אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן ב

סימן א

מה ששמעתי לאיזה גדולים רצו להקל ולסמוך עצמם בגרושה מיניקת על הר"ש הזקן. ובצירוף קולא של הפ"י בקונטרס אחרון לכתובות דף ס"ב ע"ב להקל אחר ט"ו חדשים והובא דעתו בשו"ת מאיר נתיבים דף ל"ו יעו"ש וזאת אשר השבתי עליהם. הנה הגם שהפ"י בק"א לכתובות כ' קולא אחת במינקת אחר ט"ו חדשים. וסיים דהיכי דאיכא טעמים אחרים יש לצרף קולא זו מ"מ לא נראה לע"ד לסמוך ולהקל בגרושה מינקת בצירוף קולת ר"ש הזקן. ולא עוד אלא שאני מסופק אפי' בדיעבד בנ"ד דעברה הגרושה וגמלה את בנה אחר ט"ו חדשים כדי להנשא ונשאת בשבוע זה שגמלה את בנה. והילד הי' מכירה אם אינה צריכה גט אם הי' במזיד או הפרשה אם הי' בשוגג ומקודם נראה אם יש סברא להקל כדעת הר"ש בגרושה מינקת ובצירוף קולות הפ"י הנ"ל לאחר ט"ו חדשים. הנה לכאורה קולא זו של הפ"י לומר בדיעבד כדאי ר"ח לסמוך עליו בשעת הדחק אינו מובן דהא קיי"ל בנדה ד' ט' והובא בפוסקים והוא בהב"ח יו"ד בקונטרס אחרון בפסק או"ה וש"ך שם סי' רע"ב וד"מ באה"ע סי' קכ"ז וט"ז ביו"ד סי' רצ"ב דדוקא היכי דלא איפסק הילכתא אף דהוא יחיד כנגד רבים י"ל כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק. אבל היכא דאפסק הילכתא בפי' לא אמרינן כדאי אידך כדי לסמוך עליו כו' והד"מ באה"ע סי' קכ"ז הוסיף עוד דא"ל בזה"ז כדאי פלוני לסמוך עליו כו'. וא"ל דלא איפסק הילכתא בכ"ד חדשים. רק במניקה בעצמה הא בגזירת לא פליג אפשר דלא איפסק הילכתא ואף דקיי"ל בגזירת לא פליג צריכה להמתין כ"ד חדשים מ"מ כיון די"ל דבזה לא איפסק הילכתא שוב י"ל כדאי לסמוך כו'. ז"א דהא קאמרו רב ושמואל חוץ מיום שנתארסה בו א"כ הרי איפסק להדיא אף על גזירת לא פליג כ"ד קדשים ואביי הא אמר דלא אסתייע מילתא וגבי אביי לא הי' רק לארוס והרא"ש כתב עוד בפרק החולץ דהר"י הביא ראי' דא"צ גט מדלא אצרכי אביי גט לאריסי' ומאי ראי' שאני התם דעכ"פ כדאי ר"ח לסמוך בשעת הדחק כיון דהי' בתר ט"ו חדשים וע"כ צ"ל דכונת הפ"י הוא כך אף דבאמת בשאר עניני לא פליג לא אמרינן כדאי לסמוך כו' דהא פסק רב ושמואל להדיא חוץ מיום שנתארסה בו כו'. מ"מ בנתנה בנה למניקה דקולא טפי דמבואר בברייתא להיתרא ור"פ ור"ה ברי' דרב יהושע סבר למעבד עובדא כוותי' רק דא"ל האי סבתא נו' א"כ נהי דלא קיי"ל כהך בריי' אף למעבד כוותי' בשעת הדחק לומר כדאי האי תנא דברייתא למסמך עליו בשעת הדחק מ"מ כיון דהאיסור אינו רק מטעם שמא תחזור ולא משום לא פליג כמ"ש התוס' והטעם אפשר כמ"ש הנוב"י סי' י"ג דזו אינה נקראת מניקה יעו"ש וצ"ל דהא דקאמר ואתון לא תסתברא כו'. היינו כיון דקיי"ל כר"מ בגזירותיו גבי האי דרדיפה עכ"פ יש לגזור בזה שמא תגמלנו או שמא תחזור בה. א"כ כיון דעיקר הגזירה רק משום שמא תחזור י"ל דלא איפסק הילכתא דנבעי בזה כ"ד חדשים בשלימות ואפשר דסגי בט"ו חדשים דאחר ט"ו חדשים שוב לא חיישינין שמא תחזור המינקת ואף אם תחזור ליכא סכנה דרוב ולדים די להם בט"ו חדשים ולמסמוס לא חיישינין דנימא מי ימסמס לי' ביעי וחלב דלאחר זמן הנקה לא שייך זה כמו דלא חיישינין למסמוס לאחר כ"ד חדשים דודאי מותרת להנשא. א"כ נהי דלא קיי"ל כן רק אף בנתנה בנה למניקה צריכה להמתין כ"ד חדשים מ"מ בזה שוב י"ל כיון דלא איפסק הילכתא כו'. כדאי ר"ח למסמך כו' כן נראה כונת הפ"י ואף דגם ע"ז קשה דמאי קאמר דאחר ט"ו חדשים אף אם תחזור המינקת מ"מ רוב ילדים אין מסתכנים כו'. דהא מאן שמעית לי' דדיו להניק בט"ו חדשים הא י"ח חודש בעי למינק אליבא דכ"ע רק דמניקה עצמ' מותרת להנשא בתר ט"ו חדשים משום דאין חלבה מעכר כו'. צ"ל דמ"מ חששא רחוקה היא שתחזור בה המינקת לאחר ט"ו חדשים ואם תחזור עכ"פ לא תחזור בג' חדשים הראשונים ובתר ג' חדשים הראשונים שוב עפ"י הרוב ליכא סכנה כו'. א"כ כיון דלר"ח דמניקה עצמה לא נאסרה להנשא רק עד ט"ו חדשים. א"כ אף בנתנה בנה למניקה לא נאסרה רק עד ט"ו חדשים הגם דכתבנו דלא מחמת לא פליג קאתינין לאסור בנתנה בנה למניק' רק מחמת חשש שמא תחזור כו' ויבא הולד לידי סכנה א"כ בנתנה בנה למניקה הי' ראוי לחוש עד ח"י חודש כדי שתחזור אחר מינקת אחרת ובנשאת אין דרכה לחזור אחר מינקת אחרת וכדכ' הרא"ש בתשובותיו מ"מ אין לגזור בנתנה בנה למניקה יותר מכשמניקה בעצמה ונהי דלא קיי"ל כוותי' מ"מ בזה י"ל כדאי ר"ח לסמוך עליו כו' כן נראה תורף דברי הפ"י בזה ומ"ש הפ"י דאחר ט"ו חדשים שוב ליכא למיגזר שמא תתן אשה אחרת למינקת הם דברים בלתי מובנים דמי הוא דגזר כך. דא"כ למה הותר לריש גלותא אך כוונת הפ"י אפשר אף אם נימא בנתנה בנה למניקה מטעם לא פליג קאתינין עלה ודלא כתוס' דס"ל דלא שייך לא פליג בנתנה בנה למניקה משום דלא נקראת מינקת והא דהותר לריש גלותא משום דקלא אית לי' כמ"ש הפוסקים ונימא רק דוקא במת הולד לא שייך לא פליג דשוב אינה נקראת מינקת כו'. אך אמנם הנה כ"ז בנידון דהפ"י שנתנה בנה למניקה ובצירוף קולא שלא הניקתה מעולם וכבר נפסק חלבה ואף בזה לא הקיל רק כשכבר נתנה בנה למניקה ע"י הוראה בטעות. אבל לא ליתן כו'. ואף ליתן מתחילה למניקה ולא תתחיל להניק כלל כדי להנשא אחר ט"ו חדשים משמע ג"כ דאינו מתיר. א"כ בנ"ד לגמול את הולד אחר ט"ו חדשי' ולהנשא תיכף בשבוע שגמלה את הולד הנה היא ממש גזירת חכמים בעצם וראשונה דלא ישא מעוברת חבירו כו'. ואיפסק בזה הילכתא דכ"ד חדשים בעינן א"כ מאי שייך בזה כדאי ר"ח לסמוך כו'. והא דמבואר בברייתא דנתנה למניקה או גמלתו היינו דגמלתו מצד עצמה ולא מחמת הנשואין ואף בזה קיי"ל דגמלתו אסור משום שמא תגמלנו כו'. אבל כשגמלתו מחמת הנשואין. א"כ זה בעצמה גזירת חכמים דלא ישא מטעם חשש עיכור חלבה א"כ מאי מהני דגמלתה כדי להנשא אדרבא חשש עיכור חלבה הי' עכ"פ ספק וכשגמלתה תיכף מחמת הנשואין בודאי יש חשש דאשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה ואינו מובן לי בהא דכ' רש"י בד"ה גמלתו אסור שגמלתו מחמת שרוצה לינשא. ואפשר ליישב בדוחק דס"ל לרש"י דגזירה דהכא. היינו לא פליג וכדכ' רש"י ד"ה בגזרותיו וס"ל לרש"י דגזירת לא פליג לא נשאר במסקנא דא"כ נגזור אף מת אטו לא מת. ולכך ס"ל לרש"י דהא דקאמר גמלתו אסור היינו כשגמלתו מחמת הנשואין או דכונת רש"י דגמלתו אסור שמא גמלתו מחמת הנשואין. כן מצאתי אח"כ מבואר להדיא בתשובות סי' קכ"א שמביא דברי רש"י הנ"ל ופירש כן כמ"ש וצל"ע עכ"פ היוצא לנו דבנ"ד לא שייך לצרף כלל קולת הפ"י ואף קולת הפ"י קולא גדול' היא בעצמותה כיון דמסתמא איפסק הילכתא מנ"ל לחלק ולומר דבזה איפסק הל' ובזה לא איפסק הילכתא ועוד מדלא הזכירו הפוסקים. ואדרבא פלפלו לענין חודש העיבור מכלל דלא ס"ל קולא זו. ואם דנימא דהא דלא קיי"ל כר"ש הזקן הוא משום לא פליג בין אלמנ' לגרוש' א"כ שוב איכא למימר סברת הפ"י דבזה לא איפסק הילכתא על כ"ד חדשים ז"א דהא כבר הוכחנו לעיל דעל גזירת לא פליג איפסק הילכתא בהדיא דבעי כ"ד חדשים ובשלמא בנתנה בנה למניקה דקולא טפי וגם איזכר בברייתא להקל. שפיר איכא למימר דבזה לא איפסק כ"ד חדשים משא"כ גרושה דלא אידכר בגמרא להקל ואם גרושה בכלל גזירה א"כ איפסק הילכתא על כ"ד חדשים ואם אינה בכלל הגזירה א"כ א"צ להמתין כלל. ועוד דהא מבואר בהרא"ש בהחולץ ובפוסקים אחרים דבגרושה דלא קיי"ל כר"ש הוא מטעם דסתם נשים חסות על בניהם ומניקות אף שאינם משועבדים. א"כ שוב איכא סכנה גבי דידהו בעצמם. והנה הרב דק' גריבוב כשהי' לו פתחון פה לפני מענין עסק עגונה כ' על דברי הש"ע סימן י"ז סעיף ט"ו בהג"ה. וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינין כו' וכתב בזה"ל. והנה הגם שנראה לפענ"ד דבאיסור דאורייתא הדין עם הרמ"א דלא סמכינין איחיד גם בשעת הדחק וראי' לזה מנדה דף ט' דאמרינין התם מעשה ועשה רבי כר"א לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ומקשינין מאי לאחר שנזכר אי לימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א בשעת הדחק היכא עביד כוותי' אלא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ומאי לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' אלא רבים פליגי עלי' אמר כדאי הוא ר"א ע"ש. ויש להק' ע"ז מהא דאמרינן התם דף ל' ע"ב חכמים היינו ת"ק. וכ"ת למיסתמא רישא כרבנן פשיטא ופרש"י בלישנא קמא דרישא להכי סתים כרבנן דנשמע מינה דהילכתא כוותייהו פשיטא יחיד ורבים וכו'. ע"כ וקשה דילמא אי לא סתים כרבנן הוי עבדינין מיהו בשעת הדחק כר"י להכי סתים כרבנן למימר דאיתמר הילכתא כוותייהו דאפילו בשעת הדחק לא נעביד. וכן יש להקשות גם לגירסא הב'. אמנם למש"כ הרמ"א לק"מ דבדינא דאורייתא לא עבדינין כיחיד אפילו בשעת הדחק והתם דינא דאורייתא הוא ולהכי פריך פשיטא והא דאמרינין בעדיות דבשעת הדחק עבדינין כיחיד כבר הקשה הש"ך בהנהגת או"ה שלו דהיינו במילתא דרבנן אמנם במילתא דרבנן נראה דמודו כ"ע דאזלינין לקולא בענין עגונה בפלוגתא דרבוותא וכנראה בסימן י"ז בכמה דוכתי' וממה שפי' הב"י גם דברי הרמב"ם שפסק לקולא גבי תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מטעם ספיקא דרבנן לקולא הגם שבב"ש ס"ק מ"ו נראה דמחלק דקולא אבעי' דלא אפשטא מפלוגתא דרבוותא הא איהו לא כתב כן אלא כדי שלא תקשי אמאי בפלוגתא דרבוותא אזלינן לחומרא ובבעי' דלא איפשטא אזיל הרמב"ם לקולא ולמש"כ בלא"ה לק"מ דהכא דאורייתא והתם דרבנן ואין צורך לחלק בין ספק פלוגתא לאבעי' דלא איפשטא ובשניהם בדאורייתא אזלינין לחומרא ובדרבנן לקולא עכ"ל. והנה מחמת שבענין השאלה של העגונה הנ"ל הוכרחתי לרדת להעיון בגוף הדברים הנוגעין בענין העגונה לזאת לא שמתי לבי על דברים ההם להשיבו ולא הי' לדעתי מהצורך לדבר מזה כלל והי' דבר שלא הי' מעלה ולא מוריד בגוף הענין אך עכ"פ הנה קושי' שלו שהקשה על הא דמבואר בנדה דף ו' ודף ט' אלא דלא איתמר הילכתא כו' לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' מהא דקאמר בנדה ד"ל ע"ב וכ"ת למסתמא רישא כדרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא כו' דקשה דילמא אי לא סתים כרבנן הוי עבדינין מיהו בשעת הדחק כר"י. הנה אין כאן שום התחלת קושיא כלל וכלל דהלא דוקא כשאיתמר הלכתא מפורשת הלכה היינו דאין הלכה כיחיד ההוא. אז לא אמרינן כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק משא"כ כשלא איתמר הילכתא מפורשת דאין הלכה כפלוני אף דממילא משתמע משום דיחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ כיון דלא איתמר הילכתא מפורשת נהי דאעפ"כ הלכה כרבים מ"מ בשעת הדחק אמרינן כדאי היחיד לסמוך והוא דבר פשוט ומבואר בנדה דף ו' ודף ט' הנ"ל. דדוקא אם איתמר מפורש דאין הלכה כר"א אז לא מהני שעת הדחק משא"כ בלא איתמר מפורש רק דנזכר דרבים פליגי עלי' אף דהוא ממילא דיחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ י"ל דכדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. א"כ לא מבעיא ללשון שני שברש"י בנדה דף ל' ע"ב הנ"ל דתנא הך סיפא לאשמעינין דסתמא דלעיל סתמא דרבנן הוא. ויחיד ורבים הל' כרבים ופריך פשיטא דסתמא דרבים היא כו'. דלא אשמועינין בהך סיפא רק דסתמא דלעיל סתמא דרבנן הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים ועכ"פ לא איתמר הלכתא מפורשת כלל דסיפא לא בא לאשמועינין רק דסתמא דלעיל סתמא דרבנן היא ודממילא יחיד ורבים הלכה כרבים וכדמפורש בגמ' להדיא למסתמא רישא כרבנן ויחיד ורבים הל' כרבים פשיטא כו'. א"כ אין חילוק בזה לשאר פלוגתות דפליגי רבים על היחיד והל' כרבים ואעפ"כ אמרינן כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק אלא אפילו ללשון ראשון שכתב רש"י לאשמעונין סתמא דמתניתין כרבנן מ"מ אעפ"כ לא עדיפא מפסק הלכה דיחיד ורבים הלכה כרבים. דאעפ"כ אמרינן כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק. כמו כן אפילו אי הוי אמרינן דלא כקו' רש"י ורק דאפילו בסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם משנה או אם הסתם במשנה. והמחלוקת בברייתא דקי"ל להלכה דהלכה כסתם משנה אעפ"כ נוכל לומר כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק דלא עדיפא האי כללא דהלכה כסתם משנה מהאי כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואעפ"כ כל כמה דלא איתמר מפורש דאין הל' כאותו יחיד אמרינין דכדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק. והנה בודאי אין מקום לומר דהא דתני לי' רישא כדי לאשמועינין זה במפורש דכאן אין הל' כר"י אפי' בשעת הדחק דא"כ לא הוי מקשי רש"י מידי על לשון ראשון דכ' ולא נהירא לי כו'. משום דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת אימא דאשמעינין מפורש דבזה הל' כסתם. אף דהוא סתם ואח"כ מחלוקת והרי הא דקיי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הל' כסתם אין הכונה דרק דהלכה כמאן דחולק על הסתם וכדכתב בתי"ט בפ"י דנזיר משנה ט' דרק דהסתם ודעת החולק הוא כשאר החולקים שלא הכריע בהם רבי במשנתו הלכה כמאן והאריך בענין זה בס' תורת חסד כלל ח' יעו"ש. (והנה עפ"י דמשמע מס' תורת חסד הנ"ל דמדייק מדברי התוס' דב"ב דף קכ"ב ע"ב ד"ה סתם דהיכי דהמחלוקת סמוך לסתם עכ"פ חשוב הסתם לרבים. א"כ ג"כ יש לפקפק על קו' רש"י הנ"ל דאימא דהא דבא לאשמועינין דסתמא דמתניתין כרבנן אימא דהיינו למחשבי' להסתם כרבים וכדמפורש להדיא בגמרא למסתמה רישא כרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים כיון דכאן במשנה המחלוקת סמוך לסתם) א"כ כיון דסתם ואח"כ מחלוקת ליכא הכרע כלל אי הל' כסתם או כהחולק אימא דבא הרישא לאשמועינין דכאן כפסק כדאי אף דאיכא אח"כ מחלוקת וא"כ אינם מובנים דברי רש"י. מה דמקשה על גירסא זו הראשונה וכ' ולא נהירא לי כו'. אלא ע"כ דזה הוא דבר שלא ניתן להאמר כלל דהיתור לשון שבמשנה יהיה בא להורות ולאשמעונין הלכה מפורשת ורק דהמשנה בא להורות או ללשון ראשון דברש"י דרישא סתמא היא וממילא אמרי' דהלכה כסתם משנה או ללשון שני לאשמועינין דרישא חכמים היא. וממילא דיחיד ורבים הלכה כרבים אבל א"א לומר כלל דהמשנה בא לאשמועינין להורות הלכה מפורשת דאין הלכה כר"י וממילא דגם בשעת הדחק לא אמרינין כדאי ר"י לסמוך עליו בשעת הדחק הוא דבר שאין בו ממש כלל וכדמוכח מלשון רש"י כנ"ל. וגם יש להביא ראי' מפורשת דאפילו במאי דקיי"ל הלכה כסתם משנה אף דיש מחלוקת בברייתא אף עפ"כ אמרינן כדאי היחיד שבברייתא לסמוך עליו בשעת הדחק והיא דהנה עפ"י המתבאר בדברי המגי' שבט"ז באה"ע סימן י"ז ס"ק ט"ו דמשיג שם על דברי הח"מ שבס"ק ל"א והיוצא מתוך דבריו דיש להקשות על הא דקאמר בנדה הנ"ל דאי לאחר שנזכר דאין הל' כר"א בשעת הדחק היכי עביד כוותי' דהלא מבואר במשנה דעדיות דלמה הוזכרו דברי היחיד כו' דעפ"י פירוש הראב"ד שם היינו כדי דנוכל לו' דכדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק הרי מוכח די"ל כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק א"כ מה פריך בשעת הדחק היכי עביד כוותי' ואף לחילוק הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב אי לומר כדאי היחיד לסמוך בשעת הדחק דמחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן מ"מ עכ"פ מוכח ממשנה דעדיות הנ"ל דבמלתא דרבנן עכ"פ אמרינן כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק וקשה ממה דפריך בשעת הדחק היכי עביד כוותי' כיון דמעל"ע שבנדה הוא מילתא דרבנן די"ל דכדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק ואף דהחגי' בט"ז לא הקשה קו' זו רק על הח"מ ולא על גוף הגמ' דנדה הנה דבריו תמוהים בזה שלא הקשה קו' זו על הגמ' דנדה הנ"ל בעצמו אך אמנם גוף קו' זו אין לה שום מקום דהרי דוקא היכי דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר אמרינן דכדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק ובזה מתפרש המשנה דעדיות הנ"ל. דדוקא היכי דלא איתמר הילכתא מפורשת אמרינן דכדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק ולכך הוזכרו דברי היחיד משא"כ בהא דנדה דהי' ס"ד דלאחר שנזכר דאין הלכה כר"א שפיר מקשה בשעת הדחק היכי עביד כוותי' דכיון דהוזכר מפורש דאין הלכה כר"א. בזה לא אמרינין כלל כדאי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק והנה הגם שדברים אלו דבריה פשוטים ואינו צריך לראי' וסקו' המגי' שבט"ז תמוהים המה מ"מ הלא דברים האלו כבר מבוארים גם בס' עצי ארזים ס"ק לתמו' על המגי' הנ"ל תן בגוף הקושי' שאין לו שחר והן מה שלא הקשה קושיתו על גוף הגמ' דנדה יעו"ש. עכ"פ הרי מוכח מזה דאפילו בסתם במשנה ובמחלוקת בברייתא דקיי"ל הלכה כסתם משנה מ"מ דע"כ אמרינין כדאי היחיד שבברייתא לסמוך בשעת הדחק דאל"כ תיקשי למה הוזכרו דברי היחיד שבברייתא כיון דמפורש דהלכה כסתם משנה. לא אמרינין כדאי היחיד לסמוך בשעת הדחק ושוב תיקשי קו' המשנ' בעדיות למה הוזכרו דברי היחיד וכמו כן אפילו במשנה גופי' היכי דאיתמר הילכתא כרבי מחבירו או כר"ע תיקשי כיון דכבר נפסק הילכתא כן א"כ למה הוזכרו דברי היחיד אלא ע"כ דאפי' בכל כי הני גוונא אעפ"כ אמרינין כדאי היחיד לסמוך בשעת הדחק ולא עדיפי כל הני כללי מהאי כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואף עפ"כ אמרינן כדאי היחיד לסמוך עליו ורק זולת היכי דאיתמר בהאי ענינא בעצמו דאין הלכה כהיחיד אז דוקא לא אמרינן כדאי היחיד כו' ובענין העגונה אין כאן מקומו לדבר בזה. וגם שאפילו בעגונה הוא למותר להיות כמסייע אפילו בסיוע שיש בה ממש לדברי הש"ך המפורשים בפסק או"ה סימן רמ"ב וכן פסק בס' גט פשוט בכללים שבסוף הספר כלל ו' לחלק בין איסור דאור' לדרבנן. אם לומר כדאי היחיד לסמוך בשעת הדחק:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה