אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן פט
ב"ה אור ליום ה' כ"ז שבט תרמ"ה ברעזי. להרה"ג מו"ה משה שפירא נ"י במאטילע. הגיעני מכתבו, ומ"ש כת"ר בדברי הח"מ והב"ש אה"ע (סי' פה) בדברי הרא"ש פרק השואל, דגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ מידי דפשיעה בבעלים פטור. דכוונת הרא"ש דבנכסי אשתו שהם שלה ולא אגרה מעלמא אין נ"מ, ודלא כהח"מ וב"ש, לדבריו יקשה דהא אכתי איכא נפקותא לענין היכא דאגרה מעלמא, דש"ח מיהא הוי, ובלשון הרא"ש מבואר דקאי על הא דאיירי בגמרא באגרה מעלמא, ומ"מ ליכא נ"מ, דנהי דלר' יוסי הוי כמאן דשאיל מבעלים הראשונים [הגם דל"ש סברת כיצד הלה עושה סחורה כו' כיון שהבעל יפטור מלשלם, מ"מ ס"ל דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר]. כשיש לו דין לוקח ל"ש לומר שיהא נחשב כלוקח מהבעלים דבעלים המשכירים לא עשאוה שליח למכור, ויהיה לו דין לוקח שלא יחייב רק בפשיעה, ודוקא כשנעשה שואל או שוכר וחייב עכ"פ בחיובי שוכר, י"ל דהוי כאילו השאילו והשכירו בשליחות המשכיר, ובנה"מ (סי' שמו) הקשה דכיון דמיירי שלא הודיעתו, הא לא נכנס אדעתא דחיוב דהוא סבר שהוא שלה, והוי בבעלים דפטור, ודמי לסי' (רצא) דיכול לומר לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר כסף, ולענ"ד י"ל דשאני הכא דגם לפי מה שהיה סבור שהוא בבעלים שפטור מפשיעה, מ"מ לכתחילה מחוייב לשומרו וקיבל עליו זה, ואין לומר דא"כ אכתי איכא נ"מ דהוי ש"ח דממילא מחוייב עכ"פ לשמרו לכתחילה, ומש"ה גם בלא הודיעתו חייב, כיון שקיבל עליו לשמור, הגם שלא קיבל עליו חיוב פשיעה, דז"א דא"כ בלא"ה נ"מ לענין שאין לו לפשוע, אע"כ דפשיטא דאף אי לא נחשב ש"ח, מ"מ לכתחילה צריך לשמרו, והגם דלהרא"ש לא נחשב פושע כמזיק בידים, מ"מ כיון שהבהמה היא ת"י כשלוקח לזמן וכה"ג מסתבר שצריך לשמרו שלא יפשע עכ"פ, וגם הרא"ש לא כתב אלא דבחיוב פשיעה ליכא נ"מ, ולא לענין חיוב השמירה לכתחילה, וגם אי אינו מחויב בשמירה, מ"מ כיון דבלא"ה היה שומר החפץ, אף כשהיה סבור שהוא שלו, דחפץ של אשתו בהיותה תחתיו הוי כשלו ממש, שייך לחייבו טפי לענין פשיעה, דהא אף לפי מה שהיה סבור שהוא חפץ אשתו בודאי היה שומר חפץ שלו', משא"כ בדינר של זהב דמצי אמר שלא היה מקבל זה לשמור, ומ"ש הקצה"ח דלפמ"ש הרמב"ם דקונה לזמן קצוב בונה והורס כו', מזיק ממש פטור ומכ"ש בפשיעה, ותמה על השו"ע בהא דלוקח בהמה לל' יום. לענ"ד י"ל דשאני קרקע שאף שבונה והורס מ"מ ישאר הקרקע להחזירה למוכר אחר הזמן, אלא שקנה הקרקע ויכול לשנות צורתה, משא"כ הכא אטו נימא שיוכל לשוחטה ולאוכלה, ואף שיוכל לעשות בה כחפצו כל הל' יום מ"מ הוי ש"ח לענין מיתה, וחייב כשמזיק בידים שלא יוכל להחזירה אחר ל', ומ"ש הב"ש עמ"ש התוס' דל"ח לפסידא דמשאיל דמי דחקו להשאיל, דלמה לא אמרי' במלוה שהלוה לה בע"פ ג"כ מי דחקו להלות, לע"ד י"ל דבמלוה הוא מוכרח לזה מצד המצוה דאפילו עשיר שצריך ללוות מצוה להלוותו לפי שעה כו', משא"כ להשאיל, והגם דביומא ובערכין (ד' טז) ועל צרות העין כו' שמיוחד ביתו לו ופרש"י שאינו מהנה שכיניו מכליו ע"י שאלה וע' כתובות (דף עב) שמשיאתו שם רע בשכניו וב"מ כט כתובות נ) שאני כלי בית, ולהשאיל פרה אינו מחויב כ"כ מצד המצוה, ולפמ"ש הש"מ בשם הראב"ד דאע"ג דלוקח הוי אם נגנבה או אבדה חייב לבעלים שלא לקח אלא השכירות שיש לה, וכמו ששכרה ממנה הוא, והוא נכנס תחתי' לבעלים, י"ל דלא נ"מ הא דלוקח הוי ש"ח, כיון דחייב אף בגו"א שלא לקח אלא השכירות כו'. וליכא נ"מ היכא דאגרה מעלמא, ואינו שוכר בנכסי אשתו אלא לוקח, ומ"מ הכא חייב בגו"א, ובנכסים שלה ליכא נ"מ כמ"ש הרא"ש דהוי פשיעה בבעלים, ולכאורה אכתי נ"מ בלא הודיעתו, דאין סברא שיחייב בגו"א, ודוקא לענין פשיעה אי ש"ח הוא י"ל דכיון שידע שהוא ש"ח אף דסבר שהוא בבעלים חייב בפשיעה, ודוקא בהודיעתו אחר הנשואין כמ"ש הנה"מ י"ל כן, גם דהראב"ד כתב וז"ל אלא לוקח הוא ואיהו לא מחייב ולא מידי לבעלים הראשונים, ואולי כוונתו דמש"ה ל"ש שיהיה לו דין שואל וטעם החיוב בגו"א שלא לקח אלא השכירות שיש לה, ושם בראב"ד דבעל הוי כלוקח לפירות, דהא אם חפר בה בורות חייב כמ"ש פ' ח"ה ולוקח הגוף לא מחייב בנזקי ממונה, ולוקח פרה לל' יום שתחזור אח"כ לכאו' הוי כלוקח לפירות. וגם הרמב"ם לא כ' אלא שבונה והורס כו', וי"ל מ"מ כדרכו לעשות לתיקון ולא להזיק, וא"כ י"ל דחפירת בורות דחשיב לה הש"ס להיזק דפריך והא אין חזקה לנזקין אינו יכול לעשות אף אי נחשב כלוקח הגוף לזמן קצוב, והכא לענין פשיעה דהוי היזק לגמרי פשיטא דמחייב, עוי"ל דסוגיא דב"ב הא איירי אף בכתב לה דו"ד אין לי בפירותיהן דמ"מ אין לו חזקה כמ"ש התוס' ובשו"ע, וי"ל דמש"ה הוי חזקה כשחפר בה בורות כו' דכולה האי לא הוה שבקה ליה, ואם כן מלשון הש"ס לא מוכח דכשיש לו פירות דהוי לוקח ג"כ אסור לחפור בורות כו', ובש"מ שם שאין נקראת גזלן שמכרה לבעלה כו' דמציא אמרה אילו היה ברצוני לא היה הבעל שליט בכל ממוני אלא חכמים הפקירו לו כו', ולכאורה היה בידה להתנות שלא ישלוט בזאת הפרה השכורה, זצ"ל דכיון שלא היה מתרצה, היא מוכרחת בדבר, ובפרט אי ישנה במצות לשבת יצרה:
ומ"ש כת"ר לתמוה עמ"ש הט"ז בו"ד (סי' רסו סק"ז) דכמה פעמים שנולד ביה"ש ולדידהו פשיטא להו אי הוי יום או לילה, דמנלן למנות רגעים לט' חדשים, והא שיפורא גרים, והב"י ה' יבום כ' דאפי' מקצת ט' סגי וא"כ גם לרמב"ם אין חוששין לרגעים להסתפק בביה"ש, כוונת הט"ז מבואר שלא כתב הספק דביה"ש לענין אי כלו חדשיו, אלא דכמו דלא מהלינן בספק אי לא נגמרו, דאפשר מה שהוא ספק לדידן היה ודאי לחכמי התלמוד, ה"ה לענין ספק דביה"ש, דהוי ספק חסרון ידיעה, דאפשר בימי חכמי התלמוד היו יודעים שיום הוא (ומש"ה ל"א למוהלו ממ"נ בשבת, דאי הוי קודם ח' הוי מקלקל בחבורה ושיטיפו אח"כ ד"ב ביום א') ומש"ה אינו דוחה אף יו"ט ב' ש"ג הגם דאיכא ס"ס, והנה ביה"ש ל"ש להעמיד בחזקת יום וכמ"ש בענין ספק קרא ק"ש, ומ"מ מוקשה לומר דכל השיעור ביה"ש שלנו אין אנו יודעין אם הוא ביה"ש:
ב) לשון הרא"ש אינו סובל פירוש מע"ל מדסיים אלא נ"מ ללוקח בהמה לל' יום, ואי כוונתו דהיכא דאגרה מעלמא הוי ש"ח, ל"ש לומר דלא נ"מ אלא ללוקח בהמה, ומ"ש מע"ל דאי ל"ש לומר שנחשב כלוקח מהבעלים יקשה דא"כ אם השואל מסר לש"ח לא הוי בע"ד של המשאיל, והא לפמ"ש התוס' בטעמא דר"י דא"ל דל שבועתיך כיון דהוי ש"ח כנגד האשה, טוב להבעלים שיהא הבעל שומר שלו ויחייב בפשיעה, לק"מ דודאי לפמ"ש הרא"ש בטעמא כר' יוסי, ל"ש לומר שיהא נחשב שליח כיון שהוא לוקח והיא שכרה, ואיך תחשב שליח הבעלים למכור, וגם אין זה טוב להבעלים שיהא הבעל שומר שלהם ולא יחייב אלא בפשיעה, וטוב להבעלים יותר שתהא האשה הבע"ד שלהם שתחייב גם בגו"א ותשלם להם אם תתאלמן או תתגרש, והגם דניחא לבעלים שיהא הבעל שומר לענין חיוב פשיעה, ולענין גו"א תהא היא השומרת, אינו נחשב כשלוחו אלא היכא דיופקע בזה חיוב שמירה שלה ולא ששניהם יחייבו בשמירה, ובפרט דהכא הגם שהוא ש"ח מ"מ שם לוקח עליו, ומש"ה אין בזה ענין שליחות. ומה שנתקשה מע"ל בדברי תשובתי דלהראב"ד ליכא נ"מ, דהא הראב"ד ס"ל דהוי ש"ש וחולק על שיטת ר"י ומאי מהני סברת הראב"ד לשיטת ר"י, פשוט דאי היינו אומרין בשיטת הרא"ש דס"ל כהראב"ד שלא לקח אלא השכירות שיש לה ובגו"א הוא חייב לבעלים, הוי מתיישב שפיר, דגם עתה אנו מפרשין שיטת הרא"ש דמ"ש ש"ח מיהו הוי, היינו דבעל בנכסי אשתו שנחשב לוקח מ"מ הוי ש"ח בנכסי אשתו, אלא דליכא נ"מ גבי בעל בנכסי אשתו, ופסק ר"י דלוקח כזה כעין לוקח דבעל בנכסי אשתו ליכא נ"מ משום דהוי פשיעה בבעלים, ודלא קאי על בעל בנכסי אשתו, אלא דלוקח לזמן וכעין לוקח דבעל בנכס"א ש"ח מיהא הוי ושפיר י"ל דלענין היכא דאגרא מעלמא לא נ"מ, דבכה"ג אף אי לא הוי ש"ח חייב אף בגו"א לפי שלא לקח אלא השכירות שיש לה, אך כבר ביארתי דא"א לפרש כן בשיטת הרא"ש: