אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן צ
אייר תרמ"ג למחו' הרב הה"ג מ' צבי הירש נ"י. הרב דליווענהאף וכעת אבד"ק איישישאק. קבלתי מכתב כ"ת אשר בא על חד"ת והנני למלאות חפצו להשיבהו דבר, מ"ש בענין אפייה ביו"ט לצורך אכילה שלכד"א, ואי י"ח מצה באכילה שלכד"א, והביא ממ"ש ביבמות (ד' עד) בתוס' דאי לא כתיב ממנו ה"א דאמצות ומרורים דכתב לעיל קאי, ובודאי ליכא למימר דאתי קרא להתיר אכילת נא במצה ומרור, דאטו מצה ומרור קדושה אית בהו שיאסור בהן אכילת נא, וכמ"ש התוס' (ד' ע"א) ד"ה בו, ועכצ"ל דס"ד דלא יצא י"ח מצה בנא וקמ"ל דיצא י"ח הגם שאינו ראוי לאכילה כמ"ש הרמב"ם דנא היינו שנצלה ואינו ראוי עוד לאכילה, הנני להשיבו דמהא לא מוכח מידי, דדוקא בקרא דכל ערל לא יאכל בו וגו' מצד קדושת הפסח, א"צ לאשמועי' דלא אסור במו"מ שאין בהן קדושה, אבל ענין איסור אכילת נא דאינו מצד קדושתו אלא דהוא גזה"כ וכמו שאסור לאוכלו מבושל, אלו לא הוה כתוב ממנו, והוה כתוב צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו אל תאכלו נא ובשל מבושל במים סד"א דגזה"כ לאסור אכילת נא ומבושל במו"מ, וקמ"ל דקאי האיסור דוקא על פסח, ובלא"ה אין שום הוכחה מזה כדאמר במנחות (דף עח) יוצאין במצה נא מאי מצה נא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה, ודכיון דלא י"ח שלכד"א ממילא להס"ד דאתי קרא ג"כ דאין י"ח מצה בנא, היינו בנא כזה שראוי לאכילה (אי אחי קרא רק דלא י"ח מצה], ובלא"ה לא נוכל לומר דאתי קרא די"ח מצה בנא שאינה ראוי עדיין לאכילה דהא לחם עוני כתיב וכדפרש"י ד"ה מאי נא, וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל, אמנם לכאורה יש לדייק מדהוצרך פרש"י לומר דפריך משום דכי מאי לחם הוי ולא פריך משום דהוי שלכד"א, דיצא י"ח גם באכילתו שלכד"א, ויש לדחות דעדיפא ליה לפרש פרכא מילתא דפסיקתא, ומהא דקאמר בפסחים (דף מו) משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית ובפרש"י וז"ל גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית והו"ל כצריך לכזית ביו"ט, מוכח לכאורה שהותרה מלאכת יו"ט גם בשביל אכילה שע"י הדחק דלא חשיבה אכילה כמ"ש בב"ק (דף ק) ובנזיר (דף כג) ועי' מ"ש התוס' בביצה (דף כאן ויש לדחות דמ"ד דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, סבר כרבה דאמרינן הואיל, ולכאו' מוכח מהא דביצה (דף כה) ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה, וע"ש בש"מ דשמעינן מזה דבשר באומצא לא בעי מליחה וא"כ הוי אכילת חי באומצא בלא מליחה שלכד"א, ויש לדחות דר"ע לטעמיה דאפילו נפש בהמה במשמע, וסבר דגם לאכילת אדם סגי כל שראוי לאכילה קצת, ורבנן סברי כריה"ג דנפש אדם דוקא, ומש"ה צריך דוקא שיוכל לאכול כזית צלי, דכיון דכתיב אשר יאכל לכל נפש צריך שיהא האכילה כד"א, ובזה ניחא הא דקאמר בש"ס והאנן תנן מתני' כדרב הונא דתנן רע"א, משום דהא דפליגי רבנן היינו משום דלדידהו צריך שיוכל לאכול כד"א והיינו כזית צלי , ומודו דשרי באכילה כשחותך מבית טביחתה, ובפסחים דף עא) ב' תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלין צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא, ומוכח דיצאו חובת אכילת קדשים גם בבשר חי, וכדקאמר ועוד כהנים אוכלין וישראל במה שמחים, וליכא למימר דמיירי בבשר מליח דחזי לאכילה, דהא כיון דאין צלייתו ובשולו דוחה שבת גם מליחתו אינו דוחה, דגם במליחה איכא משום עבודה כדקאמר במנחות (ד' כא) פרש"י ד"ה תקריב, ולפמ"ש הראשונים דאצטריך קרא דדחי שבת, הגם דמולח משום מעבד ואין עיבוד באוכלין, דכיון דקרבן תמיד במוסף של שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי מאחר שאינו נאכל, י"ל דהכא דהוי קרבן הנאכל שרי למלוח בשבת דאין עיבוד באוכלין, אך יקשה לפ"ז הא דביצה (דף כ) ואם היתה שבת לא יזרוק ופרש"י שהרי אסור לבשל ולצלות היום, והקשה הש"ס דהא חזי למיכל באומצא, וצ"ל דגבי קדשים א"א שיאכלנו חי באומצא, וכן מוכח ממ"ש התוס' במנחות (דף מח) דאין זה זכות לזרוק כדי לאוכלן חי וא"כ יקשה דהא אפשר אכול ע"י מליחה, ומוכח דגם בדבר הנאכל הוי כן, [או משום דדוקא מליח כל צרכו חזי לאכילה ע' בשבת (דף קכח) וע' בעירובין (דף ל) מערבין בבשר חי, ובירושלמי דפיאה מייתי מהמשנה דמנחות שהבבלים אוכלין כשהוא חי, [ולכאורה הא קאמר בבליים מפני שדעתן יפה]. ועיין מ"א סי' שכ"א דבמליחה איכא שבות, וא"כ שעיר יוה"כ אפשר לאוכלו מליח דלא מקיימי מצוה דאכילת קדשים באכילה שלכד"א , ונצטרך לומר שהעמידו חכמים דבריהם בשוא"ת, ודהגם דאין שבות במקדש היינו גבי זריקה והקרבה וע' בעירובין (ד' קב) ובתוס'] ובשו"ת בנין ציון (סימן לה) הביא הא דבכריתות (דף ז) דמשכחת דלא איכפר ליה יוה"כ כגון דבהדי דאכל נהמא חנקתיה אומצא, דמש"ה לא אמר בקיצור דחנקתי' אומצא דהוי בשר חי וקשה ודרך להחנק בו, דאינו חייב ע"ז כרת דהוי שלכד"א והחיוב הוי רק על הלחם, ולע"ד י"ל דמשום דמסיק דאכל סמוך לשקה"ח ודלא מכפר ברגע דנחית למיעיו, משום שחייב ביוה"כ משעה דלא מצי לאהדורי, באומצא דליכא הנאת גרונו אינו חייב אלא כשיכנס למעיו ביום הכפורים, ואז תכפר ליה כיון שאין עליו חיוב אז דתו לא מצי לאהדורי, וגם י"ל דכיון דחנקתי' אומצא ולא נכנס למעיו פטור על דבר שאינו ראוי לאכילה שלא נהנה גם בגרונו, ולעולם כשנכנס למעיו חייב אף באכילה שלכד"א ביוה"כ כדעת הש"א. וועמ"ש הט"א באב"מ (מגילה ז) דלמ"ד הואיל לא משכחת מה"ת לכם ולא לאחרים, דחזי לישראל שיאכל שלכד"א, וכן שיאכל ח"ש לר"ל, וע' שבת (עו) ע"א (לח) דלר' יוחנן ע"י הדחק לא שמה אכילה וה"ה שלכד"א, וא"כ י"ל דלטעמיה דח"ש מה"ת, וממילא גם למ"ד הואיל משכחת לכם ולא לאחרים, דשלא כד"א אין בכלל מ"ש אשר יאכל לכל נפש, וע"ש בט"א ליישב קושיית תוס' ביצה (דף יב), דאיכא צורך במבשל גיד דראוי לאכילה שלכד"א [ולמ"ד אין בגידין בנ"ט, הא בלא"ה עץ הוא ואסרתו תורה], ולע"ד י"ל דהיינו מ"ש התוס' די"ל דכיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט, ולכאורה הא קיי"ל בחו"מ (סימן רלה) דאכילת דבר אסור מה"ת לא חשיב הנאה, ועפ"ז י"ל דאכתי חזי שלכד"א, והגם דכיון שאסרו חכמים תו אף מה"ת אינו צורך יו"ט, י"ל דכיון שהיה בדעתו כו', ומשום דאכילת דבר איסור מדרבנן חשיב הנאה, וע' מנחות (דף כג) דכי מעפשא ה"ל כתבלין, ומוכח דלא י"ח מצה גם כשלא נתעפשה לגמרי מדחשיב לה אפ"ל כמותו, וע' בפרש"י גבי אפשר לנבלה כו' דהוי כמ"ד הראוי לגר כו', ומשום דאי נטהר דוקא כשא"ר לכלב לא חשיב אפ"ל כמותו: