אמת ליעקב על בבא בתרא· רבי יעקב לורברבוים מליסא
דף עג.
אמר רבה אשתעי לי נחותי ימא: האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתי ברישא, ומחינן לה באלותא דחקיק עליה אהי' אשר אהי' יה ה' צבאות אמן אמן סלה, ונייח.
הכוונה, כי היצה"ר מכונה בשם גלא דמטבע לספינתא כמבואר בזוהר (ויקהל קצט א), כי העולם הזה מכונה בשם ספינה כמו שאמרו במיתת אברהם ווי לספינתא דאזיל קברניטא (ב"ב צא ב), ויצה"ר הוא המשחית את העולם, ויש מחלוקת בש"ס (סנהדרין צא ב) אימת מתחיל היצר הרע, איכא למ"ד משעת לידה, ואיכא למ"ד משעת יצירה. והנה אמרו בש"ס (שבת נו ב, ע"פ התוס' שם) למה נקרא שמו נתן צוציתא, שהי' נר דלוק על ראשו. וגם אמרו (נדה ל ב) כי תינוק במעי אמו נר דלוק על ראשו (ולומדין) [ומלמדין] אותו כל התורה כולה.
ולזה א"ש שאמרו: "האי גלא דמטבע לספינתא", דהיינו היצה"ר, "מתחזי", כלומר מתראה עודנו בבטן אמו, בעת "כי צוציתא", דהיינו בבטן אחר שהנר דלוק על ראשו. "דנורא חיוורתי ברישי'", דהא דלומדין אותו כל התורה כולה על כרחך היינו סודות התורה ולא גשמיותה, וסתרי תורה מכונין בשם אש לבנה (עי' רש"י דברים לג, ב). וכיון שהיצה"ר בא בשעת יצירה, חזק הוא מאוד, ועל זה אמר ד"מחינן לי' באלוותא", כלומר בהשבועה שנשבענו ובברית שכרת עמנו בהר סיני. "דחקיק עליה אהי"ה אשר אהי"ה", כלומר שאומרין לו כדאי הוא היציאה שהוציאנו ממצרים בשם אהיה אשר אהיה, כמבואר בפרשת שמות (ג, יד). "י"י י"י", פי' ששם זה מורה על מדת הדין הקשה. "ה' צבאות", כלומר שהשי"ת מייחד שמו עלינו, ונקרא עצמו בשם ה' צבאות - היינו צבאות ישראל. "אמן אמן סלה", כלומר השני אמונות שיש לנו ימות המשיח ועוה"ב, אשר הוא לנצח. וכשמזכירין לו כל זאת - "נייח" נפשי'.
ועיין ברשב"א בחידושי אגדות (ברכות נד ב) שמביא העין יעקב (שם) שלפעמים דברי אגדה הן דברים פשוטים, רק שמדברין בלשון חכמה. וגם יש בו סוד, שבנפש, אפילו כשהוא נבדל מתאוות אפילו הכי שייך בי' כוחות הנוטות לרע:
שם אמר רבה אישתעי לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, ורומא דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוה אזלינן באורחא ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא דהוי' כמבזר ארבעין גריוי בזרא דחרדלא, ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבליה. ורמי לי' גלא קלא לחברתה: חברתי, שבקת מידי בעלמא דלא שטפתי' דניתי אנא ונאבדי'. א"ל פוק חזי גבורתא דמרך, דאפי' מלא חוטא חלא לא עברי, שנאמר (ירמי' ה, כב) האותי לא תיראו נאום ה', אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים, חק עולם ולא יעברנהו, עכ"ל.
ונראה לפרש, דהנה המהרש"א כתב דמכנה המזל בשם שלש מאות פרסי, שסיבוב המזל הוא כל חודש שהוא למ"ד יום (רמב"ם פי"א מקידוש החודש הל' ז), ומהלך כל יום הוא עשרה פרסי (פסחים צג ב), ולמ"ד פעמים עשרה הוא ג' מאות. וכתיב (משלי ט"ז, ד) וגם רשע ליום רעה, היינו כמבואר ביערות דבש, כשבאו זמן הגלות והחורבן לישראל היה בעת ששמשו המזלות לרעה. וראה ברוה"ק שאין שני מזלות רעים משמשים זה אצל זה ויש הפסק בין מזל רע למזל רע, ע"כ מזל טוב הוא מפסיק בין מזל רע למזל רע.
וזהו שאמר: "בין גלא לגלא ג' מאות פרסי", היינו שבין מזל רע לחבירו יש ע"כ מזל טוב. "ורומא דגלא תלת מאה פרסי", היינו שהצרה ממשיך כל ימי משך שימוש מזל הרע. "זימנא חדא הוי אזלינן באורחא ודלינן גלא", היינו שראה ברוה"ק שבעיקבא דמשיחא יהי' צרה גדולה מחמת שיהי' שימוש מזל הרע מאוד, ו"דלינן" הוא מלשון דל, שנעשינו ברוע המזל דלים עד למאוד. "עד דחזינן מרבעתא דכוכבא זוטא דהוי כמבזר ארבעין סאה דחרדל", שהן מר מאוד. וידוע שהעונש נמשל לסאה דכתיב (ישעי' כ"ז, ח) בסאסאה בשלחה תריבנה. אמר, שהסאה שמודדין בו הפורעניות הי' קשה מאוד כארבעין גריוי דחרדל. והא דנקט מספר ארבעין, מפני שהמלקות הוא במספר ארבעין. א"נ, לטהרה מעונות הוי כמו לטהר מטומאה, ומצינו טבילה באש כמבואר בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לט א) שטבל באש ע"ש, וכתיב (מלאכי ג', ב - ג) כי הוא כאש מצרף [וכו'] וישב מצרף ומטהר כסף, ואש הוא אש הפורעניות, ומחמת שהטהרה במים הוא ארבעים סאה לכך הוא ממשיל טהרה מעוונות לארבעים סאה גריווי דחרדלא. "ואי דלינן טפי הוי מקלינן מהבליה", היינו שראה שהפורעניות גדולה כ"כ עד שאם הי' ח"ו מתקיימת יותר מעט הי' מגיע עד כלה, רק שהקב"ה סמוך לצרה הגדולה מביא הגאולה לעולם. "ורמי לי' קלא גלא לחברתה", היינו שכל העכו"ם המצירים לישראל העומדים זה אחר זה רוצים לכלות מה שנשאר מה שהשאירו הראשונים, רק שהקב"ה שם חוק וגבול ואינם יכולים לעבור חוקו כמו ששם חול להים ואינו יכול לעבור את חוקו:
שם ואמר רבה לדידי חזי לי הורמין בר לילתא דרהיט אקופא דשורא דמחוזא. ורהיט פרשא כי רכיב סוסיא מתתאי. ולא יכיל לי'. זימנא חדא הוי מסרגאין לי' תרתי חיותא, וקיימין אתרי גשרי דדונג, ושוור מהאי להאי ומהאי להאי, ונקיט תרי כסי דחמרי בידי' ומוריק מהאי להאי ולא נטפא מנייהו נטפא לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה, שמע בי' מלכא וקטלא, ע"ש:
והכוונה בזה נ"ל, ונקדים בזה דברי המקובלים שאמרו שלפעמים אפילו רשע גמור חוזר בתשובה שלימה ואחר כך חוזר לסורו, הטעם, מפני שהכוחות הטומאה רואין שכבר כלה ממנו כל הקדושות, מביאין אותו לשוב בכדי שידבק בו כוחות הקדושה, ואחר כך מטמאין אותו, ויש להם לינק ממנו כוחות קדושות [ויהי' יונקים ממנו השפעת הקדושה]. וידוע ששני מלאכי הקודש מלווין לצדיק בכל יום (עי' ברכות ס ב), וכן מלוין לרשע ב' כוחות הטומאה (עי' זוה"ק ח"א יב ב).
ובזה יש לפרש מאמר זה שהתחלנו: כי הורמין שם רשע, כמו שאמרו חז"ל בפ"ק דסנהדרין (לט א) שאמר אמגושא לאמימר מפלגא דלתתא דהורמין, ע"ש. ומבואר בש"ס דבני מחוזא מפנקי (שבת קט א), ועשירים גדולים (ב"ק קיט א), ואוהבי ניצוח. ואמר שראה רשע אחד, וכינה אותו בשם הורמין, שלא הי' עוסק רק בתאוות העוה"ז. וידוע דעוה"ז מכונה בשם לילה, כמ"ש ביונה (ד, י) שבן לילה הי' ובן לילה אבד, והעוה"ב בשם יום, שנאמר הנה יום בא לה' וגו' (זכרי' יד, א), ולזה מכנהו בשם בר לילתא, כלומר בן עוה"ז. "דהוי רהיט אקופא דשורא דמחוזא", כלומר דהי' רהיט ורץ לנצח כל אנשי דמחוזא, הגם שכולם היו עשירים ואוהבי ניצוח. וראה אחד שרץ ע"כ, וזהו שאמר דשוור ורהיט אקופא דשורא דמחוזא, כלומר לנצח את כולם. "ורהיט פרשא כי רכיב סוסיא", כלומר שהצדיקים נקראים פרושים, כלומר שרץ אחריו פרוש אחד כרוכב על סוס להחזירו למוטב, ולא היה יכול לו.
"זימנא חדא הוו מסרגין לי' תרתי חיותא", כלומר שמסרו לו תרתי חיותא, היינו שני כוחות הטומאה כמבואר במהרש"א. "וקיימין אתרי גשרי דדונג", דידוע שהזמן נקרא גשר, כמו שאמר המליץ (בריש ס' בחינות עולם) העולם ים זועף והזמן גשר רעוע. ולכך נקרא הזמן של עוה"ז גשרי דדונג, שהוא נמס כדונג (מלשה"כ תהלים כב, טו). ואם נגרוס ברי"ש, יש לגרוס על גשרי דרונגר והרונגר פי' הערוך שהוא שכיר יום, שאדם בעוה"ז כפועל יקוה שכרו. ומכנהו בשם תרי גשרי, כי העוה"ז הוא תרי גשרי - שהוא גשר ג"כ לעוה"ב, כמאמרם ז"ל שהוא כפרוזדור בפני עוה"ב (אבות פ"ד מט"ז). והוא ג"כ גשר לגיהנם, כמאמרם ז"ל שיש לפני שני דרכים (ברכות כח ב). וכבר הקדמתי שדרך הרשעים שכוחות הטומאה מניחין להרשע לעשות טוב כדי שיינקו אח"כ ממנו כל הכוחות הקדושות, ולכך הן נותנין אל לבו לשוב אל ה' ולעשות טוב עד אשר ידושן נפשו בקודש, ואז, כאשר רואים שנפשו מלא טוב, ימנעו אותם מלילך בדרך הטוב ויונקים ממנו כל הניצוצות הקדושות. וזה שאמר "ושוור מהאי להאי", כלומר מגשר שהוא בדרך הטוב לגשר שהוא הדרך הרע, דהיינו לפעמים עשה טוב ולפעמים עשה רע,
"והוה נקיט תרי כסי בידי'", דידוע שהפורעניות והשכר מכונה בשם כוס כדכתיב כי כוס ביד ה' (תהלים עה, ט). וכבר פרשתי בזה על הפסוק כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כג, לא), ודרשו חז"ל (יומא עה א) כל הנותן בכוס עינו כל העולם דומה לו כמישור וכו'. והדבר קשה שהכתוב ישמיענו זה. לכן נראה בכוונתו, שהוא תוכחת גדול לבל יתגאה האיש בראותו שהשעה משחקת לו ולילך בגאוות לבו, וכן אם באין עליו יסורין אל יקשה בעיניו. דהנה אם מוליכין את האדם לבית המלך להענישו, ודאי לא יתגאה בעת הלוכו. וכן אם אדם הולך לדרך רחוק ויודע בודאי שירויח שם ממון הרבה, ודאי שלא יקשה בעיניו היסורין שסובל בדרך, כי שמחת הריוח ממתיק בעיניו היסורין. וידוע כי כוס נאמר על עונש עולם הבא, כמו שנאמר (תהלים ע"ה, ט'): כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך וגו', וכן מכנה שם השכר בכוס. וזהו שאמר: "הנותן בכוס עינו", כלומר בהשכר ועונש עוה"ב, "כל העולם דומה לו כמישור", כלומר בין שהוא כל ימיו בנחת, או בצער ויסורין בעוה"ז, שוה אצלו, כי הכל כאין נגד שכר ועונש העוה"ב. וזהו ג"כ כוונת הכתוב "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים", כלומר כשיתן עיניו בשכר ועונש העוה"ב - "יתהלך במישרים", היינו שלא יחטא לעולם.
וזהו שאמר כאן ונקיט תרי כסי בידו, דהיינו שהיה תמיד לפניו הכוס של פורעניות והכוס של שכר למראה עינו, כענין שאמר דוד (תהלים מ"ט, י"ד) ואחריהם בפיהם ירצו סלה. "וקא מוריק מהאי להאי", היינו ע"ד שהקדמתי למעלה, שלפעמים נוטל כוס זה - דהיינו כוס הפורעניות - לחזור למוטב, ולפעמים להיפך. "ולא נטף נטפא לארעא", כלומר שיונקים ממנו כל ניצוצות הקדושות עד שלא נשאר אצלם שום קדושה. "ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה, ושמעו בי מלכא וקטלי'", היינו שבאותו היום שראו כחות הטומאה שעלו לשמים חוזרין ומורידין אותו לתהום. כיון שרואין אותו שראוי לירד עד תהום רבה, אוחזין דרכם הנאמר עליהם: יורד ומשטין עולה ומקטרג (ב"ב טז). וזה שאמר שמעו בי מלכא וקטלי', כלומר שמשמיעין דברי' בשמים לפני ב"ד של מעלה, וקטלין אותו. לכן, מי שנגע יראת ה' בלבו ותשובה בלבו יקיים מה שכתוב אחזתיו ולא ארפנו (שיר השירים ג, ד), שלא יהיה ח"ו מהנך דשוור מהאי להאי, כנלפענ"ד: