אור ברסלב

אמת ליעקב על בבא בתרא· רבי יעקב לורברבוים מליסא

דף עג:

דף עג.

ואמר רבב"ח לדידי חזי לי אורזילא בר יומא (וכו') [דהוה כהר תבור, והר תבור כמה הוי ארבע פרסי. ומשאכא דצוארי' תלתא פרסי. ובי מרבעתא דרישי' פרסה ופלגא. רמא כופתא וסכר לי' לירדנא]. המאמר הזה תמוה מאוד, ועיין מה שכתב המהרש"א בזה. והנה אורזילא - שפי' רש"י ראם - האמת כפי' מהרש"א שמרמז על יהושע שהוא משבט יוסף, דכתיב בי' וקרני ראם קרניו (דברים לג, יז). אך מה שמפרש בגוף סיפור המעשה, שפי' שמספר הנס שהי' לו בהעמדת השמש ושהי' שליט על מחנה ישראל, קשה קצת, שמה לו לספר דברים המפורשים בכתוב. וגם מ"ש רמא כופתא - שמרמז על כפות רגלי הכהנים (יהושע ג, יג), קשה קצת.

ולזה נלפענ"ד שבא ליישב דרך מליצה מה שקשה לכאורה: דאצל בקיעת הים במשה הוכרח לצעוק אל ה', כדכתיב ויצעק משה אל ה' (ע"פ שמות יד, טו), ויהושע בירדן לא הוצרך לצעוק.

ולזה אמר שראה ברוה"ק הטעם לזה, דהוא "ארבעה פרסי". חשיב הזכיות שהי' לו בבקיעת הירדן, והוא, מה שהי' עם משה בהר סיני סמוך להר סיני יותר מכל ישראל, וקיבל שם השפעת קדושה.

"ומשכי' דצווארי' ג' פרסי", הכוונה כי האלשיך כתב על הקרא בשיר השירים (ז, ה) צוארך כמגדל השן דהיינו הצדיקים סובלים יסורים לכפר על עון הדור. ויהושע היה סובל לכפר מחנה ישראל שהי' תלתא פרסי.

"ומרבעתא דרישא פרסא ופלגא", שהי' נשיא השבט שהיה פרסה ופלגא, פי': דהלא מחנה ישראל הוא שלשה פרסי על שלשה פרסי. ואם תכפיל אותם, תמצא בהם תשעה פרסה. ואם תחלק לארבע דגלים, הרי לכל דגל שני פרסאות ורביע. ואם תכפול פרסה ופלגא על פרסה ופלגא תמצא בהם ג"כ ב' פרסאות ורביע. ויהושע הי' נשיא משבט אפרים, והי' ממונה על דגל מחנה אפרים.

"ורמא כופתא", כלומר הקשר של כל הזכותים ביחד נקרא כופתא, וקשר כל הזכותים ורמא על הירדן וסכרו. משא"כ במשה, שהישראל הי' הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז (שמו"ר כא, ז), וגם הוא לא נתקדש עדיין בהר סיני, ולכך הוצרך לצעוק בבקיעת הים. משא"כ יהושע בירדן שהיה זכות ישראל והתורה ג"כ, לכך סכרו בקל:

שם ואמר רבב"ח לדידי חזי לי האי אקרוקתא דהוי כי אקרא דהגרוניא. ואקרא דהגרוניא כמה הוי, שיתין בתי. אתא תנינא בלעה. אתא פושקנצא ובלעה לתנינא, וסליק ויתיב באילנא. תא חזי כמה נפיש חילי' דאילנא. אמר רב פפא בר שמואל אלו לא הואי התם לא הימני.

נראה בכוונתם, דהישראל נקראין אקרוקתא דכתיב (ישעי' כ"ב, ה) בשעת חורבן "כי יום מהומה ומבוכה וגו' מקרקר קיר ושוע אל ההר", ומשום הכי נקראין הישראל בשעת חורבן אקרוקתא. "דהוי כי אקרא דהגרוניא", דיבר ברמז, ומפרש הש"ס רמיזתו ואמר: "אקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי", כמ"ש הרשב"ם שם להדיא וז"ל אקרא דהגרוניא כמה הוי, הש"ס קאמר לה לפרש להא דרבב"ח. והכוונה, דכתיב בשיר השירים (ו, ח - ט) "ששים המה מלכות", ופרש"י אברהם ויוצאי חלציו הם ששים וכו'. "אחת היא יונתי", הן הישראל. הרי מבואר שהישראל נבחרו מששים בתי אבות. וקודם החורבן חטאו כל כך עד שנאמר עליהן (יחזקאל כה, ח) הנה ככל הגוים בית ישראל, ולזה אמר דהוה כששים בתי, היינו ככל הגוים.

"אתא תנינא ובלעה", פי' דהנה צור אשר החריב את ירושלים נקרא תנין כדכתיב (ישעיה כ"ז, א) "והרג את התנין אשר בים", ופירש רש"י הוא צור שהוא ראש [והיא יושבת בלב ימים]. וזהו שאמר אתא תנינא ובלעה, דהיינו לישראל שנקראין אקרוקתא. "אתא פושקנצא ובלעה לתנינא", ופרש"י עורב נקבה, ופי' מהרש"א שזהו ישמעאל לפי שכל טובתו אינה אלא מהגר שהיא נקבה, ומלכות ישמעאל נקרא גלות האחרון. "וסליק יתיב", היינו שעלה לארץ ישראל, דבכל מקום שרוצה לומר בש"ס שהלך לא"י אומר בלשון סליק. "ויתיב", היינו שיושב שם בשלוה כחמרא דיתיב על דורדייא, ואין שום אומה יכול להזיזן משם, אף שלוקחין ממנו לפעמים מקומות אחרים, מ"מ אינם יכולים ליקח מהם ארץ ישראל. "באילנא", דהנה ישמעאל כאשר השליכה אותו הגר תחת אחד השיחים (בראשית כא, טו), ותרגם המתרגם תחות חד מאילניא, ושם עשה תשובה, ובזכות התשובה שעשה שם ישמעאל הובטח מהקב"ה כי לגוי גדול אשימנו (שם פס' י"ח), וגדול היינו גדול באיכות. ובשכר זה ניתן לו ארץ ישראל כל ימי היות ישראל בגלות עד ימות המשיח, וכן פי' בעל הטורים ריש פרשת תולדות דכאשר יפול ישמעאל יבא משיח. ואמר: תא חזי כמה נפיש זכות וחילו דאילנא וכו'. "אמר רב פפא אי לא הוינא התם לא הימני", כלומר שהוא ג"כ ראה זה ברוח הקודש, ואילו לא היה ראה זה ברוה"ק שלישמעאל יהי' ארץ ישראל עד ימות המשיח, לא הימני' - שיהי' כח התשובה גדולה כל כך:

שם ואמר רבב"ח זימנא חדא הוי קא אזלינן בספינתא וחזינן ההוא כוורא דיתבא לי' אכלה טינא באוסייה, ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא וחרוב מיניה שתין מחוזא. ואכול מיני' שתין מחוזא, ומלחו מיני' שתין מחוזא. ומלאו מחד גלגלא דעיני' תלת מאה גרבי משחא. וכי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוי קא מנסרי מגרמי' מטללתא ויתבי למבנינהו הנך מחוזי עכ"ל, ועיי' מהרש"א שפי' שזה קאי על המן. ואם כי דבריו אמתיים, אולם בזה קשה דבריו להעמיס בדברי רבב"ח בזה, ולפרש כל דבריו להבין היטב מבלי דוחק, כאשר יראה הרואה.

ונראה לפענ"ד לפרש בס"ד, כי בספר הגלגולים פרק ב' (בשער הגלגולים הקדמה ל"ח קרוב לסופו ועי' עוד הקדמה ט"ו) פי' הפסוק "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (קהלת ח, ט), כי "האדם" [- הוא אדם] הבליעל, הם הקליפות, שלטו באדם הקדוש, שהם נשמות אדם הראשון. והם חשבו שהוא לטובתם, ואינו אלא לרעתם וכו'. וכפי ערך גודל הנשמה כן הוא נטבעת בעמקי הקליפות. והחיצונים הם משתדלים בכל מאמצי כחם לטנפם בכל מיני טינופים כדי שתשאר תמיד ברשותם להיות נהנים ממנה וכו'. מה הם עושים, כשהם רואין איזה מקום פגום אז הם מוציאין הנשמה העצומה שתסתם שם וכו', שתעמוד בידם תמיד. והנה הם שלטו בזה האדם, וחשבו שהם טובתם, ואדרבה הוא רעתם. והנה כי השי"ת הצור תמים פעלו, כיון שע"י חטא אדה"ר שלטו באלו הנשמות, אינו רוצה להוציאם מידם שלא בדין. מה הוא עושה, ממתין עד שיהי' איזה מקום פגום, ומרמה את החיצונים ואומר שרצונו להכניס הקדושה באותו טינוף, והם חשבו, אדרבא, יותר טוב להכניס שם הנשמה, והם חפיצים באותו ענין, ונמצא עושה כונתם ברצונם וכו'. ולהיות כי הנשמה היא עצומה וקדושה, היא מתעוררת ומטיבה מעשיה ונפרדת מן הקליפה. ולא די בזה, אלא אדרבא מוציאה ניצוצות קדושות משם. וזה הי' ענין אברהם אבינו ע"ה שהיה בן תרח וכו'.

והנה דוד, אשר יצא ממואב, הוא הכרית את הקליפה שהי' מלובש בתוכה מתחילה, שהוא קליפת מואב, ששם הי' נפש דוד קבועה. והי' ממדד מואב בחבלים והורגן (ע"פ שמואל ב ח, ב). נמצא כי שלט אדם הבליעל לאדם הקדוש, לרע לו - לאדם הבליעל. ולכן אין לתמוה בדוד במעשה דאביגיל ובמעשה דבת שבע וכו', ייע"ש כי קצרתי הרבה, ובשינוי לשון קצת.

ולזה נראה לפרש כוונת נעמי בעצתה לרות שתשכב תחת מרגלותיו של בועז (רות ג, ד), שהוא לכאורה דבר מגונה, כמו שעמד הרב אלשיך. אמנם יובן, כי חשבה מחמת שצריכין להוציא נפש דוד, וא"א לעשות זה רק על ידי רמיית החיצונים, שיסברו להכניס הקדושה במקום טינוף כדי שישאר בידם, כמדובר למעלה. וזה ג"כ ענין אחשורוש שנשא את אסתר, להוציא נפש דריוש (ע"פ אסתר רבה ח, ג) - שיבנה בהמ"ק.

ועתה נבוא לפרש ענין רבב"ח, ד"האי כוורא", ירצה על אחשורוש, כי האומות מכונים בשם דגים כמו שאמרו רז"ל (ע"ז ד א) מה דג אחד בולע את חבירו [וכו']. ואמר "דיתבא לי' אכלה טינא באוסי'", דהנה הערוך בשרש (נו"ן) [טן] פי' כי "רפש וטיט" (ישעי' נז, כ). מתרגמינן סין וטין, "(וגלויי) [ויגאלוהו] חשך" (איוב ג, ד) מתרגמינן יטינוני'. ובשרש אכל כתב, כי "מן המאוכלות" (תמיד כח ב), וכן "אכילת הגפן והקבר" (כלאים פ"ה מ"י) הוא משרש אכל, היינו שמפסיד ומכלה הדבר. והנה הניצוץ הקדוש המובלע בכוחות הטומאה הוא כדי להפסיד ולכלות כוחות החיצונים כנ"ל. ולזה נקרא אכלה טינא, היינו מה שמכלה כוחות הטומאה הנקראים רפש וטיט. והנה ידוע כי הנפש הוא מושרש באף, כדכתיב אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז, ה), ולכך מכנה הניצוץ הקדוש אשר היה מובלע באחשורוש - שיצא ממנו דריוש שיבנה בהמ"ק - בשם "אכלה טינא", כמבואר לעיל. וקאמר "דיתיב באוסייה", היינו בנפש שלו.

וידוע כי כל דבר קודם שיכלה מתגבר מאוד, כמו הנשמה טרם פרידתה מהגוף. ולזה היה אחשורוש מקודם כתב שטנה על ירושלים (עזרא ד, ו), כי הי' קרוב לכלות כוחות הטומאה ולהגביר כח הקדושה, ע"י דריוש בנו. ובחטא זה נלקח ממנו קי"ג אפרכיות (אסתר רבה א, ה). והנה בסוף המגילה (י, א) נאמר וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים, ופי' החכם אבן עזרא שאיננו תחת מלכותו, רק פחדו ממנו, ומזה נראה כי אותן המדינות שנלקחו ממנו הם איי הים, כי תחלת מלכותו הי' מולך בכיפה. וזה הכוונה במה שאמר "ואדחוהו מיא ושדיוהו לגודא", והיינו שניטל ממנו מלכות באיי הים.

"וחרוב מיני' שתין מחוזא", היינו הישראל אשר הם מכונים בשם ששים, כי הכללות ישראל הם ס' ריבוא, ולזאת יקראו בשם ששים. וע"י שכתב שטנה על ירושלים היה כאילו חרבו ששים רבוא ישראל, ולזה אמר חרוב מיני' שתין מחוזא. "ואכלו מיני' שיתין מחוזא", ירצה, בסוף בשעת גאולת והצלת המן נהנו כל ישראל בשמחה ומשתה. "ומלחו מיני' שתין מחוזא", היינו כי מליחה נאמר על דבר המתקיים, ומחמת שאח"כ נבנה בהמ"ק ע"י בנו והוא דבר המתקיים ותועלת כל ישראל.

"ומלאו מחד גלגלא דעיני' תלת מאה גרבי דמשחא", היינו דבשעת בנין בהמ"ק כתיב (עזרא ז', כ"ב) "ועד בתין משח מאה", ששלח המלך לבלול מנחות המלך לקרבנות. וידוע שהבת שלש סאין, כדכתיב מעשר הבת מן הכור (יחזקאל מה, יד), והן שלשת מאות סאים. וזהו כוונתו "ומלאו מחד גלגלא דעיני'", כי הנדבות היו מרובין, וזה הי' רק נדבה א' בנתינה אחת - תלת מאה גרבי דמשחא.

"הדרן לבתר תריסר ירחי שתא", הכוונה, דהנה מבואר בסדר הדורות כי פור המן הי' בשנת ג' אלפים ת"ד, והי' מתקיים עד אדר בשנה הבאה שנתהפך הדבר והרגו בשונאיהם, והיינו ת"ה. ובשנת ת"ו הי' התחלת בנין בהמ"ק, כי אז מלך דריוש. לזה אמר "חזינא דהוי קא מנסרי מגרמי' מטללתא". מגרמי' הוא לשון מעצמו, כמו לית לי' מגרמי' כלום (זוה"ק ח"א קסח ב). "ובנו הנהו מחוזי", כלומר שממנו מעצמו יצא הדבר לבנות בהמ"ק, כי הוא מחוזא דישראל:

שם ואמר רבב"ח זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כוורא דיתבא לי' חלתא אגבי', וקדח אגמא עלוי'. סברינן יבשתא הוא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגבי', וכד חם גבי' איתהפיך. ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא, הוה טבעינן, עכ"ל הגמרא. ונראה לפרש שראה ברוה"ק שיהי' קודם ביאת משיח, שיגביה הישראל שתחת ממשלתו על שאר האומות. והאומות מכונה בשם כוורא. וזה שאמר "דיתבא חלתא", דחלתא הוא מלשון (חולם) [חולה], והיינו שהותש כוחו של אומה זו. "וקדח אגמא עילוי'", והאגמא הוא מלשון הכנעה ושפלות כמבואר בערוך (ע' אגם) מלשון הלכוף כאגמון ראשו (ישעי' נח, ה), כלומר שגדלו הכנעה על האומה. "סברינן יבשתא", כלומר שחשבו שכבר יבשו תקותם. "וסלקינן ואפינן ובשלינן", היינו שרצו הישראל להגביה עצמם עליהם ולמשול עליהן. "וכד חם גבי' אתהפיך", כלומר נהפכו ונתחזקו עליהם. "ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוי טבעינן", כלומר שדבר זה יהי' קרוב לגאולה, מחמת שנתהפך ונתגברו מאוד על ישראל, ואלו לא היה קריבת הגאולה הוי טבעינן:

שם ואמר רבב"ח זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא, וסגאי ספינתא בין שיצא לשיצא דכוורא תלתא יומא ותלתא ליליתא, איהו בזקיפא ואנן בשיפולא. וכי תימא לא מסגיא ספינתא טובא, כי אתא רב דימי אמר כמיחם קומקמוסא דמיא מסגיא שיתין פרסא, ושאדי פרשא גירא וקדמא לי'. ואמר רב אשי ההוא גילדנא דימא הואי דאית לי' תרי שייצי, עכ"ל.

ונראה לבאר ולפרש, בהיות ידוע כי כוורי היינו האומות העולם כמ"ש חז"ל (ע"ז ד א) מה דג אחד בולע את חבירו וכו'. ושיצא הוא מלשון כליון וחורבן - "ויכל יעקב" (בראשית מט, לג) תרגום ושיצא יעקב.

ואבוא אל הביאור: בהיות כי בין חורבן בית ראשון לשני היה שלשה גאולות ושלשה גליות, הראשון: התחיל כורש לבנות בהמ"ק והי' גאולה, ואחשורוש כתב שטנה והי' גלות. ושוב דריוש בנה בהמ"ק והי' גאולה, ומלכות יון החריב כולה והגלה ישראל. ועמדו מלכי חשמונאי וזה שנית, ועוד בה שלישית הוא הגלות המר והנסתר ההוא שהי' ע"י טיטוס הרשע. וידוע כי הגאולה נקרא יום והגלות מכונה בשם לילה (עי' ישעי' כא, יא - יב). וזה שאמר "בין שיצא לשיצא", היינו בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני הי' תלתא יומי ותלתא לילתא.

ואף בשעת יומא, היינו הגאולות שהיו, לא הי' ביד רמה כי אף בשעת גדולתם היו מכונעים תחת שיעבוד מלכות, שהיו נותנים מס להמלכות של האומות. וזה שאמר: "איהו בזקיפא ואנן בשיפולא", כלומר היה ידם תקיפה. "וכ"ת לא מסגי ספינתא טובא", כלומר לא תאמר שבשעת הגאולה היה עומד הדבר בטוב בלי צרות ושעבוד. אכן "כי אתא רב דימי [אמר] כמיחם קומקמוסא דמיא מסגיא שתין פרסא", כלומר כי הי' צרות גדולות רבים מאוד, בעוד לא נחו מצרה האחת בא הצרה השני', ועוד הוסיפו אחד על אחד עד לרוב. כי בעוד רגע חדא כמיחם קומקמוסא הי' שתין פרסא, היינו (חרבונות) [חורבנות] וצרות, כמבואר בסדר הדורות, עיין שם. "ושדי פרשא גירא וקדמא לי' איהו", כלומר כי לא שהה בין אחד לחבירו, אך באות זה על זה צרות על צרות.

"ואמר רב אשי האי גילדנא דימא הוא", היינו כי הערוך פי' בשרש גלד שהוא מלשון גלדי מכה, ובכמה דוכתא איתא גלד היינו הצואה והזוהמא המכוערה. ועולם העליון נקרא ים כמו שכתבו הקדמונים על עולם הקדושה. וזה לעומת זה ברא אלקים, שכוחות הטומאה ג"כ נקראים ים. וכן הוא בכתוב: "ים גדול ורחב ידים וכו'" (תהלים קד, כה). וידוע שהס"מ הוא ראש לכל הכוחות הטומאה. ואמרו חז"ל בסוכה (דף נ"ב ע"א) על פסוק (יואל ב, כ) "ואת הצפוני ארחיק" [זה יצה"ר שצפון ועומד בלבו של אדם] וגו', "אל הים הקדמוני" שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו. "וסופו אל הים האחרון", שנתן עיניו במקדש שני והחריבו וכו'. וזה שאמר "גילדנא דימא הוא דאית לי' תרי שיצא", כי גלד הוא מלשון מכה כנ"ל, שנתן עיניו על שני המקדשים שנקראו ימים והחריבן. וזהו דאית לי' תרי שיצא, היינו ב' (חרבונות) [חורבנות] וק"ל:

שם ואמר רבב"ח זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא, וחזינן האי ציפרא דקאי עד קרצולי' במיא ורישי' ברקיע, ואמרינן ליכא מיא, ובעינן ליחות לאקורי נפשין. ונפק בת קלא ואמר לן לא תיחותו הכא, דנפלה ליה חציצא לבר נגרא הא שב שני ולא קא מטיא אארעא, ולאו משום דנפישי מיא אלא משום דרדיפי מיא. אמר רב אשי ההוא זיז שדי הוא, דכתיב וזיז שדי עמדי (תהלים נ, יא). בא לרמז מה דאיתא במדרש (עי' סוטה מט ב) שבעוקבא דמשיחא יתרבו האפיקורסים בישראל ויסיתו לישראל אחיהם לדעתם הנכזבה. ואמרו חז"ל (סנהדרין לח ב) שאין משיבין לאפיקורוס, כי ידוע שמי שיש לו שכל משובש לא יועיל לו שום טענה, כמו שכתוב כל באיה לא ישובון ולא ישיגו וגו' (משלי ב, יט). ועל זה אמר ע"ד המליצה כי מבואר בזוהר שת"ח מכונה בשם צפור.

"חזאי ההוא ציפרא", היינו לחכם אחד. "דקאי עד קרסולי' במיא", היינו שעומד במי החכמה רק עד קרסוליה. "ורישי' עד בשמים", כלומר שהי' מגדל עצמו עד לשמים, שהי' חושב עצמו לחכם שבחכמים. "ואמרינן לית מיא", כלומר כיון שאין כאן באדם זה מי התורה והחכמה. "ובעינן לאקורי נפשין", היינו שרצה לפלפל עמו ולהורות לו סכלותו, והאיך הוא משובש בדעתו. "נפק בת קלא וא"ל לא תיחות להכא", כלומר לא תשיב לו מאומה. "דנפל לי' חציצא לבר נגרא", כלומר שכבר פלפל עמו חכם גדול שהוא נגר ובר נגר. "ולא מטיא עד לארעא", כלומר שלא הגיע עד תכליתו. "ולא משום דנפישי מיא", כלומר לא משום שחכמתו מרובה. "אלא משום דרדיפי מיא", כלומר מי שיש לו שכל משובש ומעוקם (ואם) [אם] עוסקין עמו בדבר אחד הולך בעיקום ומדמין לאיזה דברים אחרים שאין דומין כלל, רק הולך בעיקום ושיבוש, ואי אפשר להגיע עמו עד תכליתו מחמת רדיפתו לדברי התל ומשובש. לכך ראוי ונכון שלא להשיב לאפיקורס רק לילך בתומו, ודוק:

שם ואמר רבב"ח זימנא חדא הוי אזלינן במדברא, וחזינן הני אווזי דשמיטין גדפייהו משמנייהו, וקא נגדי משחא מתותייהו. ואמינא להו אית לי חולקא מינייכו בעלמא דאתי. חדא דליא לי אטמא, וחדא דליא לי גדפא. כי אתאי לקמי' דר"א אמר לי עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. ונראה לפרש, דהנה בכתובות (דף פ"ה ע"א) פרש"י על קאקי חיוורי משלחי גלימא דאינשי - אווזים לבנים. ולכאורה אין המשל דומה כל כך, דאין דרך האווזים לשלוח גלימא דאינשי. ונראה דהמשל הוא, כי כל הבעלי חיים כשמפטמין אותן נעשין שמינים ואין להם גבול, כי כל זמן שמפטמין אותן נעשים שמינים ביותר. משא"כ טבע האווזות שאין יכולים לפטם אותן כי אם ג' או ד' שבועות, ואם מפטמים אותן יותר אין מועיל להם, ונעשים כחושין. ולזה ממשיל אותן העשירים המשלחין גלימא דאינשי לאווזות, שהשומן, היינו העושר שלהן, אינו מתקיים, כמו שומן האווזות.

וזהו מאמר רבב"ח ג"כ הכא, שראה אותן האווזות, היינו העשירים גדולים, "ושמיטין גדפייהו משמנייהו", דהנה בשבת (דף (כ"ט) [מט א]) קאמר הטעם שקראו לתפילין כנפי יונה: מה היונה כנפי' מגינות עלי', אף ישראל מצות מגינות עליהן. ולזה אמר הכא "דשמטי' גדפייהו", כלומר שמחמת עשרם עברו על כל מצות שבתורה. "וקא נגדי משחא מתותייהו", כלומר רק שבמצות צדקה היו נזהרים מאוד והיו מפזרים הרבה מעות לצדקה, ולכך המשילו למשחא דנגדו מתותייהו. "ואמינא אית לי חולקא מינייכו לעלמא דאתי", כלומר שאם מצות צדקה גדולה כל כך עד שיהיה להם מחמת זה חולקא בעלמא דאתי. "חדא דליא לי אטמא", דהנה באמת אין הצדקה מה שנותנין הרשעים חשובין לכלום, שהקב"ה מכשילן בבני אדם שאינם מהוגנים (ע"פ ב"ב ט ב). ובערוך ערך דל פי' שהוא מלשון אבר המדולדל (חולין קכז א), היינו המתפרק ממנו, ולזה אמר "דליא לי אטמא", היינו שנפל ממנו הרגל. והרמב"ם (במו"נ ח"א פ' כ"ח) פי' על לשון רגל שהוא לשון סיבה, כלומר שנפל ממנו כל הסיבות שיועיל לו לעלמא דאתי. "וחדא דליא לי גדפא", כלומר שראה ברוה"ק שאף אותן המצות שעשו כבר נפלו ממנו מחמת גודל רשעתם, דמחמת גודל רשעתם היו תוהין על הראשונות.

תוכן העניינים

אמת ליעקב על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה