אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן ג
מה ששאלני חכם אחד בזה"ל. איש אחד שנשא גרושה ואחר הנשואין נתוודע שהאשה הנ"ל בעת שנתגרשה מבעלה קבלה על עצמה להחזיק את ילד בן זכר אשר נולד לה מבעלה הנ"ל חמשה שבועות קודם גירושין. וגם אחר גירושין הניקה את הילד הנ"ל בערך שני שבועות בעצמה רק שהיתה עני'. ונזדמן לה להשכיר את עצמה למינקת אצל בעה"ב עשיר. גם נזדמן לה באיזה כפר מינקת בזול לכן נתנה את בנה הנ"ל למינקת דכפר הנ"ל והיא השכירה א"ע למינקת אצל בעה"ב. וזה ערך שנה אשר נתגרשה. לכן הילד הנ"ל הוא תוך כ"ד חודש ואף שהב"ח פוסק כשאין הולד מכירה והיא אינה רוצה להניק אזי מותרת הגרושה להנשא הלא הט"ז מחמיר ואף שגם הט"ז מקיל באם אירע שכנס שיש לסמוך על הרשב"א שמקיל בגרושה כשאינו מכירה הלא טעם הרשב"א דאי בעי לא תניק אפילו בשכר מחמת דלא משעבדא להניק כמבואר בתוס' ובמעשה הנ"ל שהיא קבלה ע"ע ושיעבדה א"ע לדעתי לא שייך הטעם הנ"ל כי בלא זה לא היה מגרש אותה בעלה רק מחמת ששיעבדה את עצמה. זאת אשר השבתי אשר שאל דעתי במי שנשא גרושה מינקת וכותב שהיה סומך עצמו על מ"ש הט"ז בס"ק ח' להקל בגרושה בשכבר נשאת ולסמוך אהרשב"א שמקיל בגרושה כשאינו מכירה רק שמסתפק מחמת שנשתעבדה האשה הגרושה בשעת גירושין להמגרש שיהיה צורכי הולד חל רק עלי'. הנה לפי ענ"ד גם בל"ז קסה לסמוך על מה שהקיל הט"ז. דהנה באמת הט"ז מקיל לסמוך על דעת הר"ש הזקן מחמת שדעת הט"ז להשוות דעת הרשב"א לדעת הר"ש הזקן וכמבואר בדבריו וכדהעתיק הב"ש בס"ק ל"ד את דברי קולת הט"ז להקל ולסמוך על דעת הר"ש הזקן ומחמת זה קשיא ליה להטו"ז על דברי הש"ע דכתב בסעיף י"א דאין חילוק בין אלמנה לגרוש' א"כ למה הביא בסעיף י"ד כלל לדעת הרשב"א ולזאת הכריע הט"ז לסמוך עכ"פ בדיעבד כשכבר כנס על מ"ש הב"י בפירושו על הטור דראיתי מורים כרשב"א ולא מחיתי בידם. וכ"ז לפי מה שהבין הט"ז דדעת הר"ש ודעת הרשב"א הם בשיווי גמור ולהכי קשיא ליה להט"ז על המחבר דסותר פסקו שפסק בסעיף י"א למה שהביא דעת הרשב"א בסעיף י"ד ומאחר דלא מיחוורא ליה להט"ז פסק המחבר לכן ס"ל להט"ז לזוז מפסק הש"ע ולסמוך א"ע על דברי הב"י בפירושו על הטור. אך אמנם לפי מה שהבין הב"ש בס"ק ל"ח דדעת הרשב"א הוא באמת דעת שלישית. וכן החליטו בשו"ת שבות יעקב סימן צ"ה ושו"ת כנסת יחזקאל סי' נ"ט לחלוק ולדחות דעת האומרים להשוות דעת הרשב"א לדעת הר"ש הזקן וכפי מה שמבואר במגיד פרק י"א מהלכות גירושין הובא בבית יוסף כאן בסימן זה דעל שיטת ר"ת החולק על הר"ש כתבו דהסכימו עם ר"ת כל הפוסקים וסיימו דלזה הסכים הרשב"א ואח"כ כתבו דכתב עוד הרשב"א ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתו קודם שנתגרשה שהכירה כו'. ומבואר מזה דדעת הרשב"א דעת שלישית היא ועפ"ז שוב ל"ק כלל קו' הט"ז על המחבר דשפיר בסעיף י"א פסק המחבר דאין חילוק כלל בין אלמנה לגרושה והיינו דלא כדעת הר"ש הזקן רק כדעת ר"ת החולק על הר"ש הזקן ואח"כ בסעיף י"ד הביא בשם יש מי שאומר דעת הרשב"א הנ"ל דהיא דעת שלישית ועפ"ז נראה דדעת המחבר להלכתא דלא כדעת הרשב"א הנ"ל והיינו דלא מבעיא דאין ההלכה כדברי הר"ש הזקן דלא הביא כלל דעתו בש"ע אלא אפילו כדעת הרשב"א דהיא דעס שלישית ג"כ לית הילכתא דמש"ה הביא בסעיף י"ד דעת המתיר בשם יש מי שאומר דמשמע דאין הלכה כמותו ואח"כ דעת האוסרים בשם יש מי שאומר וכבר עמד בזה בשו"ת נו"ב מהדורא קמא באה"ע סימן י"ז וכתב דהדבר נראה פשוט דבהתחילה להניק. אך שאינו מכירה בזה תופס דעת האוסרים עיקר:
ולכן הביא דברי המתיר בשם יש מי שאומר ובלא התחילה להניק תופס עכ"פ בגרושה דעת המתיר עיקר ולפי שמדברי הריב"ש שהוא האוסר משמע דהה"ד בגרוש' ולכן כתב דעתו בשם יש מי שאומר יעו"ש בנב"י מ"ק סי' י"ז הנ"ל א"כ הרי מוכח מפסק הש"ע הלז דפוסק דלא כהרשב"א ומנ"ל לפסוק בדיעבד כשכבר כנס לסמוך אהא דהרשב"א כיון דפוסק הש"ע דלא כדעתו ואף דכבר כתב בפירושו על הטור דראה מורים כהרשב"א ולא מיחה בידם מ"מ כבר ידוע דעיקר פסק הלכה כדפסק אח"כ בש"ע א"כ כיון דבש"ע מדחה דעת הרשב"א כדכתבנו בשם הנוב"י דמוכח כן בסעיף י"ד דכתב דעת המתיר בשם יש מי שאומר מאין הרגלים לסמוך בדיעבד על דעת הרשב"א ובפרט דכבר כתב דיעה הראשונה בסתם בסעיף י"א דל"ש אלמנה ל"ש גרוש' דמשמע דגרוש' דומה ממש לאלמנה ושאין לחלק כלל בין הכירה ובין לא הכירה. א"כ אף דהביא אח"כ דעת הרשב"א בסעיף י"ד בשם יש מי שאומר מ"מ הלכה כדיעה הראשונה והיא העקרית ומוסכמת לדעתו ולא הביא דעת יש מי שאומר רק לחלק כבוד לדעת היחיד בזה וכמבואר בפסק הנהגות איסור והיתר בש"ך סימן רמ"ב ויעיין בהקדמת הפרי מגדים כלל א' יעו"ש ונהי דבלא התחילה להניק דכתב בשו"ת נב"י הנ"ל דיש להקל היינו משום דמוכח מלשון הש"ע שכתב דעת המתיר בשם יש מי שאומר ודעת האוסר בשם יש עי שאומר אבל כשכבר התחילה להניק דאדרבא מוכח מלשון הש"ע בסעיף י"ד הנ"ל דכתב דעת המתיר ודעת האוסר כל א' בשם יש מי שאומר. א"כ יש שני הוכחות לזה דס"ל להש"ע למיפסק דלא כהרשב"א הן מחמת השני יש מי שאומר דסתרי אהדדי שכתב הש"ע וכדברי שו"ת נוב"י הנ"ל והן ממה שכתב דיעה ראשונה בסעיף י"א בסתם דל"ש אלמנה ול"ש גרושה דמשמע דאין חילוק ביניהם אפילו לענין הכרה ואח"כ דעת הרשב"א בשם יש מי שאומר א"כ הלכה כדיעה הראשונה. והנה מה שהקיל הב"ח בזה הוא דוקא כשאינה רוצה להניק כלל דהיינו שלא התחילה להניק. ומ"ש הט"ז שאינו מכיר חילוק זה הנה בשו"ת ב"ח חדשות סימן נ"ח ביאר יפה טעמו של דבר דכיון דנתגרשה אינו כופה להניק. א"כ איך נימא דלא תנשא כדי שתניק איך לך כפי' גדולה מזו משא"כ כשהיא רוצה להניק והרבה האריך הב"ח שם בתשובה הנ"ל בטעמו של דבר וכפי הנראה דעל תשובה זו כיון בעל הב"ח שסיים בדין הנ"ל ובתשובה הארכתי ועפ"י המתבאר שם מתוך תשובת ב"ח חדשות הנ"ל. מתורץ ג"כ דאין סתירת כלל מסעיף י"א דכ' דל"ש אלמנה ל"ש גרושה דמשמע דאין לחלק ביניהם כלל ואח"כ מסעיף י"ד מוכח דס"ל דעת המסירן עיקר בגרוש' שלא התחיל' להניק כמו שכתבתי בשם שו"ת נוב"י הנ"ל ועפ"י המבואר שם בשו"ת ב"ח הנ"ל לק"מ דדוקא כשמניקה יש דמיון ושיווי גרוש' לאלמנ' ושייך לומר גרושה דומיא דאלמנ', משא"כ כשלא התחיל' להניק ואינה רוצה להניק אין דמיון וסיווי כלל גרוש' לאלמנ' דאלמנ' נקראת מינקת אף כשאינה רוצה להניק משום דהא יכול לכופה להניק משא"כ גרוש' דאינו יכול לכופה לא נקראת כלל בשם מינקת כשעתה רוצה להניק עכ"פ העולה מדברינו דדוקא לפי דעת הט"ז דמשווה דעת הרשב"א לדעת הר"ש הזקן ומשום הכי לא מיחוורא לי' פסק הש"ע כקושייתו עליו לכך כתב להקל בדיעבד כשכבר נשא משא"כ לפי שיטת רוב אחרונים דדעת הרשב"א דעת שלישית היא נלפענ"ד דאין להקל אפילו בדיעבד כשכבר נשא רק דלא התחיל' להניק. והנה מצאתי סעד וסמך לדברי מדברי שו"ת נוב"י מהדורא קמא הנ"ל סימן י"ג:
שמאריך לפלפל שם בענין קולת הר"ש של גרוש' מינקת ומסיים שם בסוף דאינו רוצ' להתיר אף בדיעבד שתשאר תחת בעלה כי אם באופן שהדבר נחוץ. והיינו שיש לחוש למכשולים וגם שתתן הולד למינקת פנוי' בדוקא ושתשבע המינקת עד"ר ותכלול בשבועתה שלא הנשא לבעל עד סוף ימי הנקה יעו"ש. והנה הגם שבשו"ת נב"י הלז אין זכר למו כלל מדברי הט"ז הנ"ל מ"מ אדרבא מזה בעצמו מוכח דלא רצה לסמוך כלל על קילת הט"ז מדשם דברי הט"ז אחר הדלת והמזוז'. ולא הזכירו כלל ומאחר שאנחנו הרואים שגדול הדור כמותו שהוא ראש המדברים בפרט בענינים אלו שכמעט לא הניח דבר קטן ודבר גדול שלא סקרו בסקירות העיון אשר לו ואינו מביא כלל קולת הט"ז. משמע דלא ס"ל להקל. ובפרט בנ"ד שלא שמטה דד מפי ולד אחר שהניק' עד הנשואין דמי ממש בעצם וראשונ' של עבירות לא ישא מינקת חבירו. וכל התשובות של אחרונים בספריהם המצדדים להקל הם המדברים כולם בפה אחד באופן שתפסוק להניק שלשה חדשים קודם הנשואין שהוא זמן שנעכר חלבה. אבל קודם שלש' חדשים עדיין בשם מינקת נקראת והרי עובר בכל יום על לא ישא מינקת חבירו. אם תשאר תחת בעלה והנה הגם שבנ"ד לא הניקה את בנה רק ולד חברתה כדי לקבל פרס ע"ע עכ"פ בשם מינקת ממש נקראת והנה גם עוד יש לצדד ולהחמיר ולומר דקולת הט"ז בדיוק נאמרה שלא להצריך גט בדוקא משא"כ בנ"ד ממכתב כת"ר שכתב שאח"כ נתודע שהאשה הנ"ל בעת שנתגרשה מבעלה כו'. ואף דהיא הי' מזידה מ"מ אפשר לא ידעה מאיסור של לא ישא מינקת חבירו. והיו שוגגים וכבר הסכימו רוב הפוסקים להקל בשוגג בהפרשה עד כד"ח וי"ל דאף הט"ז מודה דבעי הפרשה וטעם ותבלין לדבר י"ל עפ"י המבואר בגמרא יבמות דף ל"ז ע"א בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי כו' אבל הכא כמאן נעבד אי כר' מאיר כו' עכ"פ מוכח דהיכי דאיכא דעת תנא למיסמך עלה מצינין למיסמך שפיר בזה י"ל דס"ל להט"ז דכדוגמא זו יכולין גם הפוסקים האחרונים למעבד. א"כ אף דבאמת דעת הר"ש הזקן נדחה מכל דעות שבפוסקים מ"מ לענין הצרכות גט י"ל כיון דמצינו בגמרא דהיכי דאיכא דעת יחיד יכולין לסמוך שלא להצריך גט. כן בדעת האחרונים כיון דמצינו דעת הר"ש הזקן ונהי דבגמרא אינו מבואר הך קולא רק בכהן דוקא דכשיגרשה שוב לא יהי' יכול לחזור ולשאנה משא"כ בישראל דיכול להחזיר גרושתו מ"מ בזה אפשר קצת סמך הט"ז לצדד ולהקל מחמת דיש לחשוש כמה פעמים בעניני גירושין דיש לחוש שירצה א' מהזוג לחזור בו אחר הגירושין ויהי' פירוד בין הדבקים ע"י הגירושין לכך צידד הט"ז להקל. שלא להצריך גט כיון דחזינן דחששו בגמרא לענין הפקעת אשה מבעלה לגבי כהן כן י"ל עתה בדורות האחרונים דאיכא חשש עפ"י הרוב גם גבי ישראל מחשש הפקעה כן יש לצדד קצת בדוחק בדעת הט"ז דבל"ז אף דכתבתי דמחמת דלא מיחורא לי' להט"ז פסק של הש"ע וכדקשיא לי' עליו ולכך סמך עצמו על מ"ש הב"י וראיתי מורים כרשב"א ולא מחיתי בידם מ"מ יש לפקפק עליו אף עפ"כ דכיון דסוף כל סוף הט"ז בעצמו אינו מסכים עם הב"י בזה וכדכ' בעצמו דבודאי אין לשום מורה להורות קולא בזה כו'. א"כ ס"ל דהל' פסוקה בידינו שלא כדבריו. א"כ למה נסמוך בדיעבד בשכבר כנס לכך י"ל לצדד קצת דהט"ז איירי לענין גירושין בדוקא ושלא להצריך גט מחמת דכזה מצינו בדברי חכמים דהיכי דאיכא דעת יחיד יכולים לסמוך עליו לענין כהן י"ל דהאידנא דאף בהצרכת גט איכא חשש הפקעות אשה מבעלה אף בישראל לכך יכולים לסמוך בדיעבד על דעת הר"ש דהיא דעת הרשב"א לשיטת הט"ז אף דהם רק יחידים בדבר משא"כ בנ"ד דלפי מכתבו נראה דהם שוגגים וא"צ רק להפרישם עד כ"ד חדש וכמו שהסכימו רוב הפוסקים י"ל דאף הט"ז מודה דצריך להפרישם בדוקא ושאין בזה מקום להקל בלא הפרשה ויהי' איך שיהי' בדעת הט"ז כיון דלא מצינו קולא זו רק בהט"ז לבדו והב"ש בס"ק ל"ז לא גילה את דעתו במפורש רק כתב דהט"ז מקיל בדיעבד ואפשר דרק מחמת דהעתיק דברי הט"ז לענין האיסור כתב ג"כ דעתו לענין דיעבד וכבר כתבתי דקולת הב"ח אינו ענין לכאן דהב"ח לא הקיל רק באינו רוצה להניק בדוקא. לכן קשה בעיני לסמוך על הט"ז בזה ושלא להצריך הפרשה עד שיהי' כ"ד חודש:
והנה במקום אחר כתבתי מענין השייך לזה בשינוי לשונות וצריך להעתיק כאן. דהנה בגוף ההיתר של ר"ש הזקן. היכי דהולד מכירה. לא ברירא מילתא אם הר"ש מתיר כלל במכיר' והט"ז כ' בפירוש בס"ק ח' דהרשב"א ס"ל כהר"ש:
א"כ מוכח דס"ל דגם הר"ש אינו מתיר במכירה. וכן עלה על דעהת הב"ש ס"ק ל"ה וראיתי להפ"י בכתובות תוס' ד"ה והילכתא. דכ' שם אלא דהר"ן כ' דהר"ש לא התיר רק באינו מכיר' וחפשתי ולא מצאתי להר"ן ז"ל שיכתוב כן בשם הר"ש רק בשם הרשב"א כ"כ. וכבר אפשר לפרש דבריו דהרשב"א הוא דעת שלישית כמו שנראה מדברי הה"מ. והנה אין לדייק מדברי הר"ן להיפוך קצת דכ' דהר"ש התיר אחר ג' חדשים ובג' חדשים מסתמא מכירה דהא אנן קיי"ל נ' יום. י"ל דז"א דהא דאנן קיי"ל נ' יום אינו רק להצטרך בדיקה אבל כשבדקו ויונק מאשה אחרת אף יותר משנה הוי אינו מכירה כמבואר בפוסקים. ועוד דאפשר דאיירי דלא הניקה בעצמה רק נתנה למניקה דג"כ קיי"ל דאסור והג"ח שכ' הוא רק לענין הבחנה. אבל עכ"פ אין מבואר בפי' בדברי הר"ן כדברי הפ"י ובודאי ראתה עינו של הפ"י מה שלא ראתה עיני או שמבואר כן בשאר ספרים בשם הר"ן או בס' שיטה מקובצת על כתובות אבל עכ"פ בדברי הט"ז מפורש לעיל דכייל לדהר"ש והרשב"א כחדא ובאמת מה שנסתייע הב"ש בס"ק ל"ה מלשון הסמ"ג אין הכרע דאפשר לומר דמ"ש הסמ"ג ולא הודה לו ר"ת לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק כו' היינו משום דכיון שבמקום שמכירה כופה כו'. א"כ אף במקום שאין מכירה אסור משום לא פליג ואצ"ל לא פליג בין אלמנה לגרושה רק לא פליג בין מכירה לאינו מכירה:
וכן דייק קצת מלישנא דלא הודה לו ר"ת לחלק בדבר ועיינתי בלשון המרדכי והגהות אשר"י בכתובות דג"כ יש לכאור' להביא ראי' דהר"ש מתיר אף במכירה דכתבו ואעפ"י שאם מכיר' כופה בב"ד להניקו מ"מ אדן שיעבודו עלי' כל זמן שלא כפו אותה בב"ד. אך באמת אף מלשון זה אין הכרע דהנה לכאור' אין טעם לדבריהם כלל בשלמא הטעם שכ' הב"ש דאין מכיר' נקראת מינקת חבירו כיון דאין כפי' מחמת שיעבוד הבעל רק סכנות התינוק שפיר אבל מהך לישנא איכא למשמע דאם כפו אותה בב"ד שוב נאסרה רק כל זמן שלא כפו אותה בב"ד אין שיעבוד עלי'. ולזה אין טעם כלל דאטו אלמנה אם לא תרצה להניק ג"כ צריך לבוא לב"ד כדי לכופה. וע"כ דנצטרך לומר דהלשון דחוק קצת ממילא שוב אפשר לפרש ולומר דכוונת' דהיינו דאין שיעבוד עלי' כ"ז שלא כפו אותה בב"ד היינו כ"ז שאין מכירה דהיינו דלא כפו אותה בב"ד ולא באו רק לאפוקי דלא נימא כיון דאיכא שיעבוד עלי' במכיר' שוב נקראת מינקת חבירו כיון דמשועבדת לו במכיר'. ע"ז כתבו דמ"מ אין שיעבוד עלי' כ"ז שלא כפו אותה בב"ד והיינו כ"ז שאין מכירה. ומה שנסתייע הב"ש מדברי הה"מ ג"כ יש לדחות ולומר דאמת דדעת הי"מ שמביא הה"מ אינו דעת הר"ש הזקן כיון דהנך י"מ לא כתבו הטעם משום דאינה משועבדת רק כתבו הך טעם לבד משום שיש לו אב א"כ בזה י"ל אף מכירה דהאב ימסמס לי'. משא"כ דעת הר"ש דדייקו התוס' והרא"ש והמרדכי והסמ"ג והגהות אשר"י משום דאינה משועבדת להניק משמע הא במכיר לא מתיר הר"ש כלל דאל"כ הו"ל הנך פוסקים הנ"ל לאשמועינין חידוש זה דאפילו במכיר' מתיר נגד הסברא בחוץ דנראה כיון דכופה ודאי אסור. עוד י"ל בדעת הה"מ הנ"ל ע"פ מה שנראה לתרץ קו' הלח"מ על מ"ש הה"מ דלא כי"מ הנ"ל. משום דמניקה דומיא דמעוברת קתני. וכ' דלזה הסכים הרשב"א ואח"כ כ' דעת הרשב"א בעצמו דמחלק בין מכיר' כו' א"כ תיקשי לדעת הרשב"א כמי קו' זו דמניקה דומי' דמעוברת קתני. ונ"ל לתרץ כך דהנה לכאור' נתקשיתי על לשון הה"מ שכ' בהל' כ"ו בשם תשובות הרשב"א. וכן הביא הב"י דאפילו לריש גלותא אם הניקתו האם עד שמכיר' לא תנשא כו' והם דברים מוקשים דבמה איירי אם כבר בדקו את התינוק ואינו יונק מאחרת כלל א"כ מאי קמ"ל הרשב"א דהא ההיתר לריש גלותא אינו רק מטעם דלא הדרי בהו כו'. וכי איצטרך לאשמועינין דכשאין לריש גלותא מינקת לשכור לולד דאין מותרת להנשא וכאן דמכיר' היינו שאינו יונק מאחרת א"כ מ"מ אין לולד זה מינקת אח"כ מצאתי בתשו' הריב"ש סימן תס"ג שכ' כן להדיא דכופה אף לדר"ג מפני הסכנה ואי דאיירי דע"י הבדיקה יונק מאחרת קשה למה כיון דיונק מאחרת אף דהוא בן שנה הוי בכלל אין מכירה ועיינתי לשון הרשב"א עצמו בתשובותיו סי' תשכ"ג ושם מבואר לאסור לריש גלותא בתר נ' יום וכמדומה לי בדעת הרשב"א דס"ל שלא כנראה מדעת רוב הפוסקים בגוף הענין של הכרת התינוק. דהנה כ' שם וז"ל דאחר נ' יום הולד מכיר בחלב ויבא לידי סכנה א"כ מבואר דס"ל דקיי"ל להלכה כר' יוחנן ולא כדכתבו הרא"ש והטור להצריכ' בדיקה. רק דס"ל דתיכף אחר נ' יום אף דיונק מאחרת איכא סכנה להתינוק שמכיר חלב אשה זו להחליף לו בחלב אשה אחרת תה דדייק הרשב"א. כאן בדין גרושה מינקת אבל קודם הזמן הזה לא דלכאורה קשה דאינו תלוי בזמן כלל רק בהכרת התינוק. ולפי הנ"ל שפיר וזה הדעת אפשר לפרש גם בדעת הרי"ף יעו"ש ותמהני על הפוסקים שלא הביאו דעתו של הרשב"א בסי' פ"ג. ולפ"ז מתורץ קושיא הלח"מ הנ"ל לדעת הרשב"א כיון דבברייתות דיבמות וכתובות איירי כשמניקה בעצמ' את בנה וכדקתני מינקת חבירו כו'. א"כ כיון דבלא"ה אסור אף לארוס עד אחר ג' חדשים א"כ כבר עברו נ' יום ושפיר הוי זמן הכרת התינוק וא"ל דעדיין איכא לאשכוחי כשהניחה מעוברת ואח"כ ילדה דכבר עברו ג' חדשים. ועדיין אין מכירה י"ל דעל זה שוב ליכא לאקשויי מניקה דומי' דמעוברת קתני דאדרבא הא מעוברת נתעברה בחיי בעלה. ודומי' דהכי מניקה שמניקה בחיי בעלה אף יום א' א"כ שוב א"א לה להנשא בשום אופן. ולפי"ז שפיר י"ל דדעת הי"מ שהביא הה"מ מתחיל' הוא דעת הר"ש ור"ל כ"ז שיש לו אב להשתדל בתר מינקת הא במכיר' לא שייך זה וכמו שנראה מלשון רוב הפוסקים דדוקא בגרוש' לפי שאינ' משועבדת משמע במכיר' דמשועבדת אסורה. ולפי"ז תלוי הכל בהכר' זו. אם יונק מאשה אחרת או לא כיון דאמרינין דמהני השתדלות האב להמציא לו אשה מינקת וע"ז כתב דאינו נרא' כך מהגמרא דמניק' דומי' דמעוברת קתני וכ' דלזה הסכים הרשב"א י"ל לדיוק זה דמניק' דומי' דמעוברת ואח"כ כ' דעת הרשב"א דאינו תלוי רק בזמן הנקה ר"ל דקודם נ' יום מותרת. ולכך כ' אבל קודם הזמן הזה לא ולדעת זה ל"ק דמניקה דומי' דמעוברת כנ"ל א"כ לפי"ז אין לנו ראי' מבוררת מדברי הפוסקים הראשונים דהר"ש מתיר אף במכירה. ואדרבא כל סתימת דברי הפוסקים משמע להיפוך כפי שכתבתי. ולא נעלם ממני ל' הש"ג ביבמות פ' החולץ דמתיר להדיא אף מכיר'. אך אני מסופק אם אינו כחולק על רוב הפוסקי' ואם הוא חולק על דעת רוב הפוסקי' בטל' דעתו מפני דעתם. והנה עיינתי בס' בית מאיר שכ' בסוף הס' בסימני שו"ת שלו נקרא צלעות הבית דמביא בשם שו"ת כנסת יחזקאל. שכ' דודאי הרשב"א בשיטות הר"ש זקינו אומר ופירשו דבמכיר' מודה וכ' שחליל' להעלות על הדעת שהרשב"א קאי בשיטות ר"ת ודברי שו"ת כנסת יחזקאל הם בשו"ת שלו סי' נ"ט. (וגם להיות למזכרת לעיין שם באותו הסימן מענין קושיא המפורסמת על הטור שאינו מחלק בגרוש' מינקת בין מכיר' לשאינו מכיר' מן סי' פ' שמפרש הב"י דברי הטור שם במה שלא הזכיר הירושלמי שאף בנה לא תניק עפ"י סברת חילוק הנ"ל בין מכירה לאינה מכיר'. ומביא קו' זו שם בשם שו"ת אמונת שמואל גם בשו"ת גבורות אנשים בתשובות שבסי' הספר מבואר קו' זו יע"ש). ואם דאינו מבואר בס' הנ"ל לתרץ לשון הה"מ לפ"ז מ"מ כתב כך עאכ"ו שת"ל הראיתי מקום ליישב קצת לשון הה"מ וכמדומה שכל ענין ההיתר של הר"ש אף במכיר' לא נצמח רק מלשון הה"מ הנ"ל ולפענ"ד אינו מוכח כלל וכמו שכתבתי וכ"כ הפ"י בעצמו על קולא שהמציא אחר ט"ו חדשים דליתן בנה למניקה ודאי אין להתיר כו' כ' שם בפירוש דבהכר' ודאי אין היתר:
והנה לכאורה עדיין יש לחתור ולומר דהרשב"א בדקדוק כ' שהניקתו קודם שנתגרשה עד הכר' דאז שוב הוי מינקת חבירו כיון דמשתעבדא לבעל. אבל אם נתגרשה ואח"כ הניקת' עד שמכיר' מותרת להנשא כיון דעכ"פ לא נשתעבדה להבעל דאין לפרש בהיפוך להחמיר דכשגירש' והניק' לאחר הגירושין שוב מיקרי מינקת חבירו ואינה יכולה להנשא אף קודם הכרתו והיינו עפ"י מ"ש הב"ש ס"ק ל"ז דגרוש' אינ' בכלל מניקה יעו"ש א"כ י"ל דכשהניק' לאחר גירושין שוב הוית בכלל מניק' אף לדעת הרשב"א דמחלק בגרוש' בין מכיר' ובין אינ' מכיר' י"ל דז"א דמוכח מדברי הב"י דכ' אחר סיום דברי תשובות הריב"ש כ' ומדברי הרשב"א שכתבתי בסימן זה כו' ואפילו בהתחיל' להניק' כו' משמע הרבותא להיפוך ויקוים בזה סברות הב"ש שכ' אליבא דהר"ש אף אליבא דהרשב"א ויהי' באמת סתירה מזה למה שכתבנו לעיל בדעת הה"מ ובזה אפשר לבאר לשון הש"ע בסעיף ד' דהתחיל זה שאמרו בגרוש' כו' ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה כו' ומשמע מדבריו דה"ה לגרוש' דהוא קשה הבנ' לפענ"ד דפתח בגרוש' וסיים באשה שמת בעלה כו' ואי משום דכ' דמשמע מדבריו דה"ה לגרוש' מה ענין זה למ"ש דיש מי שאומר דאשה שמת בעלה כו'. וגם למה כתב זה בשם יש מי שאומר תיפוק לי' דבזה אפשר דאף דעה ראשונ' מודה. ולפי הנ"ל נראה דנמשך הקישור היטיב דליש מי שאומר הראשון דתלוי העיקר באם נשתעבדה לבעל' אם לא כפי אשר כתבנו א"כ ה"ה למניקה שמת בעלה. ולא התחילה להניק דג"כ לא נשתעבדה בחיי בעל' אפשר להתיר וע"ז כ' שפיר ויש מי שאומר כו'. אך מחמת דמ"מ אפשר לדחות ולומר דהיש מי שאומר אינו חולק על דעה ראשונ' כ' להדיא משמע מדבריו דה"ה לגרוש' כו'. ולפי"ז נ"ל לתרץ קו' הנב"י סי' י"ד וכן הקש' בס' הפלא' על דעתי' דהר"ש הזקן. א"כ קשה מה דקאמר ר"נ בר"י הן הן דברי ב"ש כו' דהא לב"ש כל הנשים כגרושות דמיין כיון דאינ' משועבדת למאי דס"ל לב"ש דאינ' מניק'. וכדקאמר מתני' דלא כב"ש ולפי הנ"ל שפיר דדוקא לב"ה דסתם אשה משועבדת לבעל' א"כ לא ככלל בכלל הגזיר' גרוש' דאינה משועבדת להבעל משא"כ לב"ש דכל אשה אינ' משועבדת להבעל א"כ ע"כ דהנזיר' אינה בדוקא כשמשועבדת להבעל א"כ באמת אף גרושה בכלל וא"ל א"כ למה לא איפלגי ב"ש וב"ה בגרושה מינקת. י"ל דתלוי ממילא באידך פלוגתא אי סתם אשה משועבדת דלדעת ב"ש דסתם אשה אינ' משועבדת כלל. א"כ ע"כ לא הי' הגזיר' דוק' כשמשועבדת להבעל משא"כ לב"ה אפשר לומר דהגזיר' לא הי' רק כשמשועבדת להבעל דוקא. ולפי"ז נ"ל לתרץ עוד מה שהקש' בס' הפלאה. על שיטתי' דהר"ש הזקן. לפי מה דקיי"ל דבאנשי יהודה אין מעש' ידי' של היורשים וכמ"ש הב"ח והב"ש בסי' צ"ה א"כ פטור' מהנקה א"כ תיקשי אדרב דפסק כאנשי יהוד'. איך פסק כאן דצריכ' להמתין כו'. וכ' דדוחק דפסק כן לאנשי גליל. ואני מוסיף עוד להוכיח דאף באנשי יהוד' אסור מינקת. דהנה הקשיתי אברייתא דכתובות דקתני הרי זה לא תיארס כו' ר"י מתיר בשמנה עשר חדש דהא ר"י ס"ל ביבמות דכל הנשים יתארסו ודוחק דר"י לא קאי אאירוסין. דא"כ לא הוי צריכ' התוס' והרא"ש לומר ביבמות דף ל"ו. דנקיט ולא תנשא משום ר"י דאפי' לינשא שרי בתר י"ח חודש תיפוק לי' דצריך לאשמועינין כדי דיפלוג עלי':
משא"כ באירוסין דבלא"ה ס"ל לר"י דכל הנשים יתארסו אלא ע"כ דלא מסתבר להתוס' לפרש כך א"כ הדר' קושי' הנ"ל לדוכתי' וע"כ צריך לפרש דקאי ארוסה ביהוד' דמוד' ר"י דאסור' ליארוס וכדכ' התוס' י"ט במשנ' י' פרק החולץ דה"ה הנשואות לא יתארסו ביהוד'. א"כ מוכח ע"כ דאף ביהוד' אסורה מינקת להנשא א"כ נתחזק' ביותר קו' ס' הפלא' הנ"ל. אך לפי הנ"ל מתורץ קושית ס' הפלא' הנ"ל כיון דלדעת הר"ש והרשב"א דעיעי' הכל תלוי' אם נשתעבדה להבעל או לא א"כ ה"ה להיפוך כשנשתעבדה להבעל אף דלא נשתעבדה להיורשים מ"מ הוא בכלל מינקת חבירו והא דמביא הב"ש בשם ס' אמונת שמואל להקל באלמנ' שהכניס' לו שפחות דהיינו הא דכ' הב"ש שהיא עסיר' וכדהעתיק הבאר היטיב ס"ק ל"ג משום דכשהכניס' לו אינ' משועבדת להבעל כלל אך מ"ש עוד הב"ש והבאר היטיב בשם תשוב' הנ"ל או דאין לה מזונות הנה אין גוף הספר הנ"ל ת"י לעיין בו במאי איירי וכתבתי הנלפענ"ד א"כ העול' מזה דיש להמציא קולא ולומר דכשהניקתו לאחר גירושין עד הכרה אפשר דאף הרשב"א מודה להקל. אך אעפ"כ וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעש' לקול' וגם דמדקדוק לשון הרשב"א הנ"ל ודאי אין להוציא דין זה כלל דודאי אפשר לפרש דנקיט כך לרבותא דאינ' מכירה שרי אף בהניקתו בעודה תחת בעל' וכדכ' הב"י להדיא רבותא זו אחר שהביא דברי הריב"ש בתשוב' כ' ומדברי הרשב"א שכתבתי בסימן זה שכ' הה"מ בשמו כו' ואפילו בהתחיל' להניק כו' בעוד' תחת בעלה אם אינו מכיר' שרי:
והנה לדיעה זו דאינו מתיר הנ"ש הזקן רק ביש לו אב משמע בתרא"ש בכתובות קצת עוד יותר דאפילו בגרוש' שמת בעל' אח"כ ג"כ אינו מתיר דכן יורה קצת דקדוק לשון הרא"ש שם בכתובות דכ' אבל כשמת בעלה כו' אם דיש לפרש דקאי על אלמנ' דהא כיון דרוצ' לינשא שוב אין לה מזונות וכקו' התוס' מ"מ קצת דקדוק הלשון אבל כשמת בעלה ולא אבל אלמנ' משמע קצת כך ומטעם זה חשבתי לתרץ קצת קו' התוס' שהקש' הר"ת על הר"ש הזקן דלפי מה דס"ד מעיקרא אין חילוק כו' וכדאסברא לי' הפ"י בכתובו' די"ל קצת דאף לטעמי' דדחסא דס"ד דלא יחוס עלי' מ"מ כיון דעכ"פ הוי כהורג נפש בכוונ' וכדפירש"י שאין אדם מתכוין להרוג נפש א"כ נהי דס"ד דלא יחוש על האיסור ואפשר דאין איסור בעוברין מ"מ למה לא מצי המגרש לתבוע אותו שישלם לו דמי וולדות. ואפשר דמה"ט יחוס עלי' משא"כ באלמנ' אפשר דס"ל להר"ש כדעת הרמב"ם פ"ב מה' חובל ומזיק הל' כ' דדמי וולדות דידה הוי א"כ היא לא תתבענו אך דעדיין תיקשי גרוש' שמת בעלה דלה"א אסור' לינשא ולמסקנא מותרת לדעתי' דהר"ש אך לפי הנ"ל דאף גרוש' שמת בעלה אסורה למסקנא אף לדעתי' דהר"ש שפיר. אך כ"ז הנה לחדודא קצת אבל אליבא דאמת ז"א דעדיין יקש' קו' הר"ת מתירוצא דסנדל דלא שייך זה. ועוד נלפענ"ד עפ"י שיטות החולקים על הר"ש משום לא פליג כמ"ש לעיל בשם הסמ"ג נוכל לומר דעיקר הקו' הוא רק מתירוצא דסנדל דמוכח עד היכא הפליגו בגזירות לא פליג דהנה קשה לי על תירוצא דגמרא דגזיר' שמא תעש' עוברה סנדל הא לאחר ג' חדשים לא חיישינן לסנדל וכדאמרינין בברכות ד' ס' מארבעים יום ועד ג' חדשים שלא תעשה סנדל משמע דלאחר ג' חדשים שוב ליכא חששא דסנדל ובשלמא על הא דג' נשים משמשות במוך אין להקשות דאפשר דאיירי בג"ח הראשונים אבל כאן קשה ודוחק גדול לומר דשני עניני סנדל נינהו וכדכתבו התוס' ביבמות דף י"ב ע"ב ד"ה שמא תעש' עוברה סנדל גם דוחק לומר כיון דמג' חדשים ועד ששה צריך לבקש שלא יהי' נפל א"כ מניחין לבקש שלא יעש' סנדל דקיי"ל בתענית דף ח' ע"ב דאתרתי אי אפשר לבקש רחמים וכן מבואר בש"ע א"ח סי' תקע"ו ס' ט"ז דכל זה דוחק ועוד דכשיבקש רחמים שלא יעשה סנדל ממילא דיהא בת קיימא כו'. כדאמרינין בתענית נבעי רחמים אכפנא כו' וגם אפשר קצת דיש חילוק בענין בקש' אתרתי בין יחיד לציבור א"כ קשה קו' הנ"ל וצ"ל לפע"ד דעיקר הגזיר' לפי"ז הוא רק על שלשה ימים דקלינו' הזרע שכתבו התוס' ביבמות דף ל"ד ע"א ד"ה רוב היולדות כו' דאינ' צריכה להמתין רק ג' חדשים ולא ג"ח עם ג' ימים א"כ שפיר איכא חששא דסנדל ושאר מעוברת צ"ל משום לא פליג א"כ מוכח שפיר מתירוצא דסנדל עד היכן הפליגו בגזירת לא פליג:
והנה המהרש"א בפרק אע"פ דף ס' ע"ב תוס' ד"ה והילכתא מפרש טעם הר"ת הלא אינה מכיר' אינ' מחויבת להניק כלל וביאר דבריו מ"מ אוסר הר"ת להניק שגוזר גרושה באינו מגורש' אין מכירה במכיר'. והנה לכאור' דברי מהרש"א קשה שסותר דברי התוס' דלעיל בד"ה ואמר ר"נ כו' שלא גזרינין רק מינה ובה ולא ממנו ודבר אחר ואח"כ מצאתי קושיא זו בפ"י. והנה לכאור' אפשר ע"ז הגזיר' אינו מכירה במכירה יכולין לחלק דלכאורה דברי התוס' דלעיל צריכין לטעמא ע"ז מאי טעמא על זה גזרינין וע"ז לא גזרינין דאפשר דהאיך נגזור מת בלא מת גומלתו בלא גומלתו דהנה זהו דבר ידוע ומפורסים ולא גזרינין אם נתיר במת תנשא בלא מת וגם המשודך לא ירצה להנשא לה בעבירה המפורסי' דילמא שמעי רבנן וכופין להוציא ויצטרך ליתן לה כתובה וכה"ג בכולם אבל שמא תהרגנו או גומלתו בלא עת זה לא יתוודע לשום אדם וגם להמשודך לא יודע זה וגם בהמניק' הגזיר' דילמא הדר' הוא דילמא יהי' אונס ונמצא לפי"ז גם הגזיר' בין אינו מכירה למכירה ג"כ הוא דבר שאינו גלוי וכי יודע לבני אדם כמה ימי' מספר אם ארבעים או חמשים ונמצא בזה הגזירה התוס' מודו שגוזרין אך על הגזירה הראשונה מגורשת לאינה מגורשת עדיין צ"ע ולפי"ז אפשר לומר דדעת ר"ת באינו מכירה מחמת מכיר' ומחמת שאינו מפורסי'. אבל בכה"ג גרוש' שעדיין בעת גרושתה לא הי' לה וולד כלל כמו בנ"ד ולא התחילה להניק כלל איך נגזור ביש לה וולד והכיק' עד שמכיר' והיא גזירה רחוקה ואפשר שגם ר"ת מוד' בזה אפי' לדעת הגאונים שר"ת אוסר באינו מכירה:
והנה מה שנסתפק מעכת"ר מחמת שבשעת הגירושין נשתעבד' לבעלה המגרש בהנקת הולד ובל"ז לא הוי מגרש לה א"כ לא שייך הא דהר"ש הזקן. דגרושה לא נשתעבדה הנה סברא זאת נתקבל לכאורה דלא דמי להא דאיתא באה"ע סי' קי"ב סעיף א' דלא מהני מחילת האשה נגד הבנות דהכא מדין חיוב שנתחייבה לבעל קא אתינין עלה ואין זה כמזכה לעובר רק שנתחייבה לבעלה החיובים האלו וכמאן דאין לו אב דמי אך אעפ"כ נלפענ"ד דאין לקיים סברא זו רק לטעמי' דהסמ"ג והה"מ והרא"ש בכתובות והר"ן והרשב"א בתשובה שהביא הב"י בטעמי' דר"ש הזקן דכיון דיש להולד אם למסמס לי' במעי וחלב א"כ שפיר י"ל דכיון דהאשה הגרושה נתחייבה ונשתעבדה בשיעבוד זה שוב א"א לכוף את המגרש בקטני קטנים מחמת דהגרושה נכנסת בשיעבודו. ובזה חשבתי לתרץ מה שהקשה בשו"ת נב"י מהדורא קמא סי' י"ד על הר"ש הזקן. וכן הקשה בס' הפלאה במס' כתובות מהא דקאמר ר"נ בר' יוסף הן הן דברי ב"ש כו' דלדעתיה דר"ש הזקן דגרושה לא משתעבדא מותרת א"כ תיקשי לב"ש דס"ל דאינה מניקה כל עיקר וכדקאמר בהסוגיא דכתובות דף נ"ט ע"ב אלא מחוורתא מתני' דלא כב"ש א"כ הרי לב"ש כל הנשים כגרושות דמיין כיון דאינה משועבדת להניק ואיך קאמר ר"נ בר"י הן הן דברי ב"ש כו'. ובס' הפלאה דוחק א"ע למאוד לומר דלא איפלגי כלל ב"ש וב"ה לענין המתנה של הנשואין יעו"ש ולפי הנ"ל י"ל דפלוגתת ב"ש וב"ה איירי כשנשתעבדה בפירוש להניק דמחויבת להניק וביותר טוב ומרווח י"ל עוד דנישנית פלוגתא זו דב"ש וב"ה לענין האומר הר"ז גיטך ע"מ שתיניקי את בני המבואר בגיטין דף ע"ה ע"ב ג"כ פלוגתא זו דר"מ ור"י אי כד"ח או ח"י חודש א"כ על זה שפיר מצינין לומר דנישנית ע"ז פלוגתא דב"ש וב"ה לענין איסור הנשואין דכיון דמשועבדת לי' להניק שתי שנים אף הר"ש הזקן מודה דאסורה להנשא כיון דלא שייך טעמי' דהאב ימסמס לי' כיון דאין יכולין לכוף להאב ולא חל החיוב עליו ונאמר דס"ל להר"ש הזקן כדעת הרמב"ם פרק כ"ח מהל' גירושין הל' א' דתנאי בעל מנת מותרת להנשא מיד א"כ שפיר הא דפליגי לענין איסור מינקת חבירו עד כמה אך אמנם לדעת הרשב"א (דגם על הרשב"א דס"ל באינ' מכירה כדעת הר"ש הזקן קשה קושייתם הנ"ל ולדעת הרשב"א) דס"ל התם דתנאי דתלוי בקום ועשה אסורה להנשא תיכף א"כ ליכא למימר כנ"ל דנישנית פלוגתת ב"ש וב"ה אהא דמ"מ שתיניקי את בני דא"כ בלא"ה אסורה להנשא עד שתקיים התנאי ורק דלדעת הרשב"א נתרץ כפשוטו דפלוגתת ב"ש וב"ה נישנית כשנשתעבדה בפירוש להניק וכ"ז להך סברא בטעמי' דהר"ש הזקן דאב ימסמס לי' משא"כ לפי מה שתפסו התוס' והרא"ש במס' יבמות דטעמיה דר"ש הזקן משום דאינה משועבדת ולטעם זה כ' הב"ש ס"ק ל"ז לדחות דברי אמונת שמואל ולחלק בין אלמנה עשירה דעכ"פ היא בכלל מינקת כיון דלפעמים אלמנה חייבת כגון שאינה עשירה משא"כ גרושה דפטורה תמיד להניק אינה בכלל מינקת יעי"ש. א"כ לפי סברא זו י"ל דאף שנשתעבדה הגרושה בשעת הגירושין להניק מ"מ כיון דגרושה איננה בכלל מינקת חבירו הוית כאשה נכרי' דנשתעבדה ונתחייבה בכל חיובי תורה להניק דלא נאסרה להנשא כלל וה"ה אשה הזאת דלא נקרא מינקת חבירו לדעת הר"ש הזקן דגרושה אינה בכלל גזירת חכמים ובשביל השיעבוד לא יוכל לאסור אותה מלהנשא. והנה עפ"י סברת הב"ש הנ"ל ג"כ נ"ל לתרץ קו' הנב"י וס' הפלאה הנ"ל מהא דהן הן דברי ב"ש כו' די"ל דבוודאי הגזירה דלא ישא מינקת חבירו היתה בסתם דאיסור הוא לישא מינקת חבירו א"כ דוקא אליבא דהילכא דקיי"ל כב"ה דכל הנשים מחויבות להניק בזה כ' הר"ש הזקן דיש להקל בגרושה משום דלא נקראת מינקת חבירו לפי שאינה מחויבת להניק א"כ אין הגרושה בכלל הגזירה משא"כ אליבא דב"ש דכל הנשים מחויבות להניק א"כ ע"כ היתה גזירות חכמים על כל הנשים דאעפ"י שאינה מחויבות מ"מ כיון דמסתמא מיניקות את בניהם וע"ז היתה גזירות חז"ל שלא לישא מיניקת חבירו א"כ אדרבא עוד לב"ש גרע לענין זה דאין חילוק כלל בין גרושה לאלמנה משא"כ אליבא דב"ה שפיר קאמר הר"ש דדוקא אלמנה הוא בכלל גזירה דלא ישא מינקת חבירו ולא גרושה. וא"ל לפי"ז א"כ למה לא פליגי ב"ש וב"ה לענין גרושה מינקת אי אסורה להנשא י"ל כיון דהוא נמשך מעיקר הדבר אי מחויבת להניק א"כ פליגי בעיקר הענין אי חייבת להניק עכ"פ לפי סברא זו י"ל דאפי' כשנשתעבדה להניק מ"מ אינה בכלל גזירת חכמים דלא ישא מינקת חבירו ואפי' לטעם דטעמיה דהר"ש הזקן הוא משום דגרושה יש לו אב למסמס ליה ג"כ יש לצדד ולומר אף דנשתעבדה להניק מ"מ כשיהיה נעכר חלבה ולא תוכל לקיים שעבודה ימסמס ליה אביו ומכ"ש לטעמיה דהתו' והרא"ש יבמות מטעם דלא נשתעבדה והיינו שיעבוד שעי"ז תהיה נקראת מינקת חבירו וכנ"ל א"כ אף דמשועבדת מצד חיוב ההתחייבות מ"מ אינה בכלל מינקת חבירו וגדולה מזו מבואר בשו"ת ב"ח חדשות סימן נ"ח הנ"ל וכ"כ הפ"י במס' כתובות בשם הפוסקים בשיטת הר"ש דאפילו במכירה מותרת להנשא הוא משום דאפילו במכירה נמי כיון דלא מחייבא להניק מצד השיעבוד רק דהב"ד כופין אותה מצד הסכנה תו לא מתקריא מינקת חבירו יעו"ש. ונהי דהרשב"א דמחלק בין מכירה לאינה מכירה לא ס"ל סברא זו י"ל דזה דוקא במכירה ס"ל להרשב"א דנקראת מינקת חבירו כיון דסוף כל סוף מחויבת לי' להניק משא"כ כשנתחייבה רק מצד התחייבות י"ל דאף הרשב"א מודה דזה אינה נקראת כלל מינקת חבירו מה שנתחייבה להניק מצד החיוב שנתחייבה. והנה גם מה שכתב כת"ר לצדד ולהחמיר בכשנתחייבה בשעת הגירושין להניק להטעם דטעמי' דהר"ש הוא דיש לו אב ובכשנתחייבה הגרושה לא שייך זה י"ל דחומרא זו אין לו מקום כלל דלו יהי' דלטעם זה יש מקום להחמיר סוף כל סוף כיון דאנן קיימינין להקל ולסמוך עצמינו על מה שהקיל הט"ז לסמוך בדיעבד כשכבר כנס על דברי הרשב"א. והנה לדעת הרשב"א דמחלק בין מכירה לאינה מכירה ע"כ א"א כלל לומר דמקום הקולא נצמח מחמת דגרושה יש לו אב דאם כן אין חילוק בין מכירה לאינה מכירה להאי טעמא וא"כ ע"כ להרשב"א אין טעם הקולא כלל משום שיש לו אב רק טעם הקולא משום שלא נשתעבדה. וזה דוקא באינה מכירה. משא"כ במכירה אם כן כיון דטעם הקולא מחמת דלא נשתעבדה והיינו כמ"ש הב"ש דאינה בכלל מינקת חבירו. א"כ אף כשנתחייבה בחיובים בשעת הגירושין מ"מ אינה בכלל מינקת חבירו שאסרו חז"ל עכ"פ לפע"ד בספק זה שנסתפק כת"ר מחמת שנתחייבה בשעת הגירושין נ"ל להקל. אך ורק עיקר הסמיכה על קולת הט"ז היא קשה בעיני למאוד לזאת נ"ל להורות לחומרא. ולהפרישם עד שיתמלא כד"ח להולד ומאחר שכפי הנראה ממכתבו שהי' הנשואין עפ"י שוגג. א"כ עכ"פ די בהפרשה להפרישם ארבעה ועשרים חדשים ועכ"פ צריכים הפרשה:
אך ורק מחמת שכפי המבואר במכתבו נראה שהזוג עניים המה ושהוצרכה האשה להיות מינקת אצל בעה"ב ואולי יש איזה חשש קלקול וריעותא ופירוד בין הדבקים באם יפרישם עד מלאות כד"ח בשלימות לזאת אמרתי להציע עוד קולא אחת המבוארת בפ"י מס' כתובות בקונטרס אחרון שלו שמקיל שם בשעת הדחק שכבר נשתדכה האשה ע"י הוראת טעות והתיר הפ"י בקושי גדול לינשא אחר ט"ו חדשים כעובדא דמר עוקבא ור' חנינא דכדאי הן לסמוך בשעת הדחק יעויין דבריו שם והגם דהפ"י לא התיר רק בנתנה בנה למניקה. מ"ע בשו"ת מאיר נתיבים מקיל אף בלא נתנה בנה למניקה וכבר כתבתי לעיל סי' הקודם דלכאורה דברי הפ"י תמוהים דהא קיי"ל בנדה דף ס'. והובא בפוסקים ובש"ך ביו"ד סימן רמ"ב בהנהגת איסור והיתר דדוקא היכי דלא איפסק הילכתא אף דהוא יחיד כנגד רבים. י"ל כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק. אבל היכי דאיפסק הלכתא בפירוש לא אמרינן כדאי אידך לסמוך עליו בשעת הדחק וא"ל דלא איפסק הילכתא רק בגוף הגזירה דכ"ד חודש והיינו במניקה בעצמה משא"כ בגזירות לא פל"ג אפשר לומר דנהי דקיי"ל דגם בגזירת לא פליג צריכה להמתין כ"ד חדשים מ"מ איכא למימר דעכ"פ לא איפסק הילכתא בפירוש וממילא כיון דלא איפסק הילכתא בפירוש שוב י"ל כדאי ר' חנינא ומר עוקבא לסמוך עליהן בשעת הדחק י"ל דז"א דהא קאמרו רב ושמואל חוץ מיום שנתארסה בו כו'. א"כ הרי אף בגזירת לא פליג איפסקא הילכתא להדיא:
דבעי כד"ח וגם גבי דאביי הא לא הי' רק לארוס ואמר דלא אסתייע מילתא וגם הלא הרא"ש פרק החולץ הביא ראי' דלאירוסין א"צ גט מהא דאביי דלא אצטרך אביי גט לאריסי' ולפי דברי הפ"י הנ"ל מאי ראי' הא שאני התם דעכ"פ כדאי ר"ח לסמוך בשעת הדחק כיון דהי' בתר ט"ו חדשים. אך י"ל דכוונת הפ"י דנהי דבשאר ענינים של לא פליג לא אמרינן כדאי לסמוך בשעת הדחק וכנ"ל דהא פסק רב ושמואל להדיא חוץ מיום שנתארסה בו כו' מ"מ היינו דוקא בגזירת לא פליג בדוקא משא"כ בנתנה בנה למניקה דקילא טפי דמבואר בברייתא להיתרא ור"פ ור"ה ברי' דר' יהושע סבר למעבד עובדא כוותי' רק דא"ל האי סבתא א"כ נהי דלא קיי"ל כהך ברייתא אף למעבד כוותי' בשעת הדחק לומר כדאי האי תנא דברייתא למסמך עלה בשעת הדחק אך מ"מ כיון דאיסור דנתנה בנה למניקה אינו רק מטעם שמא תחזור ולא משום לא פליג והטעם אפשר כמ"ש הנב"י סימן י"ג דזו אינה נקראת מניקה יעו"ש. א"כ כיון דעיקר הגזירה רק משום שמא תחזור י"ל דלא איפסק הילכתא בזה בהדיא דנבעי גם בזה כד"ח בשלימות ואפשר דבזה שוב די ט"ו חודש דשוב לא חיישינין שמא תחזור בה המינקת דאף אם תחזור בה המינקת ליכא סכנה דרוב ילדים די להם בט"ו חדשים ונהי דלא קיי"ל כן רק אף בנתנה בנה למניקה צריכה להמתין כ"ד חודש מ"מ בזה שוב י"ל דלא איפסקא הילכתא להדיא ושוב מצינין למימר כדאי ר"ח ומר עוקבא לסמוך עלייהו בשעת הדחק. והנה הגם דגם בזה יש לתמוה על הפ"י דהא מאן שמעית לי' דדיו להניק ט"ו חודש. הא י"ח חודש בעי למיניק אליבא דכ"ע רק דלמניקה בעצמה התירו לאחר ט"ו חודש משום דאין חלבה מיעכר עד ג' חדשים. משא"כ בנתנה בנה למניקה קשה על מ"ש הפ"י דרוב ילדים אינם מסתכנים בתר ט"ו חודש וא"ל כיון דבמניקה בעצמה התירו בתר ט"ו חודש. א"כ אף בנתנה למניקה לא נאסרה בתר ט"ו חודש ז"א דהא כבר כתבנו דלא מחמת גזירת לא פליג קאיירינין הכא בנתנה בנה למניקה ורק מחמת חשש שמא תחזור בה המינקת א"כ בנתנה בנה למינקת הי' לנו לחוש עד ח"י חודש כדי שבאם תחזור בה המינקת תחזור אחר מינקת אחרת דבנשאת אין דרכה לחזור אחר מינקת אחרת כמ"ש הפוסקים והיא מתשובת הרא"ש אך בזה יש ליישב דעת הפ"י ולומר דס"ל דאף דהטעם דנתנה בנה למינקת הוא רק משום שמא תחזור בו מ"מ אין לגזור בנתנה בכה למניקה יותר משאלו הניקה בעצמה ובפרט דאף דנתנה בנה למניקה י"ל דמילתא דלא שכיחא הוא שתחזור בו המינקת קודם ג' חדשים ובתר ג' חדשים שוב יהי' י"ח חודש להולד דעפ"י הרוב אין סכנה להולד. כן נ"ל לפרש כונת הפ"י בקונטרס אחרון הנ"ל וסעד וסמך יש להביא לדברי הפ"י ממ"ש התוס' בנדה דף ו' ע"ב ד"ה בשעת הדחק. ועוד י"ל שעת הדחק שהשואל הלך לו כו' כדאמר בפרק אע"פ רהט אבתרי' כו' משמע דאף דהי' מחויב לרדוף מ"מ הרדיפה ביותר מתלתא פרסי כשעת הדחק א"כ מוכח דמצינו למיפסק בשעת הדחק בט"ו חודש וכדברי הפ"י ולכך לא רדף יותר. והנה הגם דהפ"י לא הקיל קולא זו רק בקושי גדול וכמבואר בדבריו ובצירוף טעמים אחרים ושכבר נעשה מעשה עפ"י הוראת טעות שכבר נעכר חלבה משא"כ בנידון דידן דלא נעכר חלבה כלל מ"מ אעפ"כ שוב יש לצרף קולת הט"ז דמקיל בכל ענין בדיעבד לסמוך על דעת הרשב"א החולק על ר"ת. ועפ"ז הי' מקום להתיר להפרישה רק עד שימלאו להולד רק חמשה עשר חדשים ובאופן שעכ"פ צריכה הפרשה שלשה חדשים כדי שתעכר חלבה דהיינו מחמת שכתב כת"ר שהוא כמו ערך שנה וערך זה איני יודע מהו אם על פחות משנה אם יותר משנה ואם כבר הוא יותר משנה חודש או שני חדשים אעפ"כ אין להקל בההפרש' עד משלם ט"ו חדשים להולד בלבד רק דצריכה הפרשה עוד עד שיהי' אחר שלשה חדשים מיום שפסקה להניק כי קודם ג' חדשים שלא נעכר חלבה עדיין בשם מינקת נקראת. והנה מצאתי בשו"ת מאיר נתיבים דף ל"ו שסמך עצמו ג"כ על קולא של הפ"י הנ"ל בקונטרס אחרון. והנה לא העיר שום הערה בדברי הפ"י שנראים תמוהים לפום ריהטא וכמו שכתבתי רק הביא קולא של פ"י דברים ככתבם וכלשונם ומחמת שהי' בעובדא דידי' שהי' ההיתר שלו שהי' נשמע גזירת המלכות שלא ניתן זמן להנשא רק עד ימים אחדים ואח"כ תתפשט גזירת המלכות שלא להנשא כלל. וסמך עצמו בשעת הדחק כזה על קולת הפ"י בקונטרס אחרון שלו ואעפ"כ לא התירה רק להנשא לבד אבל לא יתייחד עמה כלל עד כלות כ"ד חודש ושם הי' כבר נכנס הולד בחודש כ"ג:
ואף עפ"כ לא רצה לסמוך על עצמו על קולת הפ"י על היחוד והבעילה רק עד אחר כלות כ"ד חודש בשלימות אך אמנם י"ל דכיון דלא רצה לסמוך עצמו לכתחילה על קולת הפ"י להתירה לכתחילה לכך לא רצה להתירה רק באופן זה שלא תתייחד רק עד אחר כלות כ"ד חודש וכל זה משום דאצלו הי' לכתחילה. אבל בנידון זה שהוא דיעבד שכבר כנס בשוגג ובזה מקיל הט"ז לסמוך עצמו בדיעבד על דעת הרשב"א אפשר שנוכל להקל בהפרשה של ט"ו חדשים לבד. ובאופן שבאם שכבר עבר י"ג או י"ד חדשי' שיהי' עוד הפרשה ג' חדשים כדי שיהי' נעכר חלבה ולא תהי' נקראת בשם מניקה ובפרט שגם בתשובות נוב"י סימן י"ג מקיל בדיעבד באם יש לחוש למכשולים והגם שהוא התנה במפורש שתהי' המינקת פנוי'. וגם תשבע עד"ר שלא תחזור בו ושלא תנשא לאיש תוך ימי ההנקה וכאן אפשר דא"א לתקן זה שאפשר שהמינקת שבכפר היא נשואה מכבר מ"מ מאחר שתנב"י לא איירי מענין קולת הפ"י של ט"ו חודש. א"כ אכתי יכולין לצרף בזה קולא של הפ"י וקולא של הט"ז בדיעבד ויכולין להקל בהפרשה של ט"ו חדשים בלבד להולד. ובאופן שיהי' גם להאשה ג"ח של עכירת חלבה ועכ"פ צריכה המינקת שבכפר לשבע עד"ר שלא תחזור בו כל כ"ד חודש זאת תורת העולה על רוחי שאם אין הדבר כחוץ למאוד דהיינו שאין לחוש לקלקול וריעותא ופירוד בין הזוג אזי אין אני מסכים בהיתרא בשום אופן רק צריכת הפרשה עד כד"ח בדוקא באם היו שוגגים כפי הנראה ממכתבו ואם ירצה מעכת"ר להקל מחמת שנראה ממכתבו שהי' פשוט בעיניו לסמוך על דברי הט"ז רק נסתפק הספק שלו מחמת החיוב שנתחייבה הגרושה בשעת הגירושין. ובזה כתבתי אני לצדד להקל. ואפשר יאמר מעכת"ר מיני ומיני' תסתיים מילתא. הנה ידע נאמנה שאני אומר מפורש שאני איני נימנה בהיתר זה ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה. אך אמנם אם יבין מעכת"ר בדיעו ובשכלו שיש לחוש למכשול וקלקול ופירוד בין הדבקים בדוקא אז גם אני מסכים עמו שלא להפרישם רק עד ט"ו חודש להולד ואם כבר הולד הוא בן י"ד חודש להצריך עוד הפרשה שלשה חדשים בדוקא לעכירת חלבה של האשה ומפורש שעכ"פ תשבע המינקת עד"ר שלא תחזור בה עד משלם כ"ד חודש להולד. והנה מחמת שהרבה למאוד החמירו בעלי שו"ת המפורסמים בענין זה שלא להקל בזה שום קולא כדי שלא לפרוץ גדרן של הראשונים ויתבטל ח"ו תקנות וגזירות חז"ל. וגם הפ"י בקונטרס אחרון הנ"ל דיבר מזה יעו"ש לזאת הי' אפשר מהראוי לצרף עמנו עוד ת"ח אחד מובהק בהוראה שיסכים עמנו בהיתרא אך ורק מחמת שבעיני הוא קושי המציאות בדורינו זה שירצה איזה חכם חרוץ ומפולפל לחקור הגוף הדין. ולפשפש היטיב דעת תורה ודעת נוטה של הגדולים חקרי לב לאנה דעתם נוטה כדי שלא יהי' הסמיכה על שיקול דעתינו רק על שיקול דעת הגדולים מאתנו ורוב החכמים שבדורינו כאשר נשאלים באיזה ענין שאלה עקר תשובתם בפלפול וסברא להראות רוחב בינתם והנה הגם שגם אני כתבתי בכאן ג"כ איזה פלפלת כל שהוא יאמין לי שהוא רק מאשר כן דרך בעלי העיון שלא יוכל להמלט מאשר תעלה מצודת שכלו ומשכח זוטרי שקיל אך עכ"ז עיקר כוונתי למישקל ולמטרי בדעת הגדולים. והנה אם ימצא איזה חכם מובהק בהוראה שירצה לעשות כמתכונתי. אז מהראוי להצטרף עמנו עוד א' מובהק בהוראה ודרינא בהדייכו. כי הגם שבעל שו"ת נוב"י התיר ג"כ בדיעבד כשיש לחוש למכשולים והלא גם אני כופל ג"כ פעמים ושלש. שבאם אין לחוש למכשול ולפירוד בין הזוג אין דעתי להתיר כלל מ"מ לאשר חמור באשה הזאת שנשאת כשעדיין היתה נקראת בשם מינקת כי לא מעכר חלבה קודם הנשואין ולא כן בשו"ת נוב"י וגם דבשו"ת נב"י הנ"ל סימן י"ג מחמיר שתהי' המינקת פנוי' ולא כן כאן שאם היא נשואה א"א ליקח ממנה הולד לאחר יב"ח וליתן למינקת אחרת וכבר כתבתי דעל קולת הט"ז לבד אין לסמוך לדעתי. וגם צירוף קולות הפ"י בקונטרס אחרון קשה עלי צירוף הזה למאד כי הגם שמצאתי קצת לישב דבריו שלא יהי' תמוהים כאשר נראה לפי מושכל ראשון ותמתני למאוד על שו"ת מאיר נתיבים שלא העיר מדבריו כלל וזולת שו"ת מאיר נתיבים לא מצאתי לשו"ת אחרת שידבר בענין קולת הפ"י הנ"ל אעפ"כ הגם שיש מקום לדברי לתרץ את דבריו מ"מ לא מצינו דוגמת קולא זו כלל בפוסקים לחדש ולומר על איזה ענין פסק הלכה ולחלק בין הנושאים לומר שעל ענין זה לא נפסק ההלכה להדיא ונוכל לומר כדאי פלוני לסמוך בשעת הדחק אף דדיעה זו היא נדחת מכל וכל. לכן קשה עלי גם הצירוף של קולת הפ"י למאוד אף לענין דיעבד כי מיראי הוראה אני וענין זה גם שהוא מדרבנן מ"מ הרבה למאוד החמירו בזה בעלי הוראה המפורסמים להחמיר בזה כדי שלא יפרצו בה פרצות בתקנתן של חז"ל: