סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים" · סיכון מחושב
אני מזכירה בכירה.
הקטע המעצבן בעבודתי היה מהירות ההקלדה שלי שהייתה נמוכה ומטה. באותה תקופה עברתי במקביל קורס לכתיבה עיוורת. שם למדתי להקיש על מכונת כתיבה בשיטה עיוורת כשלושים ושתיים מילים בדקה. קיוויתי שהקורס יקדם אותי, ואכן כך היה.
באותו זמן בדיוק הכניס הבוס שלי מחשב לעסק שלו, ואני הצלחתי לתקשר איתו במהירות שהפתיעה גם אותי. מהר מאוד למדתי לחבב את המחשב, ואז אמר הבוס שלי: "לו היה לך מחשב בבית, הייתי יכול לתת לך עבודות נוספות להקלדה בבית והעניינים היו זזים פה יותר מהר".
בערב ישבתי עם בעלי, ועשינו חישובים כספיים. מחשב עלה אז די הרבה ולא הייתה לנו כל כך יכולת לרוכשו, אבל חשבונותינו הראו, שכיון שמיד עם קנייתו תהיה לי ממנו הכנסה, מהר מאוד נוכל לשלם את מחירו, וכך יישאר לנו המחשב לצורך עבודתי.
קנינו את המחשב.
באותו זמן היו לנו ארבעה ילדים קטנים. הגדולה הייתה בת שבע, בעלי עבד בכתיבת סת"ם והחיים נראו נחמדים ומסודרים. בערבים, כשהילדים היו הולכים לישון ואני גמרתי את עבודות הבית, ישבתי להקליד וקיבלתי במשכורת תוספת עבור שעות נוספות. כולנו היינו מרוצים.
באותו זמן הייתי בטוחה, כי בעלי מעבר לפעם–פעמיים שראה את בתינו משחקת, בכלל לא מכיר את המשחק ולא מתעניין בו. סיפרתי לו מתוך גאווה רבה כי הבת שלנו הצליחה לנצח אותי, שנינו צחקנו ושמחנו בכישרונותיה, ובזה סיימתי את הנושא הלא מעניין שקוראים לו משחקי מחשב להרבה זמן.
הבת שלי, כמו מדריכת חישוב ותיקה, הפגינה שליטה מדהימה במחשב. את האמת? תמיד ידעתי שהיא כשרונית, אבל שמחתי שהמחשב הבהיר לי כי היא הרבה יותר מזה. מבחינתי, רק בשביל זה היה שווה לקנות מחשב.
באותו זמן שמתי לב שרמת ההכנסה בבית יורדת. בעלי אמר שהוא לא מספיק הרבה לאחרונה, הוא לא נקב בסיבה ואני לא ביקשתי. אני עובדת כשכירה במפעל, לא משנה מה אני מספיקה בשעות עבודתי, הן קבועות והמשכורת שלהן קבועה. אבל בעלי היה עצמאי. שזה אומר, שאם לא כותבים לא מרוויחים. היה לו הספק שבועי מדויק שאותו קבע לעצמו כיעד. הוא הרשה לעצמו לנוח כשסיים את המטלה השבועית, אבל לא לפני כן. בזמנים בהם רצינו להגיע למשהו מעבר ליכולתנו, הוא פשוט הוסיף לעצמו תוספת הספק.
התפלאתי מאוד על הירידה, שכן גם בזמנים בהם, נניח, נסעתי לחופש או שילדתי והוא שמר על הילדים, הוא היה מקפיד להספיק את ההספק הקבוע, ועתה, סתם כך ללא סיבה נראית ירדה התפוקה. אבל כמובן לא הערתי שום דבר.
וכך עזבתי כל בוקר את הבית, משאירה אותו בפינת העבודה ולא חושדת בכלום.
הפעם הראשונה שחשבתי שיש איזושהי בעיה... היה כשהבכורה שלנו חלתה בשפעת ונשארה בבוקר בבית, נשארתי איתה, עושה חלק מעבודתי בבית. היא סיפרה לי בהתלהבות שאבא הצליח פעם אחת לנצח אותה.
"באמת?", אמרתי, "איך הוא יכול לנצח אותך, אם הוא בקושי יודע איך נראה המשחק?"
"בטח שהוא יודע", אמרה הקטנה, "הוא אלוף!"
דבריה עוררו בי אי נוחות שעדיין לא יכולתי להגדיר אותה. 'בעלי?! אלוף?! ממתי הוא בכלל משחק במחשב?! בכלל לא ידעתי שהוא מכיר את המשחק הזה'.
אבל לא התעכבתי על הנושא, מיד עברתי לעניינים אחרים ושכחתי מזה.
הסיפור חזר על עצמו בואריציות שונות במשך ארבעת הימים הבאים, ועד שהילדה הלכה לבית הספר, התבררה לי בצורה חד משמעית, כי בעלי מרבה בבקרים לשבת ליד המחשב.
מה שהבנתי שבעלי אהב מאוד את המחשב ואת המשחקים, ובבת אחת הובררה לי הסיבה לירידה בתפוקה. אי אפשר לכתוב בזמן שמשחקים במחשב.
בשעה המתאימה שוחחנו על הנושא. הוא הודה שאכן הוא מבזבז המון זמן על המחשב, והודיע שגם הוא חושב שכבר הגזים, וכי מעכשיו יתנתק מהמחשב לגמרי.
אך כשעברה שנה מאז שקנינו אותו, ידעתי שני דברים: א'. המשכורת שלי עלתה תודות לעבודה הנוספת שלי. וב'. המשכורת של בעלי ירדה פלאים תודות למכשיר שעזר לי לעבוד את העבודה הנוספת. הבעיה נשארה במקומה כשהייתה.
אז לא ידעתי לקרוא לה בשמה הנכון, היום אני יודעת את ההגדרה: בעלי היה מכור למחשב!
בקרים שלמים שיחק בו. בצהריים השתלטו עליו הילדים, למזלי, ובערב ישבתי אני לידו. אבל הבוקר היה שלו בלבד, והוא מיצה אותו עד הדקה האחרונה. לא בעבודה – כי אם במשחק.
כל משחק חדש שהיה מופיע, מצא את דרכו אלינו.
אני זוכרת את משחק ה'חתול' שחשבתי שהוא ממש 'דבילי' (סליחה על הביטוי). בתי ישבה אחרי הכנת השיעורים וחוללה בו פלאים. לגיל של הבת שלי זה התאים. התברר לי כי בעלי אלוף גם במשחק הזה. שאלתי אותו בכנות: "איך את בכלל מסוגל לגעת במשחק כל כך מטופש??"
אבל הוא נגע בכל משחק שהיה ברשותו, ובכולם הפך לאלוף.
מוכר המחשב, כבר ידע שכל משחק שיהיה לו יקנה מיד על ידי בעלי. וכך זה היה.
בעלי היה בעל האוסף המרשים ביותר, עם שני אלופים בבית ואשה אחת אובדת עיצות.
בסופו של דבר, קיימנו שיחה רצינית מאוד בינינו, והגענו למסקנה כי כל עוד המכשיר יהיה בבית הוא לא יוכל להימנע ממנו. בעלי החליט להוציא אותו מהבית לגמרי.
"חבל שאת תצטרכי לעבוד עבודות נוספות כי אני מתבטל", אמר, "בואי נסלק אותו, פשוט לא תהיה לי סיבה לא לעבוד". וכך באמת עשינו מכרנו את המחשב.
הייתה תקופה לא קלה בבית. לכולנו הוא היה חסר, ורק בעלי החל ליישר קו ולחזור למה שהיה קודם לכן. אם כי מבחינת הכנסה נשארנו באותה רמה, המשכורת שלי ירדה בלי השעות הנוספות, והמשכורת שלו עלתה כי הוא שב לשעות הרגילות. כך העברנו במשך שנתיים.
בתי הכשרונית הייתה כמעט בת עשר וביקשה כמו כל חברותיה: מחשב. גם הבנים ביקשו מחשב. באותה תקופה עמדנו לעבור דירה והיינו זקוקים לכל אגורה. חשבנו שוב על תוספת הכנסה, בעלי לא יכל להוסיף הרבה הוא עבד כמעט במקסימום. אני בשעתיים נוספות של הקלדה לילית יכולתי להוסיף לא מעט. בעלי רצה גם הוא מחשב בבית, והבטיח לעצמו ולי שכבר נגמל, הוא לא נוגע בו. שמחתי מאוד על דבריו אלה, בסך הכל הסברתי לעצמי, בן אדם, מותר שתהיה לו חולשה בצד.
קנינו מחשב חדש, משוכלל פי כמה מקודמו.
התחלתי לעבוד שוב בערבים. וכך לאחר שנה של עבודה מאומצת שלי ושל בעלי, עברנו דירה, והמחשב אף הוא קיבל ריהוט מיוחד בחדר העבודה.
לאחר שהתמקמנו בדירה החדשה שמתי לב שמידי פעם הוא פוזל לעברו. היה לי מדד לבדיקת היחס שלו אל המחשב: אם ההכנסות היו כרגיל – ידעתי שהוא לא מתקרב אליו. אך אם ההכנסות ירדו ולא הייתה סיבה הנראית לעין, ידעתי מה קורה בבית.
חיכיתי להזדמנות ודיברתי איתו שוב על הנושא.
הוא הודה שלאחרונה באמת פזל קצת למחשב והודה לי שהערתי לו. "את תשגיחי עלי", אמר, "כשאני מאבד את תחושת הזמן במחשב ומבזבז שם את זמני וכספינו – תעירי לי, אל תחששי, אני אקח את עצמי לידיים".
חצי שנה של שקט, בה גיליתי עירנות, והוא התרחק מן המחשב.
ואז גילינו שהילדה מגלה נטייה טבעית אל הגרפיקה.
חשבנו איך לפתח את הילדה. כתוצאה מכך מיהרנו לשדרג את המחשב לעוד יותר משוכלל.
הילדה הייתה מסופקת, היא השתלטה על כל תוכנה שהייתה במחשב במהירות שהפתיעה אותנו מאוד. מה שלא ידעתי זה שהתוכנות הללו משכו גם את בעלי. הוא נמשך אל המחשב ויחד עם הילדה הם הוציאו יצירות פאר תחת ידיהם. ההכנסות ירדו שוב בצורה קלה.
בעלי אמר: "אני חושב שאעבור לעבוד בגרפיקה ממוחשבת. כבר שנים אני כותב ובעצם כבר נמאס לי... יש לי ידיים טובות, רעיונות, והמון סבלנות. יכול להיות שגרפיקה מתאימה לי".
הגדולה שלי נהייתה כבר בת שלוש עשרה. ובאותו זמן יצאו תוכנות גרפיות חדשות מתקדמות. מובן מאליו שהם הוכנסו אלינו. ואז כשכבר היה לנו את כל האפשרויות לעבודה מתקדמת בגרפיקה, איבדה הבת שלי עניין במחשב בכלל. לא לחצתי עליה. בסך הכל כעת שום דבר לא בוער. היא עדיין ילדה ויש לה הרבה שנים לפניה, זה לא הזמן שלה לחשוב על עתיד ועל פרנסה. הבעיה הייתה שהיא עזבה את הגרפיקה, אבל בעלי... לא.
באותה עת עמדנו לפני הרחבת המשפחה, וכל שקל היה חשוב לנו. כיון שאני לוקחת תמיד שנת חופשה, ומאחר והתשלום על חופשה הוא רק לשלושה חודשים, הרי שתשעה חודשים אנחנו נשענים על משכורת אחת וזה לא קל. קיוויתי כי במהרה הוא יתחיל לעבוד ברצינות בגרפיקה, ואז כל השעות הרבות שהוא בזבז עד כה, ישתלמו.
אני רוצה לציין, כי מההתחלה החלטנו באופן עקרוני, שבמחשב שלנו לא יהיה לעולם לעולם 'אינטרנט'. את זה לא נכניס הביתה.
אבל מהר מאוד הגיעו לבתינו התקליטורים של הסרטים, וכאן אני רוצה לעצור ולצעוק: "הצילו!" הצילו את כולנו! את כל המחנה החרדי מפני הדבר הזה!! ולא רק בגלל שבמקרה הפרטי שלי הסרטים כמעט גמרו את כל המשפחה, אלא שאני יודעת שזה קורה בהרבה מקומות, ומלבד בזבוז הזמן הנוראי הזה אני רוצה להגיד: "אין! אין דבר כזה שקוראים לו סרטים נקיים! אין! כל סרט יש בו משהו, תלבושות לא צנועות, אלימות, ואני לא רוצה לדבר על דברים גרועים יותר!!
האמת היא שבהתחלה גם אני השתתפתי בהתלהבות הכללית. ראינו סרטים שתמיד הראו במתנ"סים שלנו בערבים המיועדים ל'קודש לצדקה', כמו 'מבצע אנטבה' ו'הגשר על נהר קוואי'. אבל מיד שמתי לב שהדבר משבש את החיים שלנו בבית.
הגדולה לא עשתה שיעורים כי ראתה סרטים, הבן שאחריה כבר דיבר עם החברים רק על סרטים, כי לא רק לנו היה בבית סי. די. ותקליטורים. הילדים היו הולכים כל אחר צהריים לבית אחר לראות בו סרט... כשגיליתי שזה משבש את החיים בבית מכל הבחינות, רוחנית ומעשית, הודעתי כי לא יכנסו אלינו הביתה עוד תקליטורים, ואני לא מרשה לאף אחד מהילדים לצפות עוד בסרט.
הילדים בתחילה קצת התרגזו, אבל הסברתי להם ברוח טובה עם הרבה הוכחות בשטח, מה קרה מיום שנכנסו הסרטים לבית, והיו לי לדאבוני הרבה דוגמות שהילדים לא יכלו להכחיש, ובאותה רוח טובה ובעזרת הילדים ובעלי לקחתי את כל הסרטים שהיו לנו, וזרקתי בחגיגיות לפח האשפה!
חשבתי שבזה גמרתי את העניין, אך לגמרי לא. יש ספריות לסרטים, ואלו לא סרטים שלנו.
אלו סרטים שהחילוניים רואים בכל מיני מקומות שרגל חרדית לא דורכת שם, והנה פתאום הם נמצאים בבית שלנו!!! לי זה כבר לא עזר. בעלי כבר היה מכור – אני עדיין לא ידעתי – הוא עזב את הגרפיקה לגמרי. אם יש סרט את מי מעניינת הגרפיקה?
כבר שנה שבעלי לא עובד בבוקר. בכל בוקר הוא רואה שני סרטים. הזמן המבוזבז מצטרף לכסף הרב המושקע כדי לראות את הסרטים הללו. למזלי, כשהילדים באים הוא מכבה את המחשב ומסתיר את הסרטים. בצהריים המחשב תפוס על ידי הילדים והחברים שלהם, ובערב אני מקלידה. הפעם כבר מאין ברירה, זו לא תוספת למשכורת זו המשכורת עצמה. ירדה לנו ההכנסה של הכתיבה, נוספה לה ההוצאה שבסרטים, ומי חולם בכלל על הכנסה מגרפיקה. בעלי שכח ממנה ממזמן, היא כבר לא מעניינת אותו.
בסתר ליבי אני חולמת על הרגע בו יעוף המחשב מהבית שלנו, אלא שהפעם בניגוד לפעם הקודמת – בעלי מכור ממש!! אם לפני שנים הסכמנו שנינו להוציא את המחשב, הפעם רק אני רוצה בכך, הוא מסרב ממש בכל תוקף להיפרד ממנו! ואני נמצאת במילכוד. מה בעצם עלי לעשות? לריב איתו? להשלים עם המציאות? להמשיך לעבוד כדי לכסות את החורים בבנק שנוצרו מהמכשיר הזה??
חזרתי לעבודה אחרי שלושה חודשים ולא הארכתי בחופשה (למרות שיכולתי ולמרות שרציתי), חזרתי עצובה ומדוכאת, לא רק בגלל החור בארנק – אלא בעיקר משום שלא יכולתי להישאר בבית ולראות את בעלי יושב מידי בוקר ארבע שעות על כלום! פשוט על כלום! מבזבז את כספו וזמנו לריק, ואם תשאלו אותי גם את האידישקייט והרוחניות שהייתה לו...!!!
זהו! לצערי כרגע אין לסיפור סוף טוב, הלואי והיה!
אני יודעת בבירור כי הבעיה אינה שלי בלבד. אני שומעת מידי שבוע על בתים שנופלים חלל לפני הקידמה, שהביאה לבתינו דברים מלוכלכים שמטמאים ומטמטמים את הנפש.
אני קוראת לכולם: "היו עירניים לפני שיהיה מאוחר... לפני שיהיה מאוחר..."