אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן פח
חולין (דף קמ) רבינא אמר הכא במ"ע בעוף שהרג את הנפש כו' אלא לשחיטה, נשאלתי מהרב החריף ר' ישראל מרדכי משעדליץ, דא"צ קרא למעט דהא אפי' נגח ע"פ ע"א פסול לקרבן, ונוכל למילף בהקישא דמכשיר כמכפר דפסול לצפרי מצורע. והשבתי לו דהא כל מה דמוכיח הש"ס דקרא מן הצאן להוציא את הנוגח הוי אפי' ע"פ ע"א היינו כדאמר בבכורות (דף מא) דע"פ ב' עדים בני קטלא נינהו ול"צ קרא למעט והוי כסוגיא דמנחות (דף ו). והסוגיא דחולין הא ס"ל דלא ממעט ממשקה ישראל אלא כשלא היה לו שעה"כ, וכמ"ש בתוד"ה למעוטי צפרי עה"נ דבעי קרא משום דלא ממעטי' ממשקה ישראל כו'. וא"כ י"ל דאצטריך קרא דמן הצאן למעט דוקא נוגח ע"פ ב' עדים. ואין להקשות דגם אי לא נתמעט מקרא דמשקה ישראל א"צ קרא למעט דכיון שאסור בהנאה אין בידו להקדישו, די"ל דאצטריך קרא אם נגח בהיותו כבר הקדש דהא שור הקדש שנגח היה חייב מיתה לרבנן בב"ק (דף מד) גם דהא יש סוברין שיש זכיה באיסורי הנאה כשיטת הריב"ש שהביא מההיא דע"ג (דף מב) וע' מ"א (סי' תקפו) ובפסחים (דף כט) תוס' ד"ה בדין וע' פסחים (דף לג תוס' ד"ה תתן), ולר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים בודאי ניחא, וע' תמורה (דף כח) שהקשו התוס' למה לי ק"ו לרובע ונרבע ע"פ ב' עדים תיפוק ליה ממשקה ישראל מן המותר לישראל והרי הוא אסור בהנאה ותירצו דאצטריך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו, והשתא קשה מנלן דמן הצאן למעט כשנגח ע"פ ע"א דהא י"ל דאתי למעט דוקא ע"פ ב' עדים וכגון ששחטו והקריבו קודם גמ"ד וכן גבי רובע ונרבע יקשה כן, ויש ליישב דגם לפום דמסיק הש"ס דמה לבעל מום שכן מומו ניכר תאמר ברובע ונרבע אינו פירכא אלא בנרבע ע"פ ע"א ולא ע"פ ב' עדים והקריבו קודם גמ"ד דהא כבר הקשו התוס' אמאי לא קאמר אתנן ומחיר יוכיח, וצ"ל דסד"א דגם אתנן ומחיר בלא ב' עדים מותר למזבח, וא"כ רובע ונרבע ע"פ ב' עדים והקריבו קודם גמ"ד ידעינן מק"ו דאתנן ומחיר יוכיח וע"כ דקרא אתי למעט אף נוגח ונרבע ע"פ ע"א. ולהסוגיא דחולין דבעי למעט צפרי עה"נ האסורין בהנאה כ"ש דבעי קרא למעט כשנגח ע"פ ב' עדים והקריבו קודם גמר דין:
ובתוד"ה שלא יזדווג וז"ל צ"ע היאך משמע זה מטהורות וא"ת וחיות למה לי, ויש להבין מדוע לא הקדימו התוס' להך קושיא על רנב"י דקאמר למעוטי צפרי עיר הנדחת, ויתכן ליישב עפמ"ש התוס' בכריתות (דף כה) דהא דיליף דעגלה ערופה וצפרי מצורע אסורין מחיים דע"כ הך בנין אב דמכשיר כמכפר לא אתא אלא ללמד על צפרי מצורע דאסורין מחיים, ועפ"ז נשמע דלמ"ד טרפה חיה דאצטריך הך בנין אב דמכשיר כמכפר למעט טרפות דלא ליתכשרו לטהרת מצורע ליכא למילף דצפרי מצורע וע"ע אסורין מחיים, וא"כ מיושב שלא הקשו התוס' כן אליבא דרנב"י, די"ל דסבר דטרפה אינה חיה ואייתר בנין אב לומר דע"ע וצפרי מצורע אסורין מחיים, ואילו לא הוה כתיב חיות לא הוה ידעינן דאסורין מחיים לפי שהיינו אומרין דלא אייתר בנין אב להכי אלא למעט טרפות, ומש"ה הקשו התוס' כן דוקא אליבא דרבא (כפי הגירסא בגמ') ואיהו הא ס"ל דאין ע"ע נאסרת עד לאחר עריפה ואין לנו צורך שיהא הבנין אב מיותר ובזה מדוייק הא דבכריתות (שם) מביא בלשון דתניא ובחולין (שם) איתא זה בשם תנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר כו'. משום דילפותא דע"ע וצפרי מצורע אסורין מחיים אינו אלא למ"ד טרפה אינה חיה ודלא כתנא דברי"ש בחולין (דף מב), והכא קאמר בשם תדבר"י ודהוי גם כמ"ד טרפה חיה ויליף מינה למעט טרפות. אך עי' בקדושין (דף נז():
ועמ"ש הר"ש פי"ד דנגעים משנה ה' דממעט טרפות מדתני דבי ר"י כו' עשה מכשיר כמכפר צפרי מצורע כעגלה ערופה ומההיא דרשא לא שייך למעוטי מחוסר אבר דא"כ אפי' כל מומין נמי וקיי"ל דאין מומין פוסלין אפילו בחטאת העוף, ותמהו המפרשים דהא שנינו בסוטה (דף מה) דאין המומין פוסלין בעגלה ערופה, ולחומר התמיה נלע"ד דאולי כוונת הר"ש להוכיח דמהאי דרשא לא שייך למעוטי מח"א דאי נימא דמכשיר הוא כמכפר לכל ענין יקשה דלמה לן קרא למעט גבי פרה אדומה דבה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה דהא בלא"ה נדע זה מבנין אב דמכשיר כמכפר, וכיון דצפרי מצורע אין מום פוסל בהן ע"כ מוכרח לומר דגם במכפר בחוץ יש שאין מום פוסל בו והיינו ע"כ בע"ע דשעיר ודאי מום פוסל בו דבעי שיהא ראוי לה', דלא יתכן לומר דהוה ילפינן בק"ו מפרה דעגלה מום פוסל בה ודאף בצפרי מצורע הוי כן [ודהגם דדבר הלמד בק"ו אינו חוזר ומלמד בבנין אב וכל הנך חשבינן להו קדשים, ולענין א"ה דכפרה כתיב בה כקדשים הוי כמאן דכתיב בגופיה, מ"מ הכא כיון דשעיר מום פוסל בו, נלמוד מיניה צפרי מצורע אי גם בעגלה מום פוסל] דז"א דהא גזה"כ דאין מום פוסל אף בעופות שהן קדשים גמורים, ומדאצטריך קרא למעט דאין מום פוסל בעגלה מוכח דאין מכשיר ומכפר שוה לכל ענין:
עוי"ל עפמ"ש הריטב"א דילפינן מכשיר כמכפר גם לענין מומין כשעיר המשתלח הגם דליכא בע"ע וכפרש"י, ודי"ל דכיון דצפרי מצורע א"א שיפסלו במום כשעיר דאין מום פוסל בעוף, גם לענין מחוסר אבר לא מצי למילף מינה, והיינו מ"ש התוס' דצפרים הנעבדין פשיטא דאסורין דאין ראויין לכפרה, ומ"ש הגאונים לפרש דברי התוס' משום דעגלה דמחו"א פוסל בה אף ערוה ועו"ג פוסל בה וכמו עוף, מוקשה לענ"ד דהא קרא דכי משחתם בהם מום בם גבי בהמה כתיב ולא מיירי במחו"א ושאני עוף דאיכא גזה"כ דפוסל בו רובע ונרבע. ומה שהוצרך הר"ש לומר דטרפות פוסל בע"ע הוא כמ"ש המפרשים דאי פסול טרפות בשעיר אינו אלא משום דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם ליכא למילף מינה [ובחולין דף יא) לטעמיה דטרפה חיה וליכא למעוטי מיעמד חי והוצרך להוכיח לפי שאין הגורל כו'] ולענין פסול מום שפיר יליף משעיר דהא אייתר קרא לה' לרבות שעיר המשתלח דאף כשהומם לאחר הגרלה וחללו על חבירו בעל מום לוקה הגם דאז כבר איקבע לשילוח וגזה"כ דלענין פסול מום בשעיר אף אחר הגרלה פסול וכדמוכח בתמורה (דף ז) ויומא (דף סג) וא"כ מצי למילף מינה גם על צפרי מצורע הגם דליתא בע"ע וכשיטת רש"י ותוס' וריטב"א ושפיר כתב הר"ש דמההיא דרשא דמכשיר כמכפר לא ממעטינן מחוסר אבר דא"כ אפילו כל מומין נמי וכיון שאין מום פוסל בעוף לא מצי למילף מינה גם לענין מחו"א. עוי"ל דסובר הר"ש דדוקא כדפוסל גם בע"ע ילפינן מינה וס"ל כהרמב"ם דשיטת הבבלי הוא דאין מחו"א פוסל בע"ע. וז"ש דמהאי דרשא לא שייך למעוטי מח"א דנימא דיליף אף משעיר לחוד דא"כ יקשה דנילף מינה למעט אפי' כל מומין אע"כ דלא נתמעט אלא מה שפוסל בע"ע. אך יותר נראה דהר"ש אזיל בשיטת פרש"י וריטב"א ותוס' וכמ"ש, ובתוס' דלא אייתר בנין אב כו', לכאורה אצטריך למעט נעבד:
ב) קדושין (דף עה) תוד"ה שאין ממזר, עי' מקנה שכתב ליישב לר"ת ביבמות (דף מט), דשומרת יבם חשיבא לאו בת תפישת קדושין לכ"ע, וצ"ל להתוס' דליכא למימר דלב"ש אין ממזר מיבמה לשוק משום שאין בה תפיסת קדושין גם ליבם, דהא ב"ש ס"ל דמאמר קונה ביבמה מדאורייתא וא"כ יש בה קדושין עכ"ד, ובסוטה (דף יח) תוד"ה אמרי דשומ"י שזינתה אסורה ליבמה, דרב ס"ל דא"ק תופסין ביבמה, ולפ"ז י"ל דדוקא לר"ע דהוי ממזר משומרת יבם ומשוי לה כערוה דכרת הויא כא"א שזינתה דאסורה ליבמתה משא"כ לרב לא דמיא לא"א, וביבמות (ד' נח) כתבו התוס' דבנפל מן הגג ונתקע ליכא לאוקמה כו', והקשו דכיון דלא קיי"ל כרב המנונא לא שייך קינוי בשומ"י אלא כשבא עליה יבם בבית אחיו כו' דקנאה, ובנפל מן הגג לא קנה ולא שייך קינוי, ותירץ אחי הרה"ג מהר"ש זלמן נ"י דהא לרב קיימינן דס"ל כר"ה (ולר"ת מצי רב פליג), ולכאורה י"ל דרב לטעמיה דאמר קנה לכל ואי בא עליה יבם בבית חמיו אשתו מעלייתא היא ועכצ"ל שלא בא עליה ומ"מ שייך קינוי כרב המנונא ודא"ק תופסין ביבמה ושמואל לטעמיה דלא קנה לכל ושפיר י"ל כשבא עליה יבם ודקדושין תופסין ביבמה, ולפמ"ש המקנה דלב"ש דמאמר קונה ביבמה יש ממזר מיבמה לשוק, ממילא אתיא ד' התוס' גם לשיטת ר"ת דהתם משני כגון דעביד בה מאמר וב"ש היא, ואליבא דב"ש הא מצי לאוקי שנפל מן הגג כו' ומ"מ שייך קינוי כדר"ה דזינתה אסורה ליבם כיון דיש ממזר מיבמה דמיא לא"א, ומלשון הש"ס דקאמר ודכוותה גבי שומ"י משמע דהא בל"ז ל"צ לאוקי שבא עליה יבם, ולאידך טעמא שכתב ר"ת דכיון שעומדת לחלוץ כמו לייבם חשיבא בת תפיסת קדושין לכאורה לטעמי' (דף לט) דהלכתא כאבא שאול דמצות יבום קודמת: