אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן טז · ד)
ולפי"ז צריך להבין באמת לשי' רש"י ז"ל. דהדמים של איסורי הנאה אסורין למוכר עצמו. מ"ט מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ומ"ש הר"ן ז"ל דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל דאחרים למאן דאית לי' סתם גזילה יאוש בעלים. דאע"ג דיאוש כדי לא קני. וכ"ז שהוא בידו אינו קנוי לו. אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת. למ"ש יש לחלק הרבה, דמבואר הוא בתוס' ז"ל בב"ק (דף ס"ט ע"א) בד"ה כל שלקטו. דאע"ג דיאוש לא קני מ"מ אם בא אחר והחזיק בגניבה. מחויב הוא לשלם לגנב דמים. שצריכה לו הגנבה ליפטר מן הנגנב יעוי"ש. וא"כ נמצא דבקידשה בגזל לא שייך סברא דלעיל דודאי אילו תבעה בדינא אמרינן לה זילי שלים או התקדשי לי'. ואין החסרון בגזל רק שמקדשה בדבר שאינו שלו. בזה אמרינן שפיר כיון דעכ"פ קנאתו מחמתו מקודשת. משא"כ במקדש באיסורי הנאה שלו. בלא"ה אינה מקודשת דאילו תבעה בדינא אין עלי' חיובא כלל דאין דין דמים וגזל באיסוה"נ. ולא הוי כמתקדשת בכסף כלל וכמ"ש. ואף שיש להקל חומר הקושי' בדמים של איסורי הנאה דאסורין רק מטעם קנסא. אבל להמל"מ שלמד מזה למקדש באיסוה"נ יקשה טובא כנ"ל: