הסכמות והקדמה · היחסיות קובעת!
צורת ההתמודדות עם הנער צריכה להיות מותאמת באופן יחסי למצבו.
לאחר שעם ישראל חטאו בעגל, כעס עליהם הקב"ה ואמר למשה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", אולם משה רבנו ע"ה מתחנן לפני הקב"ה שיעביר את רוע הגזירה, והוא מסנגר על עם ישראל: "ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". (ע' שמות ל"ב י'-י"א).
דברי ההגנה של משה נראים תמוהים ביותר, הרי ההפך הוא הנכון!
אלו ה' היה מטיב עם בני ישראל כמו לכל העמים, אולי היה מקום להליץ בעדם שהם לא יותר גרועים ואינם חייבים יותר משאר האומות, אולם עתה שה' היטיב עמם יותר משאר העמים, א"כ אדרבא היא הנותנת שיש עליהם חובה כפולה לשמור אמונים לה', וממילא יש סיבה טובה לכעוס עליהם על שהשתחוו לעגל?
על שאלה זו נראה שעמד רש"י בפירושו לחומש (שם), והסביר את הדברים בזו הלשון: "כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור" עכ"ל. ביאור דבריו, שכוונת משה לומר לה' שאין כאן מקום לכעס, כי הרי אין לע"ז שום חשיבות מצד עצמה, מה היא בכלל לעומתך ומה ההשוואה?!
כדי לחדד את כוונת משה, נשתמש בדוגמא הבאה: אם ילד קטן יבקש מאביו לערוך עמו תחרות בריצה - האם האב יתייחס ברצינות להתמודדות שכזאת וינסה "לנצח" את התינוק? האם לזה יקרא "נצחון"? הרי אין מה להשוות בין הכוחות! כך הענין בנידון שלנו. כוונת משה לומר, שאין זה מכבודו של הקב"ה לכעוס על בני ישראל, משום שההתייחסות הזאת מראה שיש איזה שהוא איום על מעמדו ח"ו, וכביכול ה' "יורד" לרמה של דברים שהם אפס אפסים.
כיוצא בזה ראינו שבזמן שנגזר על עם ישראל לצאת לגלות, עמדה רחל אמנו ואמרה לה': אני הכנסתי צרתי לביתי ולא קנאתי, ואתה מקנא לע"ז שאין בה ממש? ואכן ה' קבל את טענתה, וכמו שכתוב:
כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' כי יש שכר לפעולתך" וגו' (ירמיה ל"א, ט"ו).
כלפי מה הדברים אמורים?
כהורים, עלינו לשים לב ליחס של הבן לעומתנו, אבל עלינו להיזהר לא לרדת לרמה של הבן. כגון אם הבן אמר מילים פוגעות, או משפטים שמשדרים לנו: אני לא מעריך אתכם, אתם לא פועלים נכון וכיו"ב, אם כי עלינו להעמיד את הבן על מקומו וכמו שנלמד בפנים הספר, אך מ"מ אסור לנו לפעול מתוך רגש כאלו אנחנו ברמה שלו, אלא אדרבא, מצד אחד עלינו להראות סמכות, אולם מאידך להתנתק מהפגיעה האישית. הוא זה לא אנחנו. הטיפול בבן הינו בשבילו, ולא לכבודנו.
וראיתי בפירוש רבנו בחיי על התורה (שם) שהסביר את הדברים מזוית נוספת וז"ל:
"ודרשו רז"ל מה בא להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא כך אמר משה: רבונו של עולם, מהיכן הוצאת אותם? לא מארץ מצרים? שהרי כולם עובדי עבודה זרה, עובדי טלאים, אף הם עשו את העגל. לכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים, דע מהיכן הוצאת אותם". עכ"ל.
הנה אע"פ שפרש"י אינו זהה לפירוש רבינו בחיי, אך אפשר לשלבם כמקשה אחת כך שפירוש אחד ישלים את רעהו, דהיינו כיון שעם ישראל היו במצרים בשכנות למצרים שהיו עובדי עבודה זרה, א"כ הפיתוי לעבוד ע"ז קרוב להם. הם מוגבלים וחסרי ידיעה, ולעומת זאת אתה ה' מרומם על כל ברכה ותהלה, א"כ עליך להסתכל מצד אחד על נקודת מוצאם ומצד שני על רוממותך, וא"כ אין טעם לכעוס.
נמצינו למדים, שעלינו להסתכל על מצבו של הנער, מגבלותיו, יכולותיו, וכו', ולעומת זאת להסתכל על המעמד שלנו לעומת הנער, ואז לפעול בצורה הנכונה וכנ"ל.