אור ברסלב
אני והנער גיל הילדות לעומת גיל הנערות › "שיקול דעת"

אני והנער

גיל הילדות לעומת גיל הנערות · "שיקול דעת"

גיל הילדות לעומת גיל הנערות

הילד מבין רק בצורה ישירה משא"כ הנער שמבין גם בצורה עקיפה

לילד הקטן כמעט ואין שיקול דעת. שכלו אינו מעובד כדבעי.

לדוגמא: ילד שעשה מעשה לא טוב. הוא קשקש או לכלך את קיר בית הספר, והעניין הגיע לאזני הוריו. כאשר הם יוכיחו או יענישו את הילד, הוא לא יטרח לחקור מהיכן הוריו יודעים שהוא קשקש, משום שאין לו שיקול דעת. הוא מסתכל על הרגע, ההווה.

ולעומתו הנער, אם הוריו יוכיחו אותו, הוא עשוי לנסות למצוא מהיכן הוריו ידעו, הרי הם לא היו שם, ואם כן בהכרח שמישהו שהיה בשעת המעשה סיפר להם. ואז הוא ינסה לדעת מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לספר להוריו. וכמובן ההורים צריכים לקחת זאת בחשבון ולהישמר בלשונם.

על אותו עקרון ההבדל ניכר בפן החיובי.

לדוגמא: כאשר רוצים להחמיא לילד קטן, המחמאה תהיה אך ורק בצורה ישירה, כי בצורה עקיפה הוא לא יקלוט את המחמאה. אם ילד קטן סידר בצורה טובה את צעצועיו, נאמר לו: "כל הכבוד שסדרת את הצעצועים". ולא נאמר לו: "ידענו שתסדר, זה מתאים לך", משום שזו מחמאה עקיפה (דהיינו שרצינו לרמוז לו שבעינינו הוא ילד אחראי ומסודר), והוא לא יקלוט אותה.

ואילו לעומתו לנער שסידר היטב את חדרו אפשר לומר: "ידענו שתסדר, זה מתאים לך". הוא יבין את המסר העולה מן המחמאה. ומכיון שיש לנער שיקול דעת, עלינו להיזהר בלשוננו שלא נשדר לו שדרים שעלולים להביא לתוצאה שלילית.

לדוגמא: אם הנער רוצה לצאת "לקניון" או לשחק עם חברים מהשכונה, אולם אנחנו חוששים שהקניון פרוץ למדי או שהחברים לא מתאימים, אין לומר לו "אנחנו שומרי תורה ומצוות לכן איננו מרשים לך ללכת לקניון", משום שהילד יבין שהמחסום שעומד בפניו הוא ההשתייכות למחנה שומרי תורה ומצוות. ואם נרבה בתשובות בעקרון שכזה הוא עלול לפתח סלידה מההשתייכות למחנה זה, משום שהוא קולט שההשתייכות למחנה שומרי תורה ומצוות מהווה מחסום בפני רצונותיו ומאווייו.

אמנם נכון שצריך לשמור ולמנוע ממנו כל מכשול, אולם נאמר זאת בצורה שונה. אפשר לומר לו: "החברים לא מתאימים לנו, זה עלול להזיק לך, והקניון זה מקום פרוץ למדי והוא עלול להכשיל אותך".

בתשובה שכזו אנחנו לא תולים את הקולר למגבלה בנו, דהיינו בגלל "שאנחנו שייכים למחנה שומרי תו"מ", אלא אנחנו מציינים חשש שהוא מסכים שהוא שלישי: "זה מזיק לך". זאת ועוד, כאשר עונים תשובה "שאסור לך ללכת משום שאנחנו שומרי תו"מ", זה נראה כעין מגבלה ענקית, מגבלה כוללת, ניתוק הציבור שאינו שומר תו"מ, והנער חושש מי יודע בעוד כמה דברים זה יגביל אותו.

ולעומת זאת כאשר מציינים את הטעם "זה מזיק לך", זה לא נראה נורא וכולל ביותר.

זכורני שבני הקטן התנגד יום אחד לנשק את מזוזות הבית, וזה היה לי לפלא משום שתמיד הוא אהב לנשק את המזוזות, וא"כ מה קרה? אבל אחרי התבוננות הבנתי את הסיבה.

בכל ערב לפני שהייתי משכיב אותו לישון, הייתי מרים אותו לנשק את המזוזה, ומיד אחר כך הייתי משכיב אותו, הילד הבין שהנשיקה למזוזה היא גורמת לו לישון, וכיון שהוא לא אהב לישון הוא החליט לא לנשק את המזוזה. (וכדי לתקן את הרושם המעוות עשיתי פעולה הפוכה, דהיינו כאשר הייתי משכיב אותו לא הרמתי אותו לנשק את המזוזה, ואלו כאשר הוא היה קם למחרת, הייתי מרים אותו לנשק את המזוזה. ואכן כעבור תקופה קצרה הוא חזר לאהוב לנשק את המזוזה).

תוכן העניינים

אני והנער

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה