אמת ליעקב על ברכות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
דף ז:
לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנא' ויאמר ד' אלקים במה אדע. [דברי המחבר כאן נשנו בנחל"י פרשת לך לך ד"ה במה אדע (השני) טו, ח בעמוד מב, יעו"ש].
שם "ראובן" - [אמר ר' אלעזר] אמרה לאה מה בין בני לבן חמי. [דברי המחבר כאן נשנו בנחל"י פרשת ויצא ד"ה ותקרא שמו ראובן (השני) כט, לב בעמוד עד, יעו"ש].
שם ואילו בני אף דעל כרחיה שקליה יוסף לבכרותיה, אפילו הכי לא אקני ביה. לכאורה יש לתמוה דהא נטילת הבכורה היה סמוך למיתת יעקב כמבואר בפרשת ויחי פרשה ראשונה (מח, ב), עיין שם, והצלת ראובן היה קודם זה. ועיין בספר דברי דוד במה שכתב בהא דאמר ראובן את שני בני תמית (מב, לז). ונראה דעיקר קנאת השבטים היה שהיו יראים שלא ימסור יעקב הברכות ליוסף כמו שמסר יצחק ליעקב, ועיקר הברכה היה לרשתך את ארץ מגורך, ואם כן היה לו לראובן לקנאות יותר על זה, ובפרט שהאמת כך הוא, ולב יודע מרת נפשו, ואפי' הכי לא אקני ביה:
שם מאי רות וכו'. פירוש [כ]שנתגיירה שינה שמה של גיותה. ושאל מאי טעמא שינה שמה לשם רות, כי בודאי ברוח הקודש נזרקה בפי החכמים לקרותה רות, כי הוא "השם שמות" - שהוא שם בפי הבריות לקרוא שם שיהיה ניכר אם צדיק אם רשע:
שם מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה וכו'. עיין במהרש"א שהקשה דהיה לו לתרץ דמיירי כשהשעה משחקת לו. ועיין ברי"ף שהקשה: מאי ואומר, ועוד מאי חרחור וקטטה שייך במרעים.
ונראה דמה שאמר מותר להתגרות סובל שני פירושים: א', דמותר לגנות במעשה הרשע שעושה בפניהם, להראות להם טענותיהם המזויפות. וב', לעשות עמהם רעה ולבטל רשעתם במעשה.
ועל זה אמר ד"אם לחשך אדם הא כתיב אל תתחר במרעים", לזה אמר: "מי שלבו נוקפו אומר כן", והיינו שסובר המקשה שלשון תתחר הוא לשון חיבור ועירוב, כמו: (תתחרה עם הארץ) ["מתחרה בארז"] (ירמיה כב, טו), או: תתחרה (עם) [את] הסוסים" (שם יב, ה) ע"ש, והיינו שלא יתחבר עמהם כלל. הרי מוכח דאפילו חיבור בעלמא אסור, מכל שכן לטעון עמהם. ואמר: "מי שלבו נוקפו אומר כן", היינו מי שיש לו צד הסתפקות בלב וירא כי אולי יטוהו מדרך טוב בטענותם, ולזה נאמר: "אל תתחר במרעים - להיות כמרעים", היינו שאסור אפילו לשמוע טענותם, כי אולי יטוהו ויהיה כמרעים, מה שאין כן למי שמובטח בעצמו שלא יטוהו. ולזה מביא המקשה שם: "ואומר, אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ד' כל היום", דהיינו שאין לו לעסוק רק בדבר שהוא ודאי יראת ה', מה שאין כן בזה, שיש ספק הטיה. ועל גירוי כזה, דהיינו להורות להם שטענותיהם מזויפות, אין שייך לחלק בין שעה משחקת לו.
ואחר כך מקשה: כיון שמשמע מדבריו כל עניני גירוי, ואפילו לעשות עמהם רעה, ועל זה מקשה הא כתיב יחילו דרכיו בכל עת. ומשני: שאני ברשע שהשעה משחקת לו וכו'. כל זה נראה לי ברור: