אל תלמד אותו לשקר · בדוק מה הכלים שיש ברשותך
כל אדם עושה מה שנראה לו כדאי ולכן אם ההורים דורשים מהבן עליהם לבדוק שכדאי לו או לפחות לא כדאי לו לסרב
לא אחת שומעים שהורים צועקים ומאיימים על הנער שאם הוא לא ילך ב"תלם", הם יעשו מה שפלוני עשה לבנו, הם יגרשו אותו מהבית, או שימנעו ממנו הטבות בבית וכדו', וכמו שהבן של אותו פלוני "התיישר", כך הוא על אפו וחמתו ילך בתלם, והקשיים ילמדו אותו לקח.
יום אחד התקשרה אלי אשה שסיפרה לי שהחליטה לגרש את בנה מהבית היות והוא לא מגיע בזמן הביתה אלא בא בשעה מאוחרת בלילות, ונוסף עוד שהוא לא הולך לישיבה. לאחר שהזהירה את הבן, מימשה את איומה ונעלה את דלת הבית בשעה מסוימת בלילה. הבן הגיע בשעה מאוחרת, ומשלא הצליח להיכנס דרך הדלת החל לקרוא בקול לאמו אך ללא מענה, כיון שכן הוא עקר סורג מאחד החלונות ונכנס לבית!
מקרה חמור יותר קרה עם נער שפשוט החל שובר את החלונות ע"י אבנים, וכיון שההורים ראו להיכן הדברים מגיעים, הם פשוט נכנעו!
מהמעשים הנ"ל יש ללמוד, שלא כל הענשה או החלטה היא בת ביצוע. עלינו לחקוק בדעתנו שאין להעניש או להחליט החלטה בטרם נברר בצורה חד משמעית שאכן יש לנו את הכלים הדרושים לכך.
במקרים הנ"ל היה על ההורים לעמוד בתוקף ובעקשנות לבצע את מה שהם החליטו. אין זה נכון ולא חינוכי לקבוע עונש ולא לעמוד על ביצועו.
הנה דוגמא קיצונית יותר:
צלצלה אלי אשה ובקשה עזרה חינוכית. בתה בת החמש מסרבת לעזור לה בסדור החדר וכיו"ב, ושאלתה היא, כיצד להביא את הבת למצב שכן תעזור לה?
לאחר שיחה עם האמא, אמרתי לה שכדאי לדרבן את הבת בפרס, כגון ממתק. והאמא אמרה: זה לא עזר.
הצעתי לה: תאמרי לה שכאשר היא תעזור תקבל ממתק, וללא עזרה לא תוכלי לתת לה ממתק.
ושוב האמא אמרה: ניסיתי גם את זה, אך ללא הצלחה.
שאלתי אותה: האם הבת אוהבת ממתקים?
ענתה לי: כן! אוהבת מאוד!
ושוב שאלתי: ומה היתה תגובת הבת כאשר לא נתת לה ממתק?
תשובת האם: היא לא התרגשה. זה לא הפריע לה.
ושוב שאלתי בפליאה: איך יתכן, הרי היא אוהבת ממתקים?
ואז ענתה האם: היא פשוט עלתה לבד על הכסא ושלפה מהארון את הממתק שחפצה...!
זו דוגמא קיצונית לענישה ללא שיניים. הענשה ללא אכיפת העונש כמוה ככניעה, ובעצם במקום להגיע למשמעת נעשית נסיגה במשמעת! אם עד עכשיו הבת היתה מסופקת עד כמה הוריה רציניים ונחושים בדעתם, ומסתמא היה לה חשש כלשהו, עתה גם אותו החשש לא קיים, כיון שהיא ראתה שהוריה אמרו ואיימו ולבסוף לא בצעו, הוי אומר שהוריה מדברים אך לא עושים!
הכלל הוא: אם אמרתם שתעשו דבר מסוים - עליכם לעמוד בו, ואם הנכם מסופקים אם תוכלו לבצע – או שמא לא תוכלו לבצעו, במקרה כזה עדיף שלא תאמרו מה כוונתכם לעשות.
אמנם יש מקרים יוצאים מן הכלל.
הנה דוגמא: מעשה באם שבנה הרבה לצער אותה ובאחד המקרים היא קנתה לו מוצר מסויים (שהמלצתי לה לקנות משום שזה בריא לילד) והבן אכל בלי שום גבול, האם נזפה בו ואמרה: מהיום אפסיק לקנות לך את אותו מוצר (כעונש) והנה הם הגיעו אלי לייעוץ, וכששאלתי את הבן אודות המוצר הוא סיפר שאמו אסרה עליו לאוכלו.
לאחר שהוא יצא, אמרתי לאם שכדאי שתחזיר את המוצר הנ"ל לתפריט (ונימקתי לה את בקשתי), ואכן האם חזרה בה מהחלטתה.
בדוגמא זאת, חזרת האם מהחלטתה אינה טעות ולא תביא נסיגה במשמעת, משום שהאם מנמקת את חזרתה בכך שהיא שומעת לרב, שהרי כל כוונתה בהענשה היא לטובתו, ואם הרב אומר שלטובתו יותר טוב שהיא תחזיר את המוצר לתפריט, הרי היא סומכת על הרב ומבטלת את דעתה, ולא משום שהיא נכנעת לבן. ולכן אדרבא בחזרתה מההחלטה היא מראה דוגמא חיובית לבן לשמוע בקול מי שגדול ומבין יותר ממנו, אף אם חשבנו אחרת. בנוסף זה מראה לבן שהענישה של האם אינה נובעת מתוך נקמה אלא כאמצעי לחנכו, וזה עשוי להקל עליו לקבל עונשים מתוך הבנה שאכן האם מתכוונת לטובתו.
כמו כן, ניתן לחזור מההחלטה בצורה חד פעמית במקרה שרוצים להראות לבן שיש לנו צער שהוא נענש.
דוגמא לכך: מעשה בזוג הורים שבאו לייעוץ, ובאחד המפגשים האב סיפר לי שהוא העניש את בנו (בן 16) שלא יצא לשחק כדורסל (משחק שהבן הנ"ל מאוד אהב לשחק.) ביודעי שהיחסים ביניהם עכורים, בקשתי מהאב שיצלצל כעת לבנו ויאמר לו בזו הלשון: "בני, יש לי צער גדול שנאלצתי לאסור עליך לצאת לשחק, וחשבתי שאולי הפעם אני אוותר. פשוט כואב לי שתצטער, לכן אני מרשה לך לצאת. אני מקוה שלא נצטרך לזה עוד".
במקרה זה, הויתור לא בא כתוצאה של לחץ מצד הבן או ח"ו חוצפה, אלא כרצון טוב והתחשבות של האב, ולכן סביר להניח שהבן יעריך את המחווה והאהבה של האב. ויוצא אפוא שלא פגענו במטרת העונש אדרבא עודדנו אותו בצורה חיובית. ואפשר לומר שאדרבא הויתור הזה עשוי להיות מנוף ואף לחייב אותו לנהוג במשנה זהירות.
אך כל זאת בתנאי שלא להתמיד בויתורים שאז ייראה שהעונש הוא רק דיבורים, משא"כ אם זה בצורה חד פעמית הבן עשוי להעריך זאת וכנ"ל.