אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן עט
הב"י או"ח (סי' תרנ"א) בשם הא"ח שאם נטל הלולב ואתרוג בידו אחת לא יצא, ובט"ז (ס"ק י"ד) הקשה ע"ז, וע' מ"א ס"ק ו' די"ל דה"ק לולב בימין ואתרוג בשמאל כלומר מפני מה אין לוקחין שניהם בימין, ול"ל דהיינו מה שמתרץ הני ג' מצות כו', דא"כ לא הול"ל בהך לישנא אלא להביא הברייתא (דדף לד) דיכול יהא אתרוג עמהן כו', וגם קשה מאי פריך התם (דף ל"ז) ולגבהיה לאתרוג ולברך אמאי לא מתרץ זה בהתירוץ הקודם שיש עדיפות בלולב דהוי תלתא מצות ומש"ה מברך על נטילת לולב, וליישב כ"ז י"ל דתליא בפלוגתא דלר' יהודה דלולב צריך אגד לא מוכח שבא למעט דלא יצא חובתו כשהאתרוג באגודה אחת, די"ל שבא רק למעט שא"צ לאגוד עם האתרוג, ולפום דקיי"ל דא"צ אגד, מוכח דאתי קרא לומר דלא י"ח כשאגודין עם האתרוג, ולפום דקיי"ל בשבת (דף צא) דאגד כלי שמיה אגד, יש מקום לחוש גם כשנטלן בידו אחת, וע' דף ל"א דר' יהודה דאמר ובגדול כדי שיאחז ב' בידו אחת היינו משום דלולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמחלפי ליה ואתי לאפוכינהו ואתי לאפסולי דלטעמיה דצריך אגד ואם כן הוי לולב ג' מצות מה"ת וממילא לולב בימין דוקא וכיון שהוא לעיכובא חיישינן דזימנין דמחלפי, ור' יוסי כרבנן דא"צ אגד, וטעמא דזה אלי ואנוהו אינו אלא לכתחילה ולא הוי לולב ג' מצות מה"ת, וממילא הא דלולב בימין הוי ג"כ לכתחילה ולא לעיכובא (ואדרבה אתרוג כתוב בתורה קודם), ומש"ה לא חייש ר' יוסי שמא יחלפו ואתי להפכם כיון שיצא קודם היפוך, וגם ממילא אינו בהול וטרוד להחליף ולהפך כיון דבל"ז יצא. ומש"ה קאמר אליבא דר' יוסי דלא נפיק מדאגבהיה כשהפכו ע' פרש"י ותוס' וט"ז סק"ד דמוכיח מזה דכשנטלו בשמאלו יצא, משום דר' יוסי לטעמיה. והמ"א סק"ט בשם ר"ח חולק ע"ז. ושפיר פי' המ"א דפריך הש"ס מפני מה אין לוקחין שניהם בימין. כיון דר' יהודה ס"ל להדיא ההיא דרבה. ולדידיה אין הכרח לומר דלא י"ח באגודה אחת. ושפיר מתרץ הני תלתא מצות כו', דכיון שצריך אגד הוי לולב ג' מצות מה"ת, ולרבנן שאין צריך אגד בל"ז א"ש משום דדבר שמברך עליו צריך ליטלו בימינו וכמ"ש המ"א, דלרבנן לטעמייהו אין להקשות מפני מה אין לוקחין שניהם ביד אחת בימין, ומש"ה לא מתרץ על הפרכא דלגביהה לאתרוג ולברך, שמברך על הלולב דהוי ג' מצות, דניחא להש"ס לתרץ גם לרבנן דא"צ אגד. ולא הוי לעיכובא שיהא באגודה ג' מצות, ודוקא לענין הא דלולב בימין קאמר הך טעמא. וכמ"ש דלרבנן בל"ז א"ש וא"כ מיושב קושיית הט"ז. דכיון דתליא בפלוגתא אי צריך אגד ואי אגד כלי הוי אגד, לזה כתב התוס' והרא"ש אופן שיהא עובר לעשייתה לכ"ע, וגוף מ"ש המ"א ממ"ש בברכות (דף מג) גבי שמן והדס. לכאורה שאני התם שבשעה שמברך על היין אינו כולל בזה ברכת השמן. משא"כ הכא שבברכה על נטילת לולב כולל הד' מינין, ובב"י בשם בעל ההשלמה שאם אין לו אחד מהמינין יביא השאר ויברך וכ"כ התוס' מנחות (דף כז) בשם י"מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב כו'. ולכאורה י"ל שמודים שאם חסר לו לולב לא יברך. דא"א לברך על נטילת ערבה והדס ואתרוג ברכה חדשה שלא תקנוה חכמים ולא תקנו ברכה מחודשת. ומ"ש בב"י ומ"א ס"ק כ"ה דכשראה שלא היה בו ערבה חזר ונטלו עם הערבה וברך על נטילת ערבה כו'. גם אי מברך בזה הלשון היינו לפי שכבר ברך על הלולב. ועפ"ז השבתי לידידי הרב הגאבד"ק מאלטש שיחיה שהקשה לי להתוס' דמנחות הנ"ל למה לא תיקנו ליטול אתרוג לחוד בשמ"ע. לפמ"ש בסוכה דף מ"ז תד"ה מיתב, שלא תקנו לטול לולב בשמ"ע מספק לפי שהוא מוקצה לטלטול כו', והשבתי דכיון דבישיבה בסוכה בשמ"ע לא מחזי כמוסיף משום דאיכא היכרא מה שאינו מברך על האכילה בסוכה. וה"נ הו"מ לתקן נטילת לולב בלא ברכה, א"א שיטול אתרוג לחוד, דכיון דבל"ז אינו מברך כמ"ש, תו ליכא היכרא כ"כ, דמה שאינו נוטל כל הד' מינין, יוכל הרואה לחשוב דהשתא לית ליה לולב ע' פסחים (דף נ"ה), ויהא חשש בל תוסיף, ובל"ז י"ל דהתוס' מנחות בשם י"מ ס"ל כתירוץ הר"ן דשאני לולב דהוי דרבנן בשאר הימים וסוכה מדאורייתא:
וע' (ד' ל"א) תד"ה אין אוגדין, שהקשו דהיכי בעי למימר משום דבעי הדר כו'. ולכאורה י"ל דאסיק אדעתיה טעמא דאי אגיד שלא במינו איכא בל תוסיף, רק דפריך דלר' יהודה דאמר ריש מס' דהילני ובניה ישבו בסוכה כשרה וע' תוס' עירובין (דף צ"ו). מוכח דליכא משום ב"ת כשאינו מכוין כה"ג, ורבא לטעמיה בר"ה (דף כ"ח) דשלא בזמנו בעי כונה ושאני אשה דלא מחייבא והוי כשלא בזמנו וכמ"ש התוס', משא"כ אגד לולב באנשים דמחייבי שייך משום ב"ת גם לר"י, ומש"ה לא מייתי הש"ס ממ"ש בגימוניות של זהב. שלא הוכיח מזה אלא ר"מ (וחכמים דר"י י"ל שהשיבו לפי שיטת ר"מ וגם אינו מוכח דהוי ר' יהודה, ואיכא עוד חכמים דפליגי על ר"מ), ולר"מ וחכמים דר' יהודה דקאמרי משם ראיה אשה היתה כו', ואדרבה י"ל דמוכיחי דמדליכא משום ב"ת, ע"כ שישבו בסוכה פסולה, ודלמעלה מכ' אמה פסולה. פשיטא דה"נ איכא תשש ב"ת, ומוכיח ר"מ מדאגדו בגמוניות של זהב, דלולב א"צ אגד, וממילא ה"ה דבחוט ובמשיחה כיון דלא מצריך הדר בזה, ועמ"ש התוס' בר"ה (שם) ד"ה דלמא, והישן בשמיני כו' ובשמיני ספק שביעי לא יתיב כו'. ולכאורה מדפריך אלא מעתה הישן כו' משמע דהוי מלתא דפסיקתא דא"א שיאסור זה, ולע"ד י"ל דגם לפום דקאמר דדילמא קסבר ר"י כו', יתיב בסוכה בספק שביעי, משום די"ל לפ"ז דס"ל מצ"כ, ובלא כוונה ליכא חשש בל תוסיף, והא דאר"י כשנתת עברת על ב"ת כו', הגם שאינו מכוין ליתן ד' מתנות מדם הבכור. היינו משום דעכ"פ מכוין ביתר המתנות לשם מצוה, והגם דכוונתו בשביל הדם שלמים. הא כיון שמעורבין ביחד, נחשב כוונת נתינתם לשם מצוה. דממילא עובר בב"ת בשביל דם בכור המעורב, והא דפריך לקמן והא מתן דמים לר"י דלעבור ולא בעי כוונה, היינו דלרבא דקאמר דלצאת א"צ כוונה לעבור בעי כוונה, ממילא יקשה דא"כ אפשר שלא יתכוין כלל ביתר הנתינות לשם מצוה, ועכצ"ל דגם כה"ג יעבור בב"ת (גם דממילא לא חשיב כוונת הנתינה כוונה לענין ב"ת כיון דלא תליין בהדדי, ולמ"ד מצ"כ י"ל דתלי זב"ז ודממילא חשיב גם כוונה לענין ב"ת], ויש להוכיח כמ"ש דאלת"ה יקשה לאביי מהמשנה דהנתנין במתנה אחת כו'. דמפורש דלעבור לא בעי כוונה ומכ"ש דלצאת א"צ כוונה, ועכצ"ל כמ"ש ומשום דהא מוכרח לכוין כל המתן ד' לשם מצוה, ודהיינו דא"ל ר"א לא נאמר ב"ת אלא כשהוא בעצמו, משא"כ הכא דכל זריקתו וכוונתו הוא רק בשביל הדם שלמים ולא בשביל דם בכור המעורב:
והרשב"א וריטב"א כתבו דמש"ה יתבי בסוכה בשמיני דכיון שתקנו זה חכמים תו ליכא משום ב"ת [ודלא כמ"ש התוס' הכא ודף ט"ז] והקשה הטו"א דא"כ ליכא ב"ת במה שנותן ד' מתנות לצורך מצוה ע"ש, ולכאורה י"ל לפמ"ש בלשון הריטב"א בר"ה, דכיון דליכא ב"ת ובל תגרע אלא כשהוא בעצמו אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כמוסיף או גורע מוטב לגרוע בשוא"ת מלהוסיף שנראה עובר בקום ועשה, וא"כ עכצ"ל דליכא בזה קיום מ"ע, מדנדחה מפני מראית העין בעלמא, וא"כ י"ל דנהי דליכא ב"ת כשתקנו חכמים, הכא לא רצו לתקן זה, משום דשוא"ת עדיף, אך קשה דהא הריטב"א בעירובין (דף ק) הביאו קושיית התוס' דניתי עשה ונדחי לל"ת דב"ת, הרי דס"ל דאיכא בזה מ"ע, ומ"ש הריטב"א שנדחה מפני מה"ע, היינו למסקנא דלא נאמר ב"ת ובל תגרע אלא כשהוא בעצמו, משא"כ קמי דאסיק זה, ודגם בתערובת איכא משום ב"ת ובת"ג. מכ"ש שאין התערובת מבטל להמ"ע דמתן ד'. וא"כ הדק"ל דהו"ל לתקן שיתן מתן ד'. וי"ל שזה שכתב הריטב"א בלשונו שאין ב"ת אלא במה שמוסיף מדעת עצמו כו' וא"נ במה שאירע קרי שנתערב מתן א' במתן ד' אבל במה שעמדו חכמים ותקנו כו' יע"ש, דדוקא קביעת שני יו"ט ושינה בסוכה בח', שהוא דבר קבוע, אבל תערובת דמים הבא ע"י מקרה ופשיעה, ל"ש בזה תיקון קבוע. וגם דלא עדיף תקנת חכמים ממ"ע של תורה דלא דחי לל"ת דב"ת כשבא ע"י פשיעה. וה"ה שאינו נדחה כה"ג מפני תק"ח [וגם לא רצו לתקן. דאדרבה יזהר שלא לפשוע], ועפ"ז מיושב מה שהקשה הט"א באב"מ, מ"ש בסוכה (דף ל"א) לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון כו' דאתי למסרך. דתיפוק דניחוש שמא יכוין לשם מצוה ויעבור בבל תגרע. לפמ"ש בספרי דשייך ב"ת גם היכא דמעכבין זא"ז, ולהרשב"א הנ"ל מיושב דלולי החשש דאתי למסרך היו חכמים מתקנים שיביאם כי היכי דלא תשכח תורת אתרוג יע"ש, והכא לא פשע מה שלא מצא אתרוג, וממילא לא היה חשש בל תגרע כלל. וגם התוס' מודים בזה [והוא אנוס בדבר כיון שאין לו אתרוג. ומה"ט יש סוברין דכשיש לו רק חצי כזית מצה חייב לקיים ח"ש דמצוה וליכא משום לא תגרע] וע"ש בט"א שהק' זה על הרשב"א ולהרשב"א פשיטא דא"ש [ובל"ז הא הט"א מפרש דלהרשב"א איכא בל תגרע גם בביטול מצוה לגמרי ע"ש דף ט"ז. וא"כ בל"ז לק"מ דגם כשלא יביא כלל יהא משום בל תגרע. אך לענ"ד אין כוונת הרשב"א דבביטול מ"ע איכא משום בל תגרע, ומ"ש דמה שתיקנו חכמים שלא לתקוע בר"ה שחל בשבת ליכא בל תגרע כיון דהוי תק"ח לצורך. היינו משום דהתם הוי תקנה קבועה לבטל המ"ע דתקיעה בזמן שחל בשבת. ושישאר המצוה בחול, ותקנו גרעון במצות תקיעה, ומש"ה הוצרך לתרץ דכיון שתקנו חכמים לצורך סייג וגדר איסור מלאכה בשבת. (שמזה יראו חומר איסור העברה בר"ה. שמבטלין תקיעת שופר בר"ה, משום גזירה שמא יעבירנו כו') ליכא משום לא תגרע). ולשיטת ההשלמה שאם אין לו אחד מהמינין כו'. בל"ז א"ש דדוקא משום דאתי למסרך: