אור ברסלב

אספת גאונים· רבי יעקב מלובלין, רבי העשיל מקראקא

סימן כ

סימן יט

דין בא לפני בא' שהלוה לחבירו עשרה זהובי' על שני משכנות כל א' שוה יו"ד זהובי' והנה יש להסתפק לדעת ר"י ורא"ש דקי"ל כוותי' דהלכה כרבה ואפ"ה כנגד דמי החוב הוי כאלו פירש שמקבלו בתורת פירעון אם הכוונה שכל המשכון דווקא מקבל בפרעון לענין זה שלא יתבע את הלוה אם יאבד כולו אך כ"ז שיש בידו משכון שוה כנגד חובו אף שנאבד ג"כ כדי חובו ואמר מה שנאבד אני ש"ח מה שנשאר אני מקבלו בפרעון או נימא מה שנאבד צריך לקבל בפרעון אף שנשאר בידו הרבה דהא אפי' קתא דמגלא צריך לקבל בת"ק כפו' ה"ה בסתם צריך לקבל מה ששוה האבד' או נימא חלוקה ג' דאם נאבד חצי המשכון אבד חצי החוב דכך היתה ההלואה על הא' ה' זוז ועל הב' ה' זוז א"כ יפסיד ה' זוז כשנאבד חצי המשכון. והנה דעתי מקור מוציא דין זה צריך לדקדק בדברי התו' והרא"ש ומתוך לשונם נעמוד על כוונת' והנה מדקדוק לשון הרא"ש דפ' שבועות הדיינים וגם מלשון הרמזים שם שכ' דעל המשכון שכנגד החוב הוי ש"ש מדקרי לי' ש"ש ש"מ שדין ש"ש יש לו ומה שנאבד חייב לשלם וכך הוא ריהטא דפשט המשנה הלוהו על המשכון הוה ש"ש ואע"ג דעכ"פ אין המשנה שנוי' בדקדוק דהא מה ששוה יותר א"צ לשלם מביתו צ"ל דמשנה מיירי במשכון ששוה כדי החוב או פחות ובדפירש כמו"ש התו' א"כ אם שוה המשכון כנגד החוב אין צורך לדברי שמואל ש"מ שדין ש"ש יש לו אע"פ שנאבד חצי המשכון והמלוה רוצה להחזיק חצי המשכון עד שישלם לו כל החוב אז עכ"פ צריך לקבל בפרעון מה שנאבד וכן משמע מדברי התו' ד"ה אבל קתא ונסכא שכ' ז"ל ואי אבד קתא לא אבד פלגא אלא מה ששוה וכו' וקשה אחר שהתו' פסקו כרבה למה לא יהי' ש"ח על הקתא ואפי' מה דשוה לא ישלם ואע"פ שיש לדחות שהמשכון אינו שוה כדי החוב וא"כ המלוה תובע את הלוה וע"כ צריך לקבל הקתא בפרעון דמי לא עסקינן נמי דהנסכא שוה יותר מכדי החוב או שהוא של עכו"ם והלוה מוכרח לפדותו וא"כ יאמר המלוה אקתא שנאבדה אני ש"ח והנסכא אני מחזיק עד שישלם לי חובי אלא ודאי פשוט לבעל התו' אפי' תה' הנסכא שוה אלף כפולות מ"מ כדי שווי הקתא הוי ש"ש כפשט המשנ' וכמ"ש. ובר מן דין הלא כלל מסור בידינו להשוות דעת הפוסקים ולמעט המחלוקת בכל מה דאפשר ומאחר דדע' הגאונים דכל מה שנאבד הוי ש"ש ולא מצינו מחלוקת מפורש ביניהם רק במה ששוה המשכון יותר על החוב ואנן ניקום ונחלוק את השווי ולעשות ביניהם מחלוקת חדשה אם נאבד חצי המשכון לדברי הגאונים הוי ש"ש ולדברי ר"י לא יהי' ש"ש כלל או רק על החצי ואיך השמיט הטור חלוק זה ביניהם והמדקדק בלשון הרא"ש פ' האומנין שכתב לדברי ר"י וכו' ומ"מ מלוה על המשכון הוי ש"ש משמע מלשונו שאף שר"י פוסק כרבה מ"מ לדינא ס"ל כדעת הגאונים וכסת' מתניתין דהוה ש"ש ואין חילוק ביניהם באבידת המשכון שצריך לקבל בפירעון וכן יש לדק' מהרמ"א שכ' וי"א דמלו' על המשכו' הוי ש"ח וכו' שאין המלוה נותן ללוה היתרון ואם איתא שאף שנאבד מן המשכון כדי חובו אינו מפסיד חובו אם נשאר בידו או אינו מפסיד רק לפי ערך הו"ל לאשמעינן שהלוה צריך לשלם להמלו' כולו או מקצתן וממילא הוה ידעינן שאם נאבד כל המש' דפשיטא דאין המלוה משלם מביתו. ועוד דהא הכרעת מהרמ"א כדברי ר"י הוא ע"פ המר' שכ' דמספיק' לא מפקינן ממונ' וזה שייך שאינו צריך לשל' מביתו אך להתפיס גוף המש' שאין לו רק שעבוד היאך יתפוס מספיקא בממון חבירו וכבר פ' מהר"י קולן בתשובה סי' צ"ד דלא יוכל התופס לומר קי"ל כהאי פוסק אלא בנדונית חתנים ואף שהמחבר חולק ע"ז מ"מ מהרמ"א לא הכריע ביניהם וגם מסתמ' קי"ל כמהר"י קולן שהי' בתר' וראה דברי המרדכי ופי' דלא כוותי' ובפרט שידוע שמהר"י קולן רוב דבריו בנוים על דברי המרדכי אע"ג דמהרי"ק לא החליט הדין רק כ' אפשר דס"ל וכו' מ"מ נראה שדעתי' כך הוא. ועוד דהא כתב הרשב"א בתשובה הביאה מהרמ"א בהג"ה סעיף י"ד דאם המלוה אינו יודע כמה נפרע צריך להחזיר המשכון דהוה כאלו הוא תובע אע"ג דהתם איירי שהלוה טוען ברי מ"מ נראה דה"ה אם הלוה טוען שמא ג"כ דינא הכי לפי הטעם שכ' דהמלוה הוא המוציא ודמי לא' שתבע לחבירו והשיב ידעתי שחייב הייתי אך איני יודע אם פרעתי והשיב התובע גם אני א"י אם פרעת דנראה דפטור הלוה דאל"ה הו"ל למנקט רבותא דא"י אם פרעתיך חייב אפי' בתובע אומר שמא ומסופק בפרעון. ועוד נראה להוכיח דפטור הלוה בשניהם מסופקים בפרעון דאל"כ לא מקשה גמ' מידי בב"ק דף קי"א ה"ד אילמא דלא קתבע לי' ומוקי לה בבא לצא' ידי שמים ולא מוקי בפשיטות דכמו שהלוה מסופק גם המלוה מסופק ולהכי ברישא חייב ובסיפא פטור אלא ודאי כששניהם מסופקים פטור בדיני אדם אע"ג דגבי שטר בסי' פ"ב פסק הטור דאם שניהם מסופקים בפרעון גובה שטרו שפיר יש לחלק בין שטר למשכון ואין להאריך באשר ידעתי שיש לדחות ולחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דפוסקים ואפי' מהרי"ק יודה כאן דתפס בהיתר קודם שנולד הספק ולא כתבתי כ"ז רק לרווחא דמילתא כי האמת יורה דרכו דמהרמ"א לא פסק רק מה שהלוה א"צ לשלם מביתו ולא שיתפוס במשכון וכן נראה מדברי המרדכי שכ' ומשכנו שלא בשעת הלואה נמי לא הוי ש"ש אלא בכדי מעותיו מדכ' נמי ש"מ שדין א' יש להם וכן סיים בסוף דבריו ובמשכון שלא בשעת הלואה יהיב טעמא דיכול לקדש בו האשה וא"כ אף אי נאבד חצי משכון הוי ש"ש על כל מה שנאבד ועוד נראה לדחות סברא זו דלא נימא על משכון א' הלוה ה"ז על השני הלוה ה' זוז מאחר דקי"ל דאם הלוה רוצה לפדות חצי המשכון וליתן לו חצי המעות אינו יכול ולא עוד אלא אפי' פי' אוכל משני המשכנו' וכמ"ש הרמב"ן א"כ למה ילקה מדה"ד דיאחז המלוה החבל בב' ראשין אם נאבד המשכון אחד יאמר לא הלויתי על משכון זה רק לפי ערך ולא אפסיד מחובי כל שווי המשכון ואם ירצה הלוה לפדות וליתן לו כפי ערך יאמר על כל משכון בפ"ע הלויתי כל המעות ע"כ נראה ברור ופשוט להלכה ולמעשה דאף לר"י מה שנאבד צריך לקבל בפרעון וצריך להחזיר הנשאר ללוה ובאשר שמעתי דייני ק"ק בריסק לא פסקו כן רק פסקו לפי ערך שיווי המשכון הנאבד גם שיווי הנשאר כך ינכה ד"מ כגון אם הלוה ד' זהובי' על ב' משכנות א' שוה שלשים זהובי' וא' שוה עשרה זהובי' ונאבד המשכון ששוה עשרה זהובי' אינו מנכה לו מן המשכון רק א' זהב כי היתה ההלואה על ערך זה על עשרה זהובי' במשכון הלוה א' זהב ואני הנלע"ד מטעמי' הנ"ל כתבתי והאמת יורה דרכו נאום משה:

תוכן העניינים

אספת גאונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה