חלק ב' · "אבא, תודה רבה לך שאספת בשבילי לחם מהזבל"
"לפני שנולדתי", מספר הרב מנחם שטיין, "אבא ואמא שלי הגיעו לארץ בשנת–51.
הייתי אז ילד.
אבי היה פקיד עשיר גדול באירופה שנאלץ לברוח על נפשו.
לארץ הוא הגיע בלי שקל. כשהגיע לארץ הוא לא האמין שזה המצב כאן.
אבא אמר לי: "חשבתי שהיהדות נגמרה. כל הרבנים... כל האנשים... כל קהילות".
אבא שלי דווקא היה איש עסקים, הוא לא היה רב. ובכל זאת הוא הלך עם מגבעת.
כשהוא בא לתל אביב עם מגבעת, התחילו לצחוק עליו: 'אדוני מה זו המגבעת הזאת?! פה גמרנו! את הדת שלך תשאיר שם, באירופה! אנחנו ישראלים'.
כשהגעתי לגיל 4, 5, הוא רשם אותי בבית ספר 'שארית ישראל' בפתח תקווה של החינוך העצמאי.
בינתיים הוא נאלץ להיות פקיד באיזה משרד של ההסתדרות באיזה קופת חולים או משהו כזה...
ואז הבוס אומר לו: "תשמע ראיתי שרשמת את הבן שלך ב'שארית ישראל'... אצלנו פה אין דבר כזה! יש לך רשימה מפורטת לאן תשלח אותו; פיק"ה, ביל"ו, הס, גורדון, סלומון.
פה כולנו ישראלים! פה לא צריך את הפאות והזקן והציצית...!!"
אבא שלי, בתמימותו, רצה לבדוק מה מלמדים שם...
התברר לו שמלמדים שם: כפירה, אפיקורסות, ליצנות... כל השולחן ערוך לפח, הרמב"ם לפח, ש"ס לפח, זוהר הקדוש לפח... בר מינן. הוא לא האמין שקיימת תופעה כזאת בארץ ישראל.
הוא בא לבוס ואמר לו: "וכי אתה חושב שאני אתן לבן שלי ללמוד את הסופרים התימהוניים והמשוגעים הללו...?? אני רוצה ללמד את הבן שלי תורה!! לא כפירה. אם העבודה שלי מותנית בזה, אז תפטר אותי!"
אמר לו הבוס: "אתה מפוטר ברגע זה!"
במשך קרוב לשנה, אבא – שהיה איש עסקים מכובד ועשיר גדול – היה מחטט ומחפש חצאי פרוסות לחם מפחי אשפה שבפתח תקווה. ומזה הוא ואנחנו התקיימנו!
עד היום אני עולה לקבר שלו ב'סגולה' שבפתח תקווה פעם בחודש, שם את הידיים על המצבה ואומר: "אבא! תודה רבה לך שאספת בשבילי לחם מהזבל, אם אתה היית נכנע אז, איפה הייתי היום??"
והיום מה עושים ההורים?
הפוך בדיוק...
היום האבא הוא זה שנותן לבן שלו לאסוף את ה"זבל" מכל פחי האשפה של כל העולם, ובזה הוא מתקיים!!!
במקום לשבת עם הבן שלו, לשוחח איתו, ללמוד איתו, לספר לו איזה סיפור... הוא מצמיד אותו למחשב ונותן לו לאסוף "זבל", הרבה מאוד "זבל".