אור ברסלב

אמת ליעקב על ברכות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

דף ה.

דף ד:

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע אי אזיל מוטב וכו'. והנה לשון הרגזה קשה. ועוד, שהיה לו להזכיר תקנה אחרונה תיכף - להזכיר לו יום המיתה, ורבוי תקנות אלו למה.

ונראה דכוונתם על דרך שאמרו (תו"כ ויקרא כ, כו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה וכו'. וזה ענין הרגזה, שבבוא עבירה לידו יראה פני הטוב שבתוכה, וידחהו בגזירת השם יתברך. וזהו ההרגזה, שאף על פי שהוא טוב מכל מקום לא אעשה מצד הגזירה. ולזה לא צוה לזכור יום המיתה מיד, שיתבטל ממנו תיכף כוחות התאוה, כי אדרבה, טוב הוא שבחוזק תאוותו לא יעשה מצד גזירת השם יתברך.

ומה שהזכיר תקנתא דתורה ותקנתא דקריאת שמע. נראה, דידוע מה שכתוב בספר המורה (ח"ג פ' כ"ב) דיצר הרע הוא הכח הבשריי המתאוה שבאדם. ואמנם מפשט דברי רז"ל משמע שמלאך מיוחד וקבוע לזה. ונראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים, שיש מלאכים רעים הבאים לעורר כח התאוה ולהוסיף תאוה על תאוותו. ולזה אמר בראשונה שיעסוק בתורה המתשת כח החומר. ואי לא אזיל, אז בודאי הוא מן המלאך המיוחד לזה, ולזה צריך קריאת שמע, כי קריאת שמע מגרש המזיקין. ולכל אחד צריך תקנה אחרת, דלא מהני תקנה אחת לתרווייהו. ואי לא אפשר בשום פנים מחמת התגברות שלו, אז יזכיר לו יום המיתה, ומתוך כך יתבטלו ממנו כל התאוות:

שם מדת בשר ודם וכו' והקב"ה נתן תורה לישראל וכו'. לכאורה הדמיון אינו שוה, דכשמוכר חפץ או נותן חפץ לחבירו לא נשאר אצל המוכר [החפץ], מה שאין כן נתינת התורה דמי (לתלמוד) [למלמד] תורה שכאשר מקבל ממנו התלמיד [המלמד] שמח. ונראה הכוונה, שידוע ששכל בני אדם לואה מהשיג הדברים על אמיתתן, וכמו שכתב הר"ן בדרשותיו (בדרוש ג, ז, יא, יג), והקב"ה מסכים על ידן, כמו שדרשו חז"ל אתם אפילו שוגגין אתם אפי' מוטעין וכו' (ר"ה כה א). ולפי זה אתי שפיר שהקב"ה נתן לגמרי לישראל התורה, שכפי שכלם כן יקוים, ושמח וכו':

שם אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. והוא תמוה, דעון ביטול תורה עבירה חמורה, והיאך אמרו ולא מצא.

והנראה, דהנה ג' מיני יסורין הן: א'. הבאין לעוררו בתשובה, כדכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו וגו' (תהלים צ, ג). ב'. יסורין של אהבה. ג'. יסורין הבאין דרך נקימה ושנאה ח"ו, ויסורין כאלו באין בזעף לבטלו מתורה ומצות, כדכתיב למה לי רוב זבחיכם וגו' (ישעי' א, יא), ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך (תהלים נ, טז). וזהו כוונתו: דמקודם יתלה ביסורין הבאין לעוררו בתשובה. "פשפש ולא מצא", כלומר שלא הועיל בתשובתו, "יתלה בביטול תורה", היינו שיתלה שבאין בזעף ובכעס גדול מהשי"ת לבטלו מתורה ומצות, ויפיש ברחמים. "לא מצא", היינו שרואה שהיסורין אין בהן ביטול תורה ודאי יסורין של אהבה הן.

אך הא קשה: אמאי כשלא מצא יתלה ביסורין של אהבה, הא כל ישראל ערבין זה לזה (סנהדרין כז ב), ודלמא מחמת הערבות הוא. ומה שנראה בזה, כי היסורין הבאין בפרטות על אדם אחד אי אפשר להיות מצד הערבות, כי הערבות הוא מצד הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז), והוכח תוכיח אינו אלא עשה, ואעשה לא מענשי כי אם בעידן ריתחא שיש רוגז על כל העולם (ע"פ מנחות מא א). והלא אפילו כשהוא בעצמו עשה החטא שלא במתכוין אין עליו משפט יסורין, כי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון (שבת נה א), אלמא שמשפט היסורין אעון הוא, ועבירות דעלמא - שלא בכוונה דידיה הן עשויין. ובאמת לא מצינו אערבות רק מיתה, דמיתה באה אף על חטא, משא"כ יסורין באין רק על עון. ומה שכתוב והוא מחולל מפשעינו ובחבורתו נרפא לנו (ישעי' נג, ה), היינו כשהצדיק מקבל עליו יסורין בעצמו, אבל דין שמים ביסורין לא מטילין עליו, ומכל שכן שאין לתלות בעון שחטא בשוגג מהאי טעמא. אבל ביטול תורה שגגתו עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג), ואף שהברטנורא פירש שם דקאי על מי שאין מדקדק בלימוד מ"מ יש לפרש גם כן בדרך זה, כי ביטול תורה מאוד חמור הוא:

שם בידוע שיסורין של אהבה הן וכו'. הספק הגדול אשר יש בענין יסורין של אהבה: לייסר איש אשר אין בו חטא כדי להרבות שכרו, ואין זה מדרך שבין איש לחבירו, שאסור לצער את חבירו כדי להוסיף שכרו. וראי' לזה, גונב על מנת לשלם כפל (ב"מ סא ב). ו"יתר מרעהו צדיק" (משלי יב, כו), וכל שכן הבורא ית"ש שיכה על לא חמס בכפו. ואם הוא בדרך נסיון אם יבעט נגדו, ג"כ הוא ספק גדול, כמו שכתב הרב המורה בחלק ג' (פ' י"ז וכ"ד), ייע"ש.

וליישב נראה, כי בוודאי אין יסורין באין על חנם, רק כיון שאין היסורין באין על חטא, דהיינו שוגג כמאמרם ז"ל אין יסורין בלא עון (שבת נה א), רק לפעמים מרוב אהבה מייסרהו אף על אותן דברים שאין דינם ביסורין, [ד]מכל מקום צדיקים גמורים הקדוש ברוך הוא מדקדק עמהן כחוט השערה (יבמות קכא ב) ומנקה אותם לגמרי בעוה"ז על ידי יסורין כדי שיהיו נקיים לגמרי בעוה"ב. והמשל בזה, כי מי שבא לחצר המלך אינו צריך בגדים נאים ונקיים כל כך כמי שבא לבית המלך. והבא לבית המלך אינו צריך כל כך בגדים נאים ונקיים כמו הבא לחדר המלך. כן הצדיק, כשהקב"ה רוצה להכניסו למחיצה פנימה אשר צריך להיות בגדיו נקיים בתכלית הנקיות, מייסרו בעוה"ז כדי שיכול לבוא לידי מחיצה זו. אמנם מי שאינו זוכה מצד מצותיו לבוא לידי מחיצה כזו, שאין צריך בגדים נאים ונקיים כל כך, למה לו לייסרו, כי אין דינו בהם רק מצד אהבה כשרוצה להכניסו במקום שצריך להיות נקיים לגמרי. והיינו דמדמה אותו למלח שממתיק את הבשר:

שם אמר ר' יוחנן אלו ואלו יסורין של אהבה וכו'. נראה לפענ"ד שקורא כל היסורין - אף שבאין לכפר עון - יסורין של אהבה, כיון שבאין על ידי הקדוש ברוך הוא לכפר עונו. ורש"י שפירש: "יסורין של אהבה. שהקב"ה מייסרהו בלי עון", ציין עצמו על הא דאמר שם רבא אמר רב הונא ואם תלה ולא מצא בידוע (וכו') [שיסורין של אהבה הם], אבל ר' יוחנן סובר דאף שבאין על עון, דבודאי אין סברא כלל שהיסורין שאינן באין על עון רק להרבות שכרו שיהיה בביטול תורה. ובודאי דאפי' בבאין על עון ג"כ ס"ל דיסורין של אהבה הן, שהן כעין שמכין את האדם שנתבטלו חושיו לעוררו לתחיה, כמו כן היסורין הבאין עליו לכפר עון או לעוררו בתשובה הן של אהבה, כאב שמייסר לבן. ודוקא יסורין שבאין חס ושלום בהסתרת השגחה נקראין יסורין של נקימה.

ורבי יוחנן מיירי ביסורין שמכפרין על עון, ומדמה ליה לשן ועין שבאין על ידי כעס האדם שחטא נגדו. ורבי לוי שלומד מגזירה שוה מברית האמור במלח, מיירי ביסורין שהן כענין שאבאר בסמוך:

שם תניא ר"ש בן יוחאי אומר שלשה מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם לא נתנן אלא ע"י יסורין. הנה היסורין שבאין בלא חטא כלל להרבות שכרן לכאורה קשה קצת. ונראה לפי עניות דעתי: מחמת שאדם מחולל בחטא ומיוחס בעון, כמו שאמר דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי (תהלים נא, ז), אי אפשר לו שלא יהיה בלבו שום זוהמא. ואפילו באבות מצינו שיצאו עשו וישמעאל מהם מחמת הזוהמא. ואף בצדיקים גמורים אי אפשר שיהיה עבודת ה' בהתלהבות גדול כמו שהן כשהן מיוסרין, שאז הלב והחומר נכנעין מאוד, ומזה בא בלבם התלהבות גדול לעבודת השם יתברך, כדכתיב או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כו, מא), ומכל שכן בצדיקים נכנע מאד לבבם ביסורין, ועבודתם הוא בהתלהבות ובהכנעה גדולה, וזוכין ע"י זה למתנות טובות. וגם, כל זמן שיש בהאבות עוד משהו זוהמא מזיק להבנים, כי בכל דור ודור ניתוסף הזוהמא, ולכך צריך יסורין שיותך מהם כל הזוהמא וישאר הלב נקי, ועבודתם יהיה בלב שלם, והאב מוריש לבנו בחכמה (עדיות פ"ב מ"ט), ויהיה גם לב בניו נקיים מזוהמא, ויזכו הוא וזרעו למתנות טובות.

וזהו שדמה לעיל ר' לוי היסורין למלח שממתיק הבשר, היינו כמו שהמלח מוציא כל הדם שמזיק לבשר ומכשירו, כמו כן היסורין מוציאין מן הלב הרע המושרש בו מאביו, ונעשה הלב נכנע ומתלהב ליראת השם ועבודתו:

שם כל העוסק בגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו וכו'. לכאורה כביכול עול גדול בחיקו, נותן נשמה לעם עליה, שימותו הבנים בשביל האבות. ונראה דמזה ראיה להא שכתב הבעל עקידה (שער ו) והרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"א פ' ע) שהנפש הנולד באדם הוא רק כח הכנה לבד, רק מצד תורה ומצות (נתעצב) [נתעצם] ונעשה שכל נבדל. ובעודו רק כח והכנה לבד אינו מושגח בשביל עצמו, כי ההשגחה דבק בהשגה כמו שכתב הרמב"ם שם (ח"ג פ' יז, יח, נא), ואינו מושגח רק בשביל האב כמו בשורו וחמורו של האדם, וכן כתב הרמב"ם להדיא כנ"ל.

ולענין מה שהקשו בתוספות (ה ב) בדבור המתחיל והא אמר ר' יוחנן דהא מצינו כמה צדיקים דלא הוי להו בנים וכו', נראה לתרץ דוקא במי שאין לו בנים מצד עונש כענין שאמרו (יבמות סד א) לא (זכו להבנות ממנו) [זכה להבנות ממנה] ומצד מזלו הוי ראוי לבנים רק שנשתדד מזלו מצד ההשגחה, קאמר הש"ס. אבל אם מצד מזלו אינו ראוי לבנים, ואין לו זכות גדול כאברהם אבינו ע"ה שנשתדד בעבורו המזל, וזה מצוי לכמה צדיקים:

תוכן העניינים

אמת ליעקב על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה