אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן ה
בענין הנ"ל ביאור דברי הרמב"ם ז"ל והר"ש ז"ל בפי' למ"ב פ"ב דבכורים.
א)
בכורים פרק ב' מ"ב יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה וכו' ואוסרים כל שהן מלאכול בירושלים וגידוליהם אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה ור"ש מתיר ופי' הר"מ ז"ל דהא דאמר ואסורים כ"ש מלאכול בירושלים היינו דאם נתערבו מעשר שני ובכורים בירושלים אוסרים בכ"ש משום דהוו שם דבר שיש לו מתירין לאוכלם שם וצריך לאכול הכל בתורת מעשר ובכורים. והא דאמרינן אף לזרים ולבהמה ר"ל. דבכורים שנתערבו בירושלים דהוי דבר שיש לו מתירין בכהן לאכול שם. אסורים אף לזרים אף דלזרים הוה דבר שאין לו מתירין לעולם והו"א דלזרים מותר. וכן מע"ש שנתערב בירושלים דהוה דבר שיל"מ לענין איסור מחיצות. אסור אף לבהמה אף דלאיסור זה אין מתירין. אלא כיון דלענין כהן בבכורים ואדם במעשר הוה דבר שיש לו מתירין. שוב אסור אף לזרים ולבהמה. וכן פי' הרע"ב ז"ל:
ב)
אבל הר"ש ז"ל פי' דהא דתנן ואסורים כ"ש מלאכול בירושלים. היינו דאוסרים תערובתן שלא לאכול אלא בירושלים ואפי' אם נתערבו חוץ לירושלים. דהוי דבר שיל"מ דאפשר להעלותו לירושלים והא דתנן לעיל דבכורים עולין באחד ומאה במ"א שם. מיירי כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיל"מ הוא. והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין בירושלים. והא דתנן אף לזרים ולבהמה. לא מפרש לה הר"ש ז"ל לענין תערובות רק דקאי אגידולין עיי"ש. וחולק הר"ש ז"ל אר"מ ז"ל. דלר"מ ז"ל אם נתערבו בכורים בחולין אסורים אף לזרים. כיון דהוי דבר שיל"מ לכהן לענין איסור מחיצות אסור אף לזרים אף דלדידהו לא הוי דבר שיל"מ. והא דאמר במ"א דבכורים עולים באחד ומאה מיירי שנתערבו חוץ לירושלים. דאז לא הוי דבר שיל"מ גם לענין איסור מחיצות משום דיש טורח להעלות לירושלים ולהר"ש ז"ל אין חילוק בין אם נתערב בירושלים לנתערב חוץ לירושלים רק אם נתערבו בכורים בחולין דיש כאן לבטל גם איסור זרות ואיסור זה אין לו מתירין. שוב מותר גם איסור מחיצות לכהן אף דיש לו מתירין. ואם נתערבו בתרומה דליכא לבטל רק איסור מחיצות אז הוי דבר שיל"מ ועי' ברמב"ם פ"ד מה' בכורים ופ"ו מה' מע"ש עיי"ש:
ג)
והפמ"ג ז"ל ביו"ד סס"י ק"ב הקשה לפי' הרמב"ם ז"ל מש"ס ערוך יבמות (דף פ"ב ע"א) דאמרינן בברייתא שם דחתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טהור שנתערב במאה פרוסות של חולין טהורות לא תעלה ומפרש רב אשי דטעם הברייתא הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואמר שם הש"ס דהא דר"א בדותא היא. למאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור. ולפי' הרמב"ם ז"ל יקשה טובא הלא חתיכת חטאת שנתערבה בחולין הרי הוי לכהן דבר שיש לו מתירין לענין אכילת חוץ לעזרה משום דיכול לאכול בעזרה. וא"כ שוב לא בטיל גם איסור זרות לזר. והוי ממש כבכורים שנתערבו בחולין להר"מ ז"ל. דכיון דהוי דבר שיל"מ לכהן לענין איסור מחיצות. שוב לא בטיל גם לזרים. וה"נ כיון דלא בטיל איסור חוץ לכהן ממילא אסור גם לזרים. ואמאי אמר הש"ס דהא דרב אשי בדותא היא. וכן ראיתי מביאים קושי' זו בשם הפר"ח ז"ל ליו"ד סי' ק"ב. והיא קושיא עצומה מאד:
ד)
ומחומר הקושי' הי' נ"ל בזה. דהנה למאי דקיי"ל דאסור לאכול חולין בעזרה. ועי' במ"ש תוס' במנחות (דף פ' ע"א) בד"ה וכי. דאף דהכנסת חולין בעזרה אינו אסור אלא כשהוא דרך הקרבה. מ"מ אכילת חולין בעזרה בפני עצמן אסור עי"ש. ועי' מ"ש בזה המל"מ בפ"ב מהל' שחיטה. וא"כ לכאורה הי' נראה דל"ש כלל לומר בחתיכת חטאת שנתערבה בחולין. דהוי איסור חוץ לעזרה דבר שיש לו מתירין משום דיכול לאכול התערובות בפנים דהרי בלאו דינא דדבר שיל"מ לא בטיל אין יכול לאכול התערובות בפנים דכיון דבטלה החתיכת חטאת במאה חתיכות חולין נמצא ממילא דאין כאן חטאת בעולם כלל. וא"כ לא מבעיא דהחולין אסורין ליאכל בעזרה ואף אי נימא בעלמא דליכא איסור באכילת חולין בעזרה היכא דהוי לצורך אכילת קדשים. לרוב שי' הפוסקים ז"ל דהוא רק איסור מדרבנן. וכמ"ש כ"ז המל"מ ז"ל שם. וה"נ הוי בזה צורך אכילת קדשים כיון דמוכרח לאכול שם החתיכת חטאת חטאת וצריך ממילא לאכול שם כל התערובות אגב אותה חתיכת חטאת. מ"מ כיון דבטלה החתיכת חטאת ממילא ליכא תו צורך אכילת קדשים בזה ולא עוד דאפי' חתיכת חטאת עצמה כיון דבטלה בחתיכות חולין. ממילא אסורה לאכול בעזרה דבטל מינה שם חטאת והויא כחולין. ובודאי דינא בזה דיוציא כל התערובות בחוץ ויאכל שם:
ולפי"ז ממילא נראה דל"ש שוב בזה דנאמר דלא בטיל לענין איסור חוץ משום דהוי דבר שיל"מ. וכיון דלא בטיל והוי ע"ז שם חטאת. ממילא יוכל לאכול גם כל התערובות בפנים אגב אותה חתיכה והוי כצורך אכילת קדשים דזהו אינו כיון דבלאו דינא דדבר שיל"מ לא בטיל באמת אין לזה התערובות מתירין כלל ליאכל בפנים כמ"ש. ואין לו מתירין רק אחרי שיהי' בזה דין דבר שיל"מ דלא ליבטול. וא"כ בודאי ל"ש בכה"ג דין דבר שיל"מ. כיון דטרם נדון בזה האי דינא דדבר שיל"מ. באמת אין לו מתירין. ואיך שייך לדון מקודם שיהי' ע"ז דין דדבר שיל"מ. אם רק עיין יולדו המתירין. ואדרבה לא נימא בזה דין דבר שיל"מ וממילא לא יהי' לו מתירין באמת. ועי' במנח"ח מצוה רפ"ד מש"ש לענין טבל ויבואר לקמן בס"ד. והניחא אם אמרינן דטעמא דחתיכת חטאת טהורה לא תעלה. משום דהוי חתיכה הראוי' להתכבד וכמ"ש תוס' שם ד"פ ע"ב בד"ה ד"ה. אתי שפיר דיאכל כל התערובות בפנים אגב אותה חתיכת חטאת דלא בטלה. משא"כ אם אתאן עלה מכח טעמא דדבר שיל"מ משום דיכול לאכול כל התערובות בפנים יקשה טובא דהלא באמת אין לו מתירין לתערובות זה. דגם החתיכת חטאת בטלה מדינא. וממילא אין כאן קדשים ליאכל בפנים. ולא הוי דבר שיל"מ רק בתר דנימא דלא בטיל מטעם זה. וממילא ל"ש דין דבר שיל"מ כלל ואדרבה הדין דבטיל איסור חוץ גם לכהן דהוי דבר שאין לו מתירין. וא"ש דברי הש"ס דהא דר"א בדותא היא:
ה)
שבתי וראיתי דיש עוד מקום עיון בזה. דאיתא בש"ס דמכות (דף י"ז ע"ב) אמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש לר"ש. ופרש"י ז"ל דחדא משום חוץ לחומה דאתי בק"ו ממעשר וכו' וחדא משום חוץ לקלעים דאתי מק"ו מחטאת ואשם וכו' עיי"ש. מבואר מזה דאיכא תרי איסורי באוכל קדשי קדשים חוץ לחומה לר"ש דהכי קיי"ל א' משום חוץ לחומה ב' משום חוץ לקלעים. וכדאמר ר"ש בהדיא שם ע"א בקרך וצאנך זו חטאת ואשם מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר וכו' הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מחטאת ואשם אפי' לאחר זריקה חוץ לקלעים שהוא לוקה:
ולפי"ז אכתי יקשה טובא דברי הש"ס דיבמות הנ"ל דנראה פשוט בהאי חתיכת חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין. אם באנו לדון לגבי כהן לענין אם מותר לאכול התערובות חוץ לחומה. בוודאי שורת הדין בזה דאסור לאכול כ"א לפנים מן החומה דלענין איסור זה דחוץ לחומה בודאי שפיר הוי דבר שיש לו מתירין לאכול בירושלים ואף דאיסור דחוץ לקלעים בטיל. דלענין זה לא הוי דבר שיש לו מתירין לאכול כל התערובות בעזרה כמ"ש. אבל מ"מ איסור זה דחוץ לחומה דהוי שפיר דבר שיש לו מתירין לא בטיל. וא"כ לשי' הר"מ ז"ל בביכורים. דכיון דהוי דבר שיל"מ איסור חוץ לגבי כהן. שוב לא בטיל גם איסור זרות לגבי זר. א"כ הכא נמי כיון דהוי דבר שיל"מ איסור דחוץ לחומה גבי כהן. ממילא לא בטיל גם לגבי זר. וכל שכן דנימא כן ממילא לגבי כהן גופי' ולענין איסור דחוץ לקלעים דלא בטיל ג"כ מהאי טעמא דהוי דבר שיל"מ לגבי' לענין איסור דחוץ לחומה ממילא לא בטיל גם איסור דחוץ לקלעים. דאם אמרינן שם בבכורים דהוי דבר שיל"מ לכהן לענין איסור חוץ ממילא לא בטיל גם איסור זרות לזר. וא"כ דיינינן בזה מגברא לגברא ומאיסור לאיסור. דהוי אדם אחר ואיסור אחר. א"כ כ"ש דנדון בחד גברא ורק מאיסור לאיסור. ואכתי קשה טובא מ"ט בדותא היא הא דר"א:
ו)
ועוד יותר קשה לי. לפי מאי דמבואר שם במכות דזר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש חזינן דגם בזר איכא איסורי דחוץ לחומה וחוץ לקלעים מלבד איסור זרות. וא"כ מ"ט לא נאמר דה"ט דחתיכת חטאת טהורה דלא תעלה. משום דהוי דבר שיל"מ לגבי זר גופי' לענין איסור חוץ לחומה וחוץ לקלעים. וממילא לא בטיל גם איסור זרות. דאם דיינינן מגברא לגברא כ"ש בחד גברא וכמ"ש:
ז)
ובמג"א (סי' שי"ח סק"ב) תמה על הרמ"א ז"ל ביו"ד (סס"י ק"ב) שפסק דהמבשל בשבת ונתערב כיון דלו אסור לעולם בטיל. וע"ז תמה משי' הרמב"ם ז"ל והרע"ב ז"ל גבי בכורים שנתערבו בירושלים דכיון דהוי דבר שיל"מ לגבי כהן שיכול לאכול כל התערובות בירושלים. שוב לא בטל גם לזרים אף דלדידהו לא הוי דבר שיל"מ. וא"כ במבשל בשבת נמי כיון דלאחרים דמותר לדידהו במוצאי שבת הוי דבר שיל"מ. א"כ לא יבטול גם לדידיה עיי"ש. (ועי' בחת"ס יו"ד סי' רכ"ג). ובחוות דעת (סי' ק"ב) כתב דלא דמי כלל דהתם גבי בכורים יש לזר שני איסורים כשאוכל חוץ לירושלים איסור זרות ואיסור דחוץ לירושלים ומשו"ה לא נתבטל בכורים אף לזרים לענין אכילת חוץ לירושלים. דנהי דאיסור זרות נתבטל מחמת שאין לו מתירין. איסור דחוץ לירושלים שהוא גם לזרים לא נתבטל כיון שאיסור זה יל"מ דאטו נבילה שיש עלי' איסור מוקצה שנתערב יהי' מותר לאכול גם ביו"ט זה ודאי אינו. כיון דאיסור מוקצה יל"מ. משא"כ במבשל בשבת כיון דלדידיה אין לו מתירין מכל וכל מותר עיי"ש. ולפי דברי' גם הרמב"ם ז"ל והרע"ב ז"ל לא ס"ל דהיכא דהוי לאחד יש לו מתירין לא בטל גם לגבי השני דאין לו מתירין וטעמי' דהרמב"ם ז"ל משום דאיסור חוץ לירושלים הוי גם לזר גופא דבר שיל"מ ואיסור זרות גם כן בטיל:
ומלבד דכל גדולי האחרונים ז"ל לא הבינו כן בפי' הר"מ ז"ל. דהיש"ש ז"ל ביבמות (דף פ"ב) הק' דאמאי לא מוקמינן הברייתא דחתיכת חטאת לא תעלה. שנתערב לכהן טמא או טבול יום דלדידיה דבר שיל"מ הוא והיינו למאי דמשמע מפי' הר"מ ז"ל דהכל תלוי בבעה"ב שנתערב לו אם לדידיה דבר שיל"מ הוא. שוב אסור לכל העולם. וכמ"ש המג"א ז"ל בסו"ד שם. והתבואת שור ז"ל הק' יותר למאי דאמרינן דאם לאחד דשיל"מ הוא שוב אסור לכל העולם. א"כ מי ליכא בכל השבט כהנים טמאים וטבולי יום דלדידהו דבר שיל"מ הוא ושוב אסור לכו"ע והיינו אם לא נאמר דתלוי בבעה"ב. וכ"ז מובא במחצית השקל שם. ואינם בידי לעי' בהם. עכ"פ נראה דהבינו גם הם הפי' בד' הר"מ ז"ל כהמג"א ז"ל. וכן מבואר מד' האחרונים ז"ל. ומלבד זה המעיין בדברי הרע"ב ז"ל יראה להדיא דמבורר בד' דגם איסור זרות לא נתבטל. וכן מאי דפשיטא לי' להחוו"ד ז"ל בנבלה שיש עלי' איסור מוקצה. דודאי לא בטיל איסור מוקצה דדבר שיל"מ הוא. כבר מובא (בסי' ד') שהוא מחלוקת התפל"מ והצ"צ ז"ל. ועי' מ"ש עוד לקמן בזה בס"ד:
ט)
אכן מאי דקשה לי. ל"ל להר"מ ז"ל ולהרע"ב ז"ל למתלי זר בכהן. כיון דגם לזר גופי' איכא איסור חוץ מלבד איסור זרות. א"כ כמו דלא בטיל איסור חוץ לגבי זר גופי' משום דהוי דבר שיל"מ. לא בטיל נמי איסור זרות לדידיה כיון דדיינינן כן בתרי גברי כ"ש בחד גברא. ואף דלשון המשנה אף לזרים ולבהמה. משמע דמקודם מיירי לענין איסור חוץ בכהן. והשתא אמרינן דאף לזרים אסור. דאל"כ הול"ל אף איסור זרות ובהמה. מ"מ על משנתינו גופה תקשה דל"ל למתלי זר בכהן. כיון דבזר גופי' איכא איסור חוץ. וכמ"ש החוו"ד ז"ל בפשיטות:
י)
ולבאר כל חמירא בזה הי' נלע"ד לכאורה. עפ"י מאי דנחלקו אבות העולם בטעמא דדבר שיל"מ לא בטיל. דמדברי רש"י ז"ל ביצה (דף ג' ע"ב) בד"ה אפי' באלף לא בטיל מבורר דטעמא הוא משום דאחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לא יאכל באיסור ע"י ביטול והיינו דאמרינן לי' עד שתאכלנה היום באיסור ע"י ביטול תאכלנה למחר בהיתר בלא ביטול. אכן הר"ן ז"ל בפי' לנדרים (דף נ"ב ע"א) כתב טעמא רבא אחרינא בזה וז"ל דחזינא להו לרבנן ולר"י דאיפלגו במין במינו אי בטיל אי לא ואמרינן בפ' הקומץ רבה דשניהם מקרא אחד דרשו דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדמו של פר מרובה קרי לי' דם השעיר אלמא לא בטיל. וקסבר ר"י דה"ט משום דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשו"ה ס"ל לר"י בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל. ורבנן לא משמע להו הכי דמ"מ מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זל"ז כיון דחד אסור וחד שרי. שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר. אלא ה"ט דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהם עולין כלומר שכשירין לזריקה אין מבטלין זא"ז. דכמו דר"י אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר. ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מין במינו בטיל דהו"ל כמין בשאינו מינו ומשו"ה אמרינן בדבר שיל"מ נטו רבנן משום חומרא לדר"י דכיון שאין ד"ז חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו. דאי הכי הוה דמו טובא חדא שהן שווין במין. ועוד שאין חלוקין לגמרי באיסור והיתר וכו' עכ"ל ז"ל עי"ש שהאריך בזה:
יא)
ונ"ל דנפ"מ רבתא בין הטעמים לענין מאי דקיימינן בזה. בבכורים שנתערבו בחולין. ונבוא בזה לדין אי בטיל איסור זרות לגבי זר או לא. ואיסור מחיצות בודאי לא בטיל לכאורה משום דהו"ל שיל"מ. רק לענין איסור זרות יש לחקור אי בטיל. בזה יהי' נ"מ גדולה משני הטעמים. דלטעם רש"י ז"ל בדבר שיל"מ. משום דאמרינן לי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. שפיר יש לומר כזה דאיסור מחיצות בודאי יל"מ ושייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ובאיסור זרות י"ל כיון דאל"מ בודאי בטיל. או דכיון דלא בטיל לגבי איסור חוץ משום דבר שיל"מ. ממילא לא בטיל גם איסור זרות. משא"כ לטעם הר"ן ז"ל בדבר שיל"מ משום דכיון דסופו להיות ניתר הו"ל כמין במינו. א"כ לא מבעיא דאיסור זרות נתבטל. אלא איסור מחיצות נראה ג"כ דבטיל ולא שייך בזה כלל דין דבר שיל"מ. דכיון דאסורים הבכורים לזר איסור עולם. נמצא ממילא דחלוקין המה לגמרי מההיתר באיסור עולם שאין סופו להיות ניתר. והוה מין בשאינו מינו ממש משו"ז כיון דבתר חילוקן באיסור והיתר אזלינן כמ"ש הר"ן ז"ל. וא"כ מאי יועיל לן איסור מחיצות שסופו להיות ניתר בפנים שיקרא משום זה מין במינו. הלא לא עדיף משו"ז מאילו לא הי' כלל בבכורים איסור מחיצות והי' נאכל בכ"מ. מ"מ הו"ל מין בשאינו מינו עם חולין מצד איסור זרות שזה אסור וזה מותר. ומין בשאינו מינו הוא. וא"כ פשוט הוא דבטיל גם איסור מחיצות כיון דהו"ל מין בשאינו מינו מצד איסור זרות. ול"ש לומר דאחמור רבנן בזה דהו"ל כמין במינו משום דיש לו היתר בירושלים. כיון דחלוקין לגמרי באיסור זרות ולא עדיף מאילו לא הי' בבכורים איסור מחיצות כלל וטעמא דאדתאכלנו באיסור לית ליה להר"ן ז"ל:
יב)
ודאתאן עלה אתי שפיר. מאי דתלינן במשנתינו לפי' הר"מ והרע"ב ז"ל זר בכהן. ולא תלינן איסור זרות באיסור חוץ בזר גופי'. די"ל דס"ל כטעמא דהר"ן ז"ל בדבר שיל"מ משום דהו"ל כמין במינו. וא"כ ל"ש לומר דכמו דלא בטיל איסור חוץ לא בטיל נמי איסור זרות דאדרבא כיון דאסורין לזר איסורא דלעולם. הו"ל מין בשאינו מינו גמור. וממילא יבטול גם איסור מחיצות כמ"ש משא"כ לגבי כהן דליכא גבי' איסור זרות רק איסור מחיצות ולאיסור זה יש היתר ליאכל בירושלים. הו"ל לגבי' כמין במינו כמו בעלמא בדבר שיל"מ. דאין סברא כלל לומר דכיון דחלוקין הן באיסור והיתר לגבי זר ממילא שוב הו"ל מין בשאינו מינו גם לגבי כהן. כיון דעכ"פ לגבי' דהאי גברא מין במינו הוא. וא"כ הדין לגבי כהן דלא בטיל שם בכורים לענין איסור מחיצות. וממילא אמרינן כיון דשם בכורים על התערובות לגבי כהן. שוב אסור גם לזרים ולא בטיל כלל לא איסור זרות ולא איסור מחיצות. וניחא דתלינן זר בכהן. ולא איסור זרות באיסור חוץ בזר גופי', וכ"ז דלא כאחרונים שכתבו דגם הר"ן ז"ל ס"ל לטעמא דרש"י ז"ל אדתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. (ועי' בחת"ס יו"ד סי' צ"ו):
ולפ"ז נ"ל דבחתיכת חטאת שנתערבה במאה חתיכות אין שייך כלל לדון בזה דנימא דלא בטיל לגבי כהן איסור דחוץ לחומה וחוץ לקלעים משום דהו"ל דבר שיל"מ ליאכל בפנים. לטעמי' דהר"ן ז"ל בדבר שיל"מ דהו"ל כמין במינו. דהרי למאי דקיי"ל דחולין בעזרה אסור באכילה ויש שיטת הראשונים ז"ל דהוא גם איסור דאורייתא א"כ נחזי היכי מצינן למימר דחתיכת חטאת בחתיכות חולין לענין איסור דחוץ לעזרה הו"ל כמין במינו דיש לחתיכת חטאת היתר בעזרה. הרי החתיכות חולין אסורין בעזרה ומותרין בחוץ. וחתיכת חטאת אדרבה מותרת בפנים ואסורה בחוץ. ממילא הו"ל מין בשאינו מינו גמור. דחלוקין לגמרי באיסור והיתר. דבמקום שזו אסורה זו מותרת. ועי' בר"ן ז"ל נדרים (דף נ"ב ע"א) שכתב דלהכי אמרינן בביצה (דף ל"ט) דלא בטלי מים ומלח לגבי עיסה משום דהו"ל דבר שיל"מ. דהיינו ששניהם מותרין במקום שרגלי שתיהן שווין בה והו"ל מין במינו. אבל בלא"ה כיון דבמקום שזו אסורה זו מותרת הו"ל מין בשאינו מינו. ונמצא לפי"ז ממילא כיון דחלוקין הם החתיכת חטאת עם החתיכות חולין לענין מקום אכילתן דבמקום שזו אסורה זו מותרת והו"ל מין בשאינו מינו משו"ז. ממילא ל"ש לומר דלא בטיל עכ"פ איסור דחוץ לחומה כמ"ש לעיל דיש לו מתירין ליאכל בירושלים דזה אינו. דעכ"פ כיון דחלוקים הם ומין בשאינו מינו גמור הוא. ממילא בטיל לכל דבר כמין בשאינו מינו בעלמא. ועוד דחתיכת חטאת תיכף שיוצאת חוץ לקלעים נאסרה עולמית משום איסור יוצא אף אם תחזור לפנים משום קרא דובשר בשדה טריפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. וכיון דאין לה שוב היתר עולמית. שוב הו"ל מין בשאינו מינו גמור ובטיל שפיר וא"ש הש"ס דיבמות דלא קאמר דחתיכת חטאת הו"ל דבר שיל"מ לגבי כהן לענין איסור חוץ לעזרה וחוץ לחומה כמ"ש:
יד)
ובעמדי בזה נתעוררתי למ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף נ"ט ע"ב) דגם היתר באיסור בטיל עיי"ש ועו' בפמ"ג בפתי' לתערובות חקירה ב' דחקר בזה אם נתערבה חתיכה של היתר בשתי חתיכות של איסור אפשר דשייך בזה ג"כ דין ביטול מגזה"כ דאחרי רבים להטות ונתהפכה לאיסור ולוקה על כל אחת עיי"ש. וא"כ לפי"ז אם נתערבה חתיכת חטאת בחתיכות חולין כיון דהחולין אסורין בעזרה. וישנן גם שיטות שהוא איסור דאורייתא. א"כ מן הדין בטלה החתיכת חטאת ליאסר ליאכל בפנים דהו"ל היתר באיסור. וצ"ע רב בזה ואכ"מ:
טו)
ולמ"ש לחדש בזה. א"כ לכאורה בנידון שנחלקו בו התפל"מ והצ"צ ז"ל בביצת טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה שמובא בדברינו לעיל בסי' ד'. א"כ לשי' הר"ן ז"ל בטעמא דדבר שיל"מ משום דהו"ל כמין במינו. וכתבנו דהיכא דחלוקין באיסור והיתר אחר שוב הו"ל מין בשאינו מינו ובטיל גם האיסור שיל"מ. א"כ ה"נ כיון דאסורה מצד איסור טריפות ואין סופה להיות היתר כלל. שוב הו"ל מין בשאינו מינו ובטיל גם איסור נולד. ואף לטעמא שכ' רש"י ז"ל משום אדתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. בזה יש מקום למחלקותם. ובאמת צ"ע הרי לכאורה מבורר דין זה במשנה דבכורים הנ"ל, דלהר"מ ז"ל בכורים שנתערבו בחולין בירושלים אסורין אף לזרים. משום דאיסור חוץ דבר שיל"מ הוא לכהן. ולהר"ש ז"ל אמרינן להיפך דכיון דאיסור זרות לא הוי דבר שיל"מ. שוכ בטיל גם איסור חוץ גם לגבי כהנים. ולמ"ש לעיל י"ל קצת וצ"ע בזה:
טז)
ועוד העירותי בזה בביאור דברי הר"ש ז"ל שכתב דבכורים שנתערבו בחולין כיון דאיסור זרות אין לו מתירין. בטיל גם איסור מחיצות. ויפה העירני בזה כבוד ידידי הרב הגאון מ' יהושע העשיל שליט"א מרגליות אב"ד דווישנווע. דע"כ להר"ש ז"ל גם איסור מחיצות בטל דאל"כ הו"ל לאוקמי בין ברישא ובין בסיפא בנתערבו בחולין ורישא דבטלו בק"א מיירי לענין איסור זרות דאין לו מתירין וסיפא דלא בטיל מיירי לענין איסור מחיצות דיל"מ. וע"כ דבנתערבו בחולין כיון דאיסור זרות אל"מ שוב בטיל גם איסור מחיצות. וכ"פ בתפא"י שם. וכ"מ אח"כ בשו"ת שאג"א החדשות:
אכן לפ"ז צ"ע לכאורה דכמו דלהר"מ ז"ל אם נתערבו בכורים ומע"ש אמרינן כיון דאיסור מחיצות יל"מ לכהן שוב אסור גם לזרים ולבהמה. ה"נ להר"ש ז"ל דאמרינן להיפך. א"כ בנתערבו מע"ש נימא כיון דאיסור בהמה אל"מ. שוב בטיל גם איסור מחיצות. ול"ל דמיירי גם במעשר שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות. דלא משמע כן ורק בבכורים כתב כן הר"ש ז"ל. ועוד דאמאי דחקה הברייתא בב"מ (דף נ"ג ע"א לאוקמי מתני' דמעשר בטיל ברוב בשאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא. הא כיון דמיירי מתני' לענין בכורים שנתערבו בחולין כמ"ש הר"ש ז"ל דאיסור זרות אל"מ וממילא בטיל גם איסור מחיצות. א"כ בכה"ג גם מעשר בטיל משום דאיסור בהמה אל"מ. וע"כ דאין חילוק גבי מעשר בין נתערבו בחולין לנתערבו בתרומה וגם בלאו ראיות א"א כלל לומר דמיירי בנתערבו בתרומה. דאדרבא הוי היתר באיסור לגבי זרים. וא"כ צ"ע באמת אמאי לא בטיל. ושו"מ שהרגיש קצת בזה בס' בית מאיר הח' בחי' על משניות. ומפ"ז הייתי אומר דבאמת ל"ש לומר דאיסור בהמה יגרור בתרי' גם איסור אדם. וכיון דלגבי אדם הוי דבר שיל"מ לא בטיל. ומאי דאמרינן לפי' הר"מ ז"ל דאיסור בהמה נגרר אחר איסור דאדם היינו טעמא. דממילא כיון דלא בטיל לגבי אדם והוי שם מעשר על התערובות. ומעשר אסור לבהמה. וה"נ אכתי בקדושתיה קאי. דהרי צריך לאכלו בירושלים בתורת מעשר. כ"נ לכאורה ועוד צ"ע:
יז)
עוד רגע אדבר דיש לברר בזה שי' הרמב"ם ז"ל דכבר מובא לעיל בסי' ד' מ"ש הגאון רעק"א ז"ל להוכיח דינו של הצ"צ ז"ל בביצת טריפה שנולדה ביו"ט. ממ"ש הרמב"ם ז"ל דחמץ בפסח הוי דבר שיל"מ. אף דאיסור בל יראה ותשביתו ע"כ דבטיל דאל"מ. ואפ"ה איסור אכילה דיל"מ לא בטיל. וצ"ע באמת ממ"ש הרמב"ם ז"ל בבכורים דכיון דאיסור חוץ יל"מ שוב לא בטיל גם איסור זרות. וגם עיקר ספיקת הצ"צ ז"ל צ"ע ממתני' דבכורים הנ"ל וכמ"ש לעיל:
יח)
ולזאת הי' נ"ל בהכרח לחלק כמ"ש לעיל בין אם השני איסורים הם משם אחד או משתי שמות. דמאי דפשיטא ליה להצ"צ ז"ל דהאיסור טריפה דאל"מ בודאי בטיל. והאיסור נולד דיל"מ לא בטיל היינו דוקא משום דשני האיסורים המה משתי שמות. ונוכל לחלקם לומר דחד בטיל. ואידך לא בטיל. משא"כ אם שני האיסורין המה משם אחד כגון בבכורים דאיסור זרות ואיסור חוץ הוו משם אחד. וכן בחמץ פסח דאיסור ראי' ואיסור אכילה הוו משם אחד. בזה הדין נותן דאין לחלק ולומר דחד בטיל ואידך לא בטיל. וע"כ פליגי בזה הר"מ ז"ל והר"ש ז"ל הר"מ ז"ל ס"ל דאזלינן לחומרא בכה"ג וכיון דלא בטיל האיסור חוץ שיל"מ והוי על התערובות שם בכורים לענין זה. ממילא לא בטיל גם איסור זרות דהוי ג"כ משם זה. והר"ש ז"ל ס"ל דאזלינן לקולא דכיון דאיסור זרות אל"מ ובטיל. שוב בטיל גם איסור מחיצות. והא דס"ל להרמב"ם ז"ל דבחמץ בפסח מחלקינן לומר דאיסור ראיה ושהי' בטיל. ואיסור אכילה לא בטיל. היינו משום דאי נאמר דכיון דלא בטיל איסור אכילה. לא בטיל נמי איסור שהי'. נמצא ממילא דאין לו מתירין כלל גם לאיסור אכילה. דלא מצי לשהותו עד לאחר הפסח משום איסור בל יראה ותשביתו וא"כ לא נוכל לומר בזה. דכיון דלא בטיל איסור אכילה לא בטיל נמי איסור ראיה. דא"כ שוב נמצא מזה דגם איסור אכילה יבטל דאל"מ וכ"ש איסור ראיה. וממילא חזר הדין דשוב יל"מ. וממילא לא בטיל. וא"א לתפוס החבל בשני ראשין וע"כ אמרינן דכל חד תיקום אדוכתיה. דאיסור ראיה דאל"מ בטיל ואיסור אכילה דיל"מ ממילא לא בטיל וכה"ג כתב הטו"א ז"ל בחגיגה מובא לעיל בסי' א'. וא"ש: