אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן א

בדבר אשר נשאלתי מחכם אחד מפורסים. מענין גרושה מינקת. שרוצה לצדד להתיר. מחמת שהבעל הי' רשע. והי' מכשיל את הרבים ועי"ז נעש' הגט. לכן מצדד מחמת שהי' מן הכופין להוציא. והוא מילתא דלא שכיחא. והנה מתחילת דבריו הביא דברי ר"ש הזקן וכ' בזה"ל והנה בנ"ב סי"ח האריך להוכיח מתחילה כדעת הר"ש והקשה בסוגיא דיבמות דף מ"ב דמקשי היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא. אלמא תניא כו' ונדחק למיהב טעמא משום סנדל או דחסא. מי הוא שלא יעלה על דעתו דמעוברת סופה להיות מניקה. ואיזה טעם שישנו במניקה הוא במעוברת יעו"ש. והוא דקדוק עצים:

ונ"ל לתרץ בזה דעת הרמב"ם שכתב טעמא דמעוברת הוא משום דחסא. ותמהו כל האחרונים עליו. דהא אידחי בגמרא. ונדחקו מאוד בישוב דברי הרמב"ם. ואשר אחזה לי. דהי' ק' להרמב"ם אם הטעם במעוברת משום מניקה. א"כ לא הי' להש"ס לחפש טעמים הנ"ל. הא ידוע לכל דמעוברת קיימא למניקה. אלא בודאי לא הי' קונס ר"מ דלא יחזור עולמות. ולרבנן יוציא תיכף. אף דעדיין אין לה ולד. ע"כ פירש הרמב"ם הש"ס בענין אחר. והנה הכ"מ והיש"ש הקשו אמאי דאמרינין בש"ס אי הכי דידי' נמי:

דידי' חייס עילו' הכא נמי חייס עילוה. דהא ודאי לא חייס על דחברי' כמו על דידי'. וא"כ י"ל שיזיק לו שלא בכונה יעו"ש. ונ"ל דקושייתם לק"מ דהא ביומא ד' פ"ב ע"א. איתא עוברה שהריחה. מאכילין אותה. עד שתשוב נפשה. ופי' רש"י דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים. ומבואר היטיב מפורש בדברי הר"ן דלא משכחת סכנת הולד בלא סכנת האשה. ושניהם בחזקת סכנה. וכן הוא בש"פ יעו"ש. א"כ שפיר משני דמן הסתם חייס עילוה מחשש סכנת אשתו. אמת שברש"י מבואר שפי' שאין אדם מתכוין להרוג נפש והוא חייס על הולד. ולדידי' שפיר קשה קושית הכ"מ והיש"ש כנ"ל. אבל לדעת הרמב"ם פי' הש"ס עפ"י מה שכתבתי. וע"ז מתרץ התרצן דכיון דחידש לו הסברא שישנו ג"כ בכל הנשים ס' סכנה. א"כ ממילא יש לומר דבכל הנשים שייך דחייס על דידי' מסכנת הולד ואף מחמת סכנת האשה אלא סתם מעוברת למניק' קיימא ותיכף אחר שתלד צריך לגרשה והיא לא אשתו והוא לא אישה ומחמת זה אינו חושש לסכנה דידה. וא"כ חיישינין אולי שלא במתכוין יזיק לולד כמו שכתבו הכ"מ והיש"ש ולגרסתם דלא גרסי אלא א"ש טפי כנ"ל בפשיטות. ונכון לדעתי לתרץ דברי הרמב"ם. ולפמ"ש דעת הרמב"ם כדעת הפוסקי' דבגונא דמותר במניקה כגון ביש לה צימוק דדי' וכדומה גם מעוברת מותר ודלא כב"ש ס"ק כ' יעו"ש. וא"כ אזדא הוכחת הנב"י הנ"ל לר"ש הזקן. וזאת אשר השבתי לו. הנה מה שכתב כת"ר לתרץ דברי הרמב"ם דכתב טעמי' דדחסא דנדחה בש"ס לפי המסקנא. עפ"י מה דדעתו לפרש דפירכת הגמ' הנ"ל חס עילוה היינו שחס על אשתו שלא יזיק לה הנה זה כבר אמור על הספר. הוא ספר מרכבת המשנה פי"א מהל' גירושין הלכה כ"ה רק שאין שניכם מתנבאים בסגנון אחד. והנה אף כי אין משיבין את הארי כו' הוא ניהו בעל ס' מרכבת המשנה אעפ"כ מוכרחני להודיע העולה על רוחי שאין דבריכם מקובלים אצלי כלל וכלל דמ"ש בס' מרכבת המשנה הנ"ל מסברא בעלמא דחס עילוה על אשה כי יגוף ויצא ולדה דמזיק לה כו':

היא סברא בדוי' מלב דמנ"ל לחדש כשדוחק והורג את הולד במעי האשה שיש בזה נזק להאשה ובפ' משפטי' דכתיב ונגפו אשה הרה היינו ע"י הכאה וכפירש"י בחומש דאין לשון נגיפה אלא דחיפה והכאה והוא פשוט בגמרא ב"ק דף מ"ט ובפוסקי' שם והא דמבואר בגמ' ופוסקי' הנ"ל דיש פחת ונזק לאשה ע"י מה שהפילה היינו ע"י מה שהפילה על ידי הכאה דוקא וכלשון הטור וש"ע חו"מ סימן תכ"ג כמה האשה נפחתה ונכחשת יותר כשהיא מפלת ע"י הכאה משילדה כדרכה. אבל משהיא מפלת ע"י הריגת העובר בקרבה מאן שמעית לי' דאית לי' צער ונזק להאשה יותר מאילו היתה יולדת כדרכה. ואת אשר הוסיף כת"ר מדילי' ועשה לו מטעמים כאשר אהב להמתיק סברא זו עפ"י דברי הר"ן ביומא גבי עוברה שהריחה שכתב דחששה דמיתה דידה הוא שכל המפלת בחזקת סכנה כו'. וסיים דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עיברה. ולא סכנת עיברה בלא סכנת עובר דמפלת בחזקת סכנה היא כו'. וכ"ה לשון הרא"ש שם. לפענ"ד אין כוונתם כלל דהמפלת היא בחזקת סכנה יתירה משאר נשים היולדות רק דהם כשאר נשים היולדות. והרי כל הנשי' היולדות הם בחזקת סכנה וכלשון הטור וש"ע א"ח סימן ש"ל. יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומש"ה מחללין עלי' את השבת ומאכילין אותה ביוה"כ א"כ שפיר כ' הר"ן והרא"ש דסכנת עובר לא משכחת לה בלא סכנתא דידה דלא גריע משאר יולדות דהיא בחשש סכנה. אבל שיהי' סכנה יתירא להמפלת יותר משאר נשים יולדות מאן שמעית לן והנה אין לדקדק לפ"ז על לשון הב"י סי' תרי"ז דמדקדק על הטור דלא הו"ל לכתוב תסתכן היא או הולד כיון דלא משכחת זה בלא זה. ולפי דברי הנ"ל דאין למפלת חזקת סכנה ורק חשש סכנה כשאר יולדת א"כ י"ל דשפיר מדויק לשון הטור דהגם דהחשש סכנה יש לה ולהולד:

מ"מ הסכנה האמתית ישנו במציאות דיהי' להאשה בלא הולד או להולד בלא האשה י"ל דזה אינו תלוי בדברי כלל דאף אם נניח דיש להמפלת חזקת סכנה יתירא משאר יולדות. מ"מ א"א לומר דהיא סכנה ודאית ורק חשש סכנה וא"כ גם בלא דברי הנ"ל יש לפרש כן בלשון הטור אלא ע"כ צ"ל דקו' הב"י הוא כיון דעכ"פ אף דבחשש סכנה לבד מאכילין והחשש סכנה ליתי' לזה בלא זה. שפיר קשיא לי' להב"י על לשון הטור דכ' תסתכן היא או הולד. ועכ"פ אין ראי' כלל מלשונות הפוסקי' דיש למפלת חזקת סכנת יתירא משאר נשים היולדות והלא הא סתמא קתני במשנה דשבת ד' ל"א ע"ב על שלשה דברים נשים מתות בדעת לידתן כו'. ולא מפליג כלל דהמפלת יש לה סכנה יתירא. ושלא שכיח טובא דמפלת בתחילת עיבורן וכמבואר בלשון הנ"י שהביא בב"ש סי' קנ"ד ס"ק כ"ז. והתוס' בכתובות ד' פ"ג ע"ב דכתבו לפרש דמיתה שכיחא משום דרוב פעמים מסתכנות בלידה דצריך לדחיקא טובא דאיירי במבכרת וכמבואר בב"ק דף מ"ט כאן במבכרת כו' ויותר הו"ל לפ' דמיתה שכיח משום דהרבה נשים מפילות בתחילת עיבורן וכדברי הנמו"י הנ"ל ובודאי אין להתעקש ולהעמיס כן בלשון התוס' דכתבו רק דרוב פעמים מסתכנות בלידה ולא זו דבלשון הש"ס דמיתה שכיחא צריך לדחוק כנ"ל דאיירי במבכרת אלא אף גם בלשון הירושלמי שהביאו התו' בדף נ"ב דנשים ממהרת למות מן האנשי' צריך לפרש כן ונהי דהא דמדייק המהר"ם שי"ף דלישנא דבירושלמי דממהרת אינו סובל ע"י הלידה. בזה צ"ל דבאמת הלשון דחוק קצח ואעפ"כ כונת הירושלמי הוא ע"י הלידה דאל"כ תיקשי קו' השער המלך בפרק ד' מהל' סוכה ממה דפריך בגמרא דסוכה ד' כ"ד ור"י לא חייש למיתה והאר"י אף אשה אחרת מתקינין לו כו' ולא שייך תירוץ של שער המלך דסכנות לידה לא שייך על יום אחד של יו"כ אם נפרש כונת הירושלמי דהנשים ממהרות למות בלא סכנת לידה כדברי המהר"ם שי"ף ודוחק גדול דש"ס דילן פליג על ירושלמי בזה ועכצ"ל דלישנא דממהרת היינו ע"י סכנות לידה ויותר הי' ניחא לפרש לישנא דממהרת ע"י דשכיח דהרבה נשים מפילות. אבל ע"י סכנות לידה דהוא רק במבכרת דוחק לפרש כן בלישנא דממהרות. וגם דאם נימא דמפלת הוא בחזקת סכנה יתירא תיקשי אדברי התוס' דחולין דף ל"ג ע"א. ד"ה אחד נכרי דכתבו להקשות ואע"ג דב"נ נהרג על העוברים כו'. ומי איכא מידי כו'. והוצרכו לחדש דנהי דפטור מ"מ לא שרי יעו"ש ותיפוק לי' דבלא"ה כיון דאין סכנה לעובר בלא האש' א"כ אפי' בהושיט ידו לרחמה של האשה והורג העובר מ"מ יש סכנה גם להאשה אם כן הרי אסור בישראל משום חשש סכנת האשה ודוחק לפרש קושית התוס' כגון שנהרגה האשה דמבואר בעירוכין דף ז' דהיא מייתה ברישא דכל כהאי מילתא הו"ל להתו' לפרש בהדיא וגם אין לדחוק ולהעמיס כן בלשון התוס' דכתבו דנהי דפטור מ"מ לא שרי דהוא מטעם חשש סכנת האשה. דאין לשון זה סובל מחמת חשש סכנת האם וגם דא"כ הדרה קו' לדוכתי' כשנהרגה האם דהיא מייתה ברישא. והנה הגם דלפום ריהטא נראה קצת משו"ת מהרי"ט חלק ראשון סי' צ"ז דרוצה לפרש כוונת התוס' דחולין הנ"ל משום חבלת האם היינו חבלה של דמי הולדות ולא חשש סכנת האשה יעו"ש. ובמסקנת מהרי"ט שם חוזר ואינו מפרש כך דברי התוס' הנ"ל:

והנה עפ"י המבואר בתשובת מהרי"ט הנ"ל. כתבתי פעם א' בתשוב' להביא סיוע וראי' קצת. לשיטת ר"ש הזקן ולומר דאף לטעמא דדחסא ג"כ יש חילוק בין אלמנה לגרושה ונהי דלא מיתרצה היטיב קושי' הר"ת על הר"ש הזקן מטעמא דסנדל לבד דגם בזה רמזו בקושייתם דכיון דלסברת המתרץ משום סנדל אין חילוק בין אלמנה לגרושה כו'. מ"מ יש קצת דיחוי לקו' ר"ת על הר"ש הזקן בהיות שגם לטעמא דדחסא יש חילוק בין גרושה לאלמנה והיינו כפי שאבאר דהנה מה שהקשה הכ"מ והיש"ש יבמות על הא דפריך הכא נמי חייס עילוה דמאי פריך דאימא דעל דידי' נזהרו הרבה משא"כ על דחברי' שלא יהי' נזהר ויזיק שלא בכונה יש לתרץ בפשוט עפ"י דברי התוס' דחולין הנ"ל דיש איסור דאורייתא בהריגת עובר. א"כ כמו שכ' רש"י שאין אדם מתכוין להרוג הנפש בכונה כן יזהר מספק איסור דאוריי' אף להזיקו ולהרגו שלא בכוונה אך אמנם עפ"י המתבאר מדברי תשובת המהרי"ט הנ"ל יש ללמוד דאף דיש איסור דאורייתא בהריגת העובר היינו במתכוין אבל שלא במתכוין אין בו איסור דהנה תשובת מהרי"ט הנ"ל היא בסי' צ"ז. ונראה ממנו שהוא פסלום התשוב' של מהרי"ט בסי' צ"ט אם כן כפי הנרא' מב' התשובות הנ"ל דאף דנשאר במסקנתו דיש איסור דאו' בהריגת עוברין אף לגבי ישראל מ"מ אין איסור אפילו בישראל להתעסק שתפיל פרי בטנה יעו"ש. והדבר תמו' דטעמא בעי כיון שיש איסור בהריגת עובר. וכן מביא בס' באר היטיב ביו"ד סי' קנ"ח ס"ק ב' בשם שו"ת חות יאיר לאסור בזה ויש לתמו' על שו"ת מהרי"ט הנ"ל דמתיר דאף דסיים מהרי"ט מפני צורך אמו כו'. כיון דרפואת אמו הוא כו' מ"מ משמע דאין בו חשש סכנ' להאם דאל"כ אין צורך למהרי"ט לפלפל בזה דהוא פשוט ומשנה שלימה היא שחיי' קודמים לחייו. ונ"ל דטעמי' דמהרי"ט הוא משום דס"ל דאין איסור בהריגת עובר רק במכוין אליו להרגו משא"כ שלא בכונ' וטעם ותבלין י"ל לזה כיון דאין איסור הריגת עוברים בישראל נלמד רק ממי איכא מידי כו'. א"כ הרי בב"נ אין הורגין אותו כשהי' שלא בכוונ'. וכדפסק הרמב"ם פ"י מהל' מלכים פ' א' שאין הורגין אותו כששגג יעו"ש וה"ה שלא בכוונ' וכדכ' הלח"מ שם דנהי דהתרא' לא בעי מ"מ צריך שנדע שעש' הדבר במזיד ובכוונ' יעו"ש. א"כ י"ל כמו דבשאינו מתכוין מותר בישראל ואינו איסור כלל בישראל ה"ה דגרמא בעלמא מותר בישראל. ולכך מתיר בשו"ת מהרי"ט אפי' בישראל להתעסק שתפיל פרי בטנה ולא כשו"ת חו"י הנ"ל ואף דכתב מהרי"ט שם דלהתעסק עמהם שיפילם קעבר על לפני עור וגו':

ונ"ל דהיינו דוקא בב"נ דחייבי' אף על הגרמא בעלמא כגון כפתו ומת ברעב. משא"כ בישראל. וכן יש לדייק קצת גם מדברי התוס' סוט' דף כ"ו ע"א ד"ה מעוברת עצמו דהקשו דאמאי אית לן למיקטלי' נמתין עד שתלד כו' הא לא רבי קרא לא קטלינן משום דממונא דבעל הוא כו' יעו"ש. משמע דמשום הריגת עובר אין איסור מחמת שאין מתכוין להריגתו. ורק כגורם להריגתו. והגם דמהתם אין ראי'. דהתם היינו טעמא כמ"ש התוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה עובר ירך אמו דכיון דנגמר דין האם לשתות מים המאררים וחיות הולד תלוי באם הוי כאלו נגמר דין שניהם ודמה"ט פריך בעירוכין דף ז' בפשיטות פשיטא גופה הוא כו' יעו"ש. מ"מ מדכתב בשו"ת מהרי"ט סימן צ"ט הנ"ל לדייק דמדפריך בעירוכין פשיטא גופה הוא. משמע דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל ולא אתא לאשמועינין אלא משום פסידא דבעל כו' יעו"ש. משמע דיש לדייק מזה כמו שכתבתי דבגרמא בעלמא או באינו מתכוון אין איסור הריגת העובר אף דיש איסור הריגת עובר גם בישראל או י"ל דטעמא דמהרי"ט דמתיר להתעסק אף בישראל שתפיל פרי בטנה משום דאין איסור הריגת עוברים בישראל רק כשכלו חדשיו דיצא מכלל ספק כפל משא"כ כשהוא בבטן אמו קודם שכלו חדשיו דהוא בכלל ספק נפל וי"ל דאין איסור כלל. וכן יש לדייק קצת במשמעות לשון המזרחי פ' משפטים על פסוק ולא יהי' אסון יעו"ש:

עכ"פ יהי' איך שיהי' בטעמא דמהרי"ט הנ"ל עכ"פ היוצא מזה דאף דיש איסור הריגת עובר בכונ' אף בישראל מ"מ שלא בכוונ' או כשיש לו עדיין חשש ספק נפל יש סברא לכאן ולכאן אי אסור בישראל. א"כ י"ל דבזה מחולקין המקשן והתרצן במה דמשני דידי' חייס עילוה והמקשן פריך ה"נ חיים עילוה:

די"ל דס"ל לסברא פשוטה דאף אם אין איסור בהריגת עובר. בזה במתכוין או שלא במתכוין. מ"מ עבדו רבנן תקנתא שלא להשחית זרע בית ישראל וממעט הדמות כו' דהרי אפי' במגדל כלבים קאי באיסור דמייתי לה מובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל כו' ללמדך שאין השכינה שורה כו' והיתה אשה מעוברת וראוי' להשלים. ונבח בה כלב והפילה כו'. רק דבסברא זו פליגי המקשן והתרצן דהתרצן דמשני דידי' חייס עילוה דס"ל אין איסור בהריגת עובר זה שלא במתכוין או אפשר אפי' במתכוין כמו שכתבנו בסברת מהרי"ט כיון דהוא ספק נפל ולכך משכי שפיר דעל דידי' חייס ולא על דאחרינא. דאף דבודאי אינו חשוד למעבד איסורא מ"מ הרי בזה ליכא איסור כלל. בהריגת עובר כזה והמקשן דפריך ה"נ חייס עילוה. ס"ל דבאמת יש איסור אף בהריגת עובר כזה אפי' שלא במתכוין ולכך שפיר ס"ל להמקשן דאינו חשוד למעבד איסורא ולכך פריך ה"נ חייס עילוה עכ"פ היוצא מדברינו דסברת המתרץ דמשני חייס עילוה היינו משום דאינו עוש' איסור בזה. אך יש לסתור הדברים עפ"י המבואר בעירוכין דף ז' הנ"ל דלולי דרבי קרא דומתו גם שניהם ה"א דנהי דהולד גופה הוא וכאלו נגמר דין שניהם להריגה וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב הנ"ל מ"מ כיון דהדמי ולדות דבעל נינהו לא ניפסדינהו מיני' ונמתין עד שתלד:

א"כ עדיין יש איסור להרוג את העובר מחמת היזק ולדות לבעלי דנהי דמצד עצמו עצם האיסור של איבוד נפשות אין כאן מ"מ יש כאן איסור מצד המזיק דמי ולדות שהוא של בעל וכדמשמע מלשון מהרי"ט שבתשוב' סי' פ"ז דכתב לפום רהיטא דהא דכתבו התוס' דנהי דפטור על הנפלים מ"מ לא שרי הוי האיסור מטעם חבלה. והיינו חבלות דמי ולדות דמזיק לבעל אך אמנם כ"ז באשה גרושה דיש לה בעל דהדמי ולדות דידי' נינהו משא"כ באלמנה דאין לה בעל הרי פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' חובל ומזיק. וכן פסק הש"ע בחו"מ סי' תכ"ג סעיף א' דאם נגפה אחר מיתת בעלה הדמי ולדות הם של האשה ולא של היורשים יעו"ש. א"כ הרי האשה מוחלת על הדמי ולדות דאף דאינה מוחלת במפורש מ"מ כיון דנתרצית לבעלה ואינה מוחית בו הוי מחילה ממנה א"כ שפיר אף לטעמא דדחסא יש חילוק דדוקא רק גבי אלמנה דאינו עוש' איסור כלל בדחיסה והריגת העובר יש חששא לדחסא משא"כ בגרושה שיש לה בעל שבודאי לא מבעיא דלא יתכוין להריגת העובר אלא אף שלא במתכוין אינו חשוד להזיק משום איסור ההיזק של דמי ולדות שהם של בעל. אשתו הגרושה. א"כ שפיר עפ"י סברות הללו יש בהם כדי דיחוי קצת לקושית ר"ת על הר"ש הזקן. דנהי דעדיין קשה מטעמא דסנדל דאין חילוק בין אלמנה לגרוש' מ"מ כיון דיש קצת סיוע וראי' לדעתו של הר"ש הזקן מטעמא דדחסא שוב אין קו' ר"ת גדולה כ"כ מטעמא דסנדל לבד:

והנה גם שאר דברי המרכבת המשנה וכת"ר בפירושם הנ"ל. בגמרא דחוקים המה:

דמה שמחדש המרכבת המשנה דכשנושא אשה ליומא שוב אינו חייס על האשה וצריך לומר לדבריו אפילו כשנושאה על ששה חדשים שהוא זמן משך עיבורה גם כן אינו חייס על האשה היא סברא דחוקה וכי תעלה על הדעת לומר דכשנושאה על משך ששה חדשים לא אמרינין גבייהו אשתו כגופו בהנך דינים היוצאים עפ"י סברת אשתו כגופו ומכ"ש דברי כת"ר שלא הזכיר את דברי המרכבת המשנה והוסיף מדילי' דאף בנשואה בסתם. ורק שיודע שיצטרך לגרשה כשיהי' הולד בן קיימא דשוב אינו חס עלי' דהוא עוד יותר רחוק מן הדעת כיון שנושאה על דעת זה שאם תפיל פרי בטנה. או לא יהי' הולד בן קיימא יקיימנה לעולם ולומר דאדרבא עי"ז ידחסנה כדי שתפיל פרי בטנה ויקיימנה לעולם זה הוא באמת נכון והוא מבואר בשו"ת שבות יעקב סי' צ"ה לתרץ בסברא זו דעת הרמב"ם דס"ל לפרס בגמ' דאלא סתם מעוברת למניקה קיימא היינו דעי"ז חשדינין לי' דידחסנה כדי שתפיל פרי בטנה ויקיימנה לעולם יעו"ש. אבל אין זה ענין לדברי המרכבת המשנה ודברי כת"ר שלא באו לידי פירוש זה. א"כ פירושם דחוק למאוד (ובס' תפארת למשה מבואר פי' אחר כעין פירושו של השבות יעקב הנ"ל דהיינו דקו' הגמ' ה"כ חייס עילוה ר"ל דהאשה לא תניחנו להרוג את פרי בטנה ומשני אלא סתם מעוברת כו' ודלמא מיעכר חלבה כו':

וחוששת דבלא"ה אין קיום לולד הזה לכן אינה חוששת עליו יעו"ש):

הדקדוק שמביא כת"ר בשם שו"ת נוב"י על המקשן איך לא עלה על דעתו סברא זו דמעוברת למניקה קיימא. וכן ראיתי בשאר ספרים מדקדקין זה נלפענ"ד דלק"מ דנהי דקיי"ל לדינא דאף בילדה אחר מיתת הבעל ולא התחילה להניק אעפ"כ אסורה מ"מ כיון דיש גדולים שעלה על דעתן להתיר בזה וכמבואר בש"ג פרק אע"פ דכ' דראיתי מקילין להתיר וכן מבואר סברא זו בשו"ת מהר"ם פאדווה סי' ל' ובס' גבורת אנשים הגם דכולם מדחו לסברא זו וכמבואר בתשובת הריב"ש סימן תס"ג עכ"פ בזה נוכל לתרץ דעת המקשן דס"ל דכשלא התחילה להניק אינה אסורה א"כ אין טעם למעוברת כשתאמר שאין רצונה להניק כלל והתרצן מחדש דאף כשלא התחיל' להניק ג"כ אסור' משום כיון דעכ"פ סתם מעוברת למניקה קיימא. וכמבואר בשו"ת הריב"ש הנ"ל דמה"ט אוסר אף בלא התחיל' להניק יעו"ש דכ' וכ"ש בזו שמת בעלה בעודה מעוברת ונאסרה משום מעוברת חבירו ואיסור המעוברת הוא מטעם דסתם מעוברת למניקה קיימא כדאיתא פרק החולץ א"כ הרי הוא כאלו התחילה להניק דמינקת חבירו קרינין לה יעו"ש. או יש לתרץ דקדוק של הנוב"י הנ"ל עפ"י מה שדקדק כת"ר. וכן הקשו הרב' מפורשים דלמה קונס ר"מ דיוציא ולא יחזיר או לרבנן דצריך גט בדוקא כיון דהשתא עדיין לא עביד איסורא במעוברת דלא נאסרה רק משום דקיימא למניקה אם כן כשכבר נשא לא הי' מהראוי להוציא בגט עד הלידה וי"ל דמטעם קושיא זו לא רצה המקשן לפרש כך. והמתרץ מחדש כיון דסתם מעוברת למניקה קיימא הרי היא בכלל מניקה וכדמשמע מלשון הריב"ש קצת דמינקת חבירו קרינין לה דמשמע קצת דעל המעוברת ג"כ קאי. א"כ כמו דבמניקה ממש דאף משום גזירת לא פליג בודאי אף בדיעבד צריכה גט לרבנן ולר"מ לא יחזור עולמות כן במעוברת הלז דדין מניקה יש לה:

מה שרצה כת"ר לחדש דבגרושה דלא נשתעבדה בחיי בעלה כגון אשה האסורה על בעלה מחמת שהוא שני' מדברי סופרים וכדומה מודים כל הפוסקים. והנה לדבריו נוסיף עוד דכשאמרה בחיי בעלה איני ניזונות ואיני עוש'. ונתגרשה אח"כ ג"כ מודים הפוסקים. אך אמנם אנכי לא ידעתי הפוסקים ההם והלא הרא"ש כ' ביבמות פרק החולץ בטעמי' דר"ת החולק על הר"ש הזקן דהוא מטעם שסתם נשים חסות על בניהן ומניקתו אפי' שאינה משועבדת ועשו חכמים תקנה זו שלא יבוא הולד לידי סכנה דאם הית' מותרת לינשא לא הית' מניקתו והר"ן שהביא הב"י כ' דקיימינין להלכה דגזרינן במינקת משום לא פליג רק דנשי דבי ריש גלותא קלא אית להו ולא מוחלין ובגילתה בחיי בעלה. או נתנה למניקה בחיי הבעל משום דמינכר בין גמלתה ללא גמלתה. ובין נתנה למניקה ללא נתנה. והמהרש"א כתב בכתובות לפרש גם כן בדעת התוס' בשם ר"ת:

משום לא פליג ומה שהקשה הפ"י על המהרש"א בזה ממה שכתבו התוס' בדיבור הקודם. דלא גזרינין מת כו'. הנה עפ"י לשונות הפוסקי' יש לתרץ דעת המהרש"א דס"ל למהרש"א דדוקא במת דקברו מוכיח כמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' תס"ג או נתנה למניקה או גמלתו דמינכרין א"כ לא מיחליף הא בהא ורק דהוי אמינא דאף דלא מיחליף מ"מ גזרינן הא אטו הא אף דלא איחליף שפיר קשיא להו להתוס' מריש גלותא דעכשיו א"ל משום דריש גלותא קלא אית להו. דהא הני נמי מנכרי. ומה"ט באמת מתירין להלכה בנתנה למניקה או גמלתו בחיי הבעל משום דאינכרין וכמבואר ברא"ש. ומזה הכריחו התוס' דהיכי דלא מיחליף לא גזרינן הא אטו הא ורק דבנתנה בנה למניקה אחר מיתת בעלה או גמלתו אחר מיתת בעלה משום שמא תגמלנו או תחזור בה המינקת אבל היכי דמיחליף הא אטו הא שפיר הדין עם מהרש"א דמודו התוס' דאסור משום לא פליג וכדברי המהרש"א. וא"ל לפ"ז מה הקשה ממהרש"א על התוס' דכתבו דלא גזרינן הא אטו הא מן הבחנה דגזרינן הא אטו הא י"ל דקושית המהרש"א מן המפלת אחר מיתת בעלה דג"כ קברו מוכיח וגם אפשר איילנות דאמרו בגמ' דלא שכיח ג"כ קלא אית לי' ולשון הרא"ש פרק אעפ"י גם כן מורה ע"ז דאף דכ' כדברי התוס' בגמלתו ובנתנה למניקה הטעם שמא תחזור המינקת או תגמלנו והא דשרי ר"נ לנשי דבי ר"ג אלמים וחזקים כו' אעפ"כ סיים ודבר ידוע ולא אתי למישרי באשה אחרת כו', וגם גבי שגמלתו בחיי בעלה מדייק ולא גזרינן אטו לא גמלתו בחייו דכה"ג לא גזרינן דא"כ האיך שרי כו' הרי מדייק הרא"ש בלשונו דדוקא כה"ג לא גזרינן וכדמסיים הטעם משום דודאי מינכר בין נתנה כו'. אבל אצל שאר נשים כ' דאפי' נשבעה המינקת או הדירה ע"ד רבים כו' משום דאתי למיחליף כו' יעו"ש הרי לשון הרא"ש מורה כמו שכתבתי ודלא כמו שראיתי באיזה תשובות מגדולי דורינו דמדקדקים על לשון הרא"ש הנ"ל. ומשוי' להרא"ש כאלו סותר א"ע בתוך כ"ד ממה דס"ל דלא גזרינין הא אטו הא מדכ' הטעם שמא תחזור בה המינקת ואעפ"כ כתב גבי נשבעה המינקת משום דאתי למיחליף. ואיני זוכר כעת באיזה תשובות שראיתי כן ולפענ"ד המעיין בלשון הרא"ש יראה כמו שכתבתי ועכ"פ מבואר ג"כ דס"ל להלכה לא פליג. וכן מוכח מדברי הרא"ש בתשובותיו ששביא הב"י וכן דייקא לשון הרשב"א שהביא הב"י דאי לאו דמת ודבי ר"ג דמתפרשי הני תרתי בגמ' להיתרא אף אינהו הוי אסורא בגזרותיו של ר"מ יעו"ש. וכן מבואר בתשובות הריב"ש סי' תס"ג לאסור משום לא פליג ואף דמתחילה כ"כ לדחות גם האי דריש גלותא מ"מ לבסוף כתב שם באותו התשובה דאף אם נאמר דאיתא לדר"נ דשרי לבני ר"ג כו' היינו משום דהיו מפורסמים בשררה ובאלמות כו'. אבל אין למדין כו' משום דגזרינן בהו אטו אחרינא כו'. וכופל שם באותו התשובה מסברת לא פליג יעו"ש:

את אשר איותה נפשו של כת"ר להעמיס גם בדברי תוס' יבמות וכתובות בדעת הר"ש הזקן בגרושה מינקת משום דיש לו אב ואעפ"כ יהיו דברי התוס' מקוימים מה שהקש' מאלמנ' דאין לו אב והאריך לפלפל בזה עפ"י הקושיא שהקש' על הגמרא דאמרו משום דמיעכר חלבה מפלוגתת ר"מ ורבנן שלש' נשים משמשות במוך כו'. גם קו' זו מבוארת בס' מרכבת המשנ' הנ"ל פי"א מהל' גירושין הל' כ"ה וגם בס' הפלאה בכתובות ורק דבס' הפלא' מבואר קו' זו רק לר"מ והדין עמו ודלא כהמרכבת המשנ' דמקשה אף לדרבנן דאינו כן דבשלמא לר"מ שפיר יש לדייק כן משום דר"מ מתיר לשמש במוך ואינו סומך עצמו על המסמוס משא"כ לרבנן וי"ל דהא דאמרו מן השמים ירחמו עלי' היינו שלא לחוש לחששא יתירא שאפי' המסמוס לא תועיל וכ"ז בדידי' דממסמס לי' משא"כ בדאחרינא דלא ממסמס האיך יניחו חכמים לבוא לידי סכנה ולסמוך ע"ז דמן השמים ירחמו כיון שהיא סכנ' גמורה. מחמת דלא ממסמס ואף דגבי סנדל אמרו בגמרא אי לרבנן מן השמים ירחמו היינו דוקא דגבי סנדל דשם אין חילוק בין דידי' לדאחרינא משא"כ במעכר חלבה דבדידי' ממסמס ובדאחרינא לא ומה שהאריך מעכת"ר לתרץ בזה דגם לסברא דטעמי' דר"ש הזקן משום שיש לו אב. מ"מ ניחא קו' התו' על הר"ש מאלמנ' לא ירדתי לסוף דעתו. דאם ניחא לי' לכת"ר להעמיס סברת לא פליג בקושית התוס'. א"כ א"צ לכל האריכות רק לומר בפשוט דעכ"פ קשיא לי' להתוס' מאלמנה דאסורא וע"כ מטעם לא פליג. א"כ אף גרוש' אסור' מטעם לא פליג. א"כ שפיר קושייתם על הר"ש מאלמנה ואם לא ניחא לי' לכת"ר להעמיס בקושית התוס' סברות לא פליג איני יודע מה מועיל לו כל האריכות הלז שכ' בדעת ר"ת דכיון דבאשה שאין לה בעל יש חשש נוסף ס"ל לר"ת דאף במקום שאין חשש זה. מ"מ נשאר החשש שיש בכל הנשים כו' כיון שכבר גזרו באשה שבעל אין לה לחוש לסכנה א"כ מה נשתנ' גרוש' מאלמנ' והאריך עוד בדברים כהנה וכהנה ודרכו נסתרה בזה דאם לא אמרינן סברת לא פליג א"כ הרי שני ושני אלמנ' מגרוש' דגרוש' דיש לו אב אין בה חשש נוסף על שאר נשים דעלמא. א"כ הרי היא כשאר נשים שאמרו בסברת סנדל אי למ"ד במוך כו' משא"כ באלמנ' ואפשר קצת להצדיק את כת"ר ולומר דלר"מ דמשמשת במוך לא רצו חכמים לחלק מדותיהם כל כך ולומר דגרוש' תשמש במוך. ואלמנ' תאסור לגמרי וזה הוא קצת סברא יתירא מסברת לא פליג דעלמא:

אבל מ"מ לא יתכנו דברים כאלו אליבא דחכמים דכי משום דבקשו עלי' רחמים ואמרו מן השמים ירחמו עלי' יהי' זה איזה חילוק במדותיהם יותר מסברת לא פליג בעלמא. והנה אם הי' ניחא לי לארוג דברים כאלו ולומר דיהי' קושייתם מאלמנ' גם על סברת דגרוש' יש לו אב הי' מקום לי לומר בכוונת קושי' התוס' קצת יותר מסברת לא פליג והיינו עפ"י המתבאר בב"ש וברוב תשובות קדמונים ואחרונים דסברת הר"ש דגרוש' לא משתעבדה היינו דמשום הכי אינה נקראת כלל בשם מינקת חבירו ולכך אפי' לסברא דטעמי' דר"ש הזקן משום דגרושה יש לו אב צריכין לסברת דלא משתעבדא לי':

א"כ בזה י"ל כונת קו' התוס' כיון דאלמנה באמרה איני ניזונית ג"כ לא משתעבדא. והאלמנה בודאי בשם מינקת חבירו נקראת. אף דלפעמים לא משתעבדא. שוב ממילא אף גרוש' דלא משתעבדא כלל וכלל ג"כ בשם מינקת חבירו נקראת. ולא מהני הא דלא משתעבדא להפרידה מן שם מינקת חבירו. ובזה הסברא נ"ל לתרץ קו' שו"ת הנוב"י סי' י"ד על הא דר"ש הזקן מהא דקאמר הן הן דברי ב"ש כו' והרי לב"ש דס"ל דאינה מניקה כלל. א"כ כל הנשים כגרושות דמיין כיון דאינה משועבדת והפליג בקו' זו וכן הקש' בספר הפלא' ולפי הנ"ל לק"מ דבודאי איסור זה דלא ישא מינקת חבירו בסתם נאמרה וכדלא פירשו בדבריהם בענין נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת רק דאח"כ איפליגי בהו. ועכ"פ גזירה זו דלא ישא מינקת חבירו בסתם נאמרה. א"כ בזה שפיר כ' הר"ש דאליבא דהילכתא דקיי"ל כב"ה דכל הנשים מחויבות להניק א"כ י"ל דגרוש' דלא נשתעבדה אינה בכלל מינקת חבירו ולא אמרינין הך סברא דכ' הרא"ש בהחולץ כיון דסתם נשים חסות על בניהם כו' משא"כ אליבא דב"ש דכל הנשים לא משתעבדות להניק א"כ ע"כ גזירת חכמים הי' רק מחמת דסתם נשים חסות על בניהם ובאמת אליבא דב"ש מודה הר"ש הזקן דאין חילוק בין אלמנ' לגרושה ועיקר סברת הר"ש דלב"ה אין גרושה בכלל הגזירה:

והנה מה שרצה כת"ר להמציא לומר דאם הי' הגירושין ע"י שהבעל הי' רשע והי' מאלו שכופין אותו להוציא לא שייך תקנת מינקת חבירו משום דהיא מילתא דלא שכיחא וכ' משום דבודאי מינקת אינו חמור מהבחנה ובגוונא דמותר בהבחנה מותר במינקת ואמרינין ביבמות דף ל"ה דאף דגזרו חכמים בקטנה משום גדולה בחילוף מותר דלא שכיחא לא גזרו רבנן:

וכן הוא ברי"ף ורמב"ם וש"ג וכל הפוסקים ואיתא בתוס' בפ' אע"פ ד"ה אבל כשם דאף דאמרינין בהנזקין כי נפקא איהי נתקנו לי' כתובה ומתרץ האיש אינו מוצא אלא לרצונו מ"מ לא תיקנו חכמים כתובה באילו שכופין להוציא כיון דרוב נשים אינן יוצאי' רק לרצונו ולא חששו למיעוט לתקן כתובה. ולדעת התוס' בהמדיר דבכל יוציא ויתן כתובה. הוא ע"י כפי'. אף דאתי כפי' ע"י פשיעת הבעל ולא שייך לתקן להו כתובה מ"מ מהראוי הי' שיהי' הם פטורים מאחר שמוציאין שלא לרצונם רק דהטעם הוא כמו שכתב ר"ת דלא חששו למיעוט וכיון דברוב נשים תיקנו כתובה אף באלו המיעוט לא חששו חז"ל וכן הוא במפרשים יעו"ש. נמצא זכינו לדעת דאלו שכופין להוציא הוא מהמיעוט ולא חששו חז"ל להמיעוט וכן נראה להוכיח ג"כ מהש"ס דאמרינין ביבמות הוחלפו מידי ברשיעי עסקינין כו' הכי נמי מסתברא דקתני סיפא אם הי' קטנות כו' הא לא קשי' כו' והא עדיין תקשי דאמאי לא גזרינין קטנה משום גדולה אלא ע"כ דאף במזיד לעשות איסור בשאט נפש חילוף לא שכיחא וא"ל דבמזיד בל"ה לא שייך חשש הבחנה מטעם דרוב מזנה מתהפכות דהא למ"ד דמיירי מתניתין במזיד ודאי מתוקמי מתניתין כר' יהודא ולא כר"י דהא בהדיא תנן בגדולות דצריכות להמתין אלא ודאי גם במזיד דבר הנעש' באיסור לא שכיחא וכיון דבחשש הבחנה החמור לכמה פוסקים במילתא דלא שכיחא לא גזרינן כמו בקטנה והוחלפו א"כ כ"ש במינקת היכי דגמלתו דאיסורא משום שמא תגמול דמותר במילתא דלא שכיחא דהא הש"ס מדמי להדיא גזיר' דשמא תגמול לגזיר' דהבחנה דגזרינן בנשים שאינו ראוי' להריון משום נשים דעלמא. אם כן הבעל הרשע הזה שהי' מכשיל הרבים והי' מהכופין להוציא. וע"כ נתרצה לגרש אשתו וכיון דהיא מילתא דלא שכיחא אין שייך גזיר' כאשר הוכחתי עכ"ל. הנה אין מהצורך להאריך בסתירת הדברים ההם שאין בהם טעם ולא ממש ורק לומר בקיצור דמה שכתב שהיא מילתא חדתא לי'. הנה הוא באמת מילתא חדתא מטעם כי כן הדבר אשר חדשים מקרוב באו לחדש סברות זרות כאלו אשר לא שערו אבותינו ואבות אבותינו וחוץ מלזה שקשה לחדש בדורותינו ענין מלתא דלא שכיחא וכאשר אנו רואין בהבחנה. דלא גזרו בחילוף משום דלא שכיחא ואעפ"כ גזרו באיילנות. אף דאיילנות ג"כ לא שכיחא אלא אף גם זאת שגוף הסברא אינה אלא תמהון ונהי דיהבינין לי' דברי המפרשים שהביא במכתבו ושלא נודעו לי דבאלו שכופין להוציא הוי הטעם שנוטלת כתובה משום דמחמת דלהרוב נשים תיקנו כתובה לא הפקיעו גם למיעוט נשים מה ענין לא שכיח לכאן הלא אינו מבואר מדבריהם רק שהם המיעוט. אבל מנ"ל לחדש שהוא לא שכיחא והלא לדבריו נאמר אפי' כשבאה מחמת טענה דג"כ כופין אותו להוציא ג"כ לא שייך תקנת מינקת חבירו ואפשר אפילו בשהה עמה עשר שנים דאף דאמרו בגמ' דכתובות דף ע"ז. דאף דאי אמר הוינא בהדה לא שבקינין לי' אפשר ג"כ יאמרו המפרשים ההם שהביא דג"כ לכך נותנין לה הכתובה מחמת דהם המיעוט ויאמר כת"ר ג"כ דהוא לא שכיח ונימא דבכל אלו לא שייך גזירות ותקנות חכמים של מינקת חבירו והרי בטלה כל הגזירה דמינקת חבירו אתמהה. וגם איך יפרש גבי הבחנה עקרה ואיילנות ושאינו ראוי לילד הא הם מילתא דלא שכיחא לדעתו. ולא גזרו בהבחנה כמו שלא גזרו בחילוף והרי איילנות מפורש בגמ' דהיא מילתא דלא שכיחא וגם גוף הדמיון של מילתא דלא שכיח הוא ג"כ ענין זר ומבהיל דדוקא גבי חילוף או זנות שייך לומר מילתא דלא שכיח מחמת דהבעילה היא במלתא דלא שכיחא. אבל מה דמות יערוך לזה כשהגירושין הם במילתא דלא שכיחא וכי נאמר גם כשמת באופן דלא שכיח כמו שאמרו בגמרא מפולת לא שכיחא או שאר עניני מיתה במילתא דלא שכיחא ג"כ יהי' בכלל מילתא דלא שכיחא ולא יהי' שייך ג"כ תקנת חכמים של מינקת חבירו אתמהה על סברות כאלו ולזאת איני מסכים בהיתר הגרושה הלז בשום אופן וכת"ר כחפצו יעשה. והנה הגם שעוד קולא אחת יש בגרושה הלז שלא הזכירה כת"ר והיא לפי מכתבו שהיא כבר יותר משנה אחת שילדה בן ואפשר כבר הוא בן ט"ו חדשים ובזה מקיל הפ"י בקונטרס אחרון על כתובות בשעת הדחק גדול ובקושי גדול ובשו"ת מאיר נתיבים סמך עצמו בשעת הדחק גדול דהיינו שהי' נשמע גזירת המלכות שלא ניתן זמן להנשא רק עד ימים אחדים ואחר כך תתפשט גזירת המלכות שלא להנשא כלל וסמך עצמו בשו"ת מאיר נתיבים הנ"ל בשעת הדחק כזה על קולת הפ"י הנ"ל ובאופן רק שתנשא לבד ולא תתייחד עמו רק עד אחר כלות כ"ד חודש להולד. אמנם לפענ"ד אני הייתי נמנע מלהתירה אפילו בשעת הדחק גדול כזה על קולת הפ"י הנ"ל רק פעם אחת בתשובה אחת צרפתי קולת הפ"י לענין דיעבד שכבר נשאת בשוגג. אבל לכתחילה חלילה וחלילה לי להורות קולא בזה ולסמוך על קולת הפ"י כי באמת דבריו תמוהים ושו"ת מאיר נתיבים הנ"ל לא העיר כלל בדברי הפ"י חולתו לא ראיתי באיזה ספרים שיביאו דברי הפ"י הנ"ל ובתשובה שהזכרתי מן קולת הפ"י תמהתי עליו ונתתי דעתי לישב הלא היא כתובה תיכף בסי' שאח"ז ומחמת שלא הוזכר קולא זו במכתב כת"ר איני צריך להאריך בזה מאחר שאני איני סומך עצמי על קולת הפ"י הנ"ל אפי' בשעת הדחק גדול ולא צרפתי דבריו לשאר צדדי היתר רק לענין דיעבד שכבר נשא בשוגג לכן לפי דעתי אין לגרושה זו היתר כלל ואין אנו משגיחין אשר הזקינה בוכיה ודמעותי' על לחי' ושמים ביננו לבינה ומן השמים ירחמו עלי':

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה