אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן פ

סימן עט

תשרי תרכ"ח שקלאב

באו"ח (סימן ע"ה ס"ק ב) דשער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו ק"ש. ועמ"א סק"ט. ומשמע דהיינו כיון שדרכה לכסותו ואיכא הרהורא. דומיא דטפת מגולה במקום שדרכה לכסותו כו', ובמקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כו' שרגיל בהן ואינו בא לידי הרהור, וכשאין דרכם לכסותו, הוי כקול הרגיל בו, ובב"י פסק כרמב"ם, וגם הרמ"א שכ' בד"מ דיש חשש איסורא היינו כשדרכה לכסות, וע' אה"ע (סי' כא) שאסור לשמוע כו' ולראות שערה דכשדרכן לכסותן איכא משום הרהורא וכן אינו רגיל לשמוע קול זמר אשה. וע' כתובות (דף סו) רש"י ד"ה שתים שומרת כו' ומלמדת שיר לנשים בשכר וע' סוטה _(דף מ"ח) זמרי נשי ועני גברי כו'. ומ"מ גם בלא סיוע לקול זמרתם אינו רגיל בזה, וע' ב"ח דשוק הדרך שמלוכלך בטיט כו'. ולכאורה קשה ממ"ש בע"א (דף כ) בא"א ואפי' מכוערת. וצ"ל דהכא אכתי ליכא הרהורא, ועמ"ש המ"א דמ"ש באה"ע (סי' כא) היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק כו'. ולכאורה מדלא השמיענו שם בשו"ע דא"א אסורה גם בלא סתירת קליעתן, משמע דגם בא"א דוקא כשסותרות כו'. וע' פרש"י בקרא דופרע את ראש האשה, סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן, והיינו בסתירת הקליעה, וא"כ מ"ש בכתובות (דף עב) ראשה פרוע דאו' היא דכתיב ופרע כו' ותדברי"ש אזהרה כו' ובפרש"י וז"ל מדעבדינן לה הכי לנוולה כו'. וא"כ דוקא באופן פריעת הכהן. וכן לפירוש ב' דמכלל דההוא שעתא לאו פרוע כו'. ג"כ דוקא בסתירת הקליעה. והא דמשני קלתה ש"ד ולא משני דמשום ד"י אסור בלא סתירת קליעתם. י"ל לפ"ז משום דבלא סתירה כו' אינו נכלל בלשון פרוע כדמוכרח להמ"א הנ"ל. וקלתה גרע טפי דאפשר שיפול או יתראה בינתים הפרוע לגמרי (נותנת קלתה כשיוצאת בשוק וטורח לה לקלוע), ומ"ש באה"ע (סי' קטו סעי' ד') וראשה פרוע ואין לה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת, היינו דבמקום שרק הפרוצות הולכות בלא רדיד, איכא בזה משום דת יהודית שלא תלך כדרך הפרוצות, דוגמת מ"ש או שהיתה טווה בשוק כו' כדרך שעושות הפרוצות כו'. וי"ל ג"כ דקמ"ל הש"ס רבותא דגם קלתה אסור ומכ"ש ראשה מגולה גם כששערה קלוע, כיון שרק הפרוצות הלכו אז כן. ועמ"ש המ"א וז"ל דא"ת דקרא איירי גם בפנויה גם בגלוי ראש תהא אסורה כו'. וצ"ע לענ"ד דמהיכא נילף זה. כיון דופרע היינו בסתירת הקליעה, והא לפ"ז צ"ל דמ"ש פרועות ראש מיירי בכה"ג, ומה שהפנויות אין נזהרות גם כה"ג, היינו משום דהאידנא אין בזה כ"כ ענין פריצות. וע' סנהדרין (ד' נח) משפרעה ראשה בשוק ופרש"י שהיו רגילות אף הכנעניות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע, והיה זה דרך הפרוצות משא"כ האידנא (א"נ כמ"ש הח"מ וב"ש דדוקא אלמנה וגרושה). ובזה יתיישב מה דקשה אמאי לא חשבה מתני' בכלל דת משה כשראשה פרוע בלא קלתה. וכן בטוש"ע ורשב"א ור' ירוחם לא חשיב לה בד"מ, ורק הרמב"ם חשיב לה וע' רשב"א ת' תקעא וז"ל מה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתובה כו' שפרעה ראשה, ז"א אלא כשעוברין על ד"מ ויהודית. וכבר תמה עליו בדינא דחיי להכנה"ג. ועפ"ז י"ל דחשיב משמשתו נדה וכה"ג שהוא דין קבוע, וראשה פרוע הוי מה"ת רק בזמן שיש בזה ענין פריצות ולא כשכולם הולכות כן. והגם דלא דרשי' טד"ק קאמר בב"מ (ד' קט"ו) שאני הכא דמפרש כו'. וע' יו"ד (סי' קפב) דבמקום שמעבירין שער בית השחי גם האנשים שרי לכתחילה וכן להסתכל במראה, וכשרק נשים מסתכלין כו' אסור משום לא ילבש גבר וגו'. וה"נ הוי ענין פריצות כשמיוחד לפרוצות וקדשות ולא כשנהגו כולם כן. ופריך הש"ס דכיון דחשיב לה בדת יהודית ע"כ הוי בזמן שיש בזה ענין פריצות (וכמ"ש בסנהדרין דנ"ח שהיה זה פריצות) וא"כ הוי אז מה"ת, אך ע' פרש"י דפריך אמאי לא קרי לה ד"מ. וי"ל דכיון דלא דרשי' טד"ק. אסור מה"ת פרוע לגמרי כשאינן קלועות וכמ"ש. גם בזמן שאין בזה משום פריצות. ודוקא כשהן קלועות דליכא אלא משום דת יהודית לפמ"ש, האיסור דוקא בזמן ומקום שהוא ענין פריצות. וכמ"ש בש"ע שעושות הכנעניות הפרוצות ושלא עשו כן הצנועות שבהם, והא דלא חשיב מתני' פ"ר בכלל דת משה י"ל קצת משום דנשמע מכ"ש דסיפא דאף בקלתה מפסדת כתובתה. א"נ כמ"ש הרא"ש דדוקא משמשתו נדה שמכשילתו וכה"ג, ובקלתה על ראשה שמותר לפנויות ורק אסור לנשואות הוי כנוגע הענין לבעל וכמורדת בו ומחשבת עצמה לפנויה. ובפ"ר בלא קלתה שאסור גם לפנויות (בעולית) להמ"א, הוי כעוברת על איסור תורה בעלמא במה דלא שייך לבעל, ולא מפסדה כתובה, ועכ"פ במקום שדרך הנשואות בכך. לית מאן דחש שתפסיד כתובתה. לפי שאינו אצלם מנהג פריצות המיוחד להעוגבות אחרי זרים, וע' כתובו' (ד' סו) כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפני ריב"ז, וכבר היתה נשואה יע"ש ומוכת כמ"ש. וכתובות (ד' טו) פרש"י ראשה פרוע שערה על כתפה וצ"ע לפ"ז מ"ש המ"א לתרץ מה שיצתה בהינומא וראשה פרוע. דלא מיתסרא אלא כשסותרת קליעות שערן דהא לפ"ז יצתה פרוע לגמרי ושערה על כתפה. ובירושלמי שם דכגון אלו שיצאו ביוה"כ וראשה פרוע. ובפ"מ פי' דביוה"כ שיצאו וחולות בכרמים כמ"ש סוף תענית יצאו ור"פ, ודעתה ערבה שמחה הולכין בראש פרוע כאבלי' כמו שנהגו לתת אפר בראש החתן עכ"ד וא"כ בל"ז י"ל שהותר מטעם אבילות, ע' פסיקתא דרב כהנא פ' כ"ה שראה אשה צועקת ובוכה ושערת ראשה סתורות כו' יע"ש שדימה וחשב ירמי' הנביא מקודם שהיא אשה והלך לשאול אותה על מה תבכה, וע' סנהדרין (ד' קי) באשת און בן פלת אותבה על בבא וסתרתה למזיה וכו' ובפרש"י שהבא לקרוא רואה ראשה פרוע וחוזר (דאיסור ד"מ דוקא בסתירת הקליעה. וירמי' לא הקפיד ע"ז כיון שהוא משום צער ואבילות. וע' יבמות (ד' קטו) ספדי בעליך קרע מאניך ספרי מזייך כו'. הגם דאלמנה אסורה בפ"ר ועמדה בב"ד של ר"י דהוי כמו בשוק, ומשום דהוי משום צער ע' פ"ח דשמחות סותרין שערות של כלות מתות מפני עגמ"נ. אך הראב"ן (סי' צה) כתב דל"ח להרהור מה דסתרה מזייה בבית ר"י משום דהכא אין נראה רק שערה גם דפנויה היא ול"ח להרהור ע"ש וס"ל דבעלמא חיישי' להרהור גם בשעת אבילות כמ"ש בסוכה (ד' נב) על הכתוב וספדה הארץ משפחות וגו'. וע' קדושין (דף פ') ובסנהדרין (ד' יט וד' מ"ה). ולפ"ש התוס' בסנהדרין (ד כ') י"ל דר' יהודה לטעמיה דנשים לפני המטה יוצאות. וא"כ להרמב"ן ודאי דל"ל שהותר מטעם אבינות. ובפרט דבשעת חופה אינו שעת צער ואבל ויש חשש הרהור. וקצת י"ל דכשיוצאת בהינומא אז ליכא כ"כ חשש פריצות והרהור דהאיכא מ"ד בכתובות (ד' יז) שמותר להסתכל בפני כלה כל ז' כו'. דבעת חופתה ליכא כ"כ חשש מכשול ע' שבת (ד' פח) עלובה כלה שמזנה תתת חופתה (ולפי שדבוקה אז ביותר בבעלה גם חשש הרהור ליכא כ"כ עמ"ש הראב"ע בקרא דלא תחמוד שהכפרי לא יתאוה לבת מלך יע"ש). אך הק"ע פירש שבעת שיצאו ביוה"כ במחולות יצאו בראש פרוע (ולא בשעת חופה). וע' דגול מרבבה שהוכיח דבעולה אסורה בפ"ר מדהוי זה סימן דכתובתה ר' וז"א דהא בירוש' ועדיה מעידין שלא נבעלה, ומהצורך לעדים נשמע להיפוך, וע"ש דקאמר שמא בתולה מהנשואין היא ז"א דאינה יוצאת וראשה פרוע, ולא היתה חולת בכרמים משא"כ בעולה. וגם אי נימא שהבעולות לא יצאו כן. לא מוכח מזה מידי. די"ל שהיה המנהג דוקא בבתולות ולהיכר. ובפמ"א (ת' לה) דבעולה מותרת. וע' שבו"י ח"א (ת' נ"ז) ממ"ש בספרי שיכסו ראשן שנאמר ותקח תמר אפר על ראשה ודי"ל לפי שנבעלה באונס. ומהירוש' הנ"ל ודקשה שמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אע"כ דל"ח לדבר שאין מצוי וכמו במוכת עץ עכ"ד. ולענ"ד תמוה דהעדות שיצתה בהינומא ור"פ, חשוב כאילו יש בידה כתובה דבתולה, וכשיש לה כתובה דבתולה, צריך להביא עדים שהיא בעולה, (הגם שנתן הכתובה לפי שחשבה לבתולה), ופריך בירוש' רק דשמא ידע קודם כניסה ונתן כתובה רק על מנה. וע"ז הוצרך לתרץ דל"ח לדבר שאינו מצוי, ומ"ש בשבו"י להוכיח מדלא חששו דלמא תפסה ואמרה אלמנה מאירוסין הייתי, שגם היא יצתה בראש פרוע (וחולת בכרמים), לכאו' י"ל דדוקא כדתפסה ואמרה בתולה הייתי מסייע רובא דבתולות נשאות לתפיסתה, משא"כ אלמנה מאירוסין דהוי רק מיעוטא, וגם יש קול כשכתובתה ר' [וכנסה בחזקת בתולה כו' גם אי הלכה פ"ר לא הפסידה כתובה שאין האיסור שייך להמארס], ומהספרי משמע קצת דגם בלא סתירת הקליעה, ולהפמ"א דדוקא נשואה אסורה לא מוכח מזה, וע' תוס' קדושין (ד' כב) גבי תמר, וגם לפי שהיתה פרוע בסתירת השער כסתה ראשה. וע' בב"ק (ד' צ) שמרה עומדת על פתח חצרה כו' גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, ובש"מ בשם המאירי שעשתה כדי שתשאב השמן בשערה ובביתה תצניענו לזה טפחה ידה בשמן והיתה מנחת על ראשה. (ובל"ז ע' ב"י סי' עד דבידים לא הוי כסוי) והיה בפתח חצרה וכבשוק (מדלא השיב ר"ע שהיא פרעה בחצר והוא בשוק, גם דבחצר פתוח למבוי ג"כ אסור) ומשמע שהיתה נשואה שהי' לה בזיון פריעת ראשה, ומ"מ לא עשתה איסור כשגילתה בלא סתירת שער, וע' ירוש' פ"ט דסוטה דאשת ר"ע הוות מזבנא קליעתה דשערה, וע' ערכין (ד' ז') רש"י ד"ה בפיאה נכרית דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שער נשים נכריות וע' פרש"י בסנהדרין (ד' קיב) ובמשנה דשבת (ד' סד) דכדי שתראה בעלת שער (וע"ש דיוצאת בחוטי שער ובפרש"י) ולא פרש"י דהוי כדי לילך כן בשוק או בחצר (וכקלתה) ע' נזיר (ד' כח) אפשר בפאה נכרית וע"ש בגליון בעין משפט. אע"כ דבל"ז שרי בקליעה. וע' נדרים (ד' סו) שמא שערה נאה כו'. ובמכות (ד' כ) דבמלקט לבנות איכא משום לא ילבש גבר וגו' שמתנאות בשערה, וכששערה מועט קשרה פיאה נכרית שתראה בעלת שער, ומפרש"י ערכין מוכח דה"ה בשוק וחצר, וע"ש בנזיר דבפאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא ליה (וע' שבת (ד' קמה) ואף בשל חברתה שייך זה) וע"ש בשבת (ד' סד) ההיתר לצאת בשבת בחצר שלא תתגנה על בעלה, וה"נ שייך הטעם שלא תתגנה כו' ומשום דאיידי דזוהמא כו', כיון דבקליעה עכ"פ ליכא איסור מה"ת, וע' נדרים (ד' ל) נשים לעולם מיכסו וקטנים לעולם מיגלו, וקשה שיאסר הנודר משחורי הראש בנשים פנויות בוגרות דג"כ זימנין דמגלו כו' וקצת י"ל דאינהו כקטנים דמיגלו, אך התוס' כ' דאין איסור באנשים אלא היכא דכוותייהו בנשים אינם שחורי הראש משא"כ קטנים דאפי' נקבות קטנות פנויות רגילות בגלוי ראש וא"כ מדאסור בפנוים צ"ל דגם פנויות גדולות אין רגילות בזה, והא דלא מתסר בקטן נשוי לשיטת הר"י ברזלי שהובא במהרי"ק. וקטנה נשואה אין רגילה בזה י"ל דלשון בנ"א אחר הרוב, וקטן נשוי גם בימיהם לא היה שכיח כ"כ, וע' פרש"י גבי בעלי שיבות דמאותן שהיו שחורי הראש וצ"ל דנשים גם קודם נשואין לא היו בכלל זה. ואכתי הא היו בכלל זה בקטנותן. וצ"ל דבלשון בנ"א אינו כולל בזה נשים דרוב הנשים לעולם מיכסו, ובש"מ בשם הרא"מ פי' דקטנים לעולם מיגלו שהיה דרכם לגלחם יע"ש. וא"כ יל"פ דנשים לעולם מיכסו כמ"ש בנזיר (כח) אי אפשי באשה מגלחת ואין דרכם בזה ואנשים גדולים זימנין דמגלחי, ולפרש"י קשה לכאו' דמכ"ש שיאסר כדמגלי, והול"ל טעם ההיתר שאינם בכלל אנשים. וקצת יל"פ עפמ"ש בברכות (ד' נח) כד פרס סודרא כו' וע' ב"י (סי' מו) לענין ברכת עוטר ישראל בתפארה וגם נשים מברכות כן' ובקדושין (ד' ח כט) ושבת (ד' כו לא) ונדרים (נ) סנהדרין (כא) ודזימנין דמכסו בסודר לבן וזימנין דמגלו והולכין בכסוי וכובע שחור והן שחורי הראש, וכמ"ש דמדלא קאמר מבעלי שער לא קפיד אשער ומש"ה אסור בקרחין, והיו רגילין בכסוי שחור. ונשים לעולם מכסיין בסודר לבן וקטנים מגלו לגמרי. ואשער לא קפיד וגם אין מצוי כ"כ שחרות שער בקטנים. ושגם אנשים לא הי' דרכן לילך בגלוי ראש ע' שבת (ד' קיח קנו). רק דזימנין דמיגלו מסודר וטלית לבן שע"ג ונשארו בכובע שחור. וע' שבת (ד' עז). אמנם בפרש"י ותוס' שניכר שחרות השער כשראשם גלוי. וע' ב"ב (ד' קנו) תד"ה כבינתי שהוא צעיף דק שמתכסה בה ראשה וע' יומא (ד' מז) לא ראו קורות ביתי קלעי שערי וע' בירוש' פ"ק. ובביאורי הגר"א סי' ח' הקשה עמ"ש הב"י איסור לילך ולברך בגלוי ראש וכן במהרש"ל (ת' עב) הביא מ"ש במס' סופרים וממ"ש במד"ר לא הטרחתי עליכם כו' דמוכח דליכא איסורא. אך י"ל דשאני בימי הש"ס שלא עשו זה דרך פריצות ורק מפני תוקף החום ובפרט בבבל דחביל להו עלמא ע' ר"ה (ד' כ) משא"כ האידנא ובאקלימים האלו שהוא דרך פריצות י"ל שמדינא אסור עכ"פ בעת ברכה. ועמ"ש בשם מהר"י הלוי אחי הט"ז, דמדאצטריך קרא למעט ארוסה מקנוי (סוטה ד' כג) מוכח דגם ארוסה בכלל האיסור. דל"ל שבארוסה יתקיים יתר הדברים. דא"כ מנלן למילף אזהרה לבנ"י דדלמא מ"ש ופרע דוקא אם ראשה מכוסה. ובפסיקתא דכדי לקיים מצות פריעה. ולר' יהודה אם הי' שערה נאה לא הי' סותרה ואך למ"ש התו' סוטה (ד' ח) דאע"ג דגזה"כ שואת לאו מיעקר הוא מודה ר"י דמה"ת סותרה) וי"ל דיליף דמכלל דההוא שעתא לאו פרוע כו'. שתמיד אין יוצאת כן, ומ"מ אצטריך קרא למעט ארוסה משום דסד"א דמ"ש ופרע משום דבנשואות צריך לפרוע, ובכ"ז שותים גם כשהיתה פ"ר מקודם, וה"ה לארוסה. ועכ"פ כיון דמ"ש ופרע היינו דסותר את שערה. עכצ"ל כהמ"א דהא לא מוכח אלא דההיא שעתא לא היה שערה סתור. ומ"מ כיון דגם בב"נ נזהרו אז מזה. משמע דבנ"י נזהרין יותר אף בלא סתירת הקליעה, והש"ס נקט קול ואח"כ שער ולא הוי זו ואצל"ז. ומשום דהוי בלא סתירת הקליעה. ובל"ז י"ל דמיירי בבית שמותר גם לנשואה ורק לפי שדרכה לכסותו אף בבית איכא הרהורא. ומיושב בל"ז קושיית המ"א. והנה אין להקשות עמ"ש באה"ע (סי' כא) דה"ה פנויות דהא לא מצינו בש"ס רק בנשואות, די"ל דאסור מצד הסברא ענין פריצות. וגם שאני בימי הש"ס שטבלו לנידותן וע' רמב"ם בפה"מ פ"ז דסנהדרין וז"ל ואין בזה איסור אלא על דרך צניעות כו'. וכמ"ש בילקוט איוב (ל"א) דלאו דוקא לצורך אלא דשרי לפי שיוכל לבוא לידי צורך פן ישאנה לבנו או לקרוביו. ולכאו' קשה על הרמב"ם ממ"ש בע"א (ד' כ) דאפי' פנויה וי"ל לפמ"ש בב"מ (ד' צא) רש"י ד"ה ואפילו משום פריצותא ליכא, ולכאו' כיון דקאמר מותר מאי הוצרך לומר ואפי' כו'. והול"ל וליכא משום פריצותא (וע' תו"י שבת (ד' ג) דפטור ומותר מיירי רק לענין שבת ולא שייך לכאן) וצ"ל דקמ"ל שאף צנוע לא ימנע מזה. וא"כ לפום דפרש"י שם ממ"ש לא יסתכל בחמור כו' היינו על דרך צניעות וה"ה מ"ש מקודם שלא יסתכל כו' (וא"ש מ"ש הב"ח סי' ע"ה בשוק שמלוכלך בטיט) ומש"ה בכתובות (ד' מו) דריש מונשמרת שלא יהרהר בדבר טומאה וביאה ולא לענין שלא יסתכל כו' וע' יבמות (ד' עו) אטו כ"ע ברזילי הגלעדי. וע' ב"ב (ד' צא) רשב"ם ד"ה מטיילין משחקין. וע' ב"ב (ד' קס"ח) נדבר ע"ה בהדיה ולא מיירי בע"ה דעביד איסורא רק שאינו ת"ת ולא שימש ת"ח ע' סוטה (כב) ב"ק (דף צה). רק שכל אדם ראוי שיעשה עצמו ת"ח לענין זה וע' תענית (דף י) סוכה (ד' כו) ומש"ש. ופריך ולאסתכולי מי שרי, דר"ג היה ת"ח וצנוע ביותר וכן פריך בירוש' פ"ט דברכות דרכו של ר"ג להסתכל כו' והסתכלות הוא יותר מראיה ובפרט שהי' נכרית דהוי כעין א"א דא"א שתינשא לו, וע' ברכות כ"ב רש"י ד"ה שתבע. וכ"ז בימיהם שטבלו לנדותן וליכא כ"כ חשש מכשול כשמיוחדת לו וע' יומא (ד' יח). ומש"ה הותרה בפריעת ראש, משא"כ השתא שאין טובלין לנדותן דאיכא ענין ערוה. והגם שכ' המ"א (סי' ריז ס"ק ו) דשל פנויה מברכין ול"ח שיבא לידי הרגל כו' כמו בערוה, מ"מ חמירא טפי השתא וע' אה"ע (סי' כו) שכופין להוציאה לפי שמתביישת לטבול. ומש"ה יש להחמיר גם בזה שלא תלך בשוק כדרך הפריצות וע' שבת (ד' סב) מלמד שמטילות מור כו'. וה"נ בשער סתור (וע' סנהדרין (ד' עה) ולינסבה מנסב לא מיתבא דעתיה כו'. וי"ל דה"נ לא מיתבא דעתיה באופן היתר, וע' ש"מ כתובות (ד' יט, ויומא ד' פב, סנהדרין מח ב"ב ד' קנה, ב"ק ס') וכן מוכח ממ"ש משום פגם משפחה ואין מחויבין להתבזות בשביל פק"נ של זה שפשע בעצמו וע' גיטין (ד' מא) ד"ה כופין אי חשיבי כאונסין, וגם לר"א בריה דרב איקא י"ל מה"ט, ומ"ש הנמ"י להוכיח דה"ה אבזרייהו כו'. היינו דמוכח מהס"ד) ועכ"פ מיושב מ"ש המ"א לפרש שכולל גם בפנויה שלא היתה נשואה מעולם:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה