתה מוכיח ועיין ברא"ש שם שכתב בפירוש כן דמש"ה לא גזרינין נתנה אטו לא נתנה דמינכר. וכן משמע לשון הגמרא כתובות דף ס' דאיתא שם ת"ר מינקת שמת בעלה משמע דוקא שהיתה מניקה כשמת בעלה ע"ז כתבו התוס' והרא"ש שפיר דלא גזרינין אטו לא נתנה דא"כ האיך שרי ר"נ לבי' ריש גלותא:

אלא דגזרינין דלמא הדרא ומש"ה שרי ר"נ לבי' ריש גלותא. משום שבני אדם מאויימים הם אבל היכי שהיתה מעוברת כשמת בעלה ואחר שמת בעלה ילדה דכבר נאסרה משום מעוברת חבירו דסתם מעוברת למניקה קיימא ואף אח"כ כשילדה נתנה בכה למניקה מ"מ בשעה שנאסרה משום דסתם מעוברת למניקה קיימא עדיין לא נתנה בכה למניקה משום דעדיין לא ילדה גזרינין נתנה אטו לא נתנה ואין להקשות דא"כ למה נקיט הריב"ש הטעם דגזרינין נתנה אטו לא נתנה לימא הטעם כשמת משום דכבר נאסרה משום דסתם מעוברת למניקה קיימא לא שייך למישרי אח"כ כשנתנה בנה למניקה ז"א דא"כ באשה שמת בעלה כשהיתה מעוברת וצמקו דדי' אח"כ כשמת בעלה דבודאי דמותרת לינשא תוך כ"ד חודש דבנפסק חלבה בעינין דוקא בחיי בעלה דבנפסק חלבה לאחר מיתת בעלה י"ל ערומי קא מיערמי. אבל בצימוק דדים אף אי צמקו הדדים לאחר מיתת בעלה מותרת לינשא עיין בתשובת ח"ץ שכתב בפי' כן. ואמאי לימא כיון דכבר נאסרה כשהיתה מעוברת משום דסתם מעוברת למניקה קיימא אף אם אח"כ צמקו דדיה תהא אסורה אלא ודאי צ"ל כמ"ש הב"י באה"ע סימן הנ"ל על תשובת הגאון שכתב שאינה נקרא מינקת חבירו אם נתנה בנה למניקה ג' חדשים בחיי בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים כתב הב"י הטעם דמש"ה מותרת לינשא תוך כ"ד חודש כיון שתקנה זו שתקנו חכמים שלא ישא אדם מינקת חבירו לטובת הולד נתקנה והיכא שאין לולד תקנה בעיגונה אין לאסור אשה לינשא בשביל זה ובג' חדשים כבר נפסק חלבה עי"ש. ולפ"ז מש"ה מותרת בצמקו דדי' לאחר מיתת בעלה ונתנה בנה למניקה משום שאין תקנה לולד בעיגונה דאף אי לא תנשא לא תוכל להניק משום צימוק דדי' והיכא שאין לולד תקנה לא שייך שום גזירה ומש"ה מותרת לינשא תוך כ"ד חודש וה"ה היכא שלא צמקו דדי' רק שהיתה מניקה כשמת בעלה ונתנה בנה למניקה אח"כ לא גזרינין נתנה אטו לא נתנה דמינכר כמ"ש הרא"ש ז"ל ומש"ה שרי ר"נ לבי' ריש גלותא משום שבני אדם מאויימים הם. אבל היכא שהיתה מעוברת כשמת בעלה ולא צמקו דדי' אח"כ אף אם אח"כ כשילדה נתנה בנה למניקה גזרינן אטו לא נתנה כיון דאז לא הי' היכר ויש תקנה לולד בעיגונה. דאם לא תנשא תוכל להניק. ולפ"ז אף אם שכר לה בעלה מינקת כשהיתה מעוברת שתהא מוכנת להניק כשתלד והיא לא תתחיל כלל להניק ואח"כ מת בעלה כשהיתה מעוברת ג"כ אסורה לינשא תוך כ"ד חודש אף לדעת הטור והב"ח שגורסים בדברי הרא"ש או שכרו לה מינקת דמשמע בשכרו לה מינקת לבד מותרת. אף בלא נפסק חלבה זה דוקא בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה דלא גזרינין אטו לא נתנה כיון דמינכר כמ"ש הרא"ש ז"ל. אבל בשכר לה בעלה מינקת כשהיתה מעוברת שתהא מוכנת לאחר הלידה ואח"כ מת בעלה כשהיתה מעוברת אסורה לינשא תוך כ"ד חודש דאף דלא שייך למיגזר דלמא הדרא בה המינקת דזה דוקא בהתחילה להניק שכבר היה עלי' תקנת חכמים שלא ישא אדם מינקת חבירו אף אם נתנה בכה למניקה אח"כ גזרינין דלמא הדרא. וכן משמע הלשון בגמרא מינקת שמת בעלה משמע שמת בעלה כשהיתה מינקת וגזרינין דלמא הדרא אבל היכא שהיתה מעוברת כשמת בעלה. ושכר לה בעלה מינקת שתהא מוכנת כשתלד דעיקר הגזירה:

משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והא חזינין דאשה זאת לא קיימא למניקה דהא חזינין דהבעל שכר לה מינקת ומחל לה ההנקה ולא שייך למיגזר דלמא הדדא כיון דלא חל עלי' גזירת חכמים. אפ"ה אסורה לינשא תוך כ"ד חודש דגזרינין שכרה אטו לא שכרה דבשלמא בנתנה למניקה יש היכר שמניקתו מוכיח. אבל בין שכרה ללא שכרה אין היכר ועכצ"ל כן בדעת הריב"ש דהא לכאורה ק' על הריב"ש שכ' הטעם דגזרינין נתנה אטו לא נתנה וזה הטעם הוא לכאורה נגד הש"ס הנ"ל דא"כ האיך שרי ר"נ לבי' ריש גלותא הוי לי' למינקט הטעם דאיתא בש"ס בפרק אע"פ דגזרינן דילמא הדרא בה המינקת ומש"ה שרי ר"נ לבי' ריש גלותא משום שבני אדם מאויימים הם אלא עכצ"ל דדעת הריב"ש וכוונתו אף בשכר לה בעלה מינקת בחייו כשהיתה מעוברת ואח"כ מת כשהית' מעוברת ג"כ אסורה לינשא תוך כ"ד חודש דאף דלא גזרינין דלמא הדרא כיון דלא חל עלי' תקנת חכמים דהא חזינין דלא קיימא למניקה כיון דשכר לה מינקת אפ"ה אסורה לינשא דגזרינין שכרה אטו לא שכרה כיון דאין היכר.

ולפ"ז בנ"ד שהיתה חולה אחר מיתת בעלה תיכף והיתה כך חולה י"ד שבועות קודם הלידה. וגם אחר הלידה כמה שבועות לא היתה בריאה ואמרו לה הרופאים שלא תניק לולד כי חלבה יהיה מזיק לולד ונתנה בנה למניקה תיכף אחר הלידה ולא התחילה להניק כלל מהיכי תיתי לאסור אותה להנשא תוך כ"ד חודש דלא שייך הטעם של הריב"ש לומר דכבר נאסרה אחר מיתת בעלה משום דסתם מעוברת למניקה קיימא דאדרבא היא לא קיימא למניקה משום דחלבה היא מזיק לולד כמו שאמרו לה הרופאים ואף אם תרצה להניק אין מניחין לה ונמצא דלא קיימא למניקה. ואח"כ כשילדה נתנה בנה למניקה וג"כ לא הית' על בורי' לא שייך למיגזר אטו לא נתנה דודאי מינכר כמ"ש הרא"ש ז"ל ודין זה דומה למ"ש הח"ץ בתשובותיו סי' ס"ד דכשאמרו לה הרופאים שלא תניק לולד מחמת שחלבה ארסי ומחמת זה מתו כבר שלשה ילדים דחלבה היא סיבה למיתת בני' וגזרו הרופאים שלא תניק לולד דמתיר לינשא תוך כ"ד חודש משום שאין אני קורא בה סתם מעוברת למניקה קיימא עיי"ש באורך והכי נמי בנ"ד דמה לי שאמרו הרופאים שלא תניק לולד מחמת שכבר מתו ג' בניה או שאמרו הרופאים שלא תניק לולד מחמת שחלבה יהא מזיק לולד מחמת שהיא חולה ואין לחלק ולומר דבשלמא התם שגזרו הרופאים שלא תניק מחמת שחלבה ארסי והוא סיבה למיתת בני' ואסורה להניק לעולם ואין אני קורא בה סתם מעוברת למניקה קיימא אבל כאן בנ"ד שגזרו הרופאים שלא תניק לולד. מחמת שהיא חולה אבל כשתהי' בריאה תוכל להניק ונמצא דקיימא למניקה האשה הזאת כשתהי' בריאה. ז"א כיון דגם כאן לא היתה על בורי' כמה שבועות אחר הלידה ואז לא תוכל להניק מחמת שחלבה יהא מזיק לולד ואף לאחר כמה שבועות אחר הלידה שהיתה בריאה כבר נפסק חלבה מחמת שלא הניקה לולד כמה שבועות וידוע דאשה שלא הניקה כמה שבועות אחר הלידה נפסק חלבה ובפרט בולד הראשון שצריכה לעשות פעולה לזה כדי שתוכל להניק וכאן שלא הניקה מחמת שהיתה חולה כבר נפסק חלבה כמ"ש הב"י בסי' הנ"ל שיש שנפסק חלבה בששה שבועות ויש בשני חדשים ואף דבנפסק חלבה בעינין דוקא בחיי בעלה כמ"ש הרא"ש ז"ל ובאה"ע סי' י"ג היינו משום דבנפסק חלבה לאחר מיתת בעלה י"ל ערומי קא מערמי כמ"ש בתשובת ח"ץ. אבל כאן לא שייך ערומי קא מערמי דהא חזינין שהיתה חולה ומחמת זה לא תוכל להניק וג"כ לא גזרינין אטו לא חלתה דודאי מינכר ונמצא אף אם נפסק חלבה לאחר מיתת בעלה מותרת לינשא תוך כ"ד חודש ואין לומר דאף דלא גזרינין נתנה אטו לא נתנה מ"מ תהא אסורה לינשא תוך כ"ד חודש מטעם דלמא הדרא בה המינקת כדאיתא בש"ס בפ' אע"פ דשאני דבי' ריש גלותא דלא הדרא בהו ופירש"י משום שבני אדם מאויימים הם. אבל בשאר בני אדם גזרינין דלמא הדרא בהו ז"א דא"כ תיקשי בצמקו דדיה דמותרת לינשא אף אם צמקו דדים לאחר מיתת בעלה כנ"ל בשם תשובת ח"ץ ותיקשי ג"כ דלמא הדרא אלא עכצ"ל כמ"ש לעיל בשם הב"י דהיכי דאין תקנה לולד בעיגונה אין לאסור אשה לינשא בשביל זה דתקנה זו לטובת הולד נתקנה. וא"כ בצמקו דדים דאף אם לא תינשא לא תוכל להניק מש"ה מותרת לינשא וא"כ ה"נ בנ"ד דאף אם לא תנשא לא תוכל להניק מחמת שאחר הלידה תיכף הי' חלבה מזיק לולד ואח"כ כשהיתה בריאה כבר נפסק חלבה ואין תקנה לולד בעיגונה ולא שייך ג"כ ערומי כנ"ל ומש"ה שרי' לינשא תוך כ"ד חודש:

ולא מבעי' לדעת הר"ש הזקן הובא בתוס' פרק אע"פ דגרושה מעוברת מותרת לינשא משום דלא משעבדא לי' להניק כדתניא נתגרשה אינה צריכה וה"נ כאן דהבעל עדיין לא נתן לה מזונות כמו שמוזכר בשאלה שאבי' פסק לה מזונות ג' שנים אחר החתונה ואינה מחויבת להניק כדאיתא באה"ע סימן פ' שבששה מלאכות שאשה עושה לבעלה ואחת מהם להניק את בנה הם דוקא כשהיא ניזונית. אבל כשאמרה אינה ניזונית אינה מחויבת להניק וכאן דהבעל עדיין לא נתן לה מזונות רק שאוכלת משל אבי' אינה מחויבת להניק ודוחק לומר כיון דאבי' התחייב א"ע לזונם הוי כאלו הוא נותן לה מזונות בודאי דמותרת לינשא וידוע מה שהביאו בשם תשובת אמונת שמואל דאלמנה עשירה או היכא דאין לה מזונות מותרת לינשא מחמת שאינה מחויבת להניק וסמך על הר"ש הזקן דפסק דהיכי דאינה מחויבת להניק מותרת לינשא כמו שפסק גבי גרושה ואף דדבריו הם דחוים מעיקרא. וראי' מבי' ריש גלותא דודאי עשירים היו ואפ"ה אמרינין בגמרא דלא שרי להו ר"נ רק משום שבני אדם מאויימים הם. אבל לשאר בני אדם. אף שהם עשירים אסורים לינשא מ"מ מכל הטעמים הנ"ל יש לסמוך ולהתיר:

ובזה יש לתרץ קו' הב"ש על הטור והב"ח שגרסו בדברי הרא"ש בפ' אע"פ או שכרו לה מינקת דמשמע דבשכרה לה מינקת לבד מותרת לינשא והקשה הב"ש דהא בתשובת הרא"ש הביא דעת הסמ"ג דמתיר אם נתנה למניקה ג' חדשים בחיי בעלה ולא הניקה כלל תוך ג' חדשים דמשמע דבעינין דוקא ג' חדשי' ואיך פסק כאן דמהני שכרה לה מינקת ולא קבע שום זמן. ועוד הקשה הב"ש דאם הוא צימק דדים או נפסק חלבה בודאי הולד אצל מינקת ואי שכרה לה מינקת לבד מותר ל"ל צימוק דדי' או נפסק חלבה. והנה על צימוק דדים בודאי לא קשה מידי דבצימוק דדים. חף אם צמקו דדיה לאחר מיתת בעלה מותרת לינשא כמו שכתבתי לעיל בשם תשובת ח"ץ. ובשכרו לה מינקת אף לדעת הטור בעינין דוקא בחיי בעלה ומה שהקשה מתשובת הרא"ש שהביא בשם הסמ"ג ג"כ לא קשה מידי. דהנה אחר שנדקדק בלשון הרא"ש שכתב שכרה לה מינקת בחיי בעלה ולא נקיט לשון הגמרא בפ' אע"פ נתנה בנה למניקה בחיי בעלה. ובתשובת הרא"ש כ' וז"ל שאינה נקרא מינקת חבירו. אם פרשה להניקה ונתנה בנה למניקה ג' חדשים קודם מיתת בעלה ותפס לשון הגמרא שנתנה בנה למניקת ולא כ' הלשון שכרו לה מינקת ולזאת י"ל שמש"כ הרא"ש שכרו לה מינקת מיירי שעדיין לא ילדה רק שהיתה מעוברת כשמת בעלה ושכר לה מינקת שתהא מוכנת כשתלד תניק את בנו ולא תתחיל אשתו כלל להניק ומש"ה מותרת לינשא תוך כ"ד חודש דהא הטעם שאסרו חכמים מעוברת חבירו משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והא חזינין דאשה זאת לא קיימא למניקה דהא שכר נה מניקה בעודה מעוברת שלא תתחיל להניק כלל כשתלד ומחל לה ההנקה ולא שייך למיגזר דלמא הדרא דהיא לא הוי בכלל גזירת חכמים כנ"ל. אבל בתשובת הרא"ש שהביא בשם הסמ"ג מיירי שכבר הניקה רק שאח"כ פרשה מלהניק' וכן מפורש בלשון הרא"ש שכ' שאינה נקרא מינקת חבירו אם פרשה מלהניק ונתנה בנה למניקה כו'. דמשמע שכבר הניקה רק שאח"כ פרשה ומש"ה בעינין ג' חדשים דבלא נפסק ג' חדשי' שעדיין יכולה להניק אף אם נתנה למניקה גזרינין דלמא הדרא בה המינקת אבל אם נפסק ג' חדשים בחיי בעלה לא שייך למיגזר דלמא הדרא כיון דאין תקנה לולד בעיגונה דאף אם לא תנשא לא תוכל להניק מחמת שכבר נפסק חלבה. וזה דוקא אם התחילה כבר להניק ומיקרי מינקת חבירו וחל עלי' גזירת חכמים אבל בשכר לה בעלה מינקת בעודה מעוברת ועדיין לא ילדה ואח"כ מת בעלה מותרת לינשא דלא שייך למיגזר דלמא הדרא דהא לא חל עלי' גזירת חכמים דסתם מעוברת למניקה קיימא דהא חזינין דאשה זאת לא קיימא למניקה דהא הבעל שכר לה מניקה ומש"ה לא בעינין ג' חדשים דאף בלא נפסק ג' חדשים מותרת לינשא ולא גזרינין דלמא הדרא ובגמרא דגזרינין דלמא הדרא מיירי שכבר התחילה להניק. וכן משמע לשון הגמרא בפ' אמ"פ דף ס' ת"ר מינקת שמת בעלה משמע שכבר התחילה להניק ומש"ה גזרינין דלמא הדרא כיון דחל עלי' גזירת חכמים. אבל בשכר לה בעלה מינקת שלא תתחיל להניק כלל דלא חל עלי' גזירת חכמים לא גזרינין דלמא הדרא ומש"ה סובר הטור והב"ח דבשכרו לה מינקת בחיי בעלה מותר אף בלא צימוק דדים ובלא נפסק חלבה. וג"כ סוברים הטור והב"ח דלא גזרינין שכרה אטו לא שכרה דלא כמו שכתבתי לעיל והפוסקים הגורסים בדברי הרא"ש ושכרה לה מינקת דמשמע דבשכרה לה מינקת לבד אסורה לינשא סוברים דאף דלא גזרינין דלמא הדרא כנ"ל מ"מ גזרינין שכרה אטו לא שכרה כיון דאין היכר ומש"ה בעינין צימוק דדים או נפסק חלבה דבכה"ג לא גזרינין כיון דאין תקנה לולד בעיגונה כנ"ל נמצא דלא סותרים זא"ז תשובות הרא"ש וגם מה שכתב בפרק אע"פ ועיין בתשובת מהר"י מינץ שכ' ג"כ שדברי הרא"ש סותרים זא"ז ולפמ"ש אתי שפיר:

אח"כ כתבתי תשובה אחרת וחזרתי בי מכל מה שכתבתי בתחילה ואני קורא לתשובה השני' הזאת בשם מהדורא בתרא. וכתבתי כן:

הנה מ"ש בתשובה הראשונה שנקרא בשם מ"ק להתיר אלמנ' שלא התחילה להניק ולד הראשון שלה מחמת עכבות הרופאים שעלי' אשר צוו עלי' שלא להניק מפני חולי קדחת שהי' לה בימי עבורה ולאחר מיתת בעלה שהניחה מעוברת. וגם אחר לידתה לא היתה בקו הבריאה ולדמות דין זה להי' חלבה ארסי שהתיר הח"ץ בתשובותיו. הנה כעת לאחר הישוב לא נ"ל כלל ונ"ד אינו דומה לא לצמקו דדים ולא לחלב ארסי שהמציא הח"ץ הנ"ל דהתם חסרון קבוע יש בגופה עד שמחמת חסרון קבוע ההיא לא תוכל להניק י"ל דלא נקראת בשם מניקה כלל אבל בנ"ד שאירע בה מקרה דהיינו אונס חולי וחלב של חולי שלה מזיק לולד זה ודאי אין דמיונה רק לנפסק חלבה מחמת איזה סיבה המבואר בח"מ ס"ק ו' דיום או יומים סגי ולא בעי ג' חדשים. אבל עכ"פ בחיי בעלה בעינין אבל לחדש ולומר כיון שהרופאים גזרו לומר שהחלב יהי' מזיק לולד מחמת חולי שלה תהי' נקראת צימוק דדים או חלב ארסי זה לא ניתן להאמר כלל והראי' ממ"ס הרא"ש גבי צימוק דדים ואינה רגילה להניק לעולם וכ"ה לשון הטור והמחבר שאינה חולבת לעולם והח"ץ כ' בנידון דידי' דל"ד לעולם אלא אף הוחזקה בשלשה לידות. אבל עכ"פ ענין קבוע בגופה שהוחזקה בה. אבל לא דבר מקריי וכשהדבר מקריי אף בנ"ד שהיא מבכרת אינו דומה רק לנפסק חלבה מחמת איזה סיבה ולא עוד אלא שאף מה שהבאתי בשם הח"ץ דצימוק דדים אף לאחר מיתת בעלה מהני להשיאה הוא דבר שאינו דע"כ לא כ' הח"ץ אלא באשה שיש לה צימוק דדים מעולם רק שילדה אחר מיתת בעלה דה"א דכבר חל עלי' תקנת חכמים כיון דסתם נשים למניקה קיימא א"כ כבר חל עלי' שם מינקת חבירו וכמבואר להדיא סברא זו בשלטי הגבורים פרק אע"פ ע"ז כ' הח"ץ דסברא זאת אינו רק בנפסק חלבה ולא בצימוק דדים ודייק לה מלשון בחיי בעלה שכתבו הפוסקים גבי נפסק חלבה ולא כ' גבי צימוק דדים. אבל אשה שלא הוחזקה כלל בצימוק דדים רק אחר מיתת בעלה נולד בה צימוק דדים אף שהצימוק הוא נראה וניכר ששוב לעולם לא תניק. בזה עודה הח"ץ דאסורה להנשא וכמבואר בתשובת מהר"מ פאדוואה סי' ל' שממנו לקחה הג"ה שבסעיף י"ג שכ' ואין חילוק בין התחילה כו' כפי המראה מקום המצויין שם והגם שחלוקין בטעמי' דמהר"מ הנ"ל כתב שבחיי בעלה שהזכירו הפוסקים קאי בין אצימוק בין אפסיקת חלב והח"ץ כתב דלכך לא הזכירו גבי צימוק דדים בחיי בעלה והזכירו גבי פסיקת חלב לאגמורן דאף בילדה אחר מיתת בעלה כו' יעו"ש מ"מ לענין הדין לא פליגי ול"מ כשהתחילה להניק ואח"כ נולד בה צימוק שדים אלא אפי' בנולד לה צימוק שדים בימי עיבורה ג"כ נשארה באיסורה כיון דמבואר בריב"ש סי' תס"ג דכיון דמעוברת למניקה קיימא הוי כהתחילה להניק. הגם דיש מקום לומר דדוקא כשדין מעוברת ומניקה שוה כדכ' הריב"ש דתיכף בעבורה הוי כהתחיל' להניק דכיון דאיסורא דידה משום לתא דלמניקה קיימא אבל בצימוק דדים דאף צימוק דדים מעולם שלא נתהוה בה עתה. גם כן מעוברת אסורה בי' אף דאינה נקראת מניקה כלל וכמו שהוכיח הב"ש כן. א"כ י"ל דלא שייך בזה במעוברת לומר דהוי כאלו התחילה להניק י"ל דז"א דהא באמת דצריך להבין להוכחת הב"ש דמעוברת אסורה דטעמא מאי לפי מה שתפסו רוב הפוסקים דטעמא דדחסא אידחי במסקנא ועכצ"ל לפי דעת הב"ש דהטעם דמעוברת צד איסורה כמ"ש הר"ן הובא בב"י לחלק בין הך דריש גלותא למשנה דהרי שהיתה רדופה. מחמת דר"ג קלא אית לי'. א"כ צ"ל דבצימוק דדים ג"כ קלא אית לי' וכמ"ש הרא"ש דמינכר בין נתנה למניקה כו'. א"כ י"ל דבמעוברת צימוק דדים שפיר לית לי' קלא ואסורה משום אחלופי א"כ י"ל כמ"ש הריב"ש כיון שהתחיל האיסור הנ"ל בעיבורה שוב לא הותרה בלידתה אף שלא התחילה להניק אמת דיש להשיג אהוכחת הב"ש עפ"י מ"ש הפ"י לפרש דלא הי' הוכחת התוס' כלל דמחמת שהי' אסור לפי הס"ד במעוברת כן צ"ל אף לפי המסקנא דבאמת ז"א דמצינו הרבה מקומות בש"ס דנשתנה הדין לפי השקלא וטריא והמסקנא רק הוכחות התוס' דכיון דלפי הה"א ג"כ צ"ל מעוברת דומי' דמי א"כ ע"כ מוכח דלא כסברת הב"ש. א"כ מנ"ל כלל לומר דבמסקנא הדר בי' ומה שכתבתי לפלפל בדברי הריב"ש סי' תס"ג הנה הי' בלתי עיון בגוף דברי הריב"ש ומה שהקשיתי דאיך כתב הריב"ש הטעם דנתנה בנה למניקה אטו לא נתנה וכן הקשיתי דל"ל להריב"ש לומר כך דתיכף כשהיתה מעוברת למניקה קיימא ואסורה ומחמת זה הוכחתי דצימוק דדים לאחר מיתת בעלה מותרת. אמנם לאחר העיון בדברי הריב"ש נראה דבאמת כתב כך. א"כ הרי סתירתי להדיא מדברי הריב"ש שמתחילה כ' הטעם כיון דחוששין לחזרת המינקת ומסתכן הולד לזה אנו אוסרין אף בנתנה כו' ואח"כ כ' וכ"ש בזו שמת בעלה בעודה מעוברת ונאסרה משום מעוברת חבירו ואיסור המעוברת היא מטעם דסתם מעוברת כו'. א"כ הרי היא כהתחילה להניק ואח"כ כ' ועוד י"ל דלפי מסקנת הגמרא כל שהולד חי אפילו היכא דליכא למיחש לסכנת הולד. גזרינין אטו היכא דאיכא למיחש וליתא לדר"נ דשרי לבי' ריש גלותא כו' והאריך בשיטה זו ובשיטה זו סיים דגזרינין נתנה אטו לא נתנה והיא שיטת הר"ן שהובא בב"י דמשמע דס"ל דעיקר הוכחת הגמרא רק לענין גזירה הא אטו הא ואף דנתנה בנה למניקה יש לגזור אטו לא נתנה ושאני דבי' ר"ג דקלא אית לי' וא"כ שפיר הריב"ש בשיטת הר"ן רבו אמרה וכנראה מהמעיין בדבריו ואף אם נימא דגם הר"ן מודה דלא גזרינין נתנה אטו לא נתנה משום דמינכר ומ"ש הרא"ש והוי כמו קלא למילתא גבי ר"ג י"ל קצת דכוונת הריב"ש היא כך. דהנה אף לדעת הסוברין דאין כונת הגמרא והרי שהיתה רדופה למיגזר בתרי גופא הא אטו הא מ"מ מודה דבחד גופא איכא למיגזר וכמ"ש למיגזר נשבעת אטו לא נשבעת. וזה שפיר גזרינין וכמבואר בהרא"ש להדיא. ובזה הונח קצת מ"ש המהרש"א דגזרינין מכירה אטו שאינה מכירה. ואפשר נתגרשה אטו נתאלמנה שייך למיגזר ומתורץ השגת הפ"י על המהרש"א. א"כ י"ל דהכא גזרינין לא התחילה להניק אטו התחילה להניק. וזה כונתו דגזרינין נתנה תיכף למניקה ולא התחילה כלל אטו לא נתנה תיכף למניקה רק אחר שהתחילה להניק ואף דיש מקום להתעקש ולומר דזה דוחק בכונת הריב"ש מ"מ ניחא יותר ממה שכתבתי מתחילה ודנ"ל דכונת הריב"ש דגזרינין מינקת אטו מעוברת ואף שדבריו סתומים קצת ולא ביאר בהדיא ענין גזירה מינקת אטו מעוברת ורק כ' דכאן לא מינכר כו' לפענ"ד הוא דבר הנלמד מעצמו דצריך לומר לדבריו דגזרינין מניקה אטו מעוברת וגם מעוברת צימוק דדים י"ל לפ"ז דאסורה וכמ"ש הב"ש משום דגזרינין אטו שאין צימוק דדים דלא שייך קלא משא"כ במינקת דאיכא קלא לא אתי לאחלופי. והנה אף להסוברין דהראי' מהרי שהיתה רדופה קאי רק למיגזר שמא תחזור כו'. או שמא תמהר לגמלנו מ"מ צ"ל דאיכא גזירת לא פליג חכמים בתקנת מעוברת ומינקת חבירו וכדביאר להדיא רמ"א בתשובה סי' קכ"א ובדבריו מתורץ קו' המהרש"א מאי מייתי מהא דרדופה כו' יעו"ש עכ"פ כיון דאיכא גזירת ל"פ בתקנתן אין לנו לחדש שום דבר משכלנו לומר דכאן לא שייך גזירה זו:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה