אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן לו · ב)
ושיטה יחידית בזה היא שיטת הרז"ה ז"ל בפרקין דדחה להאי ירושלמי מהלכה עיי"ש ולא נמצא לו חבר בין הפוסקים ז"ל, ולכל הפוסקים שחלה שבועה בכולל לבטל מצוה אם מהני שיחול לגמרי גם לענין קרבן דעת הרמב"ן ז"ל במלחמות דאף דחלה שבועה מ"מ אם עבר ועשה אינו חייב קרבן דקראי דלהרע או להטיב בדבר הרשות כתיבי. ובמראה הפנים בה"ה בפרקין כתב לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל וסמ"ג ז"ל שחולקין ע"ז. וס"ל דחלה שבועה לגמרי אף לחיוב קרבן:
ז נשבע לקיים מצות לא תעשה בכולל
הנה בנשבע לקיים מל"ת בכולל. כגון שנשבע סתם שלא לאכול כו"ע מודו דחלה שבועה לגמרי אנבילות אף לחיוב קרבן. דאיתא נמי בהן בנשבע שאוכל סתם שחלה אנבילות ג"כ שאם אכלן פטור. או שכיון שנשבע סתם שאוכל מקיים שבועתו בדברים המותרים ועי' רש"י ז"ל (בד' כ"ד ע"א) בד"ה ה"ג. אבל אם נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות. בזה שיטת רש"י ז"ל דאינו חלה שבועה אנבילות. משום דליתא בהן. ומשמע נמי מדברי' ז"ל דלמלקות חל עיי"ש בד"ה בשלמא. וכן דייק במל"מ פ"ד מה"ש דדעת רש"י ז"ל דלמלקות לא בעי לאו והן. אבל שיטת רוב הפוסקים ז"ל דאפי' נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות חיילא שבועה לגמרי אף לקרבן דאיתא בהן בנשבע שאוכל סתמא לענין שאם אכל נבילות יצא ידי שבועה. עי' בר"ן. וכ"כ ברשב"א בשם הר"ח ז"ל והר"י הלוי ז"ל. וכ"כ בעל המאור ז"ל. ולדברי אלה הפוסקים ז"ל הדין מוכרח בסוגיא שם. דאם נשבע סתם שלא אוכל ואכל נבילות פטור. ולאו משום דאין כח בשבועה לחול. זה אינו. רק דמסתמא אמרינן דלא כיון לדברים האסורים דהוו כמו אוכלים שאינם ראוים כעפר וכדומה. ולשי' רש"י ז"ל הוא להיפך. דאם נשבע סתם שלא אוכל ואכל נבילות חייב דמקרו ראוין לאכילה ורק אריא רביע עלייהו. ואיתא נמי בהן באוכל סתם כמ"ש. ואם נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות לא חלה שבועה לגמרי אנבילות משום דליתא בהן בכה"ג. ע"ש בסוגיא וברש"י ותוס' ז"ל:
ח נשבע לבטל מל"ת בכולל
אם נשבע לבטל מל"ת בכולל כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות. בזה לכו"ע לא חלה שבועה אנבילות דודאי אין אומרים לו לעבור איסורא בידים כדי לקיים שבועתו. ואפי' להריצב"א ז"ל דלא מחלק בין קום ועשה לשב וא"ת. מ"מ גם לדידי' אינה חלה שבועה אנבילות. כיון דהזכיר נבילה בהדיא ובכה"ג לא מהני כולל לדידי'. ועי' בתוס' בד"ה אלא כדרבא. שהביאו ראי' להריצב"א ז"ל מתוספתא שבועה שאוכל ואכל אוכלים אסורים כגון פגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב. ומשמע דטעמא דרבנן משום דחלה שבועתו אדברים האסורין בכולל וע"כ משום שנשבע סתם ולא הזכיר נבילה עיי"ש. אבל כל הפוסקים ז"ל פסקו דאם נשבע סתם שאוכל ואכל נבילות פטור ויצא ידי שבועה. אף שרובם ס"ל חילוק הר"י ז"ל בתוס'. דנ"מ רק בין מבטל המצוה בקום ועשה למבטלה בשב וא"ת. וע"כ דס"ל לחלק דכשנשבע בהדיא לאכול נבילות ושחוטות. כיון דודאי לא נאמר לו לעבור אאיסור נבילות בידים כדי לקיים שבועתו אין מקום לשבועה שתחול כלל אנבילות. משא"כ בנשבע סתם שאוכל. אף דכשלא יהי' לי' היתירא ג"כ לא נאמר לו שיאכל נבילות כדי לקיים שבועתו. מ"מ אם עבר ואכלן קיים שבועתו. דעכ"פ אכל ויצא ידי שבועה בהן. וכ"כ התשב"ץ ז"ל בסי' ק' עיי"ש. ומשכחת לה שיחול שבועה בנשבע לבטל מל"ת שהוא בקום ועשה. ונשבע לבטלה בשב וא"ת. כגון שנשבע שאוכל ככר זו היום ואח"כ נשבע שלא יאכל היום כלום. דהוי שבועתו השני' בכולל לבטל מל"ת בשב וא"ת. ובזה לכו"ע חייל. דלהריצב"א ז"ל הרי לא הזכיר בהדיא הככר שנשבע עלי' ונשבע סתמא שלא אוכל היום. ולהר"י ז"ל כיון דהוי שבועתו בשב וא"ת מהני כולל. כן נראה מסברא. ועי' במחנה אפרים ה"ש סי' ח' לענין נשבע שאוכל נבילות ושחוטות. אי חלה שבועה אשחוטות עיי"ש שכתב שהוא מחלוקת הראשונים ז"ל:
ט קונמות
א קונם לקיים מ"ע דין זה לא משכחת לה כלל בקונמות. דנדר לא הוי רק באוסר החפץ עלי' וזה לא משכחת לה בקיום עשה. כן כתב המאירי ז"ל בנדרים ד"ח ודט"ז עיי"ש. וכן (ב) קונם לבטל מל"ת ג"כ לא משכחת לה מהאי טעמא. וכ"כ המאירי ז"ל שם. ובאמת לכאורה משכחת לה קיום מ"ע וביטול מל"ת בקונם. כגון שאסר עלי' בקונם פירות שביעית. שאסורין באיסור עשה עלי'. ויהי' תלוי באמת אם נדרים חלין על האיסורין. כאשר נבאר מיד וכן ביטול מל"ת משכח"ל כגון שנשבע על הככר לאכלו. ואח"כ אסרו עלי' בקונם. ולכו"ע חייל הקונם. עי' בר"ן בד' י"ח ע"א בד"ה הלכך. וצ"ל דכונת המאירי דלא משכח"ל בקיום בפועל. שהוא רוב פעמים בקיום מ"ע וביטול מל"ת. ועי' בבעל המאור ז"ל ספ"ג דשבועות ובמלחמות שם, ועי' בחת"ס חאו"ח סי' קע"ו. אבל נדר משכח"ל ג) בקונם לבטל מ"ע. כגון קונם סוכה שאני עושה ומבואר דין זה בש"ס נדרים (דט"ז ע"ב) דנדר חל על דבר מצוה לבטל. משום דאיסור חפצא הוא ואין החפץ משועבד להמצוה. ואין מאכילין דבר האסור לו ועי' לעיל בזה שחקרנו היכא שהנדר חל על גופו. כמו קונם עיני בשינה אי חייל כה"ג לבטל מצוה. ועי' עוד לעיל בזה דחקרנו אם מהני נדר לבטל מצות פקוח נפש. ועיי"ש צדדי הספיקות בזה. וכן משכח"ל (ד) בקונם לקיים מל"ת כגון אכילת נבילה עלי קונם. ושיטת רש"י ז"ל בשבועות ד"כ ע"ב ומבואר יותר בר"ן שם. דכשם שחל נדר לבטל מ"ע חל ג"כ לקיים מל"ת. וכן שיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות שם. ואף דאין איסור חל על איסור. ה"מ בכל איסורין דעלמא. אבל נדרים איסור חפצא הוא וכל שאר איסורין איסורי גברא אינהו. ולהכי שפיר חייל אאיסורין. וכן ביאר בנמוקי יוסף ז"ל על הרי"ף בנדרים דט"ז. ושיטת תוס' ז"ל שם בשבועות וכ"ה שי' הרז"ה ז"ל שם דכי אמרינן דנדרים חלין ע"ד מצוה ה"מ לבטל אבל לא לקיים דאין איסור חל על איסור וכ"כ המאירי ז"ל בנדרים דט"ז. ועי' באב"מ סי' י"ב הקשה לשי' הסוברים דנדרים חלים על איסורין משום דמתוסף איסור חפצא. א"כ ל"ל להש"ס בכריתות אמתני' דיש אוכל אכילה אחת. לומר דה"ט דחל איסור הקדש אחלב משום מגו דאתוסף איסור הנאה, ובתוס' חולין (ק"א ע"א) כתבו דהעיקר משום דהוי כולל. הלא הקדש בודאי הוי איסור חפצא דעיקר קונם הוא שמתפיס בהקדש. וא"כ בלא"ה חייל אאיסורין. וכן קשה טובא מהא דמצריך בכריתות דכ"ג ע"ב קרא דכל חלב לרבות אימורין למעילה. וגלי קרא דבקדשים איסור חל אאיסור תיפוק לי' דאיסור חפצא הוא וחייל אכל איסורין דהוו איסורי גברא. לשי' רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל. והי' נראה לכאורה לומר בזה לחלק. דשאני איסור חפצא דקונמות. דעיקר מה דחייל נדר וקדושה על החפץ בקונם אינו רק על האיסור שהטיל עלי'. ויכול להטיל הקונם על הככר. אם לאסרו באכילה. או שיאסר זריקתו לים ומה שמפרש בנדרו. ע"ז חל קדושה על החפץ ליאסר בזה שפירש. אבל מבלעדי האיסור אין שום קדושה על החפץ ולהכי דיינינן בזה לומר מגו דמתוסף ע"י הקונם קדושה בחפץ אתוסף נמי איסור אגברא. משא"כ בהקדש דעלמא דקדושת החפץ אינו משום האיסור שהטיל עלי' וגם בלא האיסור הוי עצם החפץ מוקדש לשמים. ורק דהתורה הטילה על חפץ של הקדש איסור זרות ומעילה ומ"מ מקרי דבר הנדור כיון דעיקרו בא ע"י פי' שהקדיש. אבל מ"מ אין שייכות להאיסור בקדושת החפץ. דנימא דע"י האיסור אתוסף קדושה בחפץ. והעיקר דבנדרים האיסור הוא שמטיל הקדושה על החפץ. ובהקדש הקדושה לאו מכח האיסור. ואפי' אם לא יחול איסור זרות ומעילה על החלב. מ"מ עצם ההקדש בודאי יהי' גם עלי'. רק דאיסור אגברא לא יהי'. וא"כ כיון דדיינינן בזה רק אאיסורא דגברא לא שייך מגו דאתוסף איסור חפצא. דאין שייכות זה לזה. וראי' לחילוק זה, דפשוט הוא. דלשי' הפוסקים ז"ל דאין נדרים חלים על האיסורים. אם אמר קונם נבילה זו עלי. כיון דאין איסור חע"א. לא יחול שום קדושה אנבילה. ואפי' למ"ד יש מעילה בקונמות. ואם הקדיש נבילה או שם בכריתות דקיימינן לענין החלב. ברור הוא דאף אי נימא אין איסור זרות ומעילה חל אאיסור חלב. מ"מ יהי' החלב קדוש כמו שאר בשר. וע"כ כמ"ש וצריך עוד ישוב בזה. וכ"ז דוקא בקונם פרטי אבל (ה) בקונם עלי שחוטות ונבלות כו"ע מודו דמהני כולל לחול על איסורין. והיא משנה מפורשת נדרים (ד"צ ע"ב). נטולה אני מן היהודים עיי"ש בתוס' ז"ל. והאחרונים האריכו בזה:
י מילי דרבנן
בזה יש שתי חלוקות (א) מצוה דרבנן. כגון נשבע להדליק נר חנוכה או שלא להדליק. ודין זה מוסכם מכל הפוסקים ז"ל דנשבע לקיים או לבטל מצוה דרבנן חלה שבועתו. עי' תוס' נזיר (ד"ד ע"א) ד"ה מאי היא. ועי' בב"י בטור יו"ד סי' רל"ט מביא ג"כ בשם תשו' הרא"ש ז"ל. ועי' ר"ן נדרים (ד"ח ע"א) ד"ה הא קמ"ל עיי"ש. ומדברי כלם נלמד דחלה שבועתו לגמרי והויא שבועת בטוי. וע"כ אם נשבע גם לבטל מחויב הוא לבטל בשב וא"ת המצוה דרבנן ולא לעבור אשבועתו (ב) איסורין דרבנן. כגון לאכול שומן הגיד. או לתת רבית דרבנן. ואף דגם בזה הדין מוסכם דחלה שבועתו עי' בב"ח בסי' רל"ט ביו"ד שכ' דאף דכו"ע מודו דחיילא שבועה על איסור דרבנן. והוא ש"ס ערוך ביומא ע"ג דחיילא שבועה על חצי שיעור לר"ל דאינו אסור מה"ת. מ"מ פשוט הדבר דאם נשבע לעבור על איסור דרבנן לא מניחין אותו לעבור בידים עלי' כדי לקיים שבועתו ועי' בשו"ע יו"ד סי' רל"ט סק"כ בש"ך שם. וכן כתב המל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה עיי"ש. אמנם מצאתי בפי' הרדב"ז להרמב"ם פ"ה מה"ש ה"ח שכתב בנשבע שאוכל פחות מכזית נבילה מוטב שיאכל אותו ולא יעבור אשבועתו ע"ש. ועי' מה שהביא ב"י ז"ל בסי' רל"ט שם תשו' הר"ן ז"ל בנשבע לפרוע רבית עם הקרן אם חיילא שבועה בכולל. ועי' במל"מ שם שהביא בשם תשו' מבי"ט דלא שייך בזה כולל דכמו דלא חלה שבועה על הרבית דהוי נשבע לבטל מצוה. כן לא חלה גם על הקרן דהוי נשבע לקיים מצוה עיי"ש. אמנם הר"ן ז"ל לשיטתי' דנשבע לקיים מצוה חלה שבועה ללאו ומלקות ורק לקרבן אינו חל משום דליתא בלאו והן. וא"כ שייך כולל שפיר. ובעיקר הדברים כבר האריכו האחרונים ז"ל ודרכי לקצר במקום שאמרו להאריך: