אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
אבני זכרון לחלק אבן העזר
א
מה שכ' בשו"ת נו"ב חאה"ע סי' ל"ב לדייק ממה דכ' הרמב"ם מרדעת ולא נקט אוכף כל' הגמ' כיון דאיכא נפקותא לדינא מוכח מזה כשיטת מוהר"ל מפראג דאם סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה יעו"ש באריכות דאפשר קצת לומר עפ"י מ"ש על הגליון של הנ"ב בשם ס' מים חיים דמייתי מרש"י דנדה דף מ"ד ריש ע"א דאוכף של עץ ומרדעת של בגד א"כ י"ל דלפי לשון המשנה דאף השמנה בכלל היתה כו' מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים כו' מבואר מזה דשמלה דהוא בגד מיוחד יותר שיש בו סימנים לכך נקט הרמב"ם גם גבי חמור מרדעת שהוא בגד ומיוחד שיש בו סימנים. והנה בימי ילדותי הי' לי טעות גדול במה שלא הבנתי דברי הנו"ב הנ"ל מחמת לשון הרשב"ם בב"ב דף ע"ח ע"ב ד"ה שמהלך אחר סיחה נאה כו' אבל זקן צריך מרדע משמע שמרדע הוא ענין תועלת להילוך הבהמה ואין לו דמיון כלל לאוכף והוא טעות גדול שמרדע הוא ענין אחר וע"ז מעריך הערוך בערך מלמד שנקרא מרדע ע"ס שהוא מורה דעה לפרה לחרוש וגם נקרא מלמד שמלמד הפרה לחרוש ובערך מרדע כ' הערוך שמרים המרדע להכות הבהמה ואין זה ענין למרדעת כלל שהוא ענין השייך לכסות החמור משא"כ מרדע שהוא ענין השייך לכלי החרישה וע"ז אמרו כעובי המרדע ולכך הערוך מעריך ערך למרדע בפני עצמו וערך למרדעת בפני עצמו וכ' בערך המרדעת רק בפרק במה בהמה יוצאת בשבת חמור יוצא במרדעת והוא דבר שהאריכות בזה למותר והוא פשוט גדול שמרדע ומרדעת שני ענינים המה אך ורק שבימי הנעורים נזדקר טעות לפני בענין זה ואין אדם עומד ע"ד הלכה כו' והוא טעות ושיבוש גדול לכן הארכתי קצת אף שהוא רק לפרש פי' המלות:
ב
למה שכ' בחידושים באיזה מקום לחדש דאף אי כתובה דרבנן היינו אי לא כתב לה כתובה ורק דיש לה מתנאי ב"ד אבל אי כתב לה כתובה ודאי נתחייב מדאורייתא דהרי לא גרע מאם חייב עצמו בדבר שאינו חייב. ראיתי שנעלם ממני דברי התוס' בכתובות ריש פרק אע"פ דמבואר מדבריהם דאף כשמחייב א"ע מ"מ לא הוי מדאורייתא:
ג
לעיין בהא דכתבתי במס' גיטין דף ו' ע"ב ראי' לסברא מאחר שיצא בהיתר מהא דקאמר התם שתוך בני שתוק הואיל ויצא הדבר בהיתר לעיין בענין הזה במס' יבמות דף קי"ט ע"ב במשנה שתי יבמות פלוגתא דת"ק ור"א דאמר ר"א הואיל והותרו ליבמין כו' וגם לעיין בקידושין דף ס"ו ע"ב בפלוגתא דר"ט ור"ע בלא נודע שהוא בן גרושה ועומד ומקריב על המזבח ולעיין בתוס' שם ד"ה אמר ר"ט משל כו' ובגמרות ד' פפ"ד נדפס שם תוס' ישנים ג"כ לעיין:
ד
ציוני שו"ת (א) אשה שנשתטית ואינה בת גירושין אי עדיף להתיר חרם דשתי נשים כדי שלא יהי' גירושין כלל בשו"ת מקום שמואל סי' פ"ב וגם מענין חרם דגירושין בע"כ חמור מחרם דשתי נשים (ב) לענין גט הניתן ממי שהוא בספק גוסס בשו"ת פרי תבואה סי' ך"א (ג) סידור הגט שצריך ב"ד של שלשה בנו"ב מה"ב סי' ק"ה ועוד בסי' קי"ד וגם בשו"ת גור ארי' יהודא סי' ל"ג בחאהע"ז מבואר מזה. (ד) בהא דמבואר בש"ע אהע"ז סימן א' סעיף ו' בהג"ה באשה שנשתמדה דתלוי במנהגי המקומות אם צריך לזכות לה גט ע"י אחר ובב"ש שם בשם שו"ת צ"צ סי' פ' בהמירה באונס אם מהני זיכוי הגט מחמת דאין דינה כעוברת על דת עכ"פ בהמירה ברצון דתלוי במנהג המקום הנה בשו"ת בית אברהם בדף נ"ד בתשובת הגאון המפורסים מ' חיים כהן זללה"ה שאין המנהג בק' לבוב בנשתמדה האשה ליתן גט ושם מבואר התווכחות שבין שו"ת עה"ג ובין הצ"צ לפסק הט"ז שפסק מדי עברו בק' העלישויא שא"צ לזכות גט:
סוף הספר