אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן פד
ט"ו
אדר תרנ"ה מאריאמפאל. כבוד אחי הה"ג חו"ב
בחדרי תורה כש"ת מו"ה אברהם נ"י בראמאנאוו. מ"ש כ"א הרב שי' במכתבו להקשות עמ"ש הרמב"ם דבאומר חוץ מירושתך הויא ספק מגורשת, דהא הרמב"ם פסק דירושת הבעל מדרבנן ובתר דאורייתא אזלינן כמ"ש באבני מלואים (סי' קלז). וכן משמע לשון הגמ' בגיטין (דף פה) לשארו וירש אותה כתיב. יש ליישב זה בכמה אופנים, חדא, דכמ"כ קאמר חוץ מהפרת נדריך מהו, ועמ"ש התוס' בנדה (דף מו) ד"ה כדר"פ דגם בנשואין דרבנן היא סבורה שביד בעל להפר ונודרת על דעת בעלה, ע"ש וא"כ כשהתנה חוץ מהפרת כו', נודרת ע"ד שבידו להפר, גם כדהוי גירושין גמורין בלי שום שיור בנשואין. ומ"מ מסתפק לחשוב זה שיור בנשואין, לפי שנסתבב ע"י הנשואין [והגם דלפמ"ש ביבמות (דף צ) דמיפר כדי שלא תתגנה, ל"ש זה היכא שמגורשת, עמ"ש לח"מ פי"א מנדרים ה"ח, ועי' ר"ן נדרים (דף עג) דגם כשנודרת ע"ד הוי רק מצד גזה"כ, ולפ"ז הוי שפיר שיור בנשואין, ורמב"ם לא הביא הא דיתומה בעלה מיפר לה דס"ל דמופלא סל"א הוי מה"ת], וה"נ גם כדירה"ב מדרבנן, כיון שהירושה בא ע"י הנשואין מצי חשיב שיור בנשואין, ובפרט דלענין דבר שבממון נחשב תק"ח כמה"ת וכמ"ש בגיטין (דף לו) דמה אבות מנחילין כו'. וגם י"ל דלכ"ע אשתו בכלל שארו כמ"ש ביבמות (דף כב), רק דס"ל דמה"ת אין הבעל נחשב שארה היורשה גבי שאר קרוביה, שנחשבין שארה גם אח"מ, משא"כ בעל ועי' יבמות (דף נה תד"ה לאחר מיתה) אי לא חשיב שאר אח"מ דמש"ה אין יורשה בקבר ועי' ב"ב (דף קי"ד תד"ה מה), ואביה הוא שארה המוריש ליורשיו בקבר ונחלה ממשמשת והולכת כו'. ולכאורה תליא בפלוגתא דלמ"ד בנזיר (דף מג) דכהן אינו מוזהר על הגוסס, מוכח מדחשיב שארה לענין טומאה שנחשב שארה גם אחר מיתתה, משא"כ למ"ד דגם בגוסס איכא לאו דלא יחלל, י"ל דכיון דאז חשיב שארה עדיין ומותר לטמאות לה, ממילא מותר גם אח"מ, וכמ"ש דלענין טמויי עד דנפקא נפשיה, ומשום דיצא זה שהוא מחולל ועומד במה שהותר לטמאות מקודם, ע"ש (דף מב). וקצת י"ל לגירסת הבה"ג (ע"ש בתוס' נזיר) דגרס אביי במקום ר' יוחנן. דאביי לטעמיה דאין מוזהר על גוסס, ס"ל בשבועות (דף יח) דמשמש מת חייב ועכצ"ל כמ"ש ביבמות (דף נה) דסד"א הואיל ואח"מ נמי אקרי שארו כו', ומשום דלטעמיה מוכח כן מדחשיב שארה לענין טומאה, ולרבא לטעמיה שמוזהר על גוסס, ולא מוכח דאח"מ אקרי שארו ולא אצטריך קרא למעט, ס"ל לטעמיה דמשמש מת פטור, ועכ"פ י"ל דמ"ד ירה"ב מדרבנן מודה דהיכא שנסתלקו מירושתה שאריה וקרוביה, במקום שאין שאר אחר, הוי מה"ת בעלה שארה, וא"כ הכא שאמר בפירוש חוץ מירושתך דהוי כמו שהסכימה בפירוש שלא ירשנה אחר מקרוביה (ובתר שתקנו רבנן ירה"ב בודאי דלא חשיב מתנה עמ"ש בתורה], ונפקע מה"ת זכות הקרובים שלה, בפרט דלענין הפקעת זכותם בודאי מהני טעם הפקר ב"ד שנפקע מה"ת, ושפיר קאמר הגמ' או דלמא לשארו וירש אותה כתיב, ומשום דהכא שנסתלקו יתר הקרובים מירושתה, כ"ע מודים שהבעל נחשב שארה ויורשה מה"ס, והוי שיור בנשואין אף מה"ת, וגם לא דמי למ"ש האב"מ (הובא בספרי אה"ר סי' טו) דכיון דמה"ת אינו כורת בינו לבינה, ל"מ מה שמדרבנן נאסר ביאת עבד, משא"כ הכא דלהיפוך עכ"פ השתא איכא שיור בגט, וגם אסמכוה אקרא (ל"ל דגם לרמב"ם יה"ב מה"ת. ודמיירי בארוסה או שאינה ראויה לו ע' תוס' יבמות נ"ז שאינה שארו, וקמ"ל דגם כה"ג עשו חיזוק לדבריהם כו' דז"א וכמ"ש הה"מ], ועמ"ש בספרי אה"ר (סי' לט) ליישב קושיית הפנ"י בקדושין (דף כג) עפמ"ש בגיטין (דף מז) [ומה שהקשה כ"א שי' דנהי שניסת לו ע"ד התקנה, אין בידה ליתן לבעלה מה שאינו שלה וא"כ בדין שיוחזר להנותן, לק"מ כמ"ש ריטב"א דהוי כמפליג בדברים כיון שא"א לקיים תנאו, א"נ דכיון שהתנאי בגופו של מעשה אינו תנאי אלא שיור שלא יזכה בעל, וכיון דאי אפשר שיהא לאשה, לפי שכבר הקנית לו כל מה שתזכה, ור"מ סבר דמקנה דשלב"ל ובפרט שהקנית לו בהדדי בהדי דשב"ל וע' ב"ב קכ"ז ומש"ש (וס"ל תפוס לשון ראשון). וכיון דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל לפמ"ש דהוי בשל תורה, הדר הוי כמפליג בדברים. ולאידך תירוצא אה"נ דאי רבו ל"ק אף הוא ל"ק], ועמ"ש באה"ר (סי' מד) בענין דו"ח דהגם דכתובה דרבנן ומדרבנן ד"מ א"צ דו"ח, י"ל דכיון שכתב לה כתובה התחייב לה ממון כבע"ח דעלמא ויש בזה ד"מ מה"ת. ועמש"ש סי' מ"ג [ולעיל סי' עג] וכיון שאמר חוץ מירושתך והסכימה לזה. ומתנה עמ"ש בתורה לא הוי, השתא שתיקנו ירה"ב, מתקיים הסכמתה שלא ירשנה אחר, ואלה"ק ממ"ש בכתובות (דף פד) דאי קסבר ירה"ב דאו' אמאי יחזיר ואי דרבנן דמים מאי עבידתייהו. די"ל דנהי דחשיב כמו שהקנית לו ירושתה, אינו אלא כמתנה מהיום ולאח"מ וחוזרת ביובל, וגם לפמ"ש באה"ר (סי' כא) מהירושלמי פ"ב דמעשרות, ודי"ל דא"ת ביובל כדלא הוי כעין מכר עמש"ש, אכתי י"ל דהכא שמקנית לו חילופי מה שמקבלת הנאה ממנו בנישואה, הוי כמכר ובכלל הכתוב דתשובו לרבות את המתנה, וע' גיטין דף מז) וירוש' (פ"א דבכורים), דלר"ל דיה"ב דרבנן אתי קרא דלביתך לאח"מ, ומשום דהוי מה"ת כמתנה שחוזרת ביובל, וכבר ביארתי דהכא שהסכימה בפירוש לזה עדיף מיה"ב דעלמא. והוי כסילקה מירושה את קרוביה, ובמקום שאין קרובים י"ל דחשיב הבעל שארה וירש אותה. וי"ל ג"כ עפמ"ש דתליא בפלוגתא ביבמות (דף נה) ונזיר (דף מג), ודמ"ש בכתובות (דף פד) ה"ק דאי קסבר דחשיב כה"ג שארה, יקשה אמאי יחזיר, כמו למ"ד יה"ב דאו', ואי ס"ל דאף כה"ג לא חשיב שארה, דמיס מאי עבידתייהו:
וברמב"ם ספי"א מיובל דהיורש אשתו עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל ואם ירש ממנה בה"ק כו'. ותמהו המפרשים דהא בבכורות (דף נב) מפורש דדוקא למ"ד יה"ב דאו' אמרינן הכי. וי"ל לענ"ד דהרמב"ם מכריח זה ממ"ש בכתובות שם, ורב קסבר יה"ב דרבנן והתנן ריב"ב אומר כו' ואמר רב לעולם קסבר ירה"ב דאו' כו', ולכאורה קשה מעיקרא מאי פריך. דאטו משום דרב מתרץ דברי ריב"ב דס"ל ירה"ב דאו', מוכרח לומר דס"ל לרב כן. ואטו לא ידעינן דהוי זה בפלוגתא דתנאי, דאיכא דס"ל יה"ב דאו' ע' ב"ב קי"ב, ור"א ס"ל במשנה דבכורות דיהיב דרבנן. ומפרש הרמב"ם דפריך על הא דקאמר שם דרב סבר ירה"ב דרבנן ועשו חיזוק לדבריהם כו'. ופריך ורב קסבר יה"ב דרבנן, ודצ"ל שעשו חיזוק כו'. והא רב מכריח דס"ל לריב"ב דיה"ב מה"ת, ומדלא מתרץ דניחא גם אי ס"ל לריב"ב דיה"ב מדרבנן, ומשום שעשו חיזוק לדבריהם כו'. מוכח דלא ס"ל לרב שעשו חיזוק לדבריהם כו'. ומשני דלטעמיה דריב"ב קאמר. דס"ל דטעמיה דהוי מה"ת, ולא מטעם שעשו חיזוק כו'. ומשום דבב"ב (דף קל) תנן האומר כו' שהתנה עמ"ש בתורה ריב"ב אומר כו'. ומוקי בגמ' דכולה מתני' דר"י בן ברוקה היא. וע' ריטב"א וש"מ כתובות (דף מו) דדייק מדתנן פ' השוכר שהתנה עמ"ש בתורה וכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל, דלהכי אוריך כולי האי משום דבדרבנן תנאו קיים, וה"נ י"ל קצת דדייק ממ"ש בב"ב שם לא אמר' כלום שהתנה עמ"ש בתורה. וכבר מוזכר הך טעמא במשנה (דף קכו) וכפל זה לאשמועי' דבדרבנן תנאו קיים ושלא עשו תיזוק כו'. (ל"ל ממ"ש שאם אמר על מי שראוי כו' הגם דלא תהוי בי עבורי אחסנתא כו'. דכיון שמפורש בתורה שרשות לאב להנחיל כו', א"א לחכמים לעקור בדיעבד. ואביי פריך הא מלא יוכל לבכר כו', דל"ל דאתי קרא שוהא מפורש בתורה ושלא יוכלו חכמים לעקור. ע' ט"ז א"ח סי' תקפ"ח. גם דאכתי הו"מ למכתב ביום שינחלו בניו], ורב גופיה ס"ל שעשו חיזוק כו' (ולטעמיה בעירובין (דף עז) וע"ש בתוס' ממ"ש בשבת (דף ט'), וא"ש לפום דקיי"ל כתובה דרבנן ושעשו חיזוק כו' במילתא דממונא. וא"ש פסק הרמב"ם. והנה מ"ש שם בבכורות דטעמא דר"מ דיה"ב דאו' היינו משום דאיהו ס"ל בכתובות שם דבדרבנן תנאו קיים ושלא עשו חיזוק כו'. והגם דס"ל בב"מ (דף נו) וביבמות (דף לו) וירושלמי פ"ק דפסחים דר"מ כדעתיה דמשוי של דבריהם כשל תורה וע' ב"ק דע"ב ומש"ש. היינו במילתא דאיסורא ולא במידי דממונא כמ"ש התוס' בכתובות. והגם דדוקא להס"ד דס"ל כתובה דרבנן מוכח מדלא קתני ע"מ שאין לך עלי שכו"ע וכתובה. אבל למסקנא דקסבר כתובה דאו' (ולא נקט כתובה דהוי בכלל שו"כ), אין הכרח דס"ל לר"מ דבדרבנן תנאו קיים, מ"מ ס"ל דאליבא דר"מ יה"ב דאו', וע' סוכה (דף כג) ומש"ש, ודומיא דריב"ב במתני'. יתברך בכל טוב מאדון הברכות כאות נפשו ונפש אחיו המצפה לישועה ונחמה אליהו: