אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן פו
מ"ש מעכ"ת במכתבו, עמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' לח) ליישב מה שהשמיט הרמב"ם מימרא דר' ירמיה, בסוטה (דף מג) דלעולם ילדה בילדה וכגון דנטע להך קמייתא לסייג ולקורות כו', די"ל עפמ"ש הר"ן בע"א ומהר"י קורקס (כ"מ ספ"א מאה"ט) דממילא אזדא הך דר' ירמיה כמ"ד דמב"מ לא בטיל, משא"כ לפום דקיי"ל דבטל בכל גונא, ותמה כת"ר דא"כ לא משכחת להרמב"ם חיוב הרכבה בערלה שבטלה בהאילן המורכב, וברמב"ם מפורש דמרכיב חייב בערלה, ופטור דוקא כשהרכיב בזקנה או שלא נפסק מאילן הזקן, גם יקשה דהא ס"ל לר' יוסי בע"א (דף מח) דזוז"ג מותר וכן פסק הרמב"ם ואיהו דקאמר שאם נטע חיצון לסייג ופנימי למאכל חייב בערלה וכ"כ הרמב"ם ועכצ"ל דאילן שתוכו חייב וחיצונו פטור, לא מקרי זוז"ג מה שגדל מתוכו, וה"ה שחייב כשהרכיב בילדה הנטועה לסייג ולקורות, ובגונא אחרינא לא משכחת חיוב הרכבה בערלה, דילדה בילדה בא החיוב מקודם, ומש"ה פסק הרמב"ם כר' יוסי, דמסייע לזה הסוגיא דסוטה, ול"ש בזה ביטול כיון דכה"ג אף נוטע לכתחלה חייב בערלה ומ"ש הר"ן דדמי להא דשחוטה אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה כו' אין כוונתו לדמות אותן, דגם למ"ד התם שבטלה ברוב, אכתי שאני הכא דזוז"ג והכחות שווין, וכשהאיסור לא יוכל לשוב להיות היתר וההיתר יוכל לשוב להיות איסור, יגדל כח האיסור, וגם שאני הכא שיוכל ברצונו לעשות מההיתר איסור דכי ממלך עליה לאכילה חייבת בערלה, משא"כ בנבלה דא"א שתעשה שחוטה אלא לאחר שתסרח, והם משונין בעצם שזה אסור וזה מותר, משא"כ ילדה בילדה שנטעה לסייג, דשניהם בני חיובא, רק שפטורה משום דלא חשב עליה, איך תבטל היא את מה שחשב לאכילה, דהא גם אם היה חושב עליה לאכילה היתה חייבת עכ"ד, ודברי כת"ר נפלאים ממני דהא מפורש בדברי הר"נ שמדמה אותם לגמרי. ולפי דברי כת"ר לא הו"ל להר"נ לדמות זה לההיא דנבלה ושחוטה דהוי אליבא דר"י דלא כהלכתא, והול"ל דשאני הכא שכל הפטור הוי לפי שלא חשב עליה לאכילה ואינה מבטלת כו', ועמ"ש התוס' במנחות (דף כב) דאי בעי מתשל ואפשר לחולין שיעשה טבל, ולא נחתו לחלק דשאני נבלה דא"א כו' אלא אחר שתסרח, והא דאם נטע חיצון לסייג כו', היינו משום דכמ"כ הצד הפנימי גורם גדילת צד החיצון וכח חיוב מעורב בה, ובירוש' יליף לה דממשמע שנאמר ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל כו' מה ת"ל כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל חייב כגון הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור [ופריך מפלוגתת ר' ורשב"ג ע' גיטין דף כ"ב, ומשני לפי שתלוי בדעתו ומחשבתו] ובלשון המשנה דר"י קמ"ל דהחיצון פטור דאדרבה סד"א שיחייב גם החיצון הגם דזוז"ג פטור, משום דקרינא בה עץ מאכל שהפנימי למאכל, ושאני מרכיב בילדה הנטועה לסייג דעיקר האילן הוי של פטור בלי שום תערובות חיוב, ובטל בה יחור המורכב, ובלא"ה י"ל לפמ"ש המרדכי ובאו"ח (סי' ש"כ סעיף ב) דאע"פ שמתבקעים בשבת מותר לשתותו שהיין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית, אע"ג דהוי דשיל"מ כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב, ועמ"ש הנוב"ת (חיו"ד ת' נד) שכשלא הוכר מעולם המבטל בפ"ע אינו מבטל המעורב מתחלת הווייתו, ואם המבטל הוכר בפ"ע והמתבטל בא אחריו ונתערב תיכף בבואו, מתבטל אף כשהוא דשיל"מ ע"ש, וא"כ שאני נטע חיצון לסייג ופנימי למאכל, שצד החיצון והפנימי נתגדלו בעירוב כחות של חיוב ושל פטור, ולא הוכר כח הפטור בפ"ע ותחלת ביאתן לעולם הוא בתערובות, וא"א שיתבטל ויפטור מטעם זוז"ג (וע' מרדכי גבי יבמה שרקקה דם כו'), וגזה"כ לפטור הצד שהוא לסייג, משא"כ הכא שכבר היה ניכר בפ"ע אילן הילדה שנטעה לסייג ולקורות (ועל בד ההרכבה לא חל עדיין חיוב) והאילן של פטור גרם ג"כ כח הגידול, ותחלת הגידול הוא בתערובות כח חיוב ופטור וזוזיג, ואדרבה מתבטל טפי בכה"ג:
ומ"ש מעכ"ת דחיוב ערלה בהרכבה לא משכחת אלא כשהרכיב בילדה הנטועה לסייג, ז"א, כמבואר בפרש"י ד"ה בטלה בזקנה ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי, דכי תנן דמרכיב חייב בערלה, זקנה בילדה תנן שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"ג שקצצו מזקנה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתו, וקמ"ל הרמב"ם דמרכיב חייב הגם שקצצו מזקנה ובלשון הרמב"ם בד"א משחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן כו' יע"ש ולא פריך הש"ס אלא לענין חזרה מעורכי המלחמה, דלא משכחת שיחזור בשביל ההרכבה, דתיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה, אבל לענין ערלה שייך חיוב בהרכבה גם אי נימא דבטלה כשהרכיב בילדה הנטועה לסייג, ובלא"ה טובא קמ"ל הרמב"ם שחייב מרכיב בערלה, דסד"א שגזה"כ לפטור ענף הרכבה, וע' ר"ן פ"ק דר"ה דבחו"ל לא נהגא ערלה בהברכה והרכבה משום דכל המיקל בארץ כו', ועמ"ש הגאון ש"א ז"ל בשו"ת החדשות בקונטרס חובת קרקע, שאם אין דין ערלה נוהג במרכיב, הו"ל שניה לאו בת חיוב ערלה, ואפי' ילדה בילדה המורכבת פטורה מן הערלה ובטלה ילדה קמייתא דכיון דהשניה היא של היתר בטלה ילדה קמייתא בה יע"ש, והנה לדעת הש"א הנ"ל יש לפרש הא דקאמר דהא מני ראב"י היא דה"ל נוטע אין מבריך ומרכיב לא, שמתרץ בזה גם הפירכא דהאי הרכבה ה"ד, דלעולם ילדה בילדה ואצטריך לאשמעינן זה משום דלראב"י שממעט מרכיב מערלה, אינו חוזר משום ילדה ראשונה שמתבטלת בהשניה. ויתישב מה שהשמיט הרמב"ם הא דא"ח על הרכבת איסור, דלפמ"ש אצ"ל כאן בהרכבת איסור, וכתב בלשונו הרכבה שהיא חייבת בערלה כו' (דא"ח מעה"מ כשפטור מערלה) והש"א שם הקשה על מ"ש הר"ן דחיוב מרכיב בערלה היינו כשנטע קמייתא לסייג וקורות, דהא גם בנטע קמייתא למאכל, פטורה מערלה אי מרכיב פטור וכמ"ש. ולענ"ד לק"מ דהא קתני דפירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה ושנחשב משעת הרכבה, דמפרש דקאי גם עמ"ש ואחד המרכיב, ויקשה דלכי מטי ג' שנים לילדה ראשונה, שניה נמי שריא וכמ"ש הר"ן, ומתרץ דמיירי כשנטע ראשונה לסייג וקורות, או באילן סרק דכיון שאין בראשונה שייכות חיוב ערלה והיחור המורכב חייב בערלה, לא נחשבת כטפל להראשונה ואינה בטלה בה וכמ"ש הר"ן, ומה שהקשה עוד הש"א על הר"ן, דהא מצי אוקי הברייתות כשנטע ראשונה לסייג וקורות, והשניה חייבת בערלה בתוך ג' שנים לנטיעת הראשונה דבת מימלך היא, ומ"ש פרט למבריך ומרכיב, מיירי אחר ג"ש דהשתא לאו בת מימלך היא (ובטלה בה לפי שא"א למבטל להיות כבטל ולהתחייב, ובאילן סרק הוא דלא בטלה לפי שגדל הפרי רק מההרכבה), לענ"ד שפיר כתב הר"ן דההיא דפרט למרכיב, מיירי בכל גונא בין בילדה ובין בזקנה ושאין החיוב משעת הרכבה ותלוי החיוב בהראשונה, וכי מטי ג' לראשונה שניה נמי שריא, וא"צ לדחוק לאוקי בנוטע לסייג ואחר ג' (וע' ר"ש פ"ק דערלה דלא משכחת אלא ילדה בילדה, וי"ל עפמ"ש דאע"ג שקצצו מזקנה נעשה עכשיו ילדה כו', ובסוטה הומ"ל דכאן שנפסקה כו'). וגוף מ"ש הש"א שאם אין דין ערלה נוהג במרכיב, בטלה ילדה קמייתא בה, לענ"ד ז"א כיון דהראשונה כבר נתחייבה, והשניה תחלת ביאתה לעולם בתערובת, ובהפרי הגדל מעורב כח האילן שהיה כבר ניכר בפ"ע והיחור המורכב זה הכח לא היה בפ"ע מעולם, וא"כ ל"ש בזה זוז"ג מתורת ביטול, דהא תחלת ביאתה בתערובת, ואדרבה המתבטל כבר בא לעולם, ודוקא ילדה בטלה בזקנה שהראשונה כבר בא לעולם בפ"ע, ואדרבה תחלת גידול וכח הילדה הוי בתערובת, ולכאורה עפמ"ש י"ל דילדה בילדה לא משתריא כי מטי ג' לילדה ראשונה, כיון דבשעת הרכבה שניהם אסורין עדיין ואינו בגדר ביטול ע' ר"ן נדרים (דף נט) זבחים (דף עט), וכי מטי ג' לילדה ראשונה כבר הן בתערובת (כמ"ש המרדכי ביבמה שרקקה דם כו') ושאני ילדה בזקנה, דהגם שכח הגידול בפרי בא בתערובת, הזקנה היא בפ"ע בעת הרכבה, אך הר"ן מוכיח דאזלי' בתר ראשונה, מדלא מוקי שלא הגיע שעת חלול השניה, ועמ"ש התוס' בפסחים (דף מד) ד"ה וה"ה, דערלה אין לה היתר תוך זמנה כו' יע"ש ובקדושין (דף לח) ומוכח מזה דלא כהש"א הנ"ל, דאלת"ה יקשה דלראב"י יש היתר לערלה שגם הראשונה האסורה מתבטלת, ובזה לא שייך לומר דפנים חדשות באו לכאן כו', ולכאורה יש ליישב עוד מה שהשמיט הרמב"ם הדין דילדה בילדה שנטעה לסייג ולקורות כו', דשאני לענין חזרה מעורכי המלחמה דתלוי בחלול כדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו, והוי דבר שיל"מ כמ"ש בב"ק (דף סט) בתוד"ה כל, ולדעת הר"ש גם כשנתערב חוץ לירושלים לא בטיל דהוי דשיל"מ כיון שיכול להעלותן לירושלים, ומ"ש בירושלמי דכשנטעו ג' שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל כיון שאין לו ערלה אין לו רבעי, היינו כשאינו בעצם בתורת ערלה, משא"כ הכא שאין הפטור מערלה רק לפי שנתבטל, והא דקאמר דליכא לאוקי בילדה שסבכה בזקנה שבטלה ואין בה תורת ערלה, משום דגם לענין רבעי דהוי דשיל"מ, מדרבנן הוא דלא בטיל, והיינו דמתרץ דמיירי שנטע קמייתא לסייג וקורות, דאפשר להיות כמותו, והא דקאמר במנחות (דף כג) דדוקא אליבא דר"י לא בטיל כה"ג, היינו דוקא גבי נבלה בשחוטה שאינה דשיל"מ, משא"כ הכא דהוי דשיל"מ וכדאפשר להיות כמותו, דתו הן שווין בכל הפרטים, תו אינו מתבטל מה"ת, ופ' ר"ן נדרים (דף נב), ומש"ה לא כתב רמב"ם הך דינא גבי ערלה שאינו דשיל"מ, ובטלה גם כה"ג מה"ת לרבנן דר"י, וגבי חזרה מעוה"מ לא פירש הרמב"ם דמיירי הכי, לפמ"ש דלהרמב"ם לטעמיה משכחת באופן אחר בכרם של שותפין עמש"ש:
ועיין רדב"ז (ח"ג סי' תקל"א) בענין פרי בירינגינאס, דא"ת דהואיל וליתנהו ברבעי דלא מטי להכי ליתנהו בערלה, יש להוכיח מדלא כתב הרמב"ם שאם נטעה ג' שנים למאכל ומכאן ואילך לסייג ולקורות, כל שאין לו רבעי אין לו ערלה, שלא אמרינן כן יע"ש, וצ"ע דשאני התם שהיה יכול ליטעה אף שנה רביעית למאכל ושיתקיים בה תורת רבעי, ומש"ה הגם שלא נטעה אח"כ למאכל, לא פקע ממנה דין ערלה למפרע, משא"כ כדליכא מציאות שתהא בתורת רבעי דלא מטיא להכי, שפיר י"ל דלא מיירי קרא בהכי ופטורה מן הערלה, ועי' רש"י סוטה (דף מג) ד"ה קלא, שאין ערלה נוהגת בנטיעה אלא בכרם שלם (וכבר תמהו ע"ז, וע' ח"ס יו"ד ת' רפ"ה, וקאי לראב"י דס"ל בחזרה מעה"מ דכרם דוקא ודה"ה גבי רבעי), ועי' רבינו יונה ר"פ כיצד מברכין דח"א כרם רבעי כו' דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו מה להלן חילול של כרם כו' ע"ש, והוא כראב"י דרבנן אדרבה ילפי מדכתיב אשר נטע לרבות ה' אילני מאכל (וערלה נוהג לכ"ע ע"ש בברכות ויומא דף פ וסוכה דף לה), וע"ש דח"א נטע רבעי דכיון שכתוב גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל כל דבר שנוהג בו דין ערלה כו', וא"כ י"ל דכדליתניה ברבעי ליתניה בערלה [ולפמ"ש הר"ן קדושין בהא דכל המיקל בארץ כו' י"ל לקולא גם בספיקות דסתרי אהדדי דרבעי נוהג רק בכרם, ודליכא לערלה כדלא מטי לשנות רבעי, כמ"ד נטע רבעי], וגם למ"ד כרם רבעי תנן, י"ל דקאי קרא דוקא כשמגיע לשנה רביעית. והרדב"ז הביא ממ"ש בירושל' ר' יוחנן בעי עד שיהא לו ג' שנים ערלה ואם נהגו ב' שנים ערלה אין רבעי נוהגת, שאפשר שינהוג ערלה ולא ינהוג רבעי. ולכאורה י"ל דהתם מיירי כשנוטע השנים הראשונים למאכל שנוהג ערלה בשנים ראשונות. דהאי שעתא אפשר שיהא בתורת רבעי, אם לא יחזור לחשוב עליו לסייג, ודר"י ס"ל דמהני כשעושה מעשה אח"כ המוכיח שהוא לסייג, לבטל המחשבת אוכל ולטעמיה בקדושין (דף נט), וגם לפום דמשמע דס"ל ג"כ דכיון שנטעו למאכל לאו כמיניה אח"כ לעשות לסייג, וע"כ איירי כשנטעו לסייג, אכתי התם היה אפשר שינהוג בתורת רבעי, אלא שהמחשבה פוטרת, משא"כ כדלא מטי לשנות רבעי י"ל דלא קאי קרא בהכי, והסוגיא דסוטה לא אתיא כר' יוחנן דלדידיה כיון דנטע קמייתא לסייג אף אי מימלך עלה תפטר מרבעי דליכא ג' שני ערלה [ולא משמע לומר דלענין זה מהני כל שיש קצת משנה ראשונה, ודנ"מ שנשלם הזמן שמונין משעת הרכבה שהוא באיזה חדשים אח"כ] וא"כ לא יחזור מעורכי המלחמה, ואין לומר דלענין רבעי אינו בטלה משום דהוי דשיל"מ אלא דכיון שבטלה לענין ערלה אין לה רבעי, ממילא הכא דאי מימלך עלה בת מיהדר היא לענין חיוב ערלה, אין בטלה לענין חיוב ערלה, נוהג בה גם רבעי, דז"א דאכתי מדרבנן הוא דלא בטל, הכא דא"א להיות כמותה. אמנם עפמ"ש דאח"כ אינו בגדר ביטול שתחילת ביאתן לעולם הוא בתערובת, ודוקא בשעת הרכבה מתבטלת שלא נתערבו עדיין כחות הגידול זב"ז, י"ל דכיון דבשעת הרכבה שלא היה אלא ענין ערלה אינה מתבטלת, משום דכי מימלך עלה בת מיהדר היא, ממילא חייבת אח"כ גם ברבעי, הגם דלענין רבעי ל"מ מה שיחזור וימלוך על הראשונה, אכתי כל שלא נתבטלה בשעת הרכבה, אינה מתבטלת אח"כ במה שיש עירוב גידול מהראשונה דאז כבר תחלת ביאת כח פטור וחיוב רבעי הן בתערובת, ובשעה של קודם התערובת היינו בשעת הרכבה לא היה אלא בתורת ערלה
וברמב"ן תמה ג"כ על פרש"י והביא מדאין רבעי נוהג בח"ל ונוהג ערלה בחו"ל, וצ"ע די"ל דאדרבה מש"ה צריך הלמ"מ לחייב בערלה, ובירוש' וכי אין יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר ומה ת"ל כל עץ מאכל כו' לסייג לעצים ולקורות פטור, וקשה דאצטריך קרא דלא נימא דוקא החייב ברבעי. וגם למ"ד נטע רבעי הא מרבה אף לפלפלין, אלא דמיתור הנוסף נפקא, וגוף הכתוב אתי לפטור כל שהוא לסייג [וכיון שנוהג בכל עץ מאכל אא"ל דבעי ב' נגד ב' ככרם, דהא אין היקש למחצה):
ומ"ש הרדב"ז וז"ל וא"ת ספק ערלה בח"ל מותר, ז"א דספק הנולד מחסרון ידיעתינו לא הוי בכלל ספיקו להקל, וקשה דהא בברכות (דף לו) פריך על הא דקאמר דב"ש ספוקי מספקא להו דהו"ל לב"ש ספק ערלה כו', הרי דיש להקל גם בספק חסרון ידיעה אי הוי מין אילן או ירק, והתם מוכח דשרי גם כשיש שני ספיקות לחומרא, דהתם לב"ה הוא ודאי ערלה וגם לב"ש הוי ספיקא ומ"מ אי לאו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה הוי אזלי' לקולא, וע' מ"ש בספרי אה"ר (סי' א') ועמ"ש הט"ז יו"ד (סי' צח), ועמ"ש התוס' בקדושין (דף לו) ד"ה כל שגם בח"ל יש לילך אחר הרוב לחומרא ועמ"ש התוס' בב"ב (דף כד) ד"ה לימא, דאי היכא דאיכא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב הוי ודאי ערלה ואסור גם בח"ל, ולא הוי כספק ערלה, ועמ"ש הצל"ח בביצה (דף י) שהקשה דלמא הוי ספק השקול, ועפמ"ש התוס' בב"ב מבואר דליכא למימר שהוא בתורת ספק אלא דאי הולכין אחר הרוב הוי הרוב לדבר ברור, ואי אזלינן בתר קרוב ברור ההליכה אחר קרוב, וס"ל דמילפותא דקרא איכא למיפשט דממ"נ הוי זה בתורת ודאי, ודליכא למימר שיש בזה ענין ספק. ועכ"פ יקשה מהש"ס דברכות ומדברי הר"ן קדושין:
וע"ש ברדב"ז דכשאינו רואה בשעת לקיטתו שרי, ובפרש"י לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק אצלי ומצי שמואל למספק ליה ללוי אע"ג שידע שהוא ודאי ערלה, כיון שלוי האוכלה מותר לו וליכא משום לפ"ע, למה זה דומה לנזיר המושיט כוס יין למי שאינו נזיר, וצ"ע דהא איסור הוא להאוכלו אילו ידע שהוא ודאי ערלה, ול"ל דשאני כל איסור דעכ"פ אוכל איסור בשוגג, והכא ההלמ"מ דוקא על המזיד, דמנ"ל לומר כן, בפרט למ"ש התוס' בע"ז (דף כב) שיש לפ"ע גם באיסור דרבנן, הגם דשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה, וכמ"ש בנה"מ (סי' רלד). ומצינו לפ"ע באיסור דרבנן גם להפריש משוגג וכמ"ש במנחות (דף לז). ועי' יו"ד (סי' שג וסי' שעב) גבי טומאה דרבנן, וכן בשבת (דף קמח) דכשאין לחוש שיהיו מזידים מחוייבין להפריש, ועי' מוע"ק (דף ה) ועמ"ש התוס' בפסחים (דף ד' ודף יא) גבי בדיקה, ומ"ש האחרונים אי בשוגג ליכא איסור בל יראה, והתוס' הביאו מהא דספק ערלה בח"ל יורד ולוקח דמיירי בשל כנעני דאי בדישראל אסור למכור ולא מפרשי בספק ערלה ודההלמ"מ לא אסרה הנאת ספק ערלה, וע"כ דמפרשי שיורד ולוקח ערלה ודאי ובלבד כו':
ובש"ש שמעתא א' פ"ב הקשה בהא דמספקי אהדדי, דהא הנותן יודע שהוא ערלה, ונהנה מודאי ערלה לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כב) ד"ה ואמה"ח שמקבלו מחזיקו לו טובה וגם למ"ד ט"ה אינו ממון, הנאה מיהו הוי], וי"ל לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כב) דמש"ה בעי ג' קראי דסד"א דצביעה לא חשיבא הנאה, ומדבעי קרא לאסור צביעה ש"מ דהנאה דהחזקת טובה לחוד שרי. אמנם י"ל דעל הנאה דהחזקת טובה גם כשש"פ אותו הנאה (ע' קדושין דף ח' ומ"ש הרא"ש פ' הרואה) הוי כח"ש בעלמא, משא"כ הנאה דצביעה. אמנם לרמב"ם שאין לוקין על א"ה מוכח כמ"ש (וי"ל ג"כ דהנך דספקי להדדי לא ידעו זב"ז וליכא החזקת טובה):
והא דלא פריך על הרכבת איסור דנימא דלא כריה"ג דליכא למימר דעשה תשובה, דהא עביד איסורא בזה שמקיימו, וכן הקשה הש"א, מיושב לפמ"ש הח"ס דכלאי אילן שרי לקיים, וע' ריטב"א קדושין (דף לט) שכתב דלא מצינו איסור מקיים אלא בכה"כ, ולכאורה הא ילפינן איסור קיום משדך לא תזרע כלאים דמיירי בהרכבת אילן כמ"ש בקדושין (לט) ובסנהדרין (דף ס') וכן דתיפוק דכיון דנעבד בה עבירה מאיס לרבעי, וככלאי בהמה דאסור לגבוה גם כשלא הרביען אדם, ורמב"ם פסקן דגם ב"נ מוזהר על הרכבת אילן, וצ"ל דנהי דכאיב קדש הלולים מ"מ לא הוי לגמרי כגבוה וסד"א דחייב ברבעי, ויותר י"ל דמיירי שהרכיב עכו"ם אילן מאכל ע"ג אילן סרק כמ"ש תוספתא ורמב"ם דעכו"ם אין מוזהר ע"ז, ובירושלמי שחייב בערלה (דסד"א דליתניה ברבעי ודממילא גם מערלה יפטור). ואין בזה איסור מקיים, דלא קאי קרא אלא על הנך דב"נ מצווה וב"נ מוזהר על הרכבת אילן דחוקותי חוקים שחקקתי לך כבר, והרכבת אילן יליף מקרא דמה שדך וכו' דהוי דוקא במה שנזהרו ב"נ, וליכא איסור קיום אלא מה שמוכלל בקרא דשדך לא תזרע וכרמך לא תזרע, ולא בהרכבת אילן סרק דלא מרבי' משדך לא תזרע אלא מחוקותי ולא קאי ע"ז איסור קיום, וכלאי זרעים אסור קיום הגם שאין ב"נ מוזהר, משום דפשטא דקרא לא תזרע כלאים מיירי בכלאי זרעים, משא"כ מה שאינו בפשטא דקרא (ומש"ה לא פריך הש"ס הרכבת איסור ה"ד, דמשכחת שהרכיב באילן סרק דלא בעי מהדר משום ראשונה]:
והנה במנחות שם דקאמר שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה פרש"י דאמרינן בבכורות (דף כג) הראויה לגר קרויה נבלה, ולכאורה הא הוי בפלוגתא וגם לבר פדא מטמאה טומאה קלה כל שראויה לכלב, והל"ל דלכי מסרחא לגמרי ותיפסל מאכילת כלב פרחה טומאתה לכ"ע, וצ"ל דמפרש פרש"י דלא שייך לומר דחשיב אפשר להיות כמותו במה שיפקע טומאתה אחר שתסרח ותהא עפרא בעלמא, דתו ל"ש בה ענין נבלה ושחוטה, וכ"ז שלא תהא עפר לגמרי לא תהא כשחוטה, ודוקא כיון דגם כשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ופקעה טומאתה הגם שראויה עדיין לאכילת כלב, חשיב אפשר לנבילה להיות כשחוטה, וכן מוכח מדאמר הש"ס כן דוקא לענין טומאה ולא לענין איסור דנבלה אינה בטלה בשחוטה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה וקיי"ל כר"ש דנטל"פ מותר, ודוקא אם בשעת תערובת נ"ט לשבח הוי השביח ולבסוף פגם דאסור, ועכצ"ל דזה לא חשיב אפשר להיות כמותה כיון שאין לה היתר כ"ז שהיא ראויה לאכילה, ולא תותר אלא אחר שלא תהא ראויה לאכילת אדם, ועמ"ש התוס' דלענין איסור אכילה לא צריך קרא. אבל לענין טומאה ה"א דמטמא אע"ג דלא חזיא לאכילה, ומש"ה דוקא גבי טומאה חשיב אפשר לנבילה להיות כשחוטה מה שתטהר אחר שלא תהא ראויה לגר, דלענין טומאה שייכה גם כשאינה ראויה לגר וגזה"כ דטהורה והוי אפשר להיות כשחוטה, משא"כ אי לא נטהרה עד שאינה ראויה לאכילת כלב, דל"ש לומר דאפשר שתיטהר, ועפ"ז צ"ל דהוי כבר פדא דטומאה חמורה עד לגר, והנה להתוס' דכל טומאת נבלה קורא טומאה חמורה, וטומאה קלה היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון ושני, מתיישב שפיר דאפשר לנבלה שתיטהר לגמרי כשאינה ראויה לגר, אבל לפרש"י דטומאה חמורה היינו משא וטומאה קלה היינו מגע, יקשה דהא אתמר טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, וכיון דכל הביטול הוי לענין טומאת מגע הא טומאה קלה של מגע מטמא עד שתיפסל מאכילת כלב, ולא אפשר להיות לנבלה כשחוטה כיון שלא תטהר עד שתסרח לגמרי, וי"ל לפמ"ש התוס' דטומאת משא ליתא אלא מדרבנן, מש"ה הכא דאפשר להיות כמותו שתטהר מטומאת משא כשא"ר לגר, לא מתבטל לענין טומאת משא מה"ת, וממילא גם לענין טומאת מגע לא בטיל כיון שאינו מתבטל מה"ת לענין טומאת משא, ויתכן ג"כ לומר דלר"ח ס"ל שטהור גם מטומאת משא, והיינו דקאמר דלכי מסרחא פרחה טומאתה לפי שא"ר לגר, ומש"ה קאמר אתון בדרב חסדא מתניתו לה אנן בדר' חייא מתנינן לה תני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זב"ז ואתמר עלה כו' אבל מטמא במשא, דהיינו דבדר' חסדא אא"ל הכי, דלדידיה מוכח דטהור גם מטומאת משא ודוקא בדר' חייא י"ל כן, דאיהו קאמר בטלות זב"ז היינו בין נבלה בשחוטה בין שחוטה בנבלה, וסבר החילוק דהיכא דאפ"ל כמותו לא בטלה, מדהוצרך לאשמועי' בנבלה ושחוטה שבטלות זב"ז, וקמ"ל דהכא לא הוויין אפשר להיות כמותו, כיון שכל ענין הביטול הוי רק לענין מגע שמטמא גם כשא"ר לגר, ומתיישב הא דקאמר במנחות דפליגי אליבא דר' חייא דתני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זב"ז כו' וכי קא"ר יהודה מב"מ לא בטיל ה"מ היכא דאיפשר כו' ודר"ח סבר בתר מבטל אזלי' ור' תנינא סבר בתר בטל אזלינן, ולכאורה מוקשה דהא קאמר דבטלות זב"ז, ועפמ"ש ניחא דעכ"פ מוכח מלשון ר' חייא דס"ל לחלק בין היכא דאפ"ל כמותו, ורב חסדא מפרש דסבר בחר מבטל אזלי', ומ"מ בטלה בנבלה לפום דס"ל שהביטול לענין מגע, ור' חנינא מפרש דסבר בתר בטל אזלי' וקאמר דמ"מ נבלה בטלה בשחוטה, דלדידיה הוי רק לענין מגע וט"ק עד לכלב, ומש"ה קא"ל אתון בדרב חסדא מתניתו לה, דבדברי רב חסדא א"א לומר כן לפמ"ש [וקצת י"ל ג"כ לישנא דר' חייא דאיהו ס"ל כרבנן, ודייק מדנקט רבותא בנבלה ושחוטה משום דבזה אפשר למיהוי כוותיה ולא בטל לר"י, ומר דייק דס"ל דלר"י נבלה בשחוטה לא בטיל, ומר דייק דס"ל דלר"י שחוטה בנבלה הוא דלא בטיל]:
ועפמ"ש מבואר דהא דקאמר בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מיעפשה הו"ל כתבלין, אין הכוונה כי מיעפשה לגמרי דתו אין שם אוכל עלי' אלא לכי מיעפשה קצת לא יצא בה י"ח מצה, ובפרט אי לא י"ח מצה כשאינו אוכלו דרך אכילתה וע' בספרי אה"ר (סי' ה'), ועמ"ש התוס' במנחות (דף כב) ד"ה ור"י מההיא דפסחים (דף כ) כו', דלא קשיא אף למ"ד בתר בטל אזלי' דמשקים לכי מסרחי אין שם משקה עליהן ולא אפשר לה לתרומה שתיעשה חולין ע"ש, ומבואר כמ"ש דלא חשיב אפ"ל כמותו אלא כדאפשר בעוד שיהא שם אוכל ומשקה עלה. ועפ"ז יש להקשות לפמ"ש הכ"מ לתרץ שיטת הרמב"ם דהא דקאמר דאליבא דר"י קאמר היינו משום דס"ל דבטל לגמרי, ולפום דאסיק דדוקא במגע לא מטמא ואין ביטול זה כשאר ביטול איסור י"ל דלענין טומאה מודו רבנן דלא בטיל כדאפ"ל כמותו, דהא לפ"ז צ"ל דס"ל לרמב"ם דלענין משא מה"ת לא מתבטל, והא פסק כר' יוחנן דעד לכלב. וגם דהא ממילא אא"ל דהש"ס הוה ס"ל דבטל לגמרי, דהא לפמ"ש מוכרח מדתני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זב"ז דהיינו משום דס"ל דא"א להיות כמותו לפי שאינה בטלה אלא לענין טומאת מגע, ומ"מ קאמר דהוי דוקא אליבא דר"י ולא אליבא דרבנן ואי נימא דסוגיא דסוטה דקאמר התם אי אימלך עלה כו' אתיא לכ"ע וכדקיי"ל כרבנן דר"י י"ל דהרמב"ם ג"כ ס"ל כסברת הר"ן הנ"ל, ומוכיח מזה דס"ל מסקנת הש"ס לפום דינא דשחוטה אינה בטלה בנבלה דלכי מסרחה פרחה טומאתה, ובלשון הרמב"ם אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל, וקשה דהול"ל רק שבטלה לפי שא"א לשחוטה שתחזור נבלה. ע"ק אמאי לא נקט דינא דאין שחוטה בטלה בנבלה, וי"ל דס"ל דאתי כמ"ש סוטה (דף מג) ודשאני כדאיכא תרתי דהך אפ"ל כמותו והך אא"ל כמותו, ובטל הטפל להעיקר הקיים ועומד בלא השתנות, ודוקא בהא דר"ח ס"ל דבתר בטל אזלינן מוכח דאתי כר"י ורמב"ם אתי כרבנן, ודמ"מ בלא"ה היה מטמא כשנגע וחזר ונגע, לא מיבעי להתוס' דגם באיסור יבש ביבש אסור לאדם אחד לאכול שלשתן. וגם לפום דקיי"ל כהרא"ש מ"מ שאני טומאה דכמאן דאיתא דמיא, לענין משא, וסוגיא דמנחות מכריח דאתי אליבא דר"י, משום דלרבנן ל"ש פלוגתא דר' חנינא ש גם דלרבנן ל"ש מ"ש דאין שחוטה בטלה בנבלה משום שאפשר לנבלה. דאכתי בטיל לרבנן (ונשרפת עליו) ודוקא לענין קולא לטהר נגע וחזר ונגע, תלי בהא דאפ"ל כמותו, ורמב"ם כתב רק דבטלה בשחוטה לענין נגע וחזר ונגע, ושייך לומר גם לרבנן דדוקא משום דא"א כו' ונבלה אפשר שתטהר דממילא נבלה כמאן דליתא דמיא, וא"ש ההיא דביצה (לח) ככ"ע:
ומ"ש כ"ת על מ"ש לתרץ דברי רמב"ם דמיירי בכרם של ב' שותפין, ומ"ש בגמרא שא"ח מעה"מ היינו לרבנן דנדרים (דף מה) משא"כ לדידן דקיי"ל כראב"י, ותמה כ"ת דהא הסוגיא בסוטה הוי אליבא דראב"י דאמר פרט למבריך ומרכיב דרמי ממתני' דאחד הנוטע כו', וע"ז פריך דלוקמא בכרם של ב' שותפין והיינו כפרש"י שמיוחד לכל אחד חלקו לראשון האילן ולשני ההברכה, דאל"כ ישאר קושיית הש"ס תיפוק דבעי מיהדר משום ראשונה, עוד תמה דהרמב"ם סתם דמרכיב חוזר, וחזינן שהוסיף בחזרה, ולדבריי הקטין החזרה אף מהסוגיא דאמרה פרט למבריך. עוד תמה כת"ר דלדבריי יקשה דכי היכי דתני רמב"ם דכרם של ב' שותפין א"ח הו"ל למיתני דחוזר עליו ובמיוחד לכל אחד חלקו, ולא היה צריך להביא אחד הנוטע וא' המרכיב, עכ"ד, ודברי כ"ת תמוהין במחכ"ת דהא הש"ס פריך האי הרכבת היתר ה"ד, וקאי על המשנה דא' המבריך ואחד המרכיב, שלא הוזכר שם ראב"י, ומש"ה לא אוקי בכרם של ב' שותפין, וגם הברייתא דקתני פרט למבריך ומרכיב אינו אליבא דראב"י, ודוקא לאוקימתא דרב דימי הויא סיפא דמילתא דראב"י, אבל לכל האוקימתות הוי אליבא דרבנן, וגם אי אתיא הברייתא כראב"י אכתי שפיר פריך הש"ס על המשנה. ומ"ש דלדבריי הקטין החזרה, ז"א דשפיר כתב שמרכיב שחייבת בערלה חוזר מעה"מ, ולמעט הרכבה שאינה חייבת בערלה כגון ילדה בזקנה או ילדה בילדה שנטעה לסייג, וממילא נשמע דמה שאינו חוזר משום ילדה ראשונה, היינו כשגוף האילן הוא של אחר, ומ"ש דהו"ל למיתני דכרם של ב' שותפין חוזר כשמיוחד לכל אחד חלקו, תמהני מה זה הקשה עלי, הלא הכ"מ הוא שכתב כן דמש"ה לא כתב הרמב"ם להך דינא אלא בכרם ולא בבית, משום דסתם בית יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו, ומפורש שבכרם ג"כ כשמיוחד לכאו"א חלקו חוזר מעוה"מ, ודממילא נשמע לה מדכתב רק גבי כרם ולא גבי בית, וכן נשמע זה ממ"ש דמרכיב חוזר מעה"מ, ומ"ש כת"ר שאם הזכיר הדין דבמיוחד לכאו"א חלקו חוזר, לא היה צריך להביא דינא דאחד הנוטע ואחד המרכיב, ז"א דטובא קמ"ל דלא נימא כמ"ד דממעט נטע אין אבל מבריך ומרכיב לא וסד"א דנהי דחייב בערלה א"ח מעוה"מ וכן קמ"ל דכא"ח בערלה א"ת מעוה"מ וכמו שבטלה ילדה בזקנה לענין חיוב ערלה, ה"נ בטלה לענין חזרה מעוה"מ, דסד"א דלענין זה לא שייך ביטול דהא מ"מ נטע והרכיב וחידש דבר [וגבי ס"ת אין לומר שע"ד כן נשתתפו שבשעה שיקרא יהא שלו לבדו, כיון דלא יקראו שנים כאחד, דעכ"פ הכתיבה ומצותה הוי של שותפות, וגם בשעת קריאה עומד לשמיעת כולם, וע' ב"ב (דף מג) וגם אי נימא דכשנאבדה א"צ לכתוב אחרת, ל"ל דהוי לפי שעה לחוד שלו, וע' יש"ש פ' ראשית הגז שחולק על המרדכי ודיש לחלק בין נגעים למזוזה, ועמ"ש גבי ריבית וגבי שביתת בהמתו]: