אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן פג
העתק מכתב השואל למען דעת סבת התשובה באריכות
על דקדוקים קטנים כאלה. בעז"ה כ"ה מנ"א שנת רב שפע לפ"ק פה לובלין יע"א
ההרים מכל עברים ישאו רוב ברכה מאלהי המערכה. לכבוד רב האי גאון מפורסם בחריפות ובקיאות כחד
מקמאי ע"ה פ"ה נר ישראל והדרו כקש"ת כמו"ה אלי'
קלאצקי שליט"א האב"ד ור"מ דק"ק ברעזי יע"א
אחדש"ה ושלום תורתו כו' כאשר מנויה וגמורה בלב כל יושבי עירנו לשלוח לו באלה הימים כתב רבנות אמהר להודיעהו זאת למען ידע מראש, ומדי דברי בו אבקשהו שבמקום גדולתו יהי ענותנותו להשיב לי על שלשה דברים שעלו ברעיוני, בסוף נזיר אמר ר"נ כי מורא בו"ד היה על שמואל באמרו ושמע שאול וגו'. הלא הגמ' יאמר כי במקום דשכיח היזקא שאני. ועוד קשה לי מאמר אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עליה, ואיך יאמר הגמ' בב"ק שכל המוסר עצמו על ד"ת אין אומרין דבר הלכה משמו. גם קשה לי במס' ביצה בענין דהאי סמיא לכ"ע שרי לדידך אסור, הלא סומא פטור ממצות, ומדוע לא יאכל בלי ע"ת. אקוה לה' כי הימים לא ימשכו ויופיע בהדר גאונו בשערי לובלין ולכבוד יהיה בתוכנו. ממני עבדו המשתחוה מרחוק מול הדרת כת"ה. בנימין ארזעלקאווסקי בלאאמו"ר הרב רג"א זלה"ה מו"ץ דפה לובלין:
תשובה
א) מה שהעיר במשנה דסוף נזיר דקאמר הלא כבר נאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בו"ד, דהא שאני התם דשכיחא היזקא כמ"ש בפסחים (דף ח) כבר העיר בזה בס' אורח מישור ותירץ ע"ש. ומיושב בפשיטות דבאמת לא היה חשש היזקא כמ"ש ביבמות (דף סה) להוכיח דמצוה לשנות בדבר השלום ממ"ש ויאמר ד' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו'. ואס"ד שהיה חשש סכנה לא הוה מוכח מיניה מידי. וצ"ל כמ"ש הריטב"א שם וז"ל עגלת בקר תקח כלומר קרבן לכפר על הרהורי החטא שחושד בכשרים ומ"מ אין זה עיקר הליכתו אלא שהוא משנה לומר כי לזה לבד הולך מפני שמותר לשנות בדבר השלום ע"ש, וא"כ נהי ששמואל חשב דשכיחא היזקא, קמי שמיא הוה גליא שלא היה סכנה, ושפיר קאמר דאא"ל שמורא של בו"ד לא יעלה על ראשו. שכבר היה עליו מורא של בו"ד ופחד בחנם. וע"ש בריטב"א שפירש שהיה שואל עצה איך ינצל משאול ע"ש, ומשום דאא"ל שסרב ח"ו מלשמוע צווי ד' גם אם חשש לסכנה דדוקא בעלמא יעבור ואל יהרוג לפי שהתורה אמרה וחי בהם וגו' אבל הכא הלא נצטוה ע"ז ביחוד והכל גלוי וידוע לפני הי"ת. וא"כ חייב למסור נפשו ע"ז. וכבר ידע שמואל שימשח שני אנשים ע' ברכות (דף לא) זרע שמושח ב' אנשים ובתענית (דף ה') וע' מגילה (דף יד) רמה קרני כו' שנמשח בקרן. ואא"ל שרצה לאחר המשיחה עד סוף ימיו כדי שלא יתבטלו מע"י בחייו. דז"א דמפרש"י בתענית שם ד"ה נחמתי מבואר דבהמשיחה לדוד לא נתבטלו עדיין מע"י בחייו. ובודאי רצה לעשות ציווי ד' בזריזות, ומש"ה הוכרח ריטב"א לפרש דמ"ש איך אלך וגו' היינו שהיה שואל עצה. וע' מדרש שמואל על הכתוב דוהיה כי הרבתה להתפלל מכאן שכל המרבה בתפלה נענה מחלפה שיטתיה דר' לוי כו' חנה ע"י שריבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל וע' ירושלמי פ"ד דברכות הלכה א' ובירוש' דבכורים וקאמר בלשון מחלפא "שיטתיה" משום דלשמואל דמפרש בברכות שם ונתת לאמתך זרע אנשים, שמושח ב' אנשים שאול ודוד, וכן לר' יוחנן דמפרש ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן כו' אדרבה בשביל זה שנענתה ונתקבל תפלתה ומשח לשאול ודוד והיה שקול כמשה ואהרן. גרמה בזה קצור ימיו וכמ"ש בתענית (שם) שאמר רבש"ע שקלתני כמשה ואהרן כו' מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יתבטלו מע"י בחיי. ומשום שאין מלכות נוגעת בחברתה כו' הוצרך להסתלק שמואל מן העולם יע"ש. ואין בזה סתירה למ"ש שכל המרבה בתפלה נענה. כיון דאדרבה גרם קצור ימיו מה שנתקבל תפלת חנה לשבח שמשח לשאול כו'. ודוקא לשיטת ר' לוי גופיה דמפרש שם במדרש מ"ש זרע אנשים שלא יהיו פניו דומין לקוף כו' ולא מפרש לה דזרע שמושח ב' אנשים וששקול כו'. וא"כ ליכא למימר דבזה שנתקבל תפלתה לשבח גרמה קצור ימיו. וא"כ לשיטת ר' לוי גופיה, הוא סותר למ"ש שהמרבה בתפלה נענה. והיינו דדייק בלשון מחלפא שיטתיה. וע' פר"ד דרוש י"ב מהירושלמי פ"ב דסנהדרין ותהיינה צרורות וגו' ר' יוחנן אמר כו' מתאיבך דבר המותר לך ורבנן דקסרי אמרי אסורות היו כו' כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט כו' ודפליגי אם היה אז לדוד דין מלך ועיין מגילה (דף יד) ובמדרש עמ"ש ותרא האשה את שמואל ותזעק כו' לא כשם שעולה למלך עולה להדיוט, ובילקוט שם קל"ג נחלק הסלע מכאן ומכאן כו' ב' מלכים אלו דוד ושאול. ולכאורה י"ל דר' יוחנן לטעמיה במדרש רות על הכתוב ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' דכשברח מפני אבשלום התכפר בשעירה כהדיוט ועי' ירושלמי פ"ג דהוריות ה"ב ומש"ה קאמר בירושלמי דסנהדרין שהיו מותרות לו גם אח"כ שחזר למלכותו, ור' יוחנן לטעמיה בסנהדרין (דף לו) דיליף דד"נ מתחילין מן הצד מקרא דויאמר דוד לאנשיו וגו' ויחגור גם דוד את חרבו, ור"א בר פפא לא יליף מזה משום דשאני מלך שאסור לחלוק עליו ומש"ה א"א להתחיל ממנו. ודוקא לר' יוחנן לטעמיה שאינו תלוי במשיחה י"ל דכיון שעדיין היה שאול קיים ולא יצא מוניטון שלו בעולם לא היה לדוד עדיין דין מלך. או דבזה גופא היו דנין ומסתפקין אם יש לו דין מלך. וממילא ל"ש לומר שאסור לחלוק עליו, ומש"ה שפיר הוכיח מזה ר"י לטעמיה שבד"נ מתחילין מן הצד, ואולי בזה פליגי נמי ר' יוסי ור' נהוראי, דר"י דאמר אין מורה אלא של ב"ו מפרש מ"ש איך אלך ושמע שאול והרגני, שכוון בזה לבקש מהי"ת שישאר לשאול עדיין דין מלך, ולא יהא בידו הבחירה להרע לו, דלב מלכים ביד ה', והשיבו הי"ת כי גם כשהבחירה נתונה בידו לא תפחד, ועגלת בקר תקח בידך וגו', ור' נהוראי ס"ל שהיה מפחד לפי שהוא ענין פרטי שהבחירה בידו (ודוקא בענין גזירה כללית איתא בילקוט משלי כ"א שאם זכה העולם הקב"ה מטה לבו לטובה ועי' גיטין דף נ"ו תענית דף י"ח) וא"כ אא"ל שכוון לבקש שישאר לשאול דין מלך, אלא ששאל עצה לפי שהיה מפחד ממנו, ולר' נהוראי מ"ש ומורה לא יעלה על ראשו הוי בכלל נדרה לה' (ועי' בספרי אה"ר סי' ז' דהא אין אשה מדרת בנה בנזיר, וגם האב מדירו רק עד שיגדל ועמש"ש) וכמ"ש ונתתיו לה' היינו שתחנכו במצות, והגם דאין האם מחויבת לחנך בנה כמ"ש בנזיר (דף כט), עי' תו"י יומא (דף פב) החילוק בין נזירות כו' ודי"ל שהיתה מחנכתם למצוה בעלמא, ועי"ז שתחנכו במצות גם כי יזקין לא יסור ממנו וזה שאמרה שעי"ז יהיה לה' כל ימי חייו (ואף בקטנותו) ועי' תוס' עירובין (דף פב), ובלשון הש"ס שם בנזיר דקסבר איש חייב לחנך כו' משמע דר"ל הוא דסבר כן, ולר' יוחנן ל"ש. ודוקא לענין קרבנות דהוי חב"ע, האב הוא שמדיר בנו מהלמ"מ. ולעולם גם האם מחנכתו שיתנהג בתורת נזירות לענין גלוח וכה"ג לחינוך בעלמא. ולר' יוסי דמורה היינו של בו"ד לכאורה ז"א בכלל נדרה והבטחתה. וי"ל ע"ד מ"ש בסוטה (דף מד) המתירא מן העבירות שבידו, ובברכות (דף ס') חזייה דקא מפחד א"ל חטאה את כו' ועי' מגילה (דף ג') וע' כתובות (דף קה) נהוג נשיאותך ברמה ושופט ונשיא צריך שלא יגור מפני איש ובחו"ה שצריך לפעמים מדת העזות כמ"ש שמתי פני כחלמיש וכשמצאו ישן במדבר א"ל אני בוש מה' שיראני יראת זולתו ועמ"ש גבי לא נבראו רעמים כו' ומ"ש בע"א דף ה'), וכיון שיהא שקול כמשה ואהרן ויהא שכינת ה' חופף עליו תמיד, לא ידע מגור ופחד, וע' פרש"י קדושין (דף עח) ד"ה ושמואל שוכב במקומו בבית משמר הלוים שהיו שומרים את הבית. וע' ריש תמיד דרובין פחותין מי"ג שנים שמרו המקדש וברמב"ם פ"ח מבית הבחירה דאע"פ שאין שם פחד מאויבים, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין כו' וע' חגיגה (דף ו') מפנקותא יתירא חזת בשמואל, וכבוד המקדש שיהיו השומרין בעלי עז וכח. ובקשה שלא יעלה עליו מורא ויוכל לשמור וכן למשוח לדוד ולא יגור מפחד שאול, ושפיר פריך ממ"ש איך אלך וגו' (ומעיקרא בפסחים (דף ח') לא משני דשכיח היזקא דמפני בעל בחירה יש לפחוד יותר כמ"ש המפרשים משא"כ מפני סכנת עקרב. ודוקא כדמתרץ דמפני סכנת עלילה מדמה לה וע' בספרי אה"ר (סי' יד) וע' שבת (דף כב) דבשעת הסכנה מניחה על שלחנו ומשום שהפרסיים הם בעלי בחירה ובידם להרע. ומ"מ קאמר התם דלא ה"ל להניחה למעלה כו' אי מטרחא ליה טובא כו'. ומשום דלענין חשש נזק דליקה וכה"ג שהוא בידי שמים, סמכינן טפי דשומר מצוה לא ידע רע. והיינו דסמך שם הש"ס המימרא דמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ועכצ"ל דמ"ש השליכו אותו אל הבור, הוא כמ"ש המפרשים שהוא למען הציל אותו מיד אחיו שהן בעלי בחירה. ולא פחד מהנחשים ועקרבים דשומר מצוה לא ידע רע ויוסף שמר מצוה והלך בשליחות אביו יעקב ע"ה. ומייתי הש"ס מזה הוכחה להדינים הקודמים בענין נר חנוכה וע' תענית (דף י') איני והא"ר אלעאי כו'. וקשה דהא י"ל דכיון שמצוה לעסוק בד"ת שומר מצוה ל"י רע וליכא חשש נזק וממילא איכא חיובא לקיים מ"ש ובלכתך בדרך. ויוסף אמר אל תתעסקו בדבר הלכה כו'. שקודם מ"ת לא היה עדיין מצוה וחיובא דת"ת (ובפרט למ"ש הרא"מ דיוסף חשב שהיה להם דין ב"נ ושנאסרו במפרכסת) וממילא יש חשש נזק שמא תרגז עליכם הדרך. וצ"ל דס"ל להש"ס דשכיחא היזקא ודלא סמכינן כה"ג עמ"ש שומר מצוה:
ב) מה שהעיר עמ"ש בב"ק (דף סא) שכל המוסר עצמו למות על ד"ת אין אומרין דבר הלכה משמי, דהא אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה כמ"ש בברכות (דף סג) לק"מ דהתם שהבקיעו במחנה פלשתים הכניסו עצמן לסכנה גמורה דאסור מדינא וע' רמב"ם פי"א מרוצח וע' ע"א (דף יח) אני אומר לך דברים של טעם כו' וגם לפמ"ש בכתובות (דף עז) דריב"ל מכרך בהו ועסיק בתורה כו'. עמ"ש בספרי אה"ר סי' י"ד. וגם אי היה ענין היזק טבעי לא דמי לסכנת אויב כמ"ש למעלה בההיא דשבת (דף כב ודף מה). וגם שאני התם דהוי בשעת הלימוד ממש. והכא אינו בשעת הלימוד ממש, ואדרבא בשעת הלוכם הוצרכו לבטל מת"ת. ודהמע"ה נתאוה לידע ההלכה והם עשו מעצמן לילך במקום סכנה שלא כדין (והיה אפשר לו לשלם והלכו רק לידע למעשה אם חייב לשלם), וע' יומא (דף עז) ובחול כה"ג מי שרי כו' לעבור עד מתנים יע"ש דהוי גם כשהולך להקביל פני רבו וללמוד תורה וע' סוטה (דף כב) ושם בברכות קאמר כתתו עצמיכם על ד"ת ופרש"י להצטער. ובשעת הלימוד גופא ואינו בענין סכנה גמורה וכמפורש בע"א (דף יח). וי"ל דהיינו מ"ש בב"ק (דף סא) כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי כל המוסר כו'. דשמואל אמר איך אלך וגו'. והיה חושש שלא יגין המצוה כיון דשכיחא היזקא מאדם שהוא בעל בחירה. וכיון שעשו איסור מה שהכניסו א"ע בסכנה. קנסם שלא יתקיים בם מ"ש אגורה באהלך עולמים. ע' יבמות (דף צו) וירושלמי שקלים, ויש להעיר ממ"ש בנזיר (דף נז) דמציעאי לא אמרינן וע' רשב"ם פסחים (דף קד) ד"ה דלא וצ"ע וע' ירושלמי פ"ק דקדושין אם יכול לשלשל ולומר איש מפי איש כו', והכא לא חידשו דבר אלא הא דקיי"ל הלכה כהך, וכדאמרינהו משמא דגמרא בודאי יתקבל כעין מ"ש בגיטין (דף כ') משמיה דרבים וקלסוה ועמ"ש באה"ר בפתח דבר. ועי' חולין (דף קד) (ול"ל לפמ"ש בעדיות דמזכירין שמו שמא ירבו החולקין, וכשמוסר עצמו כו' בודאי הלכה כמותו וגם הוי גלוי מלתא בעלמא עי' יבמות (דף עז) ונאמנין ששמעו מסנהדרין, ואין להזכיר שמם שלא יבאו לחלוק, ודבל"ז יהיו שפתותם דובבות כו' כיון שמסרו נפשם דיליה הוא עי' ע"א (דף יט), דז"א דמשמע דהוי קנס ולא לעדיפות ולא יפסיד בעל המאמר בשביל זה שעשה שלא כהוגן ולא אמר בשמו ול"ל דכשאומר בשמו מוכח שהאיר לו פנים עי' תמורה (דף טו) יבמות (דף קיח) ע"א (דף יג) ושלמד הרב לשמה משא"כ כשאינו חביב על תלמידו, וגם עי' חולין (דף קלג) שאין ללמד לאינו הגון, וי"ל ואכ"מ):
ג) מה שהעיר בביצה (דף טז) ההוא סמיא כו' לדידך אסור, דהא סומא פטור מן המצות. לק"מ דגם לדעת רי"ו דקיי"ל כר"י מ"מ חייב מדרבנן, והגם די"מ דלר"י פטור לגמרי, ליכא מאן דפליג לדינא שחייב מדרבנן, וכבר העיר מזה בכסא דהרסנא ת' ע"ג והביא מ"ש בחולין (דף צו) סומא היאך מותר כו' ומ"ש בגיטין (דף כג), ומהא דהוי בר זביחה ועי' חידושי הגרע"א יו"ד (סי' א') ומ"ש הגרע"א להוכיח ממ"ש ביבמות (דף עח), ודהא לר"י לשיטתיה משכחת בהיתר כגון שמצרי שני סומא נשא מצרית שנייה סומית ע"ש. לענ"ד אי מהא לא אריא, דאטו לא משכחת בהיתר כגון בשוטה וכה"ג. דגם בלא קדושין דליכא חזקת צדקת איכא משום רוב בעילות כו' (ועי' יבמות דף י"ב אי משכחת בקטנים), אלא דהיינו בכלל מ"ש דדאי לא כתיב קרא דלא מיירי קרא בדבר איסור. הגם שיש מי שאינו מוזהר על איסורי התורה, ועי' פירש"י ד"ה דאי כו' דהא לא שכיח למיתי לידי דור ג', וכ"ש דהוי מלתא דלא שכיחא שמצרי שני סומא ישא מצרית שנייה סומית, ועי' קדושין (דף סו) בהאי סמיא דהוה מסדר מתני' כו' ובתוס' דשייך גביה הא דשאחד"א (דהוי מטעם נדר) ועי' סוטה (דף כז) וגיטין (דף סז) דא"ר ששת דחשידי כו'. ועי' סנהדרין (דף לד) ובנדה (דף נ') ההוא סמיא דהוה בשבבותיה כו' ע"ש דמיירי בסומא באחד מעיניו. אמנם הכא בביצה פשיטא דא"ש אף אם היה סומא לגמרי, ודמש"ה סידר משנתו בעל פה, ועי' רש"י ד"ה לשנה אחרת ור"ה היה, והקשו דכמ"כ משכחת כשנזכר יום ב' דיו"ט ש"ג, וי"ל שבא ליישב הא דהוה עציב, דלכאורה הו"ל לחשוב שיוכל לסמוך כמו בפעם הראשון (כיון דלא אסיק אדעתיה החילוק בין פעם ראשון לשני), לזה פירש"י דהפעם השני היה בר"ה, ועי' (סי' תקכז סעי' כ') דמי שמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים אפי' לצורך בו ביום, ובמ"א (ס"ק כב) דביו"ט שחל להיות ע"ש אסור לבשל מיו"ט לשבת אפי' ע"י עירוב ל"מ אלא מטעם הואיל אי מקלעי אורחים והכא אסור לבשל לאחרים. ועי' (סי' תקצז) די"א שמצוה להתענות בר"ה [ועמש"ל סי' נט] ועי' כריתות (דף ו) יהא רגיל אינש למיכל ריש שתא קריא ורוביא ופירש"י דאיכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי, ובהוריות (דף יב) פירש"י דהני גדלי לעגל טפי משאר ירקות. ומשום דהתם קאמר למיחזי בריש שתא, והרואה ואינו אוכלם מרגיש רק מהירת הגידול ואינו מרגיש המתיקות, וא"כ בסומא דלא שייך גביה למחזי, שייך טפי ענין ההידור למיכל כו' לסימן טוב. ומש"ה הסמיא שלא התענה היה עציב דשמא לא יוכל לסמוך השתא על שמואל, דשמא שמואל מתענה בר"ה, והשיבו לדידך אסור משום דפושע את ולכ"ע שרי שגם בר"ה הנני עושה ע"ת ויכולין לסמוך עלי, לפי שמצוה לאכול ולשתות בר"ה כמ"ש אכלו משמנים וגו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם:
וגוף מ"ש התוס' בר"ה (דף לג) דגם לר"י חייב סומא מדרבנן, לכאורה קשה מדקאמר בב"ק (דף פז) מאן דא"ל אין הלכה כר"י עבידנא יו"ט לרבנן, דהא לפמ"ש התוס' בקדושין ודף לא) ובע"א (דף ג') טעמא דגדול המצווה ועושה כו' היינו לפי שדואג ומצטער פן יעבור, משא"כ מי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו, וא"כ גם אי הלכה כר"י וחייב רק מדרבנן, אית ליה אגרא טפי, דהא אין לו פת בסלו שאסור עכ"פ מדרבנן ועי' עירובין (דף כא (ודוקא לענין שוגג קילא עי' נה"מ סי' רלה), וי"ל דמה שלא פירשו התוס' שיש יותר שכר כשמצווה ע"ז, ועי' חולין (דף פז) שכר מצוה כו', היינו משום דבע"א (דף ג') מיירי לענין ז' מצות של ב"נ דכמעט כולן בשוא"ת (ורק דינין הוי בקו"ע) ואף כשאינו אוכל אמה"ח אינו עושה מצוה בקו"ע רק שמקבל שכר על הפרישה והי' מכות (דף כג) רש"י ד"ה לזכות, ומש"ה השכר בזה כשמצווה ועושה הוי רק לפי שדואג ומצטער כו'. ולעולם גבי מ"ע בקו"ע י"ל שגדול השכר לפי גודל המצוה. ודכשחייב מה"ת אית ליה אגרא טפי (ואי קמי שמיא גליא שפטור מה"ת הגם שהוא חושב שחייב מה"ת, הוי מה"ת רק מחשבה דמצוה ועי' ב"ק (דף טז) מנחות (דף סד) ומש"ש בפתח דבר לספרי אה"ר, וגם לפי גודל המצוה מתגבר יותר היצר ע"ד מ"ש בסוכה (דף נב) וירושלמי פ"ו דיומא ה"ד, וצריך יותר להתגבר ולפום צערא אגרא) ושפיר קאמר עבידנא יו"ט לרבנן כו', ועי' מגילה (דף יט) תד"ה ור"י שהקשו ממ"ש בפסחים (דף קטז) דהיכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא מדרבנן כו'. ותמהו המפרשים דהא קאמר התם לר"ש ולרב יוסף נמי הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן, וי"ל דס"ל דפריך דכיון דבזה"ב דהוי דאורייתא אין סומא מוציא גם בזה"ז אינו מוציא, ומוכח דאי לאו משום דכל דתקון רבנן כו' היה מוציא הגם דסומא הוי ב' דרבנן, וממילא מגילה שכל עיקרה מדרבנן הוא מוציא לאחרים י"ח, וביותר א"ש לגירסת ר' חננאל דפסול מלומר הגדה דהיינו שאינו מוציא לאחרים, ופריך והא ראב"י דאמר מצה בזה"ז דרבנן וא"כ יוכל להוציא אחרים ודוקא משום דכל דתיקן רבנן כו':