אור ברסלב
אפוד בד על הגדה של פסח מגיד › פסח מצה ומרור

אפוד בד על הגדה של פסח· רבי בנימין דוד רבינוביץ

מגיד · פסח מצה ומרור

דיינו

פסקה א

ר' גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלין כו' מצה שהיו כו' מרור זה כו'. מעלת סיפור ההגדה זוה"ק פ' בא, בההיא סיפורא כניש קוב"ה לכל פמליא דיליה וא"ל זילו ושמעו סיפורא דשבחא דישראל דקא חזאן ברזא דפורקנא דמאריהון כדין אתיין כל פמליא דלעילא ואודאן ליה לקוב"ה על כל ניסין וגבורן ואודן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא דחדאן בחדוה דפוקנא כדין אתוסף חילא וגבורתא לעילא וישראל בההוא סיפורא יהבין חילא למאריהון וכל עלמין דחלין מקמי קוב"ה. מזה נראה כמה מחוייבים אנחנו לאמור ההגדה במתון בנעימה ולא כד ניים ושכיב והוא תעולתה עצום למען יוסיף ה' רבות מופתיו בגלות החיל הזה, ועל דרך ד' צריכין להודות, ר"ל זולת החיוב צריכין להודות להחזיק לו טובה על כל אשר גמלם לבל יהיו ח"ו כפויי טובה. וכן אנו מחכים להיעוד כימי צאתם מא"מ כו' לפיכך אנו חייבים להודות לו. וזה בדרך צחות והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, ר"ל עי"ז תזכה לאמור עוד הגדות מרובות. עוד י"ל ביום ההוא לאמר, ר"ל כי זולת ההגדה וסיפור יצ"מ ירגיל בפי בנו ביום ההוא לאמר, שיזכור גם עצם היום הזה אשר בו יתפרסם הנס בעצם, הן מצד שעדיין לא נשלם הזמן ת' שנה, והן מצד אשר גם אל הגוי אשר יעבודו דן אנכי, והיה אז זמן דין, לא היו כדאים להנצל לפי מעשיהם מרוב הקטוגריא הנמצאה אז מהבאים להתיצב על ה', וזה והגדת לבנך ביום ההוא, שיזכרו ענין היום למען דעת צדקות ה':

ובזה יש לבאר דלכאורה מצה זכר לחירות, ומרור זכר לעבדות, ע"ד מצה על שום מה כו' מרור על שום מה כו', וא"כ מדוע תחלה אנו אוכלין מצה ואח"כ מרור חילוף הדברים היה רואי. והתשובה בזה ע"ד (קהלת) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שר"ל ביום טובה היה שמח, וכדי להגדיל השמחה ביותר, ביום רעה ראה, ר"ל תזכור ימי הרעה, משא"כ אם תזכור תחלה ימי רעה ימשך תוגה ודאגה והגם שתזכור אח"כ ימי השמחה לא תהיה בשלימות. לזה מצה תחלה על החסד שעשה עמנו ואח"כ מרור כו', וזה והגדת לבניך כו' בעבור זה, ר"ל שתהיה ההגדה בשמחה ובחכמה, בהגדת החסד תחלה כדי לאמר יתר הסיפור בכל הקורות אותם. ולפרש כוונתו אמר בעבור זה לא אמרתי כו', ר"ל פי סדר שהזהרתיך מצה תחילה ואח"כ מרור לפיהן תהיה סדר הסיפור לבנך, שלא תזכור לו כל הצרות והמירור כאשר היה בשלימות, רק כל דהו, ולעשות עיקר תחילה בזכרון הגאולה החסד והרחמים כדי לאמור אחריו כל הקורות אותם. והנה ד' בחינות צריך כל איש ישראל להשיג לשלימותו. א') עיקר השלימות לרחק המגונה המזיק לנפש. ב') לקרב המועיל בשקידה וזריזות. ג') להאמין בהשגחת הבורא ית' הן הטוב והן הרע ח"ו, שהכל הוא בהשגחה מכוונת ממנו ית' ובלעדו אין מעשה אשר יעשה להרע או להטיב. ד') להאמין שגם הרעות והצרות אשר יפקוד ה' עליון, הכל הוא לכוונת הטוב, אם מירוק עון, או בדרך נסיון, וע"ד ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ונמשך מזה ואח"כ יצאו ברכוש גדול. אלו הד' המה יסודי דתנו, ואבותינו במצרים הושלמו בד' אלו. ולרמז ע"ז באו אלו הד' מצות אשר עשו בצאתם ממצרים. השבתת שאור, אכילת מצה, פסח, מרור. השבתת שאור על הרחקת המגונה הנמשל לשאור, ע"ד שאור שבעיסה מעכב. אכילת מצה רמז על קריבות המועיל בשקידה וזריזות, ע"ד ושמרתם את המצות א"ת מצות אלא מצוות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. אכילת פסח לעל אמונת ההשגחה הן לטוב הן לרע אשר האמינו בו כי פסח ה' על בתי בנ"י בנגפו אל מצרים ואת בתינו הציל, אכילת מרור רמז אשר גם המרירות היה בפיהם כדבש למתוק לאשר האמינו הטוב הכרוך בעברו. ע"ד עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו, וימררו את חייהם כו' אח"כ ויצאו ברכוש גדול, ועי"ז היו מוכנים לקבל שפע הגאולה, ונודע כי השפעות עליונות ישמרו העת אשר נפתח מקורם, ע"ד והימים האלה נזכרים ונעשים להיותם משמרת לדורות בכל תקופות השנה. ע"ד משל, בפסח מתעוררים השפעת הק' אשר נפתח מקורה בעת צאתם ממצרים, בשבועות ההשפעה שנפתח בעת מעמד הק', וכן בכל מועד וחנוכה ופורים. וזה זה היום עשה ה' לנו נסים לפתוח ארובות שמים להשפיע עלינו מטובו, נגילה ונשמחה בו. כי נכון היום להשפיע גם עלינו מטובו ביום הזה בכל שנה ושנה, אם אך נהיה נכונים לקבל ההשפעה, היינו כאשר נקדש א"ע בעשיית ד' דברים אלו, היינו השבתת שאור וחמץ, ומצה ומרור, בכוונה רצויה, היינו השבתת שאור להתרחק מהמגונה שלא יראה ולא ימצא בגבולנו כל ז' ימי החג, ואז רגלי חסידיו ישמור ויושפע עלינו לקדש ולטהר לבבנו אליו ית'. וזה רמזו הקדושים מי שנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח שלא יחטא כל השנה. אין כוונתו דווקא על חמץ השפוט, רק גם כוונתו לדברינו מי שנזהר להרחיק המגונה כל ימי המועד הזה ימשוך עליו סיוע לשמרו מהחטא כל השנה, וכמו כן אכילת מצה המקיימו בכוונה רצויה בכוונה ממשיך עליו שפע קדושה לקרבו אל המועיל. עד שיבא אל הק' פנימה. ע"ד אדם מקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מעט, הרבה, וכן ע"י עשיית ק"פ. ובזה"ז שאנו עוסקים בהלכותיו ממשיכים עלינו סיוע להאמין בהשגחתו ית'. אשר עיניו פקוחות על דרכי בנ"א, המרומז במצוה זו כנ"ל. נגוף ורפא. וע"י מצות מרור ממשיכין להאמין שכל דרכיו ית' להכנת הטוב. וע"ד הלל שמע קול צוחה אמר מובטחני שאין זה בתוך ביתי, שהם מקבלים הכל לטובה. וע"י השגת אלו הענינים נהיה נכונים ליום הששי בסיון לקבל ההשפעות המיוחדות ליום המקודש הזה. מעתה אנחנו רואים אשר קדושת המועדים מקושרים אלה באלה. וזה תשובה לבן החכם אשר שאל מה נשתנה הנס הזה אשר בו רבו פרטי צווים. ואמרת לבנך אם היה הנס רק במקומם ושעתם, היה צודק שאלתך כי היה די באחת, אבל לפי הנ"ל שהנסים הללו נמשכים מדור לדור, ע"כ בכל תקופות מחוייבים לעשות כל הפרטים הללו כאשר עשו אבותינו לקדש א"ע בד' מצות אלו פסח מצה מרור השבתת שאור. אשר כל אחת היא ענין ומצוה בפ"ע להמשיך השפע השייך למצוה זו מהשפעת ד' ענינים אשר אמרנו, אולי עי"ז יהיה ה' אתנו להשפיע עלינו קדושת הארבעתן יחד, ועי"ז נזכה לקבל שפע בחג העצרת הבא אחריו. אך בעל ההגדה אומר ברמז אף אתה אמור לו כו' אין מפטירין כו', כדי שיהא נמשך טעם הפסח ולא יופסק, לרמז שהנסים וההשפעות אשר נאצלו מאז הם נמשכים מדור דור ואינם נפקים, ע"ד הוא הלילה הזה שמורים לכל בנ"י לדורותם, לא כאשר דמה השואל הבן חכם, שלא נאצלו רק במקום ושעתם, כ"א שמורים בכל דור ודור. וזה שאמר רבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו. ר"ל שהמעשה לחוד אינו מועיל רק שיזכור על כל פרט ופרט ענין הרמוז בו, להמשיך עליו ההשפעה שלעומתו.

פסקה ב

ואמר ופסח שהיו ואבותינו אוכלים כי הפסח היה מרמז על טובות גלוים, להאמין שבהשגחתו יתברך היו נאצלים עלינו לא על ידי מלאך כנזכר לעיל. מצה מרמז על טובות הלוטים בשמלה מגוללה ברעות הזמן. להאמין שגם הם חסדי ה'. והטוב כרוך בעקבם. ולזה בזמן שהיינו שרויים באה"ק ונר ה' על ראשינו, בחסדים גלוים ונראים, היה הציוי לעשות הפסח בפועל, לא כן עתה אשר חשך בעדנו אורה עיר הק' חרבה והר הבית לבמות יער ולא נשאר רק חסדים צפונים, ע"כ לא נצטוינו רק להזכיר לבד. וז"ש פסח שהיו אבותינו כו', ע"ש שפסח כו', חסדים גלוים, אולם מצה זו שאנו אוכלים לרמז על זריזות המעולה לכתך אחרי במדבר לכך מצוה גם עלינו בפועל בכדי שנזדרז גם אנחנו ללכת אחרי ה'. וכן מרור זה, וכנגדם הם ד' לשונות של גאולה וד' כוסות כוס ישועה על כל ענין:

פסקה ד

מצה זו כו'. ע"ש שלא הספיק כו', ר"ל הוא דמיון שאף גם בכל הכנותיהם וד' מצות שהיו בידם, לא הספיקו שיהיו ראוים להגאל עד שנגלה עליהם הקב"ה בעצמו בלי שום אתערותא דלתתא וגאלם:

פסקה ו

מרור זה כו'. ר"ל למה אנו נוטלין למרור עשב שתחילתו רך וסופו קשה דווקא ולא מרירתא דמרירין טפי (עפ"ד הח"צ ז"ל, כי עיקר המצוה הוא שאלאטי"ן תחלתו מתוק וסופו מר, ר"ל שהפי' הוא תחלתו ר"ל בתחלת גידולו כשהוא עדיין קטן, וסופו מר כשהוא גדול יותר מדי, ר"ל כשנשלם גדילת העלין ובאים לידי יובש ואז אותן העלין הם מרים. ועיין בירושלמי (פסחים פ' כל שעה) וז"ל חזרת התיבון והרי חזרת מתוק כל עצמו. ואמר ר' חייא כל עצמו אימתיליכון לחזרת מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר, כך עשו לאבותינו במצאים, בתחלה הושב את אביך ואת אחיך במיטב הארץ ואח"כ וימרר את חייהם). וזה שהשיב ע"ש שמררו חיי אבותינו במצרים, ר"ל בסוף ולא בגושן. וזה כל עבודתם כו' בפרך, תחלתו בגושן היה רך וסופו במצרים קשה:

א"י מצה זו שאנו אוכלים על שום מה כו' לא עשו להם. והנה לפי פשוטו משמע דלהכי אפו מצות משום דלא היה להם פנאי להתחמץ כי גורשו ממצרים. ולכאורה יקשה הלא בלא"ה היו מצווים על איסור חמץ בבל יראה ביום ט"ו (פסחים צ"ה) דפסח מצרים נוהג חמץ יום א', ובלא"ה יש לדקדק לפי פשיטות הדבר, בשלמא ממצרים היו גרושים ולא יכלו להתמהמה, אבל כשהיו בסוכות היה להם פנאי להמתין על שיתחץ. ע"כ נראה לפרש עפ"י פרש"י ז"ל מרעמסס לסוכות ק"כ מיל ובאו לפי שעה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, והנה אף נשר הפורח דרך רחוק ק"כ מיל שוהה כ"כ עד זמן שיעור עסה להתחמץ, ומכש"ש שהיה צרור בשמלותם דבשיעור קטן מאוד יכול להתחמץ, וע"כ ע"פ נס היה שלא נתחמץ, וזה ויאפו את הבצק כו' כי לא חמץ, ר"ל שנעשה נס שלא נתחמץ, ולכן היה להם לאפות ולאכול בו ביום שהיה אסור להם לאכול חמץ ואמר הטעם להנס משום שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, ר"ל דאם היה להם פנאי היו אופים את הבצק במצרים מצות, אך לאשר גורשו ממצרים וגם צדה לא עשו להם, ואם גם הבצק היה נתחמץ בדרך לא היו להם בסוכות מה לאכול כי היה להם ביום ההוא איסור חמץ, לכן הוזקקו לנס זה. ובזה יתורץ דברי רש"י ז"ל ע"פ וישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתב רש"י ז"ל המצרים לא הניחום לשהות כדי חימוץ, וקשה מנלן הא דלמא ישראל בכוונה עשו כן משום איסור חמץ שהיה נהוג להם באותו יום, ולפי הנ"ל ניחא, דאדרבה מזה מוכח כדברי רש"י, דהרי כיון דהם היו צריכין לאכול מצה ולא חמץ, ואם היו המצרים מניחים להם לשהות כדי שיעור חימוץ, א"כ מדוע לא אפו הם את הבצק מצות באותו זמן דהרי בתוך זמן כזה יש שיעור אפיה, ע"ד (פסחים מ"ח) ר"ג אומר ג' נשים לשות כאחת ואופות בתנור א' זו אחר זו, ופרש"י ואין כאן שיעור חימוץ אף שאחת ממתנת עד שיאפו השתים, ואף לרבנן דהתם דסברי דשלש נשים עוסקות בבצק, מ"מ מוכח אף לדבריהם דבכדי שיעור אפית האחת אין העיסה של שניה שהתחילה ללוש תחתיה בעוד שהיא מקטפת בא לידי חימוץ, אלא ע"כ דהמצרים לא הניחו להם לשהות בכדי שיעור חימוץ וממילא לא היה להם פנאי אף שיעור לאפות מצה:

והנה כבר נפסקה ההלכה (סופ פסחים) דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ומוכרח כן מקרא, וצריך להבין מה נשתנה מצה מרור הלא שניהם משום זכר. ועוד י"ל מדוע בפ' בא כתיב ואכלו את הבשר בלילה הז צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, דמשמע תחלה מרור ואח"כ מצה ופסח, ובציוי להבא כתב (בפ' בהעלתוך) בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע תחלה מצה ואח"כ מרור ואח"כ פסח וכן פסקינן להלכה, וי"ל דהנה טעם אכילת מרור זכר לוימררו את חייהם, ובמצה ב' טעמים, א' משום זכר די אכלו אבהתנא כו' מחמת עבדות, ב' זכר להטוב שעשה עמנו למהר להביאנו לסוכות ולהכניסנו לקדושה ושלא נשתקענו בטומאת שער הנו"ן שמה. והנ"מ אם זכר לעבדות וענוי אזי בהיותנו בגלות אין חיוב לזכר זה דאכתי עבדי אנן, ולהכי באמת מרור אין חיובו מדאורייתא בזה"ז, אבל מצה דמלבד זכר העבדות יש טעם השני שזיכה אותם ליכנס בשערי קדושה, ומה בכך שאנחנו בגלות מ"מ עבדי ה' אנחנו, ע"כ החיוב מדאורייתא אף בזה"ז, לזכרון הטובה שהוציא אותנו בחפזון ויצאנו משער טומאה ונכנסנו לקדושה, ועוד נ"מ אם מצה זכר לעינוי א"כ מהראוי לעשות הזכרונות כסדרן מרור תחלה זכר לוימררו ואח"כ מצה על עינוי האכילה שם בעבדותם ואח"כ פסח לזכר הגואלה, אבל אי במצה הטעם לזכר שלא נשתקעו בטומאה, א"כ העיקר לעשות לזה זכרון תלה, ומהראוי שתהיה מצה לראשונה, ואח"כ פסח. וזה בפסח הראשון שעדיין היו במצרים ולא היה אז הטעם רק זכר למצה שאכלו בעידן עבדותם להכי אמרה התורה שיהא הזכרון לסדר, מרור, אח"כ מצה, אח"כ פסח שיהא נאכל על השובע, וזה ואכלו את הבשר בלילה הזה דייקא, היינו בפסח מצרים כסדר הזה מרור, מצה, פסח. אבל על להבא לדורות עיקר הזכרון במצה שלא הספיק בצקם להחמיץ כו' וגאלם והוציאם מנו"ן ש"ט אזי מצה מוקדמת למרור. וזה מצה זו שאנו אוכלין על שום מה ע"ש שלא הספיק כו' וגאלם. זהו טעם העיקריי, גאולת הנפש שלא ישתקעו בטומאה נוסף על גאולת הגוף, ומביא ראיה מפסוק ויאפו את הבצק כו'. ר"ל בסוכות אפו עוגות מצות ולא חמץ משום דבשעה קלה באו לשם, והכל מפאת גולת נפשותינו מיהר והגדיל לעשות עם אבותינו וכן יגדיל לעשות עמנו בב"א:

תוכן העניינים

אפוד בד על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה