אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן פב
בחולין (דף יא) רש"י ד"ה וכ"ת משום איבוד נשמה כו'. נודע התמיהה דהא אדרבה אם לא יבדקוהו לא ידונו אותו. וע' נו"ב מהד"ת (יו"ד ת' רי) מ"ש בזה, וי"ל לע"ד עפמ"ש בסנהדרין (ד' פא) שגם כדאתכחש בבדיקות היו מכניסין לכיפה כו' (והגם דממילא הוי ג"כ עדות שאאל"ז ויש גם קצת חשש באמתות הדבר) וע' שבועות (דף לד ד"ה ע"פ) דחבר היה כו'. ולע"ד י"ל דמיירי לענין הכנסה לכיפה שא"צ התראה. וכדליכא ב' עדים אף הכנסה לכיפה ליכא, וכן י"ל בזה קושיית התוס' שם בד"ה דאי ממ"ש בסנהדרין (ד' לז). דלפ"ז י"ל דלית ליה אומדנא לענין ד"נ ממש רק לענין כיפה דהוי גרמא בעלמא (וע' סנהדרין ד' עז כפתו ומת ברעב כו') לפום דס"ל אומדנא בד"מ, וע' מכות (ד' ז) תד"ה דלמא, שע"י שהוא מרבה בבדיקות א"א שלא יכחיש אחד מהם חבירו, וכדאתכחיש בבדיקות איכא הכנסה לכיפה. וע' רמב"ם דדוקא בש"ד לפי שהוא השחתת ישובו של עולם ומ"ש רשב"ג אף הן מרבי ש"ד בישראל. היינו דכשאין דנין בפועל רק ע"י גרמא, אינו נראה בפרהסיא לההמון ואינו מפיל חתה ופחד על הרואים וליכא למען ישמעו ויראו, ויתרבה מזה ש"ד, ובזה יבואר מ"ש בזבחים (ד' פח) וערכין (ד' טז) אי דידיע כו' במזיד ולא אתרו ביה. ולא קאמר כשיש רק עד אחד, דקמ"ל דגם כדאיכא הכנסה לכיפה צריכין הציבור כפרה, כיון שלא היה נידן במב"ד, ועפמ"ש מיושב מ"ש ר"ט ור"ע אילו היינו כו'. שלא אמרו אלא שהיה העונש דרך גרמא. והשתא י"ל דגם להס"ד אי לא הוה אזלינן בתר רובא. מ"מ פשיטא שהיו מכניסין לכיפה. מטעם שלא יתמלא העולם רצח שיפטור בהחשש מיעוט דדלמא טרפה. ודוקא לדון בידים א"א משום חשש מיעוט. אבל לדון ע"י גרמא פשיטא דשרי גם כדאיכא חשש מיעוט והיינו דפרש"י דכ"ת משום איבוד נשמה דהאי. דבעי' והצילו העדה שיצילוהו מהכנסה לכיפה, נינווליה דכשימצא טרפה יפטר לגמרי. וכיון דבדקינן ליה, ממילא כשימצא שאינו טרפה ידונוהו בידים, וע"ש בחולין תד"ה וניחוש וז"ל ותירץ ר"ת כיון דממ"נ כו', ונודע הקושיא מבת כהן, וכן ילה"ק ממ"ש בסנהדרין (ד' פא) שנידון בחמורה גם כה"ג. וי"ל דר"ת מיירי היכא דכשידון בקלה א"צ למיזל כלל בתר רובא וכגון מחלל שבת ע' מכות שם תד"ה כמכחול בתירוץ ראשון. משא"כ לענין עריות דבל"ז צריך למיזל קצת בתר רובא וכמ"ש ראיתם כמכחול כו' והוי חזקה דאתיא מכח רובא, וע' נ"י ב"מ פ"ז, תו אזלי' בתר רובא גם לענין שנידון בחמורה:
והנה עפמ"ש צ"ל דלהס"ד ינוולו אותו בשביל שיפטר רוצחו מהכנסה לכיפה, והדר לדוכתיה הוכחת השואל בנו"ב שם. וע' בבנין ציון (סי' קמ) דלא מוכח מזה היתר לנתח לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים דשאני הכא שאם לא יבדקוהו יעברו בקו"ע על ספק רציחה. ולפמ"ש צ"ע דהכנסה לכיפה גרמא בעלמא ומשום תיקון העולם. וליכא שום חשש עבירה. וכן מ"ש ע"ד ההוכחה מב"ב (ד' קנד) אנן זוזי יהבינן כו'. דשאני התם שנשאר המת חייב להם שקבל מהם מעות. מוקשה לענ"ד דהא לא נשאר חייב להם. שמכר להם נכסיו במחיר המעות. ורק היורשין באין בטענה שהיה קטן בשעת מכירה. ובשביל הטענה שיש להם על היורשין קאמר לנוול ולנוול. ודוקא יורשין אין רשאין לנוולו בשביל שירויחו וירשו נכסיו [עמש"ל סי' יג אות ז]. וא"כ ה"ה לצורך פק"נ וקצת יש לדחות דה"ק דנהי שא"א לנוולו. מוטל זה יותר על הקרובים ויורשין וכחיוב קבורה. ויש לחייב היורשין שיתנו הנכסים ללקוחות שמניעת הבדיקה הוא משום בזיון המת. וכבוד המת מוטל יותר על יורשין וקרובים. ועמ"ש מסי' ק"ז סעי' ב'. אך ע"ש בתומים שתמה דאטו בשביל שהיורשים אלמים יוטל המת בבזיון [ע' מ"א סי' קכ"ח ס"ק ס"ב וסוף סוכה ומש"ש]. ולכאו' י"ל דמיירי כשסירב בחייו לציית. וע' ב"ק (ד' קיג). ועמ"ש מסנהדרין (ד' מח) אי ניחא ליה שיתבזה לאח"מ להנאת יורשין. ואולי ה"ה כדי שיקיימו מצות פריעת בע"ח ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם. והוא טובתם באמת וע' פסחים (ד) ניחא לאינש כו'. וע' ח"ס יו"ד (ת' ש"ל) והתם ג"כ זימנין שהוא זכות ליורשין וע' בבא בתרא (דף ט) וע' או"ח (סי' תרכא סעיף ו) ובכ"ז אסור לעכב ושאני התם דקאמר אנן זוזי יהבינן כו'. [וע' תומים סי' קז עמ"ש מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן, כשאינו אביהן רק קרוב דל"ש מצות כיבוד. ותמה חה"ג ז"ל בבר"י (סי' קו) שלא הביא הוכחה ממ"ש בב"ב (ד' קנז) דאמר הכי גבי נפל עליו ועל אביו, הגם דאין חייב בכבוד אבי אביו יע"ש, וז"א דהא הבע"ח הם של הבן, וע' ברשב"ם ד"ה יורשי האב, דאפי' נוך ופלוא בני ראובן כו' יע"ש. והוי פריעת חוב אביהן ממש]. ועמ"ש באה"ר (סי' מו) לענין תפיסת צדקה, וע' ב"מ (ד' סב) וקדושין (ד' לב), וה"נ הוי משל אב, שלא ירשו דמי קבורה, וע' תוס' נזיר (ד' יא) ד"ה שאני קובר יע"ש, והח"ס איירי כשהיורש יתום קטן שאין פוסקין עליהן צדקה. ול"ל דהוי זכות המת. דכיון שהיה בידו ליתן לצדקה חזינן דלא ניחא ליה ואינו זכות לו (וע' כריתות ו', ערכין כ), ודוקא בדידיה מהני הכפייה דניחא לי' דתהוי כפרה כמ"ש בב"ב (ד' מח), וכשאנוס היורש ליתן י"ל שאין בזה זכות וכפרה להמוריש. ושאני כשנודר מרצונו בעד נשמתו, אמנם גם כשמת פתאום די"ל סברת אומדנא שאילו היה שפוי בדעתו עזב לעניים וע' ב"ב (קמח) כתובות (סז) גיטין (ס"ה), אכתי י"ל דמאן שם להו. ועכ"פ א"י לעכב ביד היורש כשישיג יותר בזול. [והנה מ"ש הנ"ב והב"צ הוא דלא כלשון הגמ' ופרש"י דחולין. ולפ"ז הול"ל כדי שיקיימו המצוה. ולפ"ז הא מוכח דאזלי' בתר רובא מהצווי לב"ד לדון]. והנה מדפריך הא קא מינוול מוכח שיש איסור מה"ת [דל"ל דה"ק דכיון דדרכיה דרכי נועם וע' יבמות (ד' פז) סוכה (י' לב) א"א שיהא המצוה לנוולו. דז"א דממ"ש וכ"ת משום איבוד נשמה כו'. ש"מ דפריך רק מטעם איסורא]. וצ"ל דיליף ממצות קבורה דהוי מטעם בזיונא [ובודאי ל"ל דיליף מקרא דעל שרפו עצמות וגו' וע' ב"ב ד' כ"ב, ומ"ש לעיל סי' כ"ב, דז"א דהא מצינו בבכורות (דף מה שתלמידי רי"ש שלקו זונה אחת ובדקוה כו'. וע' נדה (ד' ל) וצ"ל דליכא בזה סיוע ידי ע"ע וכן דרך הרופאים לנתח ולבדוק ודוקא שרפת עצמות לסיד הוא מעשה אכזריות ובזיון ביותר וע' חולין (ד' צב). וגם שאני מלכא דאדום שגדול כבודו], וגם לפמ"ש הלח"מ פי"ב מאבל דלפום דקיי"ל קבורה מה"ת ליתא להאיבעיא יע"ש. אכתי י"ל דמוכח דטעמא דקרא משום בזיונא. ומש"ה איתא בב"מ (ד' פד) דאמר ראב"ש לדביתהו אוגנין בעליתא, ולפי דאדרבה היה כבודו שלא יקבר (ולמ"ד משום כפרה אותו צדיק שקבל עליו יסורין לא הוצרך לזה יע"ש], וצ"ע מ"ש בחולין (ד' קכה) ובתד"ה יכול הוא להוציאה ולשורפה במקומה דמ"ש בביצה (ד' י) שסוף טומאה לצאת היינו במת שלם שאין דרך לשורפו ולנתחו פחות מכזית. וצ"ע דתיפוק דאיכא איסורא לכאו'. והגם דפרש"י סנהדרין דמשום בזיונא שיראוהו נרקב ונבקע, אכתי קמנוול בנתוח. ועמ"ש לעיל סי' יג אות ב' דמצות קבורה נמשכת כו' עמש"ש. וע' ב"ב (ד' כ תד"ה אתיא). וע' כתובות (ד' כ) קוברות שם נפליהם ומוכי שחין זרועותיהם כו'. וע' ב"ק (ד' פה) דכסיפא ליה מלתא כו'. וע' מכות (ד' יא) מת קודם שמת כ"ג מוליכין עצמותיו כו' איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה. ומוכח דקבורה דוקא מה"ת. וע' נדה (ד' נז) ובפרש"י ד"ה לא תסיג דמוקי בספרי במוכר קברי אבותיו, וע' כתובות (דף פד) משום פגם משפחה כו' ובב"ב (דף קיב) מוכיח דירה"ב מה"ת דאל"כ נמצא קבור בקבר שאינו שלו וע' יבמות (סג) ב"ב (נח) שבת (קנב). וא"כ תיפוק דאסור לשורפו ולנתחו כו' וצ"ע. וע' ש"כ סי' שס"ד ס"ק י"א שאין לטהרה דשמא באותו הדם יצא דם הנפש. ולכאו' כיון דטעמא משום בזיונא הא בזיון גדול הקבורה מלוכלכת בדם ובלא טהרה. ושאני נפל ונפצע שגם בטהרה שיתראה הפצעים יהא ענין ניוול וע' נחלת שבעה ת' נ"ט ובש"כ מסיק שנוהגין לטהר כל יולדת כו'. וי"ל על פי מה שכתוב במדרש רבה בראשית פכ"ב עמ"ש קול דמי אחיך יע"ש דהוי דומיא דכסוי הדם בעפר, ומש"ה חששו שלא ישאר דם הנפש בלא כסוי. ואכתי כיון דקיי"ל בחולין (פז) שאם יש במים מראה דם חייב לכסות וע' סוטה (ד' טז תד"ה מביא מים) ממ"ש במכות (ד' ד) דאפי' קורטב יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי. א"כ אכתי אפשר לטהרה במים גם המקום המלוכלך בדם. ולא יתבטל במים כיון שבמעט מים ישאר ניכר מראית דם. והמים ההם ישימו בעפר הקבר או במקום אחר. ובלשון הש"ע משמע רק לענין שקוברין אותן בבגדיהם. ודלעולם מטהרין שלא יקבר בלכלוך הדם כיון דכל טעם קבורה הוי רק משום בזיונא וצ"ע. והנה ממ"ש בחולין שם הא קא מנוול מוכח דהא משום צערא ליכא ע' סנהדרין (ד' מה) ב"ב (ד' ח) רעב קשה כו' האי קא מצטער וקשה מניוול וע' ב"ק (ד' צג) וכי אדם מוחל על צערו כו'. וצ"ע ממ"ש בברכות (ד' יח) ובשבת (ד' יג) שמרגיש באזמל. ועכ"פ כשנהרג ח"ו והקרובין משתדלין שלא ינתחוהו. ועי"ז גורמין לפעמים להעלים הרצח ושלא יענש במשפט בעד מעשהו. שלא כדין הם עושין, וכדקאמר הכא וכ"ת משום איבוד נשמה כו'. וע"ש בש"כ שהרוג קוברין אותו כמו שנמצא כדי להעלות חימה כו'. ופשיטא שמוחל על בזיונו ודניחא ליה שיענש רוצחו, ואדרבה יש לסייע לפקידי הממשלה יר"ה לברר הדבר ולענשו במשפט. שוב ראיתי בח"ס (ת' שלו) שכתב ג"כ דאם היה לפנינו חולה שיש לו מכה כזו ורוצים לנתח המת וילמדו ממנו רפואתו של זה, דקרוב לודאי דמותר [וע' גיטין דף ס"ח אידא דשכבא כו'. וכבר הביאו ממ"ש בערכין דף ז], וע' סי' שמח סעי' ב' ובגליון מהרש"א שם. וע' בש"מ כתובות (דף מח). ודדוקא לאו כל הימנו שיעשיר את בניו כו'. וי"ל דשאני התם שאמר בפירוש שלא יקברוהו מנכסיו, וכיון שמצוה על בניו לקיים צואתו (דבשביל זה לא הוי בכלל אינו עושה מעשה עמך וע' ב"מ (דף ס"ב). וא"כ החיוב על היורשין לקברו מנכסיו היפוך צואתו סד"א דאדרבה הוי איסורא ואינו זכות לו שיעשו איסורא. ומש"ה קאמר דוקא משום דלאו כל הימנו שיעשיר כו'. משא"כ היכא שאינו נגד צואתו בפירוש דממילא יש להסתפק דהוי זכות להם ודממילא גם לדידיה הוי זכות ודניחא ליה כו', ומ"מ לדינא קיי"ל כהח"ס: