אור ברסלב
אצבעותי למלחמה סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים" › לבד בעולם

אצבעותי למלחמה

סיפורים "גדולים" על אנשים "קטנים" · לבד בעולם

להרוס את [ה]חיים

הסיפור שלי מתחיל כעשר שנים אחורה..

בעלי היה אברך כולל מבריק. ואני לא אומרת כך משום שהוא "היה" בעלי אלא כך העידו כל קרוביו וחבריו לכולל.

במשך עשר שנים של צמיחה לגובה, בהם בעלי עמל על התורה ועל העבודה. לומד במסירות נפש עצומה, תוך כדי ויתורים על עולם ומלואו... עשר שנים של לימוד ללא הפוגה.

(רק אחר כך נודע לי שהוא זכה לרכוש בקיאות מדהימה בש"ס ובראשונים בעל פה!!)

חבריו וראשי הכולל שלו ניבאו לו עתיד מזהיר. עתיד של גדול בישראל.

יום אחד בעלי חוזר הביתה וכולו נסער. פניו העידו שעבר איזשהו משבר קשה.

לא הבנתי במה מדובר, וגם הוא לא דיבר מאומה – נתתי לו להירגע. לא הלחצתי אותו.

לאחר זמן מה התברר לי שבעלי עבר איזושהי חוויה קשה מאוד. הוא עזב את הכולל בו למד פגוע עד עמקי נפשו. הוא הבטיח לי ולעצמו, שיותר הוא לא חוזר לשם לעולם...!

הבנתי אותו, אך היה קשה לי עד מאוד לדעת שבעלי הולך לסגור את הגמרא, ולא לחזור יותר למסגרת תורנית.

פעם שמעתי שאחד מגדולי ישראל התבטא ואמר: "שהעבודה זרה של ימינו, היא לסגור את הגמרא!". ניסיתי לדובבו ולעודדו שבכל זאת ינסה למצוא מסגרת אחרת בכולל אחר... אך כבר לא היה עם מי לדבר. הלב והאוזניים היו אטומים.

הרגשתי כאב חד בלב.

פרצתי בבכי – 'מה עם כל התקוות, השאיפות והחלומות? – האם הכל מתפרק עכשיו...?!'

"לאן תלך מה תעשה?"

"אני לא ילד קטן... אמצא איזה עבודה, נראה. אולי יום אחד אחזור ללימוד"

לא הייתה לי ברירה שתקתי. – לא הבעתי שום התנגדות.

אבל בליבי נשאתי תפילות רותחות שבעלי השקדן והמתמיד שוב יחבוש את ספסלי בית המדרש.

אני לא אשכח את אותו יום ששינה לי את חיי והפך אותם לקשים ומרים. את אותו יום מקולל בו הודיע לי חגיגית שמצא סוף סוף עבודה.

"במה?" – הייתי מסוקרנת.

"באינטרנט"

"מה...???" – הזדעזעתי כל כולי... בבת אחת חשכו עיניי לא האמנתי למשמע אוזניי. – "אבל זה האינטרנט הידוע לשמצה!" – לא יכולתי להשלים עם הדברים שאמר – "כל הרבנים אוסרים... זה אבי אבות הטומאה... איך אתה יכול לחשוב לעבוד עם הדבר הזה???!!" – התחלתי לבכות.

אבל הוא לא הקשיב, הוא היה להוט למצוא עבודה מכניסה ומכובדת, כזו שתפצה אותו על הפגיעה האנושה בכבודו העצמי.

וכך היה. את אשר יגורתי ממנו במשך כל חיי... בא לי.

למרות שלא הייתה לו כל השכלה אקדמאית, אפילו לא תיכונית – אבל היו לו חושים חדים וגם יכולת אנליטית מעולה, ולצערי הגדול, הוא הצליח להשתבץ ולקבל משכורת מכובדת מאוד.

בהתחלה הוא החל לגלוש למטרות העבודה, היה נראה שהוא שקוע בה ועושה את מלאכתו נאמנה... אך לאט לאט הוא סטה ממסלול העבודה והחל לגלוש אל אותו מדרון חלקלק ומסוכן, אל תהומות החטא, למקומות הכי משוקצים מלאי זימה ותועבה...

ראיתי בכאב לב נורא איך הולכת היראת שמים שלו ומצטננת, איך מתקצצים זמני התפילה והשיעור היומי מופסק לבסוף לחלוטין, איך בעלי שעדיו היה ממש לגדולות בלי כל ספק – נתון אך ורק בעולמו של האינטרנט הארור.

לאסוני, הבחנתי באותם פעמים שהוא "הולך להתפלל" אבל התפילין נשכחו בבית, מי יודע אם בכלל היה בבית הכנסת?!

בשבתות היו הילדים מנסים לברוח למניינים אחרים, רק כדי שלא יתבזו ליד אב שנראה כל כך רחוק מתפילה ומקריאת התורה...

יום אחד תפסתי אותו אוכל ללא ברכה. ניסיתי לרמוז לו איכשהו בעדינות על כך... לעורר את תשומת ליבו – הוא לא הניד עפעף.

חמישה ילדים קטנים היו בבית... שלושה בנים ושתי בנות קטנות.

ילדים רכים ומתוקים, שעולמם היפה החל להתנדנד ולהתערער בפראות.

מה הייתי צריכה לעשות? לברוח מהבית עם הילדים?... לאן הייתי הולכת??!

בעל כורחי נשארתי בבית, נושכת את שפתיי באיפוק עד זוב דם, מנסה איכשהו להעלים, לטשטש, שהילדים לא יראו ולא ירגישו. אני עצמי ניסיתי לברוח במחשבותיי... משתדלת לא לראות דברים...

אבל כמה אני יכולה...?

הייתי יוצאת מן הבית מוקדם בבוקר כדי שלא אראה אם הוא מתפלל או לא.

בסיום הארוחה אני הייתי נעלמת מהמטבח, שלא אדע האם הוא בירך ברכת המזון. כך לפחות הייתי משלה את עצמי שאולי כן... אולי הפעם בירך.

בתוך חדר העבודה שלו העמדתי כמה כרכים של גמרא, אולי מתי שהוא הוא יפתח וילמד (ולכל הפחות שהילדים יחשבו שהוא לומד בהם מידי פעם). אך זה לא עזר! גיליתי שהספרים נשארו באותו סדר, ללא תזוזה של מילימטר!!

הילדים הלכו וגדלו. ניסיתי לשמור על רוחניותם ככל יכולתי. הייתי צריכה להיות גם אמא וגם אבא, וגם... להתמודד עם המציאות של בעלי בבית – התנהגות שאף פעם לא הייתה צפויה; יעשה קידוש בשבת? לא יעשה? יחלל שבת בפרהסיה? – החרדה הזו הפכה להיות בן הלוויה הקבוע שלי.

בעל שילווה אותי ויתמוך בי כבר לא היה לי...

גם כסף הוא לא נתן. הילדים היו מתחננים אליו שייתן להם את צרכיהם: "אבא, אני צריך קלמר, מחברות... עפרונות חדשים". "אבא, חסר לי כסף לטיול, כולם כבר שילמו". "אבא, אני צריכה לתקן את הנעליים הן כבר קרועות..." – אך הוא הקשיח את ליבו וקפץ את אגרופו.

לא יכולתי לראות את ילדיי מתחננים לצרכים מינימלים שכל ילד וכל ילדה מקבלים.

התחננתי אליו ובכיתי שייתן להם את הדברים שזקוקים להם... אך הוא בשלו. לב אבן.

רק תבינו באיזה מצב הייתי, נאלצתי בעור שיניי פשוט להילחם על השגת כלכלה מינימלית, שיהיה בבית לחם חלב וביצים. שהילדים לא יסבלו גם ממצוקה כלכלית חונקת וקורעת.

כל כך קשות היו השנים האלה, כל כך קשות, אף אחד אינו יכול לאמוד איזה קושי אדיר היה לי במצב נורא שכזה. אשה שבעלה נפטר, חס ושלום, קשה לה להתמודד בחיי היום יום; הן בענייני הפרנסה להביא אוכל לבית, הן בענייני החינוך לתת תשומת לב לילדים, הן בענייני הטיפול בבית כגון כביסה, שטיפה וכו', אך אשה שיש לה בעל שאינו עושה כלום! – פשוטו כמשמעו, ולא עוד אלא שהוא מכביד על חייה ללא נשוא... קשים חייה שבעתיים!!!

הייתי מבקשת וממש מתחננת מתוך לב קרוע, שיסייע לנו קצת בפרנסה ובבית... אך הוא היה לועג ומלגלג.

החלק הכי כואב, שהוא היה צועק עליי ומבייש אותי בפני הילדים (מה שלא היה בשום פנים ואופן בעבר), ואני באותם רגעים הייתי מתכווצת מרוב בושה ומתייפחת בבכי.

ילדיי האומללים היו אוטמים אוזניים ובורחים אל החדר השני כדי שלא לראות, כדי שלא לשמוע. חשבתי: 'עד מתי אהיה קרבן להתעללויות שלו כלפי וכלפי ילדיי – אולי יותר טוב לפרק את הכל, ולמנוע מהילדים לפחות את הסבל הזה... – פניתי לאחד הרבנים הגדולים ושאלתי אותו, אם כדאי לי להתגרש. הוא הורה לי שבינתיים אמשיך לחיות ככה (בגיהנום הזה).

הילדים גדלו ולמדו להבין מה קורה. יותר ויותר הם נצמדו אלי, אבל אני כבר הייתי מותשת מכדי להיות אמא נורמאלית בשבילם. – שנים של מלחמה בבית, של כאב וצער לאין שיעור עשו את שלהן, אותי הם ריסקו רוחנית פיזית ונפשית. נותרה לי רק מלחמה אחת: מלחמת הישרדות, מלחמת קיום!!

אתם צריכים לבכות מרוב אושר על כך שזכיתם מה שלא זכיתי אני – לראות בית יהודי עשיר!!! לבעל המעניק יחס חם לאשתו ולילדיו, לבעל המחנך את ילדיו ומשקיע בהם, לשולחן שבת המלווה בשירים ובדברי תורה לשמוע מה יש לכל אחד לומר ולספר ולשוחח כולם בצוותא בנעימות ובשמחה. לחזור לבית ולדעת שיש מי שיחכה לך, שיש מי שיקשיב לך ויתמוך בך – ובמקום זה לחיות תחת מעטה של שקר, לראות דברים שאינם צריכים לראות, לחוות צער ודמעות וויכוחים שאין להם סוף...

יום אחד הוא עזב את הבית ולא שב יותר.

"תדרשי ממנו מזונות", יעצו לי מבני משפחתי, "תוכלי לדרוש ולקבל סוף סוף כסף לחיות... זה מגיע לך ביושר, החוק לצידך!"

ניסיתי. הפעלתי פרוצדורה שלימה וטירחה שאי אפשר לתארה, כדי להשיג את דמי המזונות המגיעים לי ביושר.

אבל ידעתי שהוא לא יתכונן לתת. בדיוק כמו שאטם את אוזנו בהיותו בביתו – כך הקשיח ליבו גם אחרי כן. בכל מיני תואנות ובתחבולות שונות ומשונות – התאכזר לי ולילדים כל פעם מחדש. מזונות לא קיבלתי.

ראיתי שאין עם מי לדבר. פחדתי ממנו נורא. החלטתי להתגרש.

בקשיים אדירים ממש לאחר זמן רב הצליחו להוציא ממנו גט. גט בלי תנאים, בלי מזונות, בלי התחייבויות. העיקר גט, כדי שלא אשאר עגונה כל ימי חיי.

זהו! נשארתי לבדי, עם כל הסבל!

לא הייתה לי כל דרך להתכלכל מההכנסה הזעומה שהייתה לי. נאלצתי ללוות כספים פעם אחר פעם לקיום היומיומי הבסיסי, כדי שלא לרעוב (ממש כך!). אני יודעת שזה אסור אבל מחוסר ברירה הייתי לווה מבלי שיהיה לי מהיכן לפרוע! (וגם את ההלוואות הקודמות לצערי לא פרעתי).

לאחר תקופה די ארוכה, בה אני סובלת וגוררת את עצמי בקושי... הגיעו ילדיי אל פרק הנישואין. כמו שאתם יודעים, לכל משפחה קשה במצב כזה, אבל לפחות יש את ההורים שנושאים ביחד את הקושי והם מתייעצים מה ניתן לעשות... חושבים ביחד... מתחלקים איכשהו בנטל... אני הייתי צריכה לעשות את הכל לבדי!!

זה הסיפור שלי. אני מתפללת לה' שיחלץ אותי מכל הצרות החרדות והדאגות הבלתי נסבלים, בתקווה לימים טובים שמחים ומאושרים בחיי יחד עם בני משפחתי, כמו כולם".

תוכן העניינים

אצבעותי למלחמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה