אור ברסלב
אמת ואמונה חלק ג: תקטו - תש

אמת ואמונה· רבי מנחם מנדל מקוצק

חלק ג: תקטו - תש

חלק ב: שא - תקיד

תקיד

תקטו

'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. כל הדברים בעסקי עולם הזה, אם תבקש מהי"ת ספק אם ימלא בקשתך, אך אם תבקש יראת שמים בודאי יתנו לך.

תקטז

קורח לא היה אדם מהשוק. משה רבנו עליו השלום גילה לנו שמץ דבר, ובקשתם גם כהונה. וכי סגי בביקוש בעלמא.

תקיז

מחוסַר פרנסה, לא עלינו, אחד בא לפני רבנו זצ"ל והתאונן שהוא לעת זקנתו ויש לו הרבה בנים בעלי פרנסה ואין משגיחין עליו, והוא היה תמיד מוסר נפשו עבורם. והשיב דמצינו זאת בהתורה, 'והיה כראותו כי אין הנער ומת', הלא לבנימין היה י' בנים, ואולי ימותו מגודל הצער? ומוכח מזה כי אין הבנים מצטערים כל כך בצרת אביהם, ורק האב מיצר בצרת בניו, ולכן הזכיר רק מצרת אביו.

תקיח

'מלמד שלא שינה', עם כל עבודת הקודש שהיה אהרון עובד לא הייתה ניכרת בו שום תנועה ושנוי מבחוץ, אלא הכל מבפנים הלב. תנועה חיצונית אינה מיסוד הדביקות. עיקרם של דברים גדולים צריך שיהא גנוז וצפון בלב, וזה שלא שינה כלפי חוץ.

תקיט

יהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, והלא ידוע שהיו מן התרים את הארץ?! אך המרגלים היו ראשי אלפי ישראל, אין שטריימליך מיט ווייסע יופיצעס [=עם שטריימל ובגדים לבנים], עכשיו שהוציאו דיבה על ארץ ישראל, אז יהושע וכלב, מן התרים את הארץ קרעו בגיהם צו וואס גייט איהר נאך אין שטריימליך [=מדוע עדיין אתם הולכים עם שטרמיל?].

תקכ

'ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם', זה היה אחד מן החטאים של המרגלים. מילא 'ונהי בעינינו כחגבים' נוכל להבין, אבל 'וכן היינו בעיניהם' - מאי אכפת לך וויא דוא קוקסט אויס בייא יענעם [=איך שאתה נראה אצל השני].

תקכא

כשבא הרבי מגאסטנין זצ"ל אחרי שבועות לביתו שאלהו חותנו, האם אצלכם קיבלו התורה באופן אחר, ענה הרבי זצ"ל: בודאי. דהיינו?

אמר הרבי, איך פערטייטץ מען אצלכם לא תגנוב? [=איך מתרגמים אצלכם לא תגנוב]

ענה חותנו, מען טאר נישט יענעם בעגאנבענען. [=אסור לגנוב את השני]

ענה הרבי, בקאצק מפרשים מען זאלל זיך נישט בעגאנבענען. [=אל תגנוב את עצמך].

תקכב

החידושי הרי"מ זצ"ל אמר בשם רבנו זצ"ל: משה רבנו ע"ה אמר למרגלים וביקש מהם, הטובה היא אם רעה, השמנה היא אם רזה. איך בעט אייך, איהר זאלט זאגען אז עם איז גוט אפילו אם רעה, אפילו בעיניכם נדמה שהיא רעה, וכן השמנה היא אם רזה, אויף א"י איזט נישט גענוג דער ערשטער בליק, עס איז עמקות, והם לא השגיחו בזה אלא אמרו לפי ראות עיניהם ועל זה אמר להם והתחזקתם אין ארץ ישראל דארף מען האבען חיזוק, נישט צו פאללען.

תקכג

'ואהרון מה הוא כי תלינו עליו', האם יודעים אתם מה הוא אהרון, שאתם באים לחלוק עליו.

תקכד

יש קליפה רחמנא ליצלן המושכת את האדם לשכל עקום בתורה, וצרכים להשמר ממנה.

תקכה

'ראה אנוכי נותן לפניכם', על ידי זה שנותן לפני רבים יכול גם היחיד לראות, כמו שנאמר בתוך עמי אנוכי יושבת.

תקכו

במדרש ראה, שמעו והאזינו ואל תגבהו אמר ר"ת, אמר הקב"ה שמעו דברי תורה ואל תדברו גבוהות כי ד' דבר. והיכן דבר? תועבת ה' כל גבה לב, והשייכות לפרשת ראה, אך כאן כתוב הברכה והקללה היינו יראת העונש, ואולי יאמר שאינו רוצה ביראת העונש רק ביראת הרוממות, על כן אומר המדרש שבל יתגאה ואל יאנה את עצמו ממה שאינו במדרגתו, רק תחילה צריך לירא מיראת העונש, ואחר כך מיראת הרוממות. ובכל יום צריך להתחיל מחדש ביראת העונש, ואחר כך יבוא למדרגה שעומד בה.

תקכז

'לא תעשון כן לה' אלוקיכם' - פיר השי"ת וועגן טהוט מען נישט אזוי, שלא תעשה כדרך מצות אנשים מלומדה רק שיהיה הכנה קודם העשיה.

תקכח

'קרבה שנת השבע ורעה עינך באחיך', והקשה רבנו זצ"ל הלא מלוה את חברו לעשר שנים אין השביעית משמטתו. ואם כן מה הוא החשש ורעה, יצוה שילוה לו על שנה שאחר השמיטה, ואין שמיטה משמט, אך התו' הקשה אמאי מב"מ ישבע, נהמניה במגו דאי בעי יאסור נכסיו בקונם על המלוה ולא יהיה שייך דאלמות לשיעבודא, דרבנן הוא דאלמוה אבל לא דאורייתא. אבל איתא בחו"מ דהיכא שהלוה מבזבז, יכול המלוה לגבות קודם הזמן פרעון, ובקונם יש לומר גם כן דנחשב למבזבז כי אין למלוה ממה לגבות, ולפי זה שפיר מב"מ נשבע, דאין לו מגו לאסור בקונם כי באופן זה יוכל המלוה לגבות תיכף, ועל פי זה להכי לא צוותה התורה להלוות לו לשנה אחר שמיטה כי יכול הלוה לאסור בקונם, מאי אמרת דאם כן יוכל לגבות מהיום, זה אי אפשר דהיום שמיטה ומשמטתו, לכן אמרה התורה שתתן לו ברכה בכל משלח ידיו כדי שילוה לו.

תקכט

'ותרועת מלך בו', אונקלוס תרגם ושכינת מלכהון ביניהון, ורש"י פירש לא הביט און ביעקב, שכשהן עוברין על דבריו, אינו מדקדק אחריהן. מכאן שהאדם המתהלך בדביקות אלוקים ושכינת המלך בו, גם אם יקרהו חס וחלילה און, אין הקב"ה מדקדק אחריו.

תקל

'שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני למען תזכור כל ימי חייך', וכי די אכילת מצה ז' ימים לזכור על ידי זה יציאת מצרים כל השנה, הלא בטלים המה באכילת חמץ תדיר? אך הזוהר הקדוש קורא למצה מיכלא דאסותא. כי המצה היא רפואה לכל הגוף והנפש, ומעמידו בקיום ברוחניות וגשמיות, ו"דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל".

תקלא

'מי האיש הירא ורך הלבב', ופירש"י הירא מעבירות שבידו, ואם כן מי ילך למלחמה, אפילו סח בין ישתבח ליוצר או חוזר. גם הא כתיב שמע ישראל ופירש"י אפילו אין לכם זכות אלא שמע ישראל? אך הפירוש הירא מעבירות, היינו כעת הוא ירא ה', ואינו עובר חס וחלילה רק נעצב על עבירות שבידו מכבר, וחושב תמיד בזה עד שנעשה עצב ומרה שחורה, שעל ידי זה אינו עושה טוב להבא. אדם כזה אינו רשאי לילך למלחמה, כיון שאין לו חיזוק לחזק עצמו בדרך הי"ת.

תקלב

טומאה מכוח סטרא אחרא, דרכה להאחז במקום החשיבות שנמשכת מצד הקדושה, ולכן הנס זבוב לא נראה בבית המטבחים, זבוב = יצר הרע, וזה נס שבבית המקדש לא נאחזו כוחות הטומאה. וגם באלישע לא נראה זבוב על שולחנו, וכן כלי חרס חשיבות רק מתוכו, ומקבל טומאה מתוכו ולא מגבו.

תקלג

'וחשקת בה', לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין התורה מתירה ישאנה באיסור, והא כתיב "ולא תתורו"? אכן באם השי"ת לא היה מתיר אותה, לא הייתה בזה בחירה לטוב, על כן התירה, והוא לא ישאנה מבחירתו, וזה נגד יצר הרע שאומר שמותרת היא.

תקלד

'הקם תקים עמו', ולא יאמר הואיל עליך המצוה פרוק, וגם בעזר הבא לאדם לעוזרו בתורה ועבודה, שהוא גם כן דווקא אם האדם עושה ומייגע את עצמו, אזי מסייעין לו.

תקלה

אל יהרהר אדם ויבוא לידי טומאה בלילה, אף זה ההרהור עצמו אסור להרהר.

תקלו

'נקי יהיה לביתו שנה אחת', כאשר אדם מרגיל את עצמו בשנה הראשונה בעסק קדושה הזאת, כן מוסיף והולך בעבודה בשנים שאחר כך, כי כולם נמשכים אחר שנה ראשונה, כאדם האומר יצא פלוני נקי מנכסיו ואין בהם הנאה של כלום, כי גופא בתר רישא גריר.

תקלז

מדרש תנחומא, כי תבוא, צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד לחרוב, והביכורין עתידין לפסוק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום. נראה, שכיון שראה כי הביכורים עתידים ליפסק, התבונן שאינו עיקר, כי דבר עיקרי אינו נפסק כל כן, התקין תפילה שהוא מצוי בעל עת בלי הפסק.

תקלח

'תחת אשר לא עבדת בשמחה', וכי מפני זה מגיע לו כל התוכחה? אך העניין אם לא עבד בשמחה רק כמצות אנשים מלומדה, נתקרר האדם ושוכח שיש בורא עולם, עד שעובר כל העבירות שבאים לידו, ולכן מענישין אותו כל העונשין האמורים. וכשיחקור האדם הסיבה לעבירות, יראה שעל ידי שלא עבד ה' בשמחה, אם כן כל העונשין על ידי זה.

תקלט

'ומל ה' את לבבך', והכתיב 'ומלתם את ערלת לבבכם', משמע שמוטל על האדם להסיר ערלת לבבו? אך באמת מוטל על האדם בעצמו להסיר את כסוי לבבו שיהיה כלי מוכן לקבל הקדושה בתוכו, אבל שיהיה נהפך לבו מקצה אל הקצה, שלא להתאוות כלל - זה אינו ביד האדם, רק על ידי השי"ת שימול את לבבו. ולזה אצלכם כתוב את ערלת לבבכם היינו כסויו של לב, וכאן כתיב ומל ה' אל לבבך.

תקמ

הפלוגתא בר"ה, מר סבר כמה דכייף אינש דעתו טפי עדיף, ומר סבר כמה דפשיט אינש דעתו טפי עדיף, והפירוש דכייף היינו הכנעה, ודפשיט שאין לו מה להכניע, יען כי הוא מרגיש בעצמו שהוא 'אין' באמת.

תקמא

'סתרו יושר עצתו אמונה, פעולתו אמת', פירש דהיושר של השי"ת הוא נסתר, דאין אנו מבינים היושר שלפי דעתנו נראה להיפוך, אכן עצתו אמונה שהעצה לזה היא אמונה להאמין כי פעולתו אמת.

תקמב

במדרש תנחומא, 'אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר לכו חזו מפעלות אלוקים'. ומה הראיה לזה, אך לבעהמ"ד הוקשה תיבת 'וילך' להיכן הלך, לכן מביא ראיה מפסוק 'לכו חזו', היינו לכו מדרכיכם הרעים ואז יחזו מפעלות אלוקים, כי כל זה שאדם הולך בחושך אינו רואה מה שהוא באור, כי עוונותיכם מבדילים.

תקמג

'קחו עמכם דברים אמרו אליו בל תשא עוון וקח טוב אין טוב אלא דברי תורה'. והלא אנו רואים אף שלומדים דברי תורה ואין עושין תשובה, גם ל"ל תיבת עמכם? אך האדם צריך ליקח הדברים בעומק הלב, וזה עמכם לעיין איך הוא רחוק מהי"ת, וצריך להתפלל על זה.

תקמד

'ולא תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים', עוברי דרכים היינו מי שעובר חס וחלילה על דרך הי"ת. אבל לא מי שהולך בדרך ה'. ולכן אמר עוברי דרכים ולא הולכי דרכים.

תקמה

רבי אומר על כל עבירות בין עשה תשובה בין לא עשה יום הכיפורים מכפר. ומודה רבי בכרת דיומא, דאם לא תימא הכי, כרת דיום הכפורים לרבי ל"ל, והלא יוכל להיות באומר אחטא ויום הכפורים מכפר, דגם רבי אינו חולק בזה, דאין יום הכפורים מכפר, אך אם אמר אחטא ויום הכפורים מכפר הו"ל שוגג, שבאם היה יודע שיום הכפורים אינו מכפר לא היה חוטא, ואם כן אין בזה כרת דהא שוגג הוא.

תקמו

'צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך', ה' יתברך בראך במדת השכחה, לשכוח מהבל עולם הזה, ולבסוף 'ותשכך אל מחולליך', בתמיהה.

תקמז

'זמן שמחתנו', משום דאז עושין סעודה לגמרה של תורה, והכל שמחים בו. וא"כ יוכל היצר בתחבולותיו להפיל את האדם לעצבות ומרה שחורה חס וחלילה באמרו ולשמחה מה זו עושה, וכי גמרת את כל התורה כולה, לכן נקרא שזמן שמחתנו להורות שיוכל כל אדם לשמוח מחמת שהוא זמן שמחה.

תקמח [סוכות]

פעם אחת בליל שמחת תורה פתח רבנו זצ"ל את הדלת מחדרו לביהמ"ד ושאל את המסובין, מהו זה השמחה, הסעודה שעושין לגמרה של תורה, ולא ענו אותו, והשיב בעצמו כי השמחה היא שיודעין שגמרו את התורה ועדיין לא התחילו כלום, ומפני שיודעים זה היא השמחה.

תקמט

בסוכה, 'לך' - למעוטי סוכה גזולה, והק' תו' ת"ל דהוי מצווה הבאה בעבירה. אך קיימלא לן סכך פסול פוסל בד' טפחים. ואויר פוסל בג', וב' טפחים אויר וב' טפחים סכך פסול אינו מצטרף וכשר משום דאין בכל אחד לפסול, וידוע דמצווה הבאה בעבירה אינה רק היכא דהמצוה באה מחמת העבירה, אבל אם אפשר לקיים המצוה בלי העבירה, אין העבירה פוסלת, א"כ משכחת לה היכא דהי' ב' טפחים סכך פסול וב' טפחים סכך גזול, ואם היה פסול הגזול מטעם מצווה הבאה בעבירה, היה הכא כשר כיון שאין המצוה צריך להעבירה, שאף אם לא היה סכך גזול רק אויר היה כשר דאינו מצטרף סכך פסול לאויר לפסול, להכי כתבה התורה לך שסכך גזול הוא פסול, ומצטרפין.

תקנ

רש"י פירוש בתהלים, בתחלה נקראת תורת ה', ושעמל בה נקראת תורתו, העניין שנקראת תורתו, שתורהו ותלמדהו, שהתורה שתבוא אליו מתוך העמל והיגיעה תהיה לו קנין חזק. ויתדבק בה לגמרי, עד שהתורה בעצמה תלמד אותו כל דרכי'. אך אם לומד בלי יגיעה לא ישאר אצלו כלום כמאמרם, התורה שלמדתי באף נתקיימה בי.

וכמאמר ר"י בר אבדימי, נפש עמל עמלה לו, הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר, פירוש עומלת לו מלמדת לו.

תקנא

מגלת אסתר נקראת בשם מגלה, משום מגילה לשון התגלות.

תקנב

במדרש: למה נקרא שמו יהודי, והלא ימיני הוא, לפי שיחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם, אך הלא כתוב יהודי, אך המדרש מורה לנו שמי שהוא יחידי שמיוחד להיות דבוק ביחידו של עולם, זהו יהודי, וכמו אל תקרי ויחד יתרו אלא ויהד לפי שאי אפשר ליחד אלא מי שהוא יהודי.

תקנג

'מפוזר ומפורד', המן היה מקטרג גדול על כן אמר מפוזר ומפורד שכשנפרד הפרט מן הכלל, נתגלו כמה פושעים שנמצאו בישראל ח"ו, ולכן אמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים שישגיח על הכלל.

תקנד

הקטרוג היה שישראל המה מפורדים ואין בהם אחדות, על כן אמרה אסתר לך כנוס שיעשו אחדות.

תקנה

'חזית איש מהיר במלאכתו', לכאורה אצל מצוה צריך להיות במתינות, ונראה כי רק ההכנה למצוה צריך להיות במתינות אבל המצות עצמן יותר טוב שיהיה במהירות, כדרך הבנאי אם הוא אומן משכיל יעשה תכנית הבית על נייר במתינות גדול שאחר כך בעת המלאכה יכול למהר מלאכתו, וזה אמרו במלאכתו, ולא למלאכתו.

תקנו

פתחו כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיה עגלים וקרניות נכנסות בו, שהמבוקש מהאדם אף פתיחה והתעוררות קטנה בערכה, אך שתהיה מאמתית פנימיות עמק הלב בלי שום פניה וחציצה, כחודה של מחט אף שהנקב קטן בעצמותו אולם הוא מעבר לעבר.

תקנז

'פתחו כחודה של מחט', אין הכונה שאדם יודע יותר ועושה המעט, רק שבאמת עושה כפי ידיעתו הכל, אך לפני מה שמאירין לו אחר כך עיניו ופותחין לו כפתחו של אולם, ואז נתברר לו כי הראשונות שהיה ע"י התעוררות שלו היה לערך הזה כחודו של מחט.

תקנח

'ותלך ותבוא ותלקט'.

במדרש: עד לא אזלת אתת, אלא שהייתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה והלכה וחזרה לעיר כדי לעשות סימנים וציונים שלא תטעה ותדע לשוב. לימוד נכון לכל סוחר שהולך לסחור בשוק לסמן לו את הדרך שידע לחזור ולשוב למקום הראשון היינו תורה ועבודה.

תקנט

'בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת', אמרו זה חכמתו של שלמה המלך עליו השלום שאמר שמח בחור בילדותיך, משה אמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם', שלמה אמר 'והלך בדרכי לבך', אך כשאמר 'ודע כי על כל אלה יביאך' אמרו יפה אמר שלמה.

ובאמת מה חידש קהלת בזה, הלא משה רבנו עליו השלום אמר גם כן 'ולא תתורו', וממילא אם יעבור יהא נענש, אך קהלת חידש שיוכל להיות 'שמח בחר בילדותיך', אם יזכור כל פעם. ודע.

תקס

מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו אבל הקב"ה מבלה מעשה ידיו, מבלה הוא מלשון מוביל, והיינו שבשר ודם מעשה ידיו מנהיגין אותו, אבל הקב"ה מוביל ומנהיג את מעשיו ברצונו הפשוט.

תקסא

'כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'', מי שהוא מנגן ואין לו שום פניה יכול לקרב את הגאולה כי היכל הנגון קרוב להיכל המשיח, אז 'ותהי עליו יד ה' '.

תקסב [ביאורי פסוקים]

'והריחו ביראת ה' ', כמו אתרוג אם מונח בכלי אף על פי שנוטלין האתרוג ממנו, עכ"ז על ידי ריח האתרוג שנשאר בכלי יודעין מה היה בתוכה. כן מרחוק ה' נראה לי.

תקסג

'בשובה ונחת תושעון', שובה ונחת היינו ישוב הדעת ומנוחה, כי על ידי ב' דברים הללו יכולין להושע בכ"ט ואפילו לביאת המשיח.

תקסד

'אל תראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי', פירוש 'אל תראי', מפני מה אין לכם יראה מחמת שאין אתם בושים במעשיכם, 'ואל תכלמי' - מפני מה אין לכם בושה 'כי לא תחפירי', כי אין אתם משגיחים וחופרים במעשיכם.

תקסה

'מקוה ישראל ה' ', כמו במקוה המטהר את עצמו אם נראה אפילו שער אחד לחוץ לא עלתה לו טבילה ואין עולה מידי טומאתו, כך איש ישראל צריך להיות אין גאנצען אונטערגעבויגען אפילו איין האר לא יהיה לחוץ.

תקסו

'האלהי מקרוב אני נאום ה' ולא אלהי מרחוק', קרוב היינו הצדיק, ורחוק היינו הרשע, והכוונה בזה האם אני רוצה דוקא בהצדיק שמקורב אלי, הלא אני רוצה גם כן את הרשע המרוחק ממני.

תקסז

'כי אתה הדעת מאסת מכהן לי', וזה נאמר על היודע דעת בדרכי ה' עד היכן עומק העבודה מגיע עד שנתברר לו שלא נגע אף בקצה עבודתו יתברך, ועל ידי כאב לבו ומרורותו, אומר הלואי שלא הייתי יודע כל כך הרי זה מואס הדעת, ועליו נאמר 'ואמאסך מכהן לי גם אני', ולאדם כזה אין עוד תקוה לשוב, כי מיאוסו של הקב"ה מורה על דלית לי' סבר כדאיתא במדרש אם מאיסה לית ליה סבר.

תקסח

'תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם', מי שמתאוה אל הי', השם מכין לבו.

תקסט

'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה', אם ישוב ללמוד צריך לידע שהיא תורת ה', וצריך לדבק עצמו בה' יתברך שצויונו את התורה, ובעת לימודו, ובתורתו צריך לידע שהיא תורתו שאם לו יתן לב למה שמוציא מפיו לא יחשוב תורה כלל.

תקע

'כי השתות יהרסון צדיק מה פעל', כאשר בני הדור מהרסים היסוד שלהם, צדיק מה פעל, מה הצדיק יכול לפעול עוד, אחר שהיסוד נהרס.

תקעא

'כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי', בעת ששמרתי אמרתי דרכי ה' שלא מכוחי עשיתי זאת רק ה' מדריך אות ובעת שלא הייתה דעתי צלולה לא אמרתי שהמניעה מה' יתברך, רק המניעה ממני.

תקעב

'יראת ה' טהורה עומדת לעד', שהיראה היא דבר המעמיד, פירוש שהיראה הטהורה היא כמו יסוד המעמיד כל הבנין שעליו.

תקעג

'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך', שצפנת היראה שאינה ניכרת יראת ה' בעולם, דאל"כ לא היה שכר ועונש, כי הכל היו יראים ולא הייתה הבחירה כלל.

תקעד

'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם', היינו אם העליון יתברך מצפין רב טוב ביריאיו, אז מעמיד להם נגד בני אדם.

תקעה

הרבי מגאסטנין זצ"ל אמר, רבנו זצ"ל אמר, כל המחברים עשו הקדמה לספריהם, ומורגל בפומא דאינשי, ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה, ולכן ה' יתברך עשה גם כן הקדמה לספרו, והוא דרך ארץ, כי דרך ארץ קדמה לתורה.

תקעו

'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו', האתנחתא בתיבת "בה'", והפירוש הוא כי הבוטח בה' גם כן אחד מהמכאובים לרשע אשר הוא בכעס וברוגז גדול על איש ישראלי מפני היותו בוטח בה'.

תקעז

'ועל רגלי ארץ דברי מרמה יחשבון', כי הרגע שעבר אין, והרגע להבא אין אדם בטוח שיחיה ולכן טוב לחשוב ברגע שעומד בה מהו התכלית, ולבסוף ע"ז הרגע דברי מרמות יחשבון.

תקעח

'ה' לא יעזבנו בידו ואל ירשיענו בהשפטו'. מה המשפט, כל העניין מדבר מרצון הרשעים, לדרוך קשתם, לטבוח ישרי דרך.

רשעים המה ב' כוחות, א' החצוניים, המעקמים דרך הישר, ב' רשעים ממש המכאיבים לצדיק, ובכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו. ואם בעצמו עושה איזה כח שייך עזר גם מזולתו. אכן לפעמים ימצאו עתים כאלו אשר כח האדם כלה, ואין בכוחו לעמוד על נפשו, להתגבר על המונעים, המה הכחות הרעים שזה נקרא נפילת המוחין, ובאיזה אופן ימלט, הלא אם אין התגברות אף מעט מצד עצמו, לא יתכן עניין עזר, רק אז הוא תלוי במשפט, אם בשום פעם גמר בדעתו עשות דבר זה במס"נ, אזי אעפ"י שכוחו כעת חלש מאוד, ואינו יכול בעצמו להתגבר נגדם הן ברוחני והן בגשמי, כי צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו, עכ"ז עושה הקב"ה זאת לבדו בלתי אתערותא מכוח האדם, וזה הוא עניין המשפט.

תקעט

'אענך בסתר רעם, אבחנך על מי מריבה סלה', אם הרעם הוא בסתר, אענך, והבחינה היא בעת מריבה.

תקפ

'ושוא תשועת אדם', עס איז פאלש דאס פארגלעטיגקייט של אדם, והיינו מה שדרך איש ישר בעיניו ומכסה את עצמו בחלקלקות הוא שוא (תשועת מלשון שיע).

תקפא

'ארץ יראה ושקטה'. מדוע אומרים ירא שמים, והלא הארץ יראה?

אך בחגיגה איתא, שאף על פי שהשמים נבראו ביום א' עדין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה 'יהי רקיע'. וזה שאמר עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון ושני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו, ולכן נקרא יראת שמים דכמו שהשמים עומדים מאז ביראתו יתברך בלי הפסק, מפני פחד ה' וגערתו שמאז, כן צריך האדם להיות כל ימי חייו ירא מפני פחד ה' לעמוד על מצב העבודה בלתי הפסק.

תקפב

'שפכו דמם סביבות ירושלים ואין קובר', ירושלים באמצע העולם כ-לב באמצע הגוף. והרצון בזה שלפעמים יקרה לאדם שיצעק לה', וישפוך דמעות עיניו בשיח ותחנונים, ומזה יוכל לדמות האדם שנתקרב לה' יתברך עי"ז, לזה אמר הכתוב כי יכול להיות שכל שפיכת נפשו ומרירותו היא עדין סביבות הלב ואין קובר, עס איזט נישט ארויס געגראבן מעמק נקודה הפנימית שבלב.

תקפג

לפעמים יקרה לאדם ששופך לבו כמים, ומצטער מאוד על שעבר על רצון ה' יתברך, אבל העיקר לחפור מכאן ולהבא וזה קובר מכאן ולהבא.

תקפד

'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', יש לומר כי תיבת בהם מורה שלפעמים יחיה האדם כמה, וכל שנותינו המה כלולים רק בשעה אחת, כי כל התיקון מימי חייו רק בשעה זו שמוציא אור תורה מהעלם אל הגלוי, או שעושה אחת מן המדות מרכבה לשעבדה לעבודת ה', יתברך שבזה מעלה ימי חלדו לתכלית הנרצה ממנו ית"ש, ולזה אמר בהם.

תקפה

'מלאה הארץ קניניך', בכל הארץ יכול האדם לקנות איתך, שבכל דבר ניכר כבודך, כי אתה לבדך בראת הכל ואפס בלתך, ובכל דבר יש הכרה שבלי כוחך אין שום חיות וקיום בדבר.

תקפו

'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו'. המופת מביא התפעלות לאדם רק לפני שעה, ואח"כ נשכח. אבל על ידי התורה, תתחזק האמונה ותתמיד, וז"ש אבותינו במצרים, לא באו להשכלת האמונה ע"י המופתים והנפלאות, אכן ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו.

תקפז

'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', ראוי שהאדם יחזיק מעשיו חשובים ונאים לפניו יתברך שע"י שיסבור כך יסגל ויכשיר מעשים טובים יותר. מה שאין כן אם הוא חושב כי הוא מרוחק מה' יתברך ומעשיו אינם חשובים לפניו יתברך לפי שאינם בזכות ובהירות, חס וחלילה, יכול באמת להתרחק באין תכלית. וזה עצת היצר, כמו שכתוב ואל תרשע הרבה, וזה הפירוש ע"י שאני אומר שמעשי חשובים בעיני יתברך, יש לי תקוה שאשיבה רגלי אל עדותיך לעלות בכל פעם יותר.

תקפח

'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. חז"ל למדו מזה להתיר כתיבת תורה שבע"פ, ואם כן נצמח כל קיום התורה מהפרו תורתך? ונראה שאף על פי שהתירו לכתוב תורה שבעל פה עכ"ז עדיין הוא בעל פה.

תקפט

'כחצים ביד גבור כן בני הנעורים', המשיל ימי הנעורים לחצים, דכמו אחר שליחת החץ מידיו, ומתחרט על הפעולה אי אפשר לו בשום אופן להשיב החץ אליו, כן ימי הנעורים של אדם, אם לא פעל בהם אז להעמיק בעבדות כפי כחו אז, מאוד הדבר שימי הזקנה יספיקו לו, וכל ימי חלדו על הארץ ירגישו חליפת ימים אלו.

תוכן העניינים

אמת ואמונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה