אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן טז · ה)
ואין לומר דעיקר סברת הר"ן ז"ל בטעמי' דרש"י ז"ל הוא. משום דאף שמקדשה בדבר האסור לו בהנאה ולא שוי לי' מידי. מ"מ כיון דלדידה שרי בהנאה. הרי היא מקודשת באותה הנאה שבאה לה מחמתו. וא"כ לק"מ מה שהקשינו. דכיון דאין עלי' שום חיוב להחזיר לו הכסף אחר שבא לידה. אף אם לא תתרצה בקדושין. נמצא דלא נקרא קדושי כסף כלל. דכ"ז אם באנו לומר דתתקדש בהכסף שנתן לה. משא"כ אם נאמר דמתקדשת בההיא הנאה דמטיא לה מחמתו א"ש. דעכ"פ על ידו באה לה ההיא הנאה. ולזה העירני ח"א. אבל ז"א דלהתקדש בההיא הנאה אם שוי' פרוטה. ל"צ לראיות כלל דדבר פשוט הוא דמתקדשת דלא גרע משחוק לפני או רקוד לפני. וע"כ כוונת הר"ן ז"ל במקדשה באותו כסף שנותן לה ולא בההיא הנאה. ובזה מצרכינן לראיה כיון שמקדשה בדבר שאינו ממון אצלו כלל. ולא יהיב לה מידי. ולזה מביא ראיה מגזל דאחרים דאע"ג שמקדשה בדבר שאינו שלו. מ"מ כיון דעכ"פ הוי ממון לגבי דידה מקודשת. ובאמת הריטב"א ז"ל חולק ארש"י ור"ן ז"ל ומחלק בין אם מקדשה בההיא הנאה דבאה לה מחמתו. ובין מקדשה באותו כסף עצמו. וכמו שמובא במל"מ פ"ה מהלכות אישות ה"א יעוי"ש. ועי' באב"מ (סי' כ"ח סק"ד ונ"ה). ועוד כיון דאסור להשתכר באיסורי הנאה. א"כ גם כשמקדשה בההיא הנאה דבאה לה מחמתו. ג"כ יקשה כנ"ל דלא מקרי נתינת כסף כלל ודו"ק: