אפיקי ים חלק א· רבי יחיאל מיכל רבינוביץ
סימן ד
בחתיכה שיש עלי' שני איסורים. האחד יש לו מתירין והשני אין לו מתירין מהו דינה לענין ביטול ושייך למס' ביצה (דף ג' ע"ב)
א)
הגרעק"א ז"ל בתשו' (סי' ס"ה) ובדו"ת מערכה ו' למס' פסחים האריך הרבה בדבר שנחלקו בו גדולי האחרונים ז"ל בחתיכה שיש עלי' שני איסורים האחד יש לו מתירים. והשני אין לו מתירין ונתערב. כגון ביצה שנולדה ביו"ט מתרנגולת טריפה. דאיסור נולד יש לו מתירין למחר ואיסור טריפה אין לו מתירין. ונתערבה באחרות. דעת התפל"מ ז"ל בסי' ק"ב דכיון דע"כ צריכים לביטול בזה מכח איסור טריפות דאין לו מתירין ממילא גם איסור יו"ט בטל אף דיש לו מתירין. ודעת הצ"צ ז"ל בסי' ס"ט דמ"מ מאי דאפשר לעשות בלא ביטול עושין. ונהי דאיסור טריפות בטיל מ"מ לגבי איסור נולד אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר עיי"ש:
ב)
ולכאורה הי' נפלא בעיני למאד. דנראה דדין זה הוא ש"ס ערוך בב"מ (דף נ"ג ע"א) דמייתי הש"ס ברייתא דמעשר שני בטיל ברובה. ובאיזה מע"ש אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה. ושנכנס לירושלים ויצא. והיינו דלית לי' תקנתא לא באכילה ולא בחילול. דאל"ה הו"ל דבר שיש לו מתירין ובאלף לא בטיל. ופריך הש"ס ושנכנס לירושלים ויצא ואמאי וליהדר ונעיילה. ופירש"י ז"ל וליעיילי' עם תערובתו ויאכלנו בירושלים. ומשני בשנטמא. ופשטות דברי הש"ס משמע לכאורה. דכיון שנטמא תו לא הוה דבר שיש לו מתירין ע"י שיכול להעלותו עם תערובתו לירושלים משום דגם בירושלים אסור הוא מכח טומאתו ואי נימא דבחתיכה שיש עלי' שני איסורים. האחד יש לו מתירין והשני אין לו מתירין. אף דבע"כ צריכים לביטול להאיסור דאין לו מתירים. מ"מ מאי דאפשר בלא ביטול אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ולא בטיל האיסור שיש לו מתירים. א"כ מאי משני הש"ס דמיירי שנטמא המעשר שני. הרי מ"מ על המעשר הזה איכא תרי איסורי לאוכלו בחוץ. משום איסור חוץ. ומשום איסור טומאה. א"כ אף דבע"כ צריכים לביטול לגבי איסור טומאה דאין לו מתירים במה שיכניס המעשר לירושלים. אבל מ"מ מ"ט בטיל איסור דחוץ למחיצות דיש לו מתירים להעלותו עם תערובתו לירושלים ולאוכלו שם. וע"כ כדעת התפל"מ ז"ל דבכה"ג בטיל גם האיסור דיש לו מתירים כיון דבע"כ צריכים לביטול להאיסור השני דאל"מ. ולהכי בטיל שפיר בכאן גם האיסור דחוץ למחיצות משום דבע"כ צריכים לביטול להאיסור דטומאה:
ג)
והי' נראה לכאורה לחלק בזה. דעד כאן לא נסתפקו האחרונים ז"ל. רק אם השני איסורים שיש על החתיכה הם משני שמות. כמו בביצת טריפה שנולדה ביו"ט דשני האיסורים אסור טריפות ואיסור נולד הם משני שמות. בזה דוקא ס"ל להצ"צ דאף דאיסור טריפות בע"כ בטיל. מ"מ איסור נולד דהוא שם איסור אחר לגמרי לא בטיל. משא"כ היכא דשני האיסורים הוו משם אחד. כמו במעשר שני שנטמא חוץ לירושלים. דשם אחד דמעשר שני גרים לשני האיסורים. איסור חוץ למחיצות ואיסור טומאה. בזה יודו כו"ע דכיון דבטיל איסור אכילה דמע"ש בטומאה שיש על התערובות. בטיל נמי ממילא איסור אכילה דמע"ש חוץ לירושלים. כיון דהכל משם אחד דמע"ש הוא. אכן ראיתי להגרעק"א ז"ל שמביא ראי' להצ"צ ז"ל מחמץ בפסח דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא בטיל מטעם דבר שיש לו מתירין דיכול להשהותו עד לאחר הפסח. והרי מאי דמותר להשהותו ולא מחייבינן לי' לשרוף הכל מיד משום איסור דבל יראה ותשביתו. וע"כ דאיסור דב"י כיון דאין לו מתירין בטיל, הרי דאף דיש על תערובות זה שני איסורים. איסור אכילת חמץ דיש לו מתירין. ואיסור בל יראה ותשביתו דאין לו מתירין. ואף דאיסור דאין לו מתירין בטיל מ"מ האיסור דיש לו מתירין לא בטיל ואמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר עיי"ש. ולפי"ז יהי' מוכרח דגם היכא ששני האיסורים הוו משם אחד. כמו בחמץ דאיסור אכילה ואיסור שהי' הוו משם אחד דחמץ. מ"מ לא אמרינן דבגררא דאיסור דאין לו מתירין. יבטל גם האיסור השני שיל"מ אף שהוא משם אחד. וא"כ הדר תקשי לן מש"ס דב"מ הנ"ל דמ"ט לא אמרינן כן גם במע"ש שנטמא בחוץ ונתערב. דאיסור טומאה בטיל ואיסור מחיצות לא בטיל:
ד)
שבתי וראיתי דיש לומר דאין מהש"ס דב"מ שום ראי' לדין זה. דמצאתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעש"ש ה"א שכתב. האוכל מע"ש בטומאה לוקה שנאמר ול"ב ממנו בטמא. בין שהמעשר טמא והאוכל טהור. בין שהמעשר טהור והאוכל טמא. והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה. שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו. וע"ש בכ"מ טעמי' של הרמב"ם ז"ל בזה, ולקמן נדבר מזה בס"ד. א"כ כיון דעכ"פ מבואר דאיסור אכילת מעשר שני בטומאה אינו אלא בירושלים. א"כ ליכא ראי' מש"ס דב"מ. דנמצא דעל התערובות זה שנתערב בו מע"ש שנטמא חוץ לירושלים. אין עלי' רק איסור מחיצות עתה כשהוא בחוץ. ואיסור טומאה ליכא. וכשיעלהו לירושלים אז לא יהי' איסור מחיצות. ויבוא במקומו איסור טומאה. ואין זה שייכות כלל לדיני' דהצ"צ ז"ל דבכאן לא הוו על התערובות שני איסורים כלל. דחוץ לירושלים איכא איסור חוץ וליכא איסור טומאה ובירושלים איכא איסור טומאה וליכא איסור חוץ. והטעם דלא הוי דבר שיש לו מתירין להעלותו לפנים. משום דלא נרויח בזה. ומה לי איסור חוץ ומה לי איסור טומאה. ול"ש עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. וא"ש:
ה)
וזה לי רבות בשנים שחקרתי בדין זה. אם יש לו מתירין להאיסור שיש עתה על החתיכה שנתערבה אך בזה האופן דכשיהי' היתר לאיסור זה. יחול על זו החתיכה איסור אחר. אם מקרי בכה"ג דבר שיש לו מתירין לענין ביטול. וכגונא דמעשר שני טמא בחוץ כמ"ש. ואמרתי לפשוט מדברי הרא"ש ז"ל בפי' לנדרים (דף נ"ט ע"א) בהא דפריך בש"ס שם והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ובטיל ברוב. ור"ל דלא הוי דבר שיש לו מתירין. וכ' הרא"ש ז"ל אע"ג דאי מתשיל עלה הדרא לטבלה מ"מ מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה. הרי דמבואר בדברי' דבכה"ג הו"ל דבר שיש לו מתירין. ואף דמש"ס עצמו אין ראי' לזה. די"ל דכוונת הש"ס דהו"ל דבר שיש לו מתירין משום דבידו למתשל עלה ואי דהדרא לטבלא. הרי יוכל אח"כ להפריש ע"ז ממקום אחר. וכמו דטבל עצמו הו"ל דבר שיל"מ מהאי טעמא משום דבידו להפריש ע"ז ממק"א וכמבואר (בדף נ"ז שם). אבל מדברי הרא"ש ז"ל שכתב דהטעם משום דמכלל תרומה יצאה ע"י שאלה. הרי מבואר דמשום זה לחוד הו"ל תרומה דבר שיל"מ משום דעכ"פ לאיסור זה שאנו דנים עלי' לבטלו יש לו מתירין. ואח"כ מצאתי שכ"כ בשו"ת שאג"א החדשות ג"כ מהכרח דברי הרא"ש ז"ל. א"כ לפ"ז לא יעלה לנו ארוכה במה שהעלינו לתרץ דברי הש"ס דב"מ דטעמא דמעשר שני טמא בחוץ אין לו מתירין בהעלאה לפנים משום דבפנים יחול עליו איסור טומאה. ולדברי הרא"ש ז"ל גם בכה"ג הו"ל דשיל"מ:
ו)
ורב אחד העירני בזה. די"ל דטעמי' דהרא"ש ז"ל שכתב דאע"ג דהדרא לטיבלה ע"י שאלה מ"מ כיון דמכלל תרומה יצאה הו"ל דבר שיל"מ. משום דמצינו ביומא (דף פ"ג ע"א] מחלוקת דתנאי במסוכן שצריך להאכילו ויש לפנינו טבל ותרומה. דת"ק ס"ל שם דמאכילין אותו טבל שהוא קל לגבי תרומה. ובן תימא ס"ל דמאכילין תרומה דס"ל דתרומה קל לגבי טבל. וקיי"ל כת"ק וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מאכא"ס עי"ש. א"כ כיון דטבל איסורו קל לגבי תרומה. להכי ס"ל להרא"ש ז"ל דמאיסור חמור לאיסור קל הו"ל דבר שיל"מ. משא"כ היכא דאיסורין שווים אין שום סברא דיהי' בכה"ג דין דדבר שיל"מ. ושוב מצאתי שכ"כ בס' זכר ישעי' להסביר דברי הרא"ש ז"ל:
אמנם אכתי יקשה דברי הש"ס דב"מ. דנ"ל דלשי' הרמב"ם ז"ל דלאו דמעשר שני בטומאה אינו אלא בירושלים. א"כ בוודאי איסור טומאה מקרי איסור קל לגבי איסור חוץ. דהרי איסור טומאה הותר מכללו חוץ לירושלים. ואיסור מחיצות לא הותר מכללו ובכל מקום שהוא שייך דהיינו חוץ מירושלים אסור. א"כ אם מתרומה לטבל מקרי יש לו מתירין דהוי מחמור לקל. בוודאי מאיסור מחיצות לאיסור טומאה מקרי ישל"מ. ומטעם זה אינו גם מה שהי' נ"ל לכאורה לומר. דלהכי לא הוי המעשר שני טמא בחוץ דבר שיל"מ להעלותו עם תערובתו בירושלים משום דלמ"ש הרמב"ם ז"ל דאיסור טומאה אינו רק בפנים. א"כ אם יעלהו לפנים לא יוכל לאכול התערובות שם משום דשם ג"כ לא בטיל דהו"ל דבר שיל"מ לאוכלו בחוץ. דכמו דמאיסור חוץ לאיסור טומאה הו"ל דשיל"מ. כן נמי מאיסור טומאה לאיסור חוץ ג"כ הו"ל ישל"מ. וא"כ ממילא נמצא דאין לו מתירין כלל. דזיל הכא קמדחי לי' וזיל הכא קמדחי לי'. משא"כ בתרומה אם ישאל עלי' והדרא לטבלא. באמת יש לו היתר אח"כ לאכילה ע"י הפרשה. אכן למ"ש דאיסור טומאה הוי קל לגבי איסור חוץ א"כ שפיר ישל"מ גם במע"ש ע"י שיעלהו לפנים והוי מחמור לקל ושייך עד שתאכלנו באיסור חמור תאכלנו באיסור קל. אבל כשיהי' בפנים לא נאמר דישל"מ להוציאו לחוץ דהוי שוב מקל לחמור דאיסור חוץ חמיר:
ז)
אמנם מלבד דעיקר הדבר תמוה וקשה מצד הסברא לומר דמאיסור לאיסור מקרי דבר שיש לו מתירין אף מאיסור חמור לקל כיון דעכ"פ שניהם דאורייתא עוד קשה לי למאי דקיי"ל דטבל אוסר בכ"ש משום דהו"ל דבר שיל"מ. ועי' בתוס' בע"ז (דף ע"ג ע"ב) שכתבו דהא דאמר הש"ס התם דהטעם הוא משום דכהיתירו כך איסורו משום דלא סגי בטעמא דדבר שיל"מ רק אם הבעלים בכאן ויכולין להפריש. משא"כ אם אינם בעיר אז לא הוי דבר שיל"מ ולהכי צריך לטעמא דכהיתירו כך איסורו. וע"ש בר"ן ז"ל שהוסיף עוד דטעמא דדבר שיל"מ לא סגי רק כשיש לו להפריש ממקום אחר ע"ז התערובות לפי חשבון. משא"כ אם אין לו להפריש ממק"א תו לא הו"ל דבר שיל"מ דמיני' ובי' א"א להפריש ע"ש. א"כ כיון דטבל לא בטיל עכ"פ. א"כ באמת יקשה על ס"ד דש"ס דתרומה יהי' דבר שיל"מ משום דאפשר בשאלה. אף אם נאמר דמאיסור לאיסור ובפרט מחמור לקל הוי דבר שיל"מ מ"מ כ"ז אם כשיבוא ההיתר יוכל לאכול התערובות אבל כאן ע"י ההיתר דהיינו השאלה יהי' הדרא לטיבלה. א"כ ממילא יאסור הטבל בכ"ש. וא"כ נמצא דלא יהי' לו היתר אכילה כלל. ובודאי לא שייך בכה"ג כלל דינא דדשיל"מ וא"כ קשה דאיך יהי' תרומה דבר שיל"מ:
ואם נאמר דכוונת הש"ס משום דאי הדרא לטיבלה יש לו היתר להפריש ע"ז ממקום אחר. א"כ כיון דבע"כ צריך לומר כן דע"ז סמיך הש"ס ל"ל להרא"ש ז"ל לומר משום דמכלל תרומה יצאה ע"י שאלה. ממ"נ אם מיירי בגונא דיהי' לו עצה להפריש ממק"א. א"כ בלא"ה דבר שיל"מ הוא דישאל על התרומה ואח"כ יפריש על הטבל ממק"א ואם באופן דאין לו עצה להפריש ממק"א א"כ בודאי לאו דבר שיל"מ הוא דלא יבוא להיתר אכילה כלל דטבל אוסר בכ"ש. ואפי' באופן דלאו דבר שיל"מ כמ"ש תוס' ור"ן ז"ל. ובהכרח צ"ל דגם כוונת הרא"ש ז"ל שכתב דמכלל תרומה יצאה ע"י שאלה. ר"ל דכ"ז שהיא תרומה אין עצה לאכלה אם לא ע"י ביטול אבל כשיצאה מכלל תרומה ע"י שאלה אף דהדרא לטיבלה מ"מ יש לו עצה להפריש ממק"א וא"כ לפי"ז קמה וגם נצבה סברתנו דלעיל דמאיסור לאיסור לא הוי דבר שיל"מ אף מחמור לקל. וניחא דברי הש"ס דב"מ הנ"ל:
וצ"ע לי בש"ס דנדרים דלמ"ש דע"כ כונת הש"ס דתרומה יהי' דבר שיל"מ הוא באופן דיש לו להפריש ממק"א א"כ מאי פריך שם ע"ז ממתני' דתרומות דמוכח דלא הוי דבר שיל"מ דילמא מיירי באופן דאין לו להפריש ממק"א כמ"ש הר"ן ז"ל בע"ז דבכה"ג לא הוי טבל דבר שיל"מ. ומ"מ אוסר בכ"ש משום טעמא דכהיתירו כך איסורו. וא"כ לא שייך דיה' התרומה דבר שיל"מ ע"י שאלה. כיון דהדרא לטיבלה ואוסר אז בכ"ש ולא יבוא לידי היתר אכילה. וצ"ע ואינו בידי עתה ס' שאג"א החדשות לעי' בו מה שהאריך בסוגיא דנדרים ובדברי הרא"ש ז"ל. ועוק"ל דמאי פריך הש"ס מהא דתרומה בטילה לימא דמיירי דאין הבעלים כאן ואין מי שישאל וכמ"ש תוס' בטבל. אכן למ"ש בחת"ס בטבל שם דלמסקנא אף אם אין הבעלים כאן לא בטיל דלא פלוג אפשר לישב קצת:
ח)
איברא דאכתי צ"ע למ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממע"ש דאף דאין לוקין על מע"ש בטומאה אלא בירושלים. מ"מ גם אם אכלו בחוץ לוקין אותו מכת מרדות. הרי דאיסורא דרבנן מיהו איכא משום טומאה גם בחוץ. א"כ אכתי קשה מ"ט בטיל המע"ש שנטמא ונתערב בחוץ. הלא עתה בחוץ יש עליו. תרי איסורי איסור חוץ דאורייתא ואיסור טומאה מדרבנן. ובפנים לא יהי' עליו רק איסור טומאה בלאו. ונרויח האיסור דרבנן. א"כ אכתי הו"ל דבר שיל"מ שיאכל התערובות בפנים. ועוד דנ"ל דאפי' למ"ש הצ"צ ז"ל דאם איסור אחד אין לו מתירין ובע"כ צריך לביטול. שוב גם האיסור דיש לו מתירין בטיל. מ"מ כ"ז בששניהם דאורייתא. אבל הכא האיסור דאין לו מתירין הוא איסור דרבנן דהיינו איסור טומאה בחוץ והאיסור דיש לו מתירין הוא דאורייתא דהיינו איסור מחצות אין סברא שהאיסור דרבנן יגרור גם האיסור דאורייתא בתרי'. וזה אפשר ליישב למ"ש. דאדרבה כיון דבפנים יהי' עליו איסור טומאה מדאורייתא נמצא דהדאורייתא שיש עליו עתה אין לו מתירין דלא ירויח רק הדרבנן. אבל מ"מ זהו קשה כיון דעכ"פ נרויח במה שיאכל בפנים דלא יהי' רק חד איסור דאורייתא. ועתה יש גם איסור דרבנן. א"כ לכאורה שפיר הו"ל דבר שיל"מ:
ולכאורה הי' אפשר עוד לומר דבתי' הש"ס שנטמא. ר"ל דלא מיירי כאן כלל לבטל איסור דחוץ לירושלים. דאיסור זה לא בטיל באמת דהו"ל דבר שיל"מ להעלותו בפנים. ורק דזה דאמרינן בברייתא דמע"ש בטיל ברובא. מיירי רק לענין ביטול איסור טומאה. ומיירי גם בנתערב בפנים. דלא מיירי כלל לענין לאו דחוץ. דבאמת לא בטיל דיש לו מתירין. ואפי' אם נתערב בחוץ ונטמא מ"מ נצריכנו להעלות כל התערובות לפנים. דלא יאכל ע"י ביטול רק איסור טומאה דאין לו מתירין ולא איסור מחיצות דיל"מ. וכדעת הצ"צ ז"ל דכל מה דאפשר בלא ביטול עושין והא דקתני בברייתא ושנכנס לירושלים ויצא דמשמע דמיירי מאיסור מחיצות. בלא"ה כתבו שם תוס' ז"ל דהו"מ למיפרך מאי אריא יצא אפי' לא יצא נמי כדפריך לבסוף ועדיין דוחק קצת:
ט)
עוד הי' אפ"ל לכאורה. דלא שייך לומר דנצריכנו להעלות בפנים ולאכול שם בביטול איסור טומאה דכיון דאיסור טומאה מדאורייתא לא יחול אתערובות רק ע"י שיעלהו לפנים ובע"כ יאכלנו שם בביטול איסור זה אפשר דיש בזה איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה דלביטול איסור מחיצות לא גרם בעצמו דהרי ממילא נתערב. משא"כ לביטול איסור טומאה הרי יגרום בעצמו ע"י העלאתו אפשר דשייך דינא דאין מבטלין איסור בזה אולם לאחר העיון ז"א. דהרי באמת מדאורייתא כבר בטיל המע"ש ומותר לאוכלו בחוץ. ודבר שיש לו מתירין הוא רק מדרבנן. א"כ לענין איסור טומאה מדאורייתא שיהי' ע"י העלתו בפנים לא שייך דהוא גרם ועשה הביטול בידים. דאף דיאכל התערובות בביטול איסור זה בפנים. מ"מ הביטול לא עשה בידים דהרי כשנתערב מאלי' בחוץ. כבר חלף הלך לו האיסור דאורייתא ואינו בעולם כלל. ולענין האיסור דרבנן הרי גם בחוץ איכא עכ"פ איסור טומאה מדרבנן. ואין כאן מקום כלל לדינא דאין מבטלין איסור. ודו"ק:
י)
והעיקר נ"ל בזה עפ"י מאי דנ"ל לחדש. דבמעשר שני טמא בחוץ מלבד דליכא איסור טומאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. גם איסור מחיצות ליכא. וחילא דידי מש"ס דמכות (די"ט ע"ב) א"ר אסי אר"י מע"ש מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה. מ"ט אמר קרא כ"א לפני ה"א תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך. כל היכא בי' כ"א לפני ה"א תאכלנו קרינן בי' לא תוכל לאכול בשעריך וכל היכא דלא קרינן בי' כ"א לפני וגו' לא קרינן בי' ל"ת לאכול וגו'. וא"כ כיון דגם במע"ש טהור אינו חייב משום איסור מחיצות רק עד שיראה פני החומה דנוכל לקרות בו כ"א לפני ה"א תאכלנו וא"כ במע"ש טמא דגם אם נכנס לפנים לא שייך בי' אכילה ולא קרינן בי' לפני ה"א תאכלנו. גם אם יצא לא קרינן בי' ל"ת לאכול בשעריך דל"ש לומר דראיית פני החומה יגרום איסור מחיצות במע"ש טמא דאדרבה בפנים איכא עליו לאו דלא בערתי בטמא:
ואף שכתבו בתוס' ז"ל שם דגם קודם שנכנס מע"ש לירושלים אף דלאו ליכא. מ"מ איכא איסור עשה דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדי' לא וכ"כ הכ"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל פ"ב ממע"ש ה"ו. נראה דאיסור עשה זה ל"ש רק בטהור קודם שנכנס דבי' איירי קרא כדכתיב כי ירחק ממך וגו'. ואף דגם מע"ש טמא כתיב בהאי קרא. דהרי דרשינן מיני' דמע"ש טמא פודין אותו אפי' בירושלים. דכתיב לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה. אכן לענין מע"ש טמא לא איירי קרא רק בירושלים ובתרתי קמשתעי קרא. במע"ש טהור בריחוק מקום או בטמא בקירוב מקום. כמ"ש רש"י ז"ל שם ד"ה ואין שאת עיי"ש. ואדרבה בא הכתוב ליתן היתר למע"ש טמא לפדותו אפי' בירושלים דלא כטהור שאינו נפדה בקירוב מקום ואין לנו איסור מקרא זה למע"ש טמא בחוץ. ויוכל היות דאין עליו בחוץ שום איסור לא איסור מחיצות ולא איסור טומאה. ומה שהכריחו תוס' ז"ל דע"כ איכא איסור במע"ש קודם שנכנס דאל"כ למה הוזקק לעולם לפדות מע"ש בחוץ. אינו הכרח רק למע"ש טהור דבי' איירי קרא והצריכו פדיי' בחוץ. אבל בטמא בחוץ לא מצינו פדיי' בקרא:
יא)
ונ"ל עוד ראי' לזה. מש"ס דמכות שם דפריך שם אמתני' דחשיב בכלל הלוקין אוכל מע"ש חוץ לחומה והא תנינא חדא זימנא מע"ש והקדש שלא נפדו. אמר ר"י בר חנינא סיפא במע"ש טהור וגברא טהור וקאכיל לי' חוץ לחומה. רישא במע"ש טמא וגברא טמא וקאכיל לי' בירושלים. ובתוס' ז"ל כתבו דהא דאמר רישא במע"ש טמא וגברא טמא. או או קאמר דבחדא מינייהו לקי. ובמנח"ח מצוה תר"ט כתב דמקורו של הרמב"ם ז"ל דאין לוקין אלאו דטומאה אלא בירושלים. הוא מש"ס דילן דקאמר רישא במע"ש טמא וגברא טמא וקאכיל לי' בירושלים הרי דדוקא בירושלים לוקה אטומאה לפי"ז נ"ל דמוכח גם דין זה דאיסור חוץ ג"כ ליכא בטמא. דאל"כ יקשה אמאי דחיק לומר סיפא במע"ש טהור וגברא טהור וקאכיל לי' חוץ לחומה. כיון דאיסור טומאה ליכא בחוץ. א"כ אף אם מיירי במע"ש טמא בסיפא כמו ברישא מ"מ כיון דאכיל לי' בחוץ ליכא איסור טומאה רק איסור חוץ. ודוחק גדול לומר דכ"ז לאו דוקא. וע"כ כמ"ש דבמע"ש טמא ליכא לאו דחוץ ג"כ. ולזה מוכרח לומר דסיפא מיירי בטהור ואיכא איסור חוץ. ואף דהא דאמר דסיפא מיירי גם בגברא טהור לאו דוקא הוא ע"כ. דאפי' למאי שחדשנו דבטמא ליכא איסור חוץ משום דלא קרינן בי' לפני ה"א תאכלנו מ"מ לא שייך זה רק במעשר טמא. אבל אם המעשר טהור אף דגברא טמא. מ"מ קרינן בי' שפיר לפני ה"א תאכלנו במעשר גופי' וגם בהאי גברא לכשיטהר וא"כ בודאי איכא בי' איסור חוץ. אך למ"ש דהא דאמר סיפא במע"ש טהור דוקא הוא. תו אפ"ל דהא דאמר וגברא טהור לאו דוקא. רק איידי דאמר במע"ש טהור אמר נמי וגברא טהור:
יב)
והאיר ד' את עיני ומצאתי בירושלמי פ"ב דמע"ש ה"א דאי' אמר רבי יוסי בן חנינא אין לוקין חוץ לחומה אלא על מע"ש טהור שנכנס לירושלים ויצא. וכתב הפ"מ ז"ל דהא דנקט טהור משום דכשנטמא א"צ להוציאו דיכול לפדותו אפי' בירושלים ומסתמא להטהור הוא מוציא עיי"ש והוא דוחק גדול. אמנם הוא אשר אמרתי דלאו דחוץ אינו בטמא ואין לוקין אלא על טהור שנכנס ויצא ולא על טמא. משום דלא קרינן בי' לפני ה"א תאכלנו וחד טעמא הוא עם מאי דבעינן ראיית פני החומה ולהכי כללן ריב"ח בהלכה אחת. דמה"ט דאין לוקין בטהור קודם שנכנס. אין לוקין גם בטמא אף לבתר שנכנס. ואפשר דהוא ריב"ח עצמו דמשני מתני' בש"ס דילן דקאמר סיפא במע"ש טהור ואזיל לשיטתי' בזה וא"ש בעזהי"ת. ושו"מ שהרגיש בזה בתוס' הרי"ד לקמן בפ"ג ה"ה עיי"ש אבל לא ביאר הטעם בזה:
יג)
אחרי כתבי כ"ז השגתי ספר ערוך לנר על מס' מכות. וראיתי שהרגיש בראייתי הנ"ל מהא דאמר סיפא במע"ש טהור וגברא טהור. דאין בטמא לאו דחוץ. אכן מדברי' שם משמע להדיא דגם במע"ש טהור רק גברא טמא ליכא איסור חוץ. ולמ"ש דהטעם משום דלא קרינן בי' לפני ה"א תאכלנו. א"כ ל"ש זה דוקא אם המע"ש עצמו טמא ולא אם הוא טהור דקרינן בי' שפיר לפני ה"א תאכלנו וכמ"ש לעיל:
יד)
עכ"פ כיון שזכינו לזה דבמע"ש טמא ליכא איסור מדאורייתא כלל בחוץ לא מצד טומאה ולא מצד חוץ. א"כ בפשטות ניחא סוגיא דב"מ דנ"ג הנ"ל דכוונת הש"ס שנטמא המע"ש עוד קודם שנכנס ולא קלטוהו מחיצות ואח"כ יצא ונתערב דאין עליו בחוץ רק איסור מדרבנן ואין לו מתירין להעלותו בפנים. דבפנים יהי' עליו איסור דאורייתא מצד הטומאה. ואין ראי' מכאן לדינא בענין חתיכה שיש עלי' ב' איסורים וא"ש. ונרויח גם לתרץ קושי' תוס' ז"ל שהקשו שם בד"ה מאי אריא יצא. דמעיקרא כדשני שנטמא הו"ל למיפרך מאי אריא יצא אפי' לא יצא נמי ולמ"ש א"ש דאם נתערב מע"ש טמא זה בפנים הו"ל דבר שיל"מ דבחוץ ליכא עליו איסור דאורייתא. ולא בטיל ברוב דיוציאנו לחוץ ויאכל בלא ביטול. וע"כ אמר שנכנס ויצא. דהשתא תו אין לו מתירין להעלותו בפנים וכמ"ש. אפס ז"א דאכתי קשה ל"ל שנכנס ויצא אפי' עוד לא נכנס איכא איסור טומאה. ועוד משכח"ל בטמא שנטמא בפנים בתר שנכנס דבשעה שנכנס טהור הי' וקלטוהו מחיצות דקרינן בי' אז לפני ה"א תאכלנו. ואח"כ שנטמא ונתערב תו אין לו מתירין דבחוץ איכא לאו בכה"ג: