אור ברסלב
אספת גאונים סימן כא

אספת גאונים· רבי יעקב מלובלין, רבי העשיל מקראקא

סימן כא

סימן כ

השגה ממורה אחד ז"ל מקום מנוחתו בק"ק טיקטין יע"א:

הנה באתי במגילת ספר כתוב לכ"ת להתווכח עמו ולהשיב על כל דבר על אופני' ומכ"ת יעיין בעיון מ"ש מכ"ת כי נסתפק במשכון שוה יותר על החוב ונאבד קצת מן המשכון ומקצת נשאר ביד המלוה וספיקא דמכ"ת ב"ג חלוקים אם כוונתו של ר"י דסבר המלוה על המשכון ש"ח אפ"ה נגד דמי הרוב הוי כאלו א' בפי' שמקבלו בפרעון ז"ל ר"י ז"ל ונסתפק מכ"ת אם הכוונה כל המשכון מקבל ואם נאבד מקצתן נאבד מקצת החוב או אפשר דנאבד כל החוב כי כנגד דמי החוב הוי ש"ש על כל המשכון וזהו שנאבד ינכה לו מחובו שאף שלא שעבוד עצמו לשלם מביתו לעומת זה קבל עליו שמירתו של כל המשכון כש"ש להפסיד לו מחובו או שמא דדעת ר"י ורא"ש שלזה שיעבד עצמו שאם יאבד כל המשכון לא יתבע חובו והו' כש"ש אך אם יאבד מקצתן הנשאר יחזיק נגד חובו וזו תורף ספיקות מכ"ת:

והנני אומר כיון דר"י אית לי' דשמואל דאמר אבד קתא אבד אלפא זוזי וכגירסת ר"ת ור"א דאפכי שנוי דגמר' פרק שבועות הדייני' מה דמתרץ שם מתניתין בדפי' ושמואל בדלא פירש והם גרס שינוי דגמרא דשמואל בדפי' ומתניתין בדלא פי' כמ"ש התו' שם וכמ"ש הטור כאן והסברא כתבו שם התו' דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו בלא פי' וכנגד החוב אף בלא פי' הוי כפיר' שקבלו בפרעון והנה מדשמואל נשמע לר"י כשהמשכון שוה יותר מהחוב דסבר ר"י כשנאבד כולו דהוי ש"ש כנגד חובו משום דהוה כאלו פי' שקבלו בתורת פרעון ואעפ"כ על היתר הוי ש"ח ומדעתו דהכי קבל כל המשכון וא"כ כשנאבד מקצתו ושוה המשכון יתר על החוב אין סברא שיפסיד המלוה כי יאמר המלוה אני קבלתי על המשכון בפרעון שני כחלק המגיע לחובי וא"כ המשכון קנוי' לי להלוואתי דאי לא הוה טעם זה כאלו פרשתי שקבלתי המשכון בתורת פרעון והמשכון קנוי' לי להלוואתי לא הייתי מפסיד כלו' מחובי אפי' כשנאבד כל המשכון והי' צריך הלוה לשל' לי מביתו כל חובי דהא לא פרשתי ולא הייתי ש"ש אפי' מה שכנגד חובו אך משום דאנן סהדי אף כשלא פי' הוי כאלו פי' ובאחריותו עומד המשכון מה שכנגד חובו. והשתא נמי כשנאבד מקצת המשכון יאמר המלוה זה שנשאר קנוי' לו בהלואתי כי כך קבלתי בתורת פרעון ואני מוחזק וע"כ אחריות שלי עליו. ועל דידך שהוא היתרון אני ש"ח דידך ופטור אני מגניבה ואבידה כדין ש"ח מה א"ל שוב למימר הא אין ברירה ולא נרשם על המשכון איזה דידי ואיזה דידך על זה וכיוצא בו כ' מהרמ"א בהג"ה דמספיק' לא מפקינן ממונא מיד המוחזק דהמלוה הוי מוחזק דמאחר דמה שכנגד החוב קנוי לו בהלוואתו וכאלו פי' שקבלו בתורת פרעון דאל"כ לקתה מדה"ד דכשנאבד, והוא כנגד חובו מפסיד המלוה כל החוב מהאי טעמא דאנן סהדי שקבלו בתורת פרעון והמשכון קנוי לו וע"כ מפסיד המלוה כל החוב וכשאבד המקצת ונשאר המקצת ביד המלוה לא יהי' נחשב כאלו קבלו בתורת פרעון ולא יהי' המשכון קנוי לו ולא יהי' נקרא מוחזק לכן נ"ל דהדין עם המלוה ויחזיק הנשאר בידו כנגד חובו זו מ"ש מכת"ר ועל דברי אלה השיב לי כת"ר בזה"ל מעל' כיון דעתו להרב הגדול מהר"י בן לב ז"ל ואני לא ראיתי ספריו וכ' כת"ר שגם הוא כתב בספרו שהדין עם המלוה להיות הוא המוחזק ומה שנשאר יחזיק המלוה נגד חובו אך א' כת' אבל הוא לא כ' שום טעם לדבריו ולא שום ראי' והוכחה ע"כ אין דבריו ברורים בעיני מכ"ת ואין לסמוך עליו ועל טעם והוכחה שלי כ' מעל' לדחות דברי ועל מוכ"ת שכ' בהוכחה שלו שהמלוה הוא מוחזק כו' קשה דאדרבה אם הוא ספק כאשר כ' מעל' הדין עם המלוה דהא כן כ' בש"ע בהג"ה סעיף י"ד דבכל ספק הוה הלוה מוחזק והמלוה המוציא כמ"ש בתשובת הרשב"א כי המשכון תמיד בחזקת הלוה ואין למלוה עליו אלא שעבוד ותוכן דברי מכ"ת דאדרבה משם מוכח דהדין עם הלוה להיות הוא מוחזק והמלוה מחוייב להחזיר המשכון הנשאר כשאבד מקצת להלוה כששוה הנאבד דמי חובו והמלוה אינו יכול לתפסו והאריך מכ"ת בהוכחות עד שנראים לו דבריו להלכה למעשה דהדין עם הלוה להחזיר לו הנשאר ולא כדעת הרב בן לב ולא כדעתי אשר כוונתי לדעתו והנה כפי פרושות השמים בשבח והודי' אשר כוונתי לדבריו ומעי המו עלי ולבי לא רצה להטות מן הדרך אשר דרכתי בו במושכל ראשון להיות הדין עם המלוה אמרתי הרב בן לב לא הי' מרים ראשו לכתוב נגד כל הפוסקים שהיו לפניו בלי ראי' והוכחה ואם הוכחתי בעיני מכ"ת דחוי' ובעיני הם ראוי' ונכוני' והנני אומר על מה שסמך מכ"ת על הרשב"א בדיני' שהביא בש"ע סעיף י"ד וסעיף כ"ז שאין למלוה על המשכון רק שעבוד אומר אני דהיינו דוקא מ"ש בסעיף ההוא שהמלוה טוען ספק דלא ידע כמה נפרע או הלוה וכן אם לא ידע כמה הלוה לו בזה ודאי דעת הרשב"א וכל הפוסקים עמו דאין למלוה רק שעבוד על המשכון דהא עכ"פ אין המשכון חלוט לו אלא שאם בא לו לפדותו מחויב ליתן לו לפדות וא"כ כשהלוה בא לפדו' ודאי מחוייב המלוה לידע כמה הלוה לו או כמה נפרע לו על המשכון ולכן בכל זה אינו יכול להחזיק במשכון ואין לו עליו אלא שעבוד ונקרא המלוה המוציא ואין לו להחזיק בממון חבירו אבל בנ"ד שהמלוה והלוה אינם חלוקי' בעיקר הלואה או בפרעון רק על המקצת שנאבד והמשכון כבר קנוי לו להלוואתו כאלו פי' שקבלו מה שכנגד החוב בתורת פרעון בנ"ד הוי המלוה מוחזק ואפי' לדברי הרשב"א ואדרבה מדברי הרשב"א יש לדקדק כמותי שהוא בעצמו כ' בסי' תתקצ"ח וז"ל ונשאל עוד המלוה את חבירו על המשכון מלוה אומר סלע הלויתיך ולוה אמר לא כי אלא דינר הלויתני בטענת ברי וסוף דבר והכי אסיקנא דמלוה נשבע ונוטל דלפי שהמשכון קנוי לו להלואתו עכ"ל. ומלישנא דקאמר שהמשכון קנוי' לו להלוואתו נשמע דמה שכנגד החוב קנוי' לו וזהו להלוואתו וקנוי לו להיו' הוא המוחזק כשטוען ברי כך הלוותיך וא"כ המלוה קרוי מוחזק ומה שעכשיו נאבד המקצת ואמר המלוה מה שבידי קנוי' לי להלוואתי וקבלתי בפרעון חובי ומה שנאבד דידך הוא דהיינו היתרון ואני ש"ח עליו ואני מחזיק במה שקנוי' לי ולפ"ז כתבתי מדשמואל נשמע לר"י דהדין עם המלוה ויחזיק במה שבידו ואפשר הוא סברת בן לב ולכן לא כ' שום הוכחה כי נשמע מני' ובי'. ומ"ש מכ"ת דהוא הכרעת מהרמ"א בש"ע בהג"ה ע"פ המרדכי שכ' דמספיק' לא מפקינן ממונא וזה שייך שאין המלוה צריך לשלם מביתו אך להחזיק בגוף המשכון ואין לו עליו אלא שעבוד איך יתפוס בממון חבירו וכ"כ מהרי"ק בתשובה דלא יוכל לתפוס ולומר קים לי וכו' הנה מכ"ת עצמו כ' שמהרי"ק אינו חולק על המרדכי להדיא אלא משמעות לשון ובשביל שהרמ"א לא הכריע הכריע מעל' לפי סברתו ואני אומר שהרמ"א ז"ל הכריע כדברי מהרי"ק חדא בסי' קע"ה סעי' מ"ה כ' בהג"ה וז"ל וכן במקום שהפוסקים חולקים אין מוציאין מיד הלוקח הואיל והוא מוחזק הרי הכריע דווקא במוחזק אין מוציאין ויכול לומר קים לי אבל אם תפס ולא הוי מוחזק מוציאין מידו דאינו יכול לומר קים לי כהאי פוסק הרי הכריע להדיא כדברי מהרי"ק דדווקא המוחזק יכול לטעון קים לי ולא התופס ואעפ"כ אין למכ"ת ראיה ממהרי"ק כי אף אם נתבטל דעת המרדכי נגד מהרי"ק דמהרי"ק בתרא הוה צ"ל דמהרי"ק לא קאמר אלא בתופס תפיסה ממקום שלא הי' מקדם מע"ז וע"ע דרך משל שאם היה הלוה תופס ממון המלוה ממקום אחר ואמר קים לי כהגאונים דמלוה על המשכון הוה ש"ש אף על היתרון ודלא כהר"י ובודאי בזה ובכיוצא אין יכול לטעון קי"ל אבל המלוה קודם שנאבד הי' המשכון קנוי לו בתחיל' ההלואה נגד החוב שלו ועתה לא יצא מידו והוי כאלו פי' שקבלו בתור' פרעון השתא הוי הלוה המוציא וסבר מהרי"ק בשביל שהוא מוחזק אין מוציאין מידו במקום שהפוסקים חלוקים. לכן נ"ל דאינו יכול להוציא מן המלוה השאר שאומר מה שבידי קבלתי בפרעון ודידך נאבד כנ"ל אף למהרי"ק. ובזה מיושב ג"כ מה שהפליג מכ"ת וז"ל ובר מן דין כלל מסור בידינו להשוות הפוסקים למעט המחלוקת כל מה דאפשר וכו' גם זה אינו הוכחה דמאי מחלוקת חדשה היא זו דבר ממילא נמשך לפי דברי ר"י ולא אנו באים לחלוק רק ר"י קם בשיטת' דפ' זכות למלוה להיות על היתרון ש"ח ומה שנאבד המשכון אנן סהדי כאלו פי' שמקבלו בפרעון וע"כ הוא עליו ש"ש וגם הי' עליו ש"ש עדיין אם נאבד כולו שאין הלוה מחויב לשלם לו חובו אך כיון שנאבד המקצת אומר המלוה המשכון קנוי' לי נגד חובי וקבלתי בפרעון והיתרון אני עליו ש"ח אם יאמר הלוה אין ברירה יאמר המלוה אני מוחזק והלוה המוציא ואין מוציאין ממון מספק. ומ"ש כ"ת וכן יל"ד מלשון מהרמ"א שכ' בהג"ה וי"א דהמלוה על המשכון הוי ש"ח שאין המלוה נותן ללוה היתרון ואם א"י שאף אם נאבד מן המשכון כדי חובו אינו מפסיד חובו אם נשאר בידו ויכול להחזיק הנשאר וכו' דאל"כ עדיפא ה"ל לאשמעינן וכו'. הנני אומר דאין זה קו' על הרמ"א לאשמעינן רבותא דהרמ"א לא בא אלא לגלות מה שהסתיר והשמיט בעל המחבר ב"י בש"ע כי בש"ע לא הזכיר כלל הי"א שהם דברי ר"י ולא כתב להלכה אלא מ"ש הגאונים ואין שייך לומר שישמיע לנו רבותא כי הוא בא לגלות דברי ר"י כהווייתן ואדרבה הלכה כמותי דהא אין בין הגאונים לדברי ר"י מחלוקת רק לענין היתרון שלדברי ר"י הוי המלוה עליו ש"ח ולהגאונים ש"ש וא"כ הוצרך לגלות דברי ר"י עצמו שמביא הטור והמחבר השמיט ומנ"ל להזכיר ענין אחר דהכל ממילא נמשך כנ"ל:

והנה מכ"ת כתב ז"ל ולדעת מקור דין זה צריכין אנו לעמוד ולדקדק בדברי התו' והרא"ש ומתוך לשונם נבוא אל כוונתם והנה מדקדוק לשון הרא"ש כ' מדקרי לי' ש"ש ש"מ שדין ש"ש יש לו וכו' לא ידעתי איך בנה מכ"ת יסודו על משמעות הלשון הא אליבא דכ"ע בין להגאונים בין לר"י בזה הם שוים שאם נאנס המשכן שנאבד באונס ע"י לסטים מזוין או כיוצא אף שנאבד המשכון מחוייב לשלם למלוה כל חובו כמ"ש הטור ובעל הש"ע להדיא וא"כ מוכרחים לומר לשון ש"ש שאין חייב אלא בגניבה ואבידה לאפוקי שאין לו דין שואל להתחייב באונסין דאלו אמר שחייב בשביל שקבל המשכון בתורת פרעון הייתי אומר שגם באונסין חייב וכן נמי אמרינן פ' אלו מציאו' לגבי פלוגתא דרבה ור"י לענין שומר אבידה דלרבה דאמר שומר אבידה הוי ש"ח בהנאת שמושו שהתירו לו לשמש בדמי אבידה נעשה ש"ש ולר' יוסף דאמר דש"ש בהנאת אבידה נעשה שואל וחייב באונסין לכן תפסו לשון ש"ש לאפוקי דלא יתחייב באונסין. ומ"ש מוכ"ת דעיקר יסודו ובנינו על התו' דפ' שבועות הדיינין בד"ה אבל קתא דמגלא ונסכא לא וכו' וז"ל התו' ואי אבד קתא לא אבד פלגא אלא מה דשוה והקשה מכ"ת מאחר דהם פסקו כרבה למה לא יהי' ש"ח על הקתא ואפי' מה דשוה לא ישלם אלא ודאי פשוט לבעלי התו' אף אם הי' שוה הנסכא אלף כפולות מ"מ כדי שיווי המשכון הוא ש"ש עכ"ל מכ"ת והנה אהובי לא ידעתי מה ראה מעל' לבנות יסודו על קו' זו אשר במושכל הקל יפול כמ"ש מע"ת בעצמו דמיירי שאין הנסכא שוה כדי כל החוב ולכן צריך לשלם הקתא ולקבל בשווי' הא אם הי' הנסכא שוה כדי כל החוב באמת פטור מלשלם הקתא דיכול לומר ש"ח אני על הקתא שהוא היתרון על החוב. ומכ"ת דחה תי' זה וכתב מי לא עסקינן נמי דהמשכון שוה יותר מכדי החוב כ"ז מסברא דיליה רצה מכ"ת להחזיק קו' בלי הוכחה איזה היכר יש לכ"ת לדחי' זו אדרבה נראה בעיני דמוכח מתוך הסוגיא דמיירי שאין הנסכא שוה כדי כל החוב דהא התו' לא כיוונו לשנות הסוגיא רק לפרש דברי ר"נ האומר אבל קתא ונסכא לא דלא כרש"י וכתב אמאי דקאמר ר"נ אבל קתא ונסכא לא ה"ק שלא אבד כל חד וחד לפי שווי' דאם הנסכא שוה עשר קתא אבד נסכא אבד עשר חלקים אבד קתא אבד חלק א' ור"נ קם בשיטתו דשמואל דהא על מימרא דשמואל קאי דאמר אבל ב' קתא לא ושמואל איירי בלא שוה דהא זה עיקר מילתא דשמואל דאמר אבד קתא אבד אלפא זוזי וא' ע"ז אבל שני קתות לא וקאמר ר"נ עליו אפי' שני קתות אבל קתא ונסכא לא וכפי' התו' ולמה ידחה מוכ"ת עצמו דנסכא שוה כדי כל החוב ולעולם אם היה הקתא שוה כדי כל החוב באמת פטור מהנסכא שנאבד דיאמר המלוה ש"ח אני על היתרון ולכן נ"ל שהדין עם המלו' שיכול להחזיק הנשאר בידו אם המשכון שוה יותר ונאבד המקצת והנה אהו' ידוע כל מחלוקת שהיא לש"ש כמחלוקת הלל ושמאי כו' וצריכין אנו לברר הדין כי הלכה היא ואין להקב"ה אלא ד' אמות כו':

והשתא לפנינו ג' חלוקות מכ"ת הכריע דהדין עם הלוה ואני בעניי נ"ל דהדין עם המלוה. ודייני ק"ק בריסק הכריעו הכרעה שלישית לפי ערך וכנ"ל בשמם ומה (נמחק בכאן נכון בעיני דמעל' אין זה כ"א פשר דבר ומדינא יהי' הדין או עם הלוה או עם המלוה וצריכין אנו לברר וע"ז נאמר דרכי' דרכי נועם ונתיבותיה שלום דברי אהו' דוד נתן הרובץ בין המשפתים. וכותב בעצלתים:

ומה שכ' מכ"ת דא"כ לקתה מדה"ד דהא אם רוצה הלוה לפדות חצי המשכון אינו יכול וכו' י"ל דאין זה לקתה מדה"ד שאם בא הלוה לפדות החצי שפיר יאמר המלוה דלכן הלוותי לך על המשכון ששוה יותר מחובי שאהי' בטוח ביותר ותמהר לפדותו ואם נאבד מקצת המשכון י"ל דעכ"פ דאינו חייב לר"י אלא מה שכנגד חובו ולא יותר לפי שמה שכנגד חובו קנוי לו כאלו אמר בפי' קבלתי אל הפרעון ולא היתרון דאל"כ יקשה בלא זאת על דברי ר"י דקי"ל כוותיי' דפטור על היתרון והוה ש"ח יאמר המלוה יאחז ג"כ המלוה החבל בתרי ראשים שאם הי' שני משכונות ששוים כ"א יותר על החוב ואם בא הלוה לפדות א' שהוא היתרון אין צריך המלוה ליתן לפדות וכשנאבד יהי' פטור על היתרון אלא אין זה לקוי מדה"ד דלכל צד יש טענה בפ"ע אדרבא היכי דילקה מדה"ד מצד אחר כאשר כתבתי לעיל דאם יחייב המלוה להחזיר המקצת יאחז הלוה החבל בשני ראשון דיאמר המלוה כשנאבד המשכון מכולו הפסדתי חובי לפי דאנן סהדי שקבלת בתורת פרעון. (בכאן נמחק איזו תיבות) והמשכון קנוי' לו להיות באחריותי והשתא דאבד מקצתו לא יהי' קנוי לי להיות מוחזק במה שנשאר בידי ושלו' תניינא:

תוכן העניינים

אספת גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה