חלק ב' · "מוצץ" ענק
כל אינפנטיל, כל אנלפבית, כל אפס, רואה סרטים! כי זה דבר שלא מצריך מאמץ!
הוא יושב מפצח פיצוחים, אוכל חטיפים, וצופה בסרט.
אין לו מה שנקרא פיזיותרפיה של המוח. לחשוב... להתווכח... לקרוא... להקשיב... להתרכז...
הוא לא רוצה ללמוד. הוא לא רוצה לעזור בבית. הוא לא רוצה לחזור על חומר בגמרא.
ומאיפה זה מתחיל?
האבא יושב בכולל, האמא בעבודה.
האמא מרימה טלפון לבת שלה הלומדת בסמינר ואומרת לה: "תשמעי, אפרת, תני ליענקי משהו לאכול, ואחר כך שימי לו את 'דמא בן נתינה' במחשב, ואת תעשי שיעורי בית".
האבא בכולל, לאמא אין מנוס, והבת צריכה ללמוד למבחנים. מה עושים עם הילד שנשאר תקוע לנו באמצע החיים? דוחפים אותו לראות סרט!! 'יוסף מוקיר שבת', 'דמא בן נתינה', 'חוני המעגל'...
כך קורה אותו דבר כשאמא רוצה לבשל לשבת.
היא זורקת את הילד שלה אל המחשב כדי שיהיה לה שקט שעתיים שלוש... כי הרי לתת לו לשחק בלגו זה לא לעניין, כי הוא יפריע לה עוד רבע שעה... ואם היא תתן לו קליקס, הוא יפריע לה עוד 20 דקות... סרט הוא יראה שעתיים! עכשיו יהיה לה ממנו שעתיים שקט!
מחנכים מספרים, שילדים מגיעים לחיידר מפהקים... אין להם כוח ללמוד, הם ישבו על המחשב עד 4 לפנות בוקר...!!!
אתה פוגש אותו אחר כך בגיל 24 כשהוא כבר חילוני ואתה שואל אותו: "למה עזבת את התורה?"
והוא אומר: "כבר מגיל 16 ראיתי שזה כבר לא בשבילי..."
מי "הרג" אותו? ההורים שלו!!!
הם רצו שיהיה להם שקט בבית, לא רצו לתת לו את הטיפול הנכון, אז לקחו "מוצץ" ענק בשם מחשב ודחפו לו אותו רק כדי שישתוק לכמה שעות...
השעתיים שקט אלו, יעלו לאותם הורים טיפשים בהרבה מאוד שעות של בכי, סבל, צער, מרירות והרבה הרבה "קש" שהבן הזה בסוף "יאכיל" אותם כשהוא יגדל!!!
איך אמר אחד הרבנים? "אם הייתי מרכז בבקבוקים דמעות של הורים שאני רואה מול העיניים שלי... אני לא יודע אם היה לי מקום בבית להכניס את כל הבקבוקים הללו!"