חגים וזמנים לששון · חוצפה לאמא
אין להסכים לחוצפא בשום אופן.
* יש להבין מהיכן היא נובעת אולי מגורמים חיצוניים, או לחץ של האמא או הססנות של האמא.
* האבא ישמע את הבן אך בכל מקרה יגן על סמכות האמא.
* וכנ"ל כאשר החוצפה לאבא.
בבית בריא מבחינה חינוכית אין לחוצפה מקום כלל, ועצם ההימצאות של החוצפה מהווה תמרור אזהרה שיש לתת עליה את הדעת היכן מקור החולשה או הליקוי וכיצד יש לתקנם. אולם לצערנו תופעה זאת אינה נדירה, ולכן יש לתת את הדעת על כך.
ובכן כאשר אנחנו נתקלים בתופעה של חוצפה לאמא (ואכן זה מצוי אצל האמא יותר מאשר לאבא משום שבאופן טבעי האבא יותר סמכותי, וכמו שדרשו על הפסוק "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא י"ט, ג'), שלענין מורא הקדים את האם לפני האב וזאת משום שבידוע שהבן ירא מאביו יותר מאמו, ולעומת זאת בענין הכיבוד נאמר "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ', י"א) כי בדרך הטבע הבן מכבד את האם יותר מאביו ולכן הקדים כבוד האב לכבוד האם, ועיין בקידושין) (ל' סע"ב).
מה לעשות?
ראשית עלינו לנסות להבין את סיבת החוצפה. יתכן שהבן מתוח מגורמים חיצוניים כגון חברים וכו', והוא מביע ומפרק את המתח בצורת התחצפות לאמו, או יתכן שהבן מרגיש שאמו לוחצת אותו יותר מדאי (לדוגמא אם דרכה של האם לרדת יותר מדאי לפרטים קטנים שנראים לבן כאלו הם שוליים).
אפשרות נוספת היא ההססנות של האם, שיוצרת חוסר ודאות הגורם למתח ועצבנות וממילא גם לחוצפה.
אם הסיבה היא הלחץ של האמא, יש להתעשת ולבדוק איך להקל את הלחץ, דהיינו לברור על אלו דברים נעמוד על דעתנו ועל מה נתגמש או נעלים עין, אך בשום פנים לא להראות בהלה שתוצאותיה ויתור מוחלט על הכל, משום שבהלה היא מתכון לעוד חוצפה והפקרות. פשוט יש להראות הבנה לנפשו של הנער, אולם מתוך החלטיות וסמכותיות.
לדוגמא: הנער חזר מאוחר, והאמא שואלת: "היכן היית"?
הבן עונה: "הייתי במקום פלוני".
"עם מי היית"?
הבן עונה: "עם פלוני ואלמוני".
שוב היא לא מרפה: "מה ראיתם בדרך"?
"כלום, אמא".
"אם לא ראיתם אז למה איחרתם"?
הבן עונה: "בגלל האוטובוס".
"באיזה שעה יצאתם לתחנה, האם לא פגשתם מישהו בדרך"?
ואז הבן מאבד את הסבלנות ועונה: "נו אמא, את לא מאמינה? מה, אני שקרן?"
והאמא עונה: "אני רוצה לדעת".
ואז הבן עונה: "די אמא, אין לי תשובה!" עד כאן הדוגמא.
כיצד על האם להגיב?
תשובה: יש לומר כך: "התשובה לאמא לא מתאימה! אמנם יתכן שהשאלות הביכו אותך, אפשר להראות לאמא שאתה נבוך או לשתוק, אך בשום פנים ואופן לא עונים בחוצפה"!
אולם השאלה היא מה עושים אם החוצפה היא כתוצאה מההססנות של האמא? התשובה היא: אם זה לא הססנות כרונית אלא סיבתית, דהיינו האמא בדרך כלל החלטית, אך במקרה של הנער היא מהססת מתוך חוסר ודאות או מחשש להרוס את חינוך הנער, אם כן יש ליידע אותה מהי הדרך הנכונה, ולהבהיר לה שההחלטיות נחוצה מאד ולמרות שיכולות להיות טעויות, מ"מ הנזק של ההססנות גדול יותר ולכן עליה להיות החלטית.
אולם אם ההססנות של האמא היא כללית, זו בעיה אמיתית.
ולכן על האבא להיכנס לתמונה בצורה יותר פעילה, ולהבהיר לבן שאמא מאוד עדינה והיא נושאת בעול הבית במסירות ולכן יש לשמור על כבודה, וגם אם יש ענין שמציק או נראה לך שאתה אמור להתנגד, עליך ליידע אותי ויחד ננתח את הענין, אך בשום אופן לא להמרות את פי אמא.
ועם זאת, בד בבד יש להעניק בטחון לאמא ע"י גיבוי מלא והערכה כנה. ואע"פ שלפעמים אנחנו רואים שהאמא טעתה בגישה ובטיפול בנער, מ"מ יש להראות שאנחנו מבינים את המניע ואת ההיגיון במה שעשתה, ורק אח"כ לנסות להסביר את הצד של הנער. אך מאוד מאוד להקפיד להדגיש שאנחנו מבינים את ההיגיון שבמעשיה.
הנה דוגמא: הבת היתה בחוץ עם חברותיה והאמא קראה לה לחזור לבית, אך הבת שהיתה בלהט ובשטף השיחה, ענתה: "אמא, עוד מעט"! האמא לא הסכימה וירדה אל הבת ומשכה אותה הביתה.
הנה במקרה הזה הנטייה היא להבין את הבת, אך כאמור יש לאם רגישות וחוסר בטחון. לכן במקרה הזה נאמר לאמא: ""אכן זה מרגיז שקוראים לבת והיא לא באה מיד, וכי חסר מה לעשות בבית? וחוץ מזה היא צריכה לציית אפי' שאין מה לעשות בבית. חבל שיש משיכה חזקה של החברות. היא כנראה היתה בלהט הדיבור ונתפסה לחולשה שלא היה לה נעים להפסיק באמצע". עד כאן התגובה לאמא. ואילו לבת יש לומר: "אמנם נכון שהיה קשה לך לעלות ובפרט שהיית באמצע השיחה, אולם את אמא זה מאוד מלחיץ. ולכן קודם היית עולה ואז היית מבקשת אם תוכלי להישאר עוד כמה דקות, ואם בכל זאת אמא לא הסכימה כנראה שיש לה סיבה". ונדון בזה יחדיו.
במקרה שהסיבה לחוצפה היא משום שהוא מתוח מגורמים חצוניים, יש לנסות לדובב את הבן בצורה חכמה שיספר לנו מה מותח אותו כל כך וכמובן להזדהות אתו. עצם פריקת המועקה ע"י דיבור וסיפור להוריו גורמת להקלה משמעותית בהרגשת הבן, כמאמר שלמה המלך ע"ה "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי י"ב, כ"ה), ודרשו חז"ל ישיחנה לאחרים (סנהדרין ק' ע"ב). וככל שמוסיפים להזדהות עמו הסיכויים גדולים יותר שהוא יירגע. יחד עם זאת כדאי לומר לבן בצורה מכובדת שכאשר כואב יש לקרוא לעזרה, משום שהכעס והחוצפה לא משיגים את מטרתם. לא כולם יודעים שכעסו נובע ממצוקה חיצונית, ומכיון שכן הסובבים אותו עלולים להגיב בצורה לא נעימה, ואז לא זו בלבד שלא תושג מטרתו אלא אולי אף ישיג תוצאה הפוכה.
כמו כן רצוי להמתין זמן מה (יום או כמה שעות) שישכך כעסו, והדבר יעזור לנו להשתחרר מהלחץ והזעזוע שנכנסנו עקב ההתנהגות המבישה, משום שטיפול בבעיה כאשר אנחנו לחוצים עלול להוביל לתוצאה הפוכה ולפעמים לתוצאות חמורות מאוד, שסביר להניח שאילו היינו מטפלים לאחר שהתעשתנו ונרגענו לא היינו פועלים בדרך זו, אך החשש הוא שלא נוכל להשיב את הנעשה.
וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ד, כ"ג) "אל תרצה את חברך בשעת כעסו", והסיבה היא משום שבשעת כעס מוחו של הכועס מעורבב, וכל מה שעומד לנגדו הוא הרצון לפרק את כעסו. וכיון שהוא מחומם ומעורבב הוא לא שוקל בפלס את הדרך הנכונה ואת הריוח כנגד ההפסד. כידוע מלחמת העולם הראשונה פרצה עקב כעס על דגים שנשרפו (שר ההגנה הרוסי כעס על המשרתת ששרפה את הדגים שהכינה לארוחתו, ובעודו כועס צלצל הטלפון ומעבר לקו היה שר ההגנה הגרמני שהתלונן על הפרת הסכם. ומכיון ששר ההגנה הרוסי היה נתון בכעס הוא דיבר עם שר ההגנה הגרמני בקול כעוס, וכמובן שהשר הגרמני לא נשאר חייב, וכך פרצה מלחמה בין שתי המדינות שהובילה למלחמת עולם).
אמנם נכון שהדברים לפעמים ממש מרתיחים ואנחנו רואים צורך דחוף לטפל, אך עלינו לחשוב (כמובן שלא בשעת כעס): אם לא נטפל מיד, מה כבר יכול לקרות? הרי המעשה כבר נעשה, וגם אם הבן יישן הלילה בלי טיפול או גם אם נחכה ללילה או שתי לילות הבאים, דבר לא ישתנה. אמנם יתכן שהבן יבין בטעות שאם לא הגבנו מיידית פירוש הדבר שהמעשה אינו חמור כל כך, אכן יש מעט צדק בטענה זו, אולם לעומת זאת הסיכון של התוצאה שעלולה לצמוח מכך אינה משתלמת.
זאת ועוד, אין זה מוחלט שהתגובה המאוחרת תגרום לבן להקל ראש, אדרבא לפעמים עצם ההמתנה מותחת אותו ובמיוחד אם גם לאחר זמן תגובתנו תהיה בהתאם לחומרת הענין, זה יגרום לבן לחשוש ולחשוב ולהבין שמעשהו חמור.
יתרון נוסף להמתין הוא שיתכן שגם הבן עצמו לאחר מחשבה בינו לבין עצמו יגיע למסקנא שהוא טעה, ויגש מעצמו לפייס את אמו. לכן יש לקבוע לעצמנו כלל ברזל שלא להגיב בשעת כעס.
נחזור לענין. עצם החוצפה לאמא זה חמור מאוד. ומלבד הענין החינוכי יש כאן ענין של כבוד האם ובטחונה העצמי. ולכן אסור לתת למצב כזה להימשך, ולכן יש להתייחס בחומרה רבה מאוד ולהבהיר לבן בצורה חד משמעית שחוצפה כזאת לא נסבלת ולא תימשך בשום פנים. (עם זאת, תוך כדי התוכחה יש להסביר לבן שהבית מופקד בידי אמא והיא מנהלת אותו, ולא יתכן שכל אחד יהיה מנהל. ולכן עליו לדעת שהחוצפה הורסת את הבית וכו'). בדרך כלל אם התגובה החלטית, הבן נסוג ונזהר להבא.
וזכורני שטלפנה אלי אמא שהיתה מזועזעת מתגובת בנה שנאמרה בחוצפה ובצורה בוטה. ושאלתה כיצד להגיב? וכיוון שהמשפחה הייתה מוכרת לי ובפרט הכרתי היטב את הבן שהתחצף הוריתי לה שתאמר לבעלה בשמי שיגער בבן הנ"ל בטון קשה ותקיף והמסר יהיה שבשום אופן לא נקבל את הדיבור הבוטה ובפרט לאמא, ואכן האמא דיווחה שמאז הבן ממש התייצב. ויש לציין שלאחר כמה שנים הבן היה בבעיה מאוד מלחיצה ובכל זאת הוא שמר על כבוד להוריו וזה עזר להם לפתור את בעייתו יותר מהר. אולם עם זאת יש לקחת בחשבון ולבחון זויות נוספות שגרמו לחוצפה ולהשתדל לטפל בהתאם*.
הכלל הוא שהאבא צריך להיות המשענת של האמא ולמחות על כבודה.
כך גם הענין אם הבן מתחצף או מזלזל בכבוד אביו. במקרה כזה על האם למחות על כבודו של האבא. ואם יש חשש שהבן יתחצף גם לאמא, עליה לומר לו בלי להרים את קולה אך בצורה חד משמעית שהיא מצטערת ונעלבת ומוחה על דבריו ולא מסכימה איתם בשום אופן, ותוך כדי מחאה עליה להציג אמון מלא באבא. אך יש להזהר שלא לגרות וללבות את אש המחלוקת, דהיינו עליה להיזהר שהדברים לא יהיו מקור לגירוי לבן להשמיץ בצורה חריפה יותר.
לדוגמא, לא לומר על האבא שהוא האבא הטוב ביותר משום שזה עלול לגרום שהבן יאמר: "אם אכן הוא האבא הטוב ביותר, הוא לא היה עושה כך וכך". (וחזקה על הבן שימצא מומים משום שכעת יש לו את הרצון והלהט למוצאם). אמנם אפשר לומר ש"ברוך ה' לאבא לא חסרים דברים חיוביים, (ואפשר למנות מספר דברים שאין עליהם עוררין), ולכן אפי' שלא מוצא חן בעיניך דבר פלוני, מ"מ אין זו סיבה לפסול את אבא או להטיל בו מום".
כל הנ"ל מדובר כאשר ההתנהגות של האב/האם היא סבירה, אך אם ההתנהגות היא פסולה וגלויה לעין, ובפרט שהתנהגות זו גורמת ללחץ וצער, אין טעם למחות בצורה הנ"ל משום שהבן רואה שהצדק עמו בעליל, וא"כ לא תועיל המחאה ואולי אף תגרע.
ומה כן יש לומר? האם להסכים?
הנה דוגמא: הבן חוזר מהישיבה ומתקבל במטר צעקות, משום שהאבא שמע שהבן לא מנצל את זמנו ואינו קם בזמן לתפלות. דבר זה הכעיס את אביו ולכן הצעקות לא אחרו לבוא. אולם דא עקא שהאבא בעצמו קם מאוד מאוחר לתפלה וגם זמנו אינו מנוצל כלל, ובכל הזדמנות הוא קורא עיתון או משוחח בטלפון וכדומה, ותגובת הבן זועקת "טול קורה מבין עיניך"! אולם מפני חששו מאביו הוא "בולע את לשונו" ושומר אותה להוציאה כאשר אביו לא נמצא בקרבתו. והנה כאשר באה ההזדמנות לידיו כאשר הוא נמצא לבד ליד אמו, אז הוא נותן דרור לשבט לשונו "מה אבא צועק עלי, מה הוא רוצה ממני האבא הזה, וכי הוא קם בזמן, וכי הוא מנצל את זמנו? אוף האבא הזה" וכו'.
בדוגמא זו הבן טוען טענה חזקה, אך מאידך גיסא הרי כבוד האבא מחולל - דבר שהוא שלילי ואסור בהחלט, וא"כ האמא נמצאת בין הפטיש לסדן. אם תצדיק את הבן - הרי זה נוגד את ההלכה, ומה גם שהצדקת הבן פירושה גינוי האב, וזה עלול לפגוע ח"ו בשלום הבית. ומאידך גיסא אם תמחה בבן - הרי זה שקר, או לפחות המחאה לא תועיל ואולי תגרע. וגם אם המחאה תיאמר בטון נמוך וכנ"ל, מ"מ אין זה מתיישב על לב הבן כי "מה האבא מתלונן עלי על דברים שהוא עצמו פגום בהם"?
מה עושים?
ובכן, יש לפעול בצורה הבאה:
א. בתחילה יש לשמוע את הבן ולנסות לקלוט מהי נקודת התורפה שממנה יצאו הדברים, דהיינו מה יותר מפריע לבן. בדרך כלל רוב דברי הבן הם "תוספת קישוט" לנקודה מסוימת שבאמת מאוד מאוד מפריעה לו, ועליה יש את התוספת הנ"ל. וכאשר שומעים את דברי הבן בצורה רצינית, זאת אומרת שמיעה בשביל לשמוע ולהבין, אזי הסיכויים גדולים שאכן נקלוט את הנקודה המרכזית.
ב. יש להקפיד עד כמה שאפשר בזמן ששומעים את הבן לא להראות הזדהות, כלומר שלא ייראה לבן מתוך הבעת פנינו שאנחנו מצדיקים אותו, משום שזה עלול לשדר לבן הסכמה להתפרצות שלו, וגם יש חשש סביר שהבן עלול לומר לאביו בעידנא דרתחא: "הנה גם אמא חושבת כמוני שאתה כך וכך, או שעשית לי עוול כזה וכזה". וכמובן כאשר יש חילוקי דעות, ויותר גרוע כאשר יש האשמה, זה מתכון לחורבן חינוכי.
ג. גם פנים כעוסות או "מבטלות" אין להראות לבן, משום שזה עלול לגרום לילד לחשוב שאין עם מי לדבר, פשוט לא מבינים אותו ואין צדק. וכאשר המצב הוא כזה שבבית אין עם מי לדבר, הוא יחפש לפרוק את המועקות והמתח בחוץ, וכידוע ה"בחוץ" אינו מחנך כלל וכלל בלשון המעטה. זאת ועוד, הבן עלול לכעוס ולמרוד ביתר שאת משום שזה מקומם אותו, שאע"פ שהצדק אתו כפי שנראה בעליל (בעיניו), בכל זאת לא מבינים אותו, והוא פשוט מרגיש מצוקה.
ד. הבעת פנינו תהיה חתומה ומקשיבה ללא רמז של הזדהות או התנגדות, אלא פשוט להקשיב בצורה ניטרלית על מנת לנסות להבין מה "באמת" מפריע לבן, כלומר להשתדל לזהות את הנקודה המרכזית וכנ"ל, בצורה של הקשבה אמיתית וסבלנית עד הסוף, ואז כאשר הבן "פולט" את הנקודה יש להתייחס בצורה רצינית אמיתית ועניינית לתורף הדברים בלי לנסות להאשים את הבן או האב, אלא פשוט להתייחס לבעיה ולנסות לפתור אותה.
הנה בדוגמא הנ"ל שהאב גער בבנו משום שלא ניצל את זמנו ולא קם לתפלות בעוד שהוא עצמו טעון שיפור בזה, ובכן לאחר שהאמא שמעה את טענת הבן על אביו, היא יכולה לומר: "אני מבינה שכואב לך משום שאבא בעצמו קם מאוחר. אינני חושבת שאבא מכחיש זאת, אבל תדע לך שאבא מצטער מאד על כך שאינו קם מוקדם, אולם בגיל שלו יש לו קושי הרבה יותר גדול משלך. יש לו מטלות שמחייבות אותו מאוד. צר לי שאבא נאלץ לצעוק עליך, ותדע שאני שומעת את אבא כמה הוא מצטער שהוא נאלץ לצעוק עליך, אבא נתון במתח גדול מכל מיני סיבות שאיני יכולה לפרט לך, אבא גם לא זכה להתחנך בילדותו כמו שאתה זכית. שוב אני מדגישה שאני יודעת שכואב לך מאד שאבא צעק עליך. אינני מצפה שתחייך, אולם התפקיד שלי ושלך לחשוב על דרכים להתגבר על הבעיה, חבל להשקיע כוחות להאשים ללא תועלת. איננו יכולים לחנך את אבא, אבל בכל זאת בל"נ אני אעביר לאבא שמאוד כואב לך שהוא צעק עליך". עד כאן אפשרות אחת.
אפשרות שניה במקרה שהאב אינו מהווה דוגמא חיובית ואולי אף שלילית, יש לומר כך: "מאוד כאב לי שאבא צעק עליך. זה מאוד לא נעים. בטח הרגשת נורא, זה לא קל לקבל צעקות. לא נראה לי שבכוונה אינך קם בזמן ולא מנצל את זמנך. הנסיון שלך לא קל".
לאחר שהבענו השתתפות בצערו, יש להסיח את הדעת מהנושא לעבור לענין יותר משמח, כגון להציע לו משקה טעים או לשאול אותו על אירוע מסוים שהבן נהנה לשוחח אודותיו.
באפשרות הראשונה האמא אמנם מציינת שהאבא בעצמו אינו מבצע את מה שהוא דורש, אולם תשובתו בצדו שיש לאבא אילוצים וכו'. האמא גם מציעה להתמקד בפתרון הבעיה אבל עכ"פ היא אינה מאשימה את הבן. ואילו באפשרות השניה שאין מה לתרץ את סיבת ההתנהגות של האבא, האמא מזדהה עם הכאב של הבן מבלי להיכנס להאשמה כנגד האב.
בשתי האפשרויות הבן עשוי להירגע משום שמרגיש שמבינים את מצוקתו.
אולם יש להקפיד לשוחח אח"כ (ביחידות כמובן) גם עם הבעל ולומר לו: "זה באמת מצער שהבן לא קם, ולפעמים אין ברירה וצועקים עליו. הסברתי לו שהפתרון הוא לנסות להתגבר. נכון שהוא לא עושה בכוונה, אבל מאוד קשה לקבל את המציאות הזאת. זה הרס לעצמו, וגם הסברתי לו שאתה לא צעקת עליו מתוך רוע לב. ובכל זאת אני אנסה לעזור לו כי מאוד כאב לו. אני מקווה שהוא נרגע, וכדאי לנו לחשוב איך לעזור לו משום שנראה לי שקשה לו מאוד" וכו'.
השיחה הנ"ל מהווה כעין תמונת מצב מה דעת האמא בנושא. ואף במקרה שהבן יאמר "שגם אמא הצדיקה אותי", האב יבין את הענין לאשורו שאדרבא האמא חיזקה אותו ע"י ששוחחה בצורה מבינה עם הבן. אולם לולא ההבהרה שהאמא הבהירה לאבא את תוכן השיחה, האבא עלול לחשוב שגם האמא נגדו, וזה מתכון לאי שלום בית ולהרס חינוכי.
גם עצם השיחה עם האב מהווה דרבון לאב לנסות למצוא פתרונות נוספים, וגם לנהוג ביתר זהירות בתגובתו כלפי בנו.
באותו עקרון על האב לנהוג במקרה שהאמא גערה בבנה.
אם הדבר חוזר על עצמו בצורה מוגזמת, דהיינו גערות שנראות לא מוצדקות, אין פסול לומר לבן: "אני מבינה (או מבין) שהניסיון שלך לא קל, ולכן אני רוצה להקל עליך את הנסיון. בל"נ אם תתגבר מספר פעמים (מספר הפעמים יקבע לפי העניין האופי והמציאות הקיימים) אקנה לך דבר פלוני. אני מאוד מעריכה את המידות שלך. אמנם אנחנו כבני אדם צריכים להתגבר גם בלי תמריץ, אך אני שמחה אם זה יקל עליך את הניסיון". עם זאת יש להקפיד שלא להאשים את האבא (או האמא), אלא פשוט להתמקד בעצם הענין שהוא הכאב של הבן וההבנה לנפשו.
יש לציין שתהליך כזה עלול להימשך זמן רב ובנסיונות מוצלחים וכשלונות (לפחות ביחס לציפייה), אך מ"מ זוהי הדרך הנכונה, ובסופו של דבר הסבלנות משתלמת.