אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן נד

סימן נג

לכבוד הרב הגאון המובהק המפורסם ר' איסר

שפירא אבד"ק מעזריטש

בענין הנ"ל

מה שכתב כת"ר דמש"ה כשאומר או כותב נשבעתי וקבלתי באו"ש לא אמרינן דכוונתו שהוא נשבע עתה, משום דקיי"ל בנדרים (דף יח) דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, וכיון שמפרש כוונתו שאמר זה דרך הודאה שכבר נשבע, ושהיתה הודאתו בשקר, הא לא נשבע מעולם, משא"כ בשטר קנין כשכותב מכרתי, אף אי ל"מ קנין אודיתא בבריא, אינו נאמן לפרש דבריו ולבטל השטר וכדקיי"ל דלא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה היכא שיבטל עי"ז השטר, וכבר כתב כן הפתחי תשובה (ח"מ סי' רמה ס"ק א) בשם תשו' הרב ר' משה רוטנברג ז"ל עמ"ש הרמ"א שם דכשאמר נתתי בלשון הודאה י"א דקנה ובסי' ס' סעיף ו' עמ"ש המחבר שטר שכתוב בו מחמת שנתתי כו' וטוען שלא היה ברשותו כו', כ' הרמ"א דרבים חולקים וס"ל דהאומר נתתי לפלוני כך וכך הודאת בע"ד כמאה עדים, וסי' קצ"א ס"ג עמ"ש המחבר דשטרי דידן הם שטרי קנין לא הגיה הרמ"א כלום, דצ"ל דלהחולקין על הר"נ ס"ל דלשון נתתי כולל לשון קנין ולשון הודאה והממע"ה, כשאמר כן בע"פ, אבל כשכתב כן בשטר ל"א יד בעהש"ט על התחתונה היכא שיתבטל עי"ז השטר, ומש"ה בסי' ס' כתב דס"ל דהוי לשון הודאה וכדי שלא יתבטל השטר לגמרי כיון שטוען שלא היה ברשותו ובסי' (קצ"א) אמרי' דהוי שטר קנין דאי נימא דהוי לשון הודאה יתבטל השטר כיון שיודעין שלא הקנה לו מקודם, משא"כ בסימן רמ"ה שאמר נתתי בדיבור בע"פ והממע"ה. וכתב רק בשם י"א דקנה והיינו דעת הר"ן יע"ש:

לדעתי לא יתכן לומר כן, דהלא מקור הדברים שכתב בש"ע דשטרי דידן הם שטרי קנין, הוא מדברי הר"ן פ"ק דקדושין וע"ש שכתב זה לענין דהיכא דכותבין שטר קנין אינו קונה לא משעה שכותבין את השטר ואין חלות הקנין למפרע משעה שנתן הכסף, אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה אין הקנין בהשטר אלא דכ"ז שלא נכתב השטר לא קנה דלא סמכה דעתיה וכשנכתב השטר קנה למפרע בכסף משעה ראשונה, ולענין זה קאמר דשטרי דידן הם שטרי קנין וע' סמ"ע (סי' קצ ס"ק ח), וא"כ ליכא למימר כמ"ש כת"ר והפ"ת דמש"ה ל"א יד בעהש"ט על התחתונה, לפי שיתבטל עי"ז השטר, דהא היינו דוקא כשיתבטל עי"ז השטר לגמרי וכגון שכתוב בשטר שנתחייב לפרעו בפסח אינו יכול לומר אפרענו בפסח שאחר כמה שנים, דא"כ למה נכתב השטר ונזכר זמ"פ כיון שאין זמן ידוע, ע' תשו' הרא"ש (כלל ס"ח סי' יד), משא"כ הכא דגם כשהוא שטר ראיה לא יתבטל עי"ז השטר, דאהני כתיבת השטר דתו קונה בכסף למפרע וכ"ז שלא נכתב השטר ל"ק, לזאת נראה לדעתי דאדרבה י"ל דמש"ה שטרי דידן שכותב מכרתי שטרי קנין הם, משום דיד בעהש"ט על התחתונה ואמרי' דהוי שטר קנין לגרוע כח בעל השטר, ודהשתא הוא שקנה משעת כתיבת השטר ושלא קנה למפרע מעת נתינת הכסף, ואילו היינו אומרין דהוי שטר ראיה היה בזה עדיפות לבעהש"ט לפי שהיה קונה למפרע משעת נתינת הכסף, ויש להעמיד הקרקע בחזקת מרא קמא, ודהשתא הוא שקנה השדה ועיין ב"מ (דף ק):

ויש להקשות הא דפריך בנדרים (דף יט) מי א"ר יהודה לא מעייל אינש נפשיה לספיקא ורמינהי ר"י אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירין את, תרומת הלשכה טעמא דאין מכירין הא מכירין אסורין, וקשה מאי, פריך הש"ס דהא שאני התם שאם היתה כוונתו לתרומת גורן שהוא דבר האסור אין בדבריו כלום וא"כ למאי נדר, דומיא דל"א יד בעהש"ט על התחתונה במקום שיתבטל השטר דא"כ למאי כתב השטר, והגם שכתב הרמ"א בשם י"א דהיכא דאיכא למתלי שטעה בו הנותן כגון שאמר לשון דלא מהני במתנה נתבטל השטר, כבר כתב הש"כ (ס"ק כב) דמהרי"ק לא קאמר אלא כשכתב בשטר הצואה אני מניח לפלוני דכיון דהרא"ש סובר דמהני הך לישנא י"ל שהנותן סבר דמהני הך לישנא, אבל בלשון אתננו דליכא למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפרש השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בלשון אחר דמועיל לא אמרי' דיד בעהש"ט על התחתונה וא"כ הכא דליכא מאן דפליג דמתפיס בדבר האסור אינו כלום, פשיטא דלא תלינן בטעות בדבר ידוע לכל, וגם הא קיי"ל (סי' רה סעיף א) שגם כשהתפיס בדבר האסור אם היה האומר ע"ה צריך שאלה לחכם ומחמירים עליו כו', וע' ש"כ (סי' רח ס"ק ב) דכשא"י אם מתפיס בדבר האסור הוי נדר או לא, מחמירין עליו וצריך שאלה, וא"כ ע"כ הכא מיירי בת"ח שיודע הידוע לכל שבדבר האסור אינו נדר, ומש"ה כשמכירין את תרומת הלשכה אסורין, והגם דס"ל לרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה (ע' ערכין דף ה), אכתי כיון שאפשר לפרש שכיון לתרומת הלשכה שחל נדרו יש לפרש כן דבריו וכמ"ש, ומאי פריך הש"ס מהא דמתיר ר"י כשאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד, דלא מסיק אדעתיה לקבל נזירות עד שיתברר לו שיש ק' כור, ולא שייך לומר דא"כ למאי הדיר בנזירות, דהא לא ידע שיגנב ויאבד אח"כ וחשב שיתברר ואפשר שיתברר שיש קי כור ספק נדרים חמיר דהוי דשיל"מ בשאלה וע' עירובין (דף מה) מה שא"כ בנדר דל"מ שאלה] ויש להאריך בזה:

והנה מ"ש כת"ר דכיון שמפרש כוונתו מה שאמר וכתב נשבעתי, דהיינו דרך הודאה לשעבר ושבאמת לא נשבע מעולם הוי בכלל מ"ש סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, הא ודאי ליתא, דהא מבואר שם בש"ע (סי' רח) שאם רוב, אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם כו' אינו נאמן לומר שהיה דעתו כבשר מליח ויי"נ של ע"א ואמרי' שהתפיס בדבר הנדור, וא"כ נהי שהלשון נשבעתי כולל גם לשון עבר, כ"ז הוא אם כבר נשבע מקודם, משא"כ כשלא נשבע מעולם וכותב ואומר נשבעתי, ע"פ הרוב אין כוונתו לשקר ובודאי יש לתלות שכוונתו שנשבע עתה, וגם כשיש לו אמתלא אינו אלא מיעוט בעלמא לומר שכוון לשקר, ואינו נאמן להוציא א"ע מן הרוב, וממ"נ או שכבר נשבע מקודם או שמכוון עתה לשבועה, ובפרט בכתב שהדרך לכתוב כן וע' גיטין (דף סז) דיבורא אמרי כו' ובתוס', וע' יו"ד (סי' קפה) ובט"ז (סי' א ס"ק כב) בטבח שעשה סימן בראש הכבש כו', וה"נ כיון שעשה מעשה בכתב ל"מ אף אמתלא, ונהי דלענין מלקות בודאי לא חמירא שבועה בכתב משבועה בדיבור, הכא אינו מצד החומר אלא משום דל"מ אמתלא במקום מעשה בכתב, לשיטת הסוברין דבכתב הוי שבועה, וגם להש"כ שכתב דל"מ אמתלא לפי שמי הכריחה לעשות מעשה, משא"כ בטבח שעשה סימן כו', דלא היה אפשר לו בע"א, אכתי הכא הוי האמתלא רק מה שדרך לחתום אף שאינו מוציא בפיו וחותם לשם קבלת או"ש, וגם עמ"ש הראשונים גבי נדר בחרמו כו' אי משום שנתכוון להערים ולהוציא בלשונו באופן שיטעו השומעין לחשוב שהוא נדר, [ובלא"ה קיי"ל דבזה"ז מחמירין שצריך שאלה כע"ה], ועכ"פ אף אי נימא דמהני אמתלא, אכתי דמי להא דשאם רוב אנשי המקום כו' וכמ"ש:

ומ"ש עוד כתר"ה דממ"ש התה"ד שם וז"ל שאם מפצירין באחד לעשות איזה דבר ואומר ברבים נשבעתי שלא לעשות הדבר הזה, אם ירצה אח"כ לעשותו ואמר שלא נשבע ונותן אמתלא לדבריו למה אמר כבר שנשבע לא שויה אנפשיה חד"א, מוכח מדברי התה"ד דנשבעתי הוא לשון עבר דוקא, לדעתי אין שום הוכחה מזה דהתה"ד מיירי כשמוכח מדבריו שאמר דרך הודאה, שאמר שלא יוסיפו הפצר בו לפי שכבר נשבע ולא יוכל למלאות חפצם, ולא משמע לומר שנשבע עתה, גם דא"כ יהא כנדרי זרוזין וע' נדרים (דף כא ס"ג) ויו"ד (סי' רלב) היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו וא"ל קונם ביתך שאני נכנס, וכל החשש הוי רק לפי שאמר דרך הודאה, וי"ל נמי שנשבע בלשון מבואר שכוונתו להודאה [או שנשבע בל"א, ול"ל שאמר שנשבע ברבים, דז"א כמבואר בש"ע], ומ"ש כ"ת דאין לחוש מה שהרבה מהמוזגים כבר שבקו חיים וע' רש"י מכות (דף כב) שאין הבן יכול לשאול על קבלת אביו, דז"א דהא דאמרינן כבר קבלו אבותיכם כו' היינו דוקא קבלת רבים, אבל מה שנהגו יחידים אינו חל על זרעם אחריהם, הנני להשיבו כי הדיבור בזה למותר ויראה כת"ר מ"ש בספרי אבן הראשה סימן ז דמ"ש פרש"י במכות (דף כב) היינו דוקא גבי נזירות דאביו יכול להזירו, אבל גבי נדר דל"מ קבלת אבותיהן בלא הסכמותיהם יכולין לשאול על הסכמתן, והבאתי שם מ"ש (סי' רכח סעיף לה) ודברי החו"י, וע' ירושלמי פ' מקום שנהגו ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו כל שכן יהו מותרות כו' ודלא כהבבלי, וע' ח"ס או"ח ת' קכ"ב, ומשמע מהירושלמי דמהני קבלת אבותיהם ומשום שהתקינו על כל העיר ועשו זה למנהג קבוע משא"כ מה שקבלו יחידים על עצמן, ומה שהזכרתי שאיזה מוזגים שחל"ח, רמזתי דכיון שקמו חדשים תחתיהם שלא נשבעו, ולא קבלו באו"ש אלא ע"ד כן שכולם לא יחזיקו שיינקערס, שעי"ז שירגילו לקנות אצל אחרים בשבת יקנו מהם גם בימות החול [וע' סי' רכח סעיף כ וש"כ ס"ק נג כשעשה לו טובה ופעמים שקיום הנדר הוא טובת בניו ואיכפת ליה בקיום הנדר וע' סנהדרין דף מח]:

ומ"ש עוד כת"ר בדברי הר"ן פ' השולח, דהיש מתרצין אינו רק פירוש על התירוץ הקודם, ודכשעושה לטובת עצמו כגון להשלימו לעשרה ליכא עשה גמור מה"ת, אין לשון הר"ן סובל כלל לפרש כן, ומה דדייק כ"ת מדברי השעה"מ ליתא, דשפיר תמה עמ"ש מהריב"ל שאינה עשה גמורה ממ"ש רשב"א דהוי עשה, דהא הוקשה לו דכי מפני תפלה נדחה עשה שבתורה, ונודע הקושיא והסתירה מההיא דברכות (דף מז), ויש שתירצו דדוקא לפום דקאמר שם דתשעה ועבד מצטרפין כו' תרי אצטריכו שחרר חד ונפק בחד, פריך הש"ס דהוי מהבב"ע, ולא שייך סברת הר"ן, דאכתי הוי חנינה מה ששחרר לו ולא לחבירו, ובאמת ז"א דהא כמו"כ שני קטנים וכן עבד וקטן אין מצטרפין, ויקשה לפ"ז מאי פריך הש"ס דהא י"ל שהיו שמונה גדולים בנ"ח ונשלמו לעשרה ע"י צירוף המשוחרר ועוד קטן, וא"כ הוכרח לשחררו ותו ליכא חנינה כסברת הר"ן, א"נ שהיה השני של אדון אחר ולא היה בעליו כאן, והיה ר"א מוכרח לשחרר (וגם אפשר ע"י גורל), ובל"ז אין סברא לומר דהוי חנינה כיון שמוכרח לשחרר אחד מהם, וע' בברית יעקב לחה"ג ז"ל (או"ח סי' לט) שתירץ דכדקאמר שחרר חד ונפק בחד ולא שחרר שניהם לקיים מצוה מן המובחר, עכצ"ל שאין לדחות בשביל זה המ"ע דלעולם ב"ת ופריך דא"כ גם בשביל תפלה בצבור לא ה"ל לדחות העשה יע"ש, וג"כ קשה לע"ד דא"כ הא הו"מ לאוקי שהיה ח' וקטן ועבד וכמ"ש, ובל"ז מוקשה לדמות מצות תפלה בצבור לקיום מצוה מן המובחר בעלמא, ויש מתרצים דלא מצי פריך אליבא דשמואל דס"ל מפקיר עבדו א"צ גט שחרור ומקיים למצות תפלה בצבור בעידנא דעובר על העשה דלב"ת, ובברכות פריך לריב"ל וע"ש בגיטין דס"ל כאבא שאול וע"ש בפנ"י אי ס"ל דלא כשמואל וע' פסחים (דף נט) תד"ה אתי, דמה ששחרר ר"א עבדו לא היה בעידנא כו', ובפרט למ"ש הרא"ש שנצרך לעשרה לקרות פ' זכור ומסתמא שחרר מע"ש, דבשבת הוי שבות, עוי"ל לענ"ד דלא מצי פריך בגיטין אליבא דשמואל לטעמיה דמפקיר א"צ ג"ש וא"צ מעשה בידים רק שמסלק שעבודו ומצרף להשלים לעשרה, וממילא ליכא עשה ורק אסור משום לת"ח וממילא שרי לצורך מצוה כסברת הר"ן, ובברכות פריך אליבא דריב"ל לטעמיה דאמר בירושלמי פ' השולח דהמתיאש צריך לכתוב לו גט שחרור דומיא דאשה שצריכה גט ע"ש, וא"כ ע"כ עובר בידים על העשה דלב"ת (והוי עשה גמורה גם בלא הטעם דלת"ת) ופריך שפיר דגם במקום מצוה הוי מה"ב:

עוד י"ל לפום דקאמר בכתובות (דף כח) ושהיה פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה, ודלמא עבד כהן הוא מסייע לריב"ל דאמר אסור שילמד את עבדו תורה, והתניא כו' שקרא ג' פסוקים בבהכ"נ ה"ז לא יצא לחירות כו', וע"ש בש"מ דמש"ה לא פריך הש"ס, על ריב"ל, דהו"מ לחלק בין תורה שבכתב לשבע"פ ופריך דוקא עמ"ש במשנה יוצא מבית הספר דמסתמא היינו תשב"כ. ולכאורה בלא"ה לא מצי פריך על ריב"ל דאיהו לא קאמר אלא דאסור כו' ולא קאמר דכשלמד הוי הוכתה שיצא לחירות והנה למסקנא דמשני דכי קאמרינן דקא נהיג ביה מנהג בנים תו י"ל דהמשנה לא ס"ל כריב"ל ודליכא איסורא בעצם הלימוד, וריב"ל ס"ל דאסור ללמדו (גם תשב"כ שאינו כמלמדו תפלות) לפי שמפקיע אז שעבודו הגם דהוי לשם מצוה לחנכו בתורה, ומש"ה שפיר פריך הש"ס בברכות לריב"ל לטעמיה דס"ל דגם במקום מצוה איכא איסורא, ואליבא דשמואל לא קשה די"ל דס"ל כסברת הר"ן, וע' ירושלמי (פי"א דיבמות הלכה ו) כיני מתני' מותר לשחרר בתחלה אף ריה"ג אמר אסור לשחרר מודה הוא הכא שהוא מותר מפני תיקון הולד, הרי דאסור גם כשיש צורך מצוה וגם כשהוא לטובת עצמו, כדי שגם חבירו ישחרר אותו , וגם הוי ספק שחרור בעלמא, שנתערבו ולד כהנית ושפחה, ובירושלמי ספ"ג דכתובות ופ"ה דשבועות ויאמרו לו (לר"ג) צא ידי שמים, ופירש השעה"מ דכיון דאי תפיס לא מפקינן כדפרש"י בב"מ (דף צ), היה טבי תפוס בעצמו, אך בלשון הירושלמי מבואר דמקשה שיאמרו לר"ג צא ידי שמים, ומוכת דממילא ליכא איסורא כיון שמשחרר לשם מצוה לקיים לצי"ש והוא לטובת עצמו, וע' בספרי אה"ר (סי' מא), וריב"ל גופיה אמר משום אנשי ירושלים בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה, ע' פסחים (דף קיג) ומשום דהוי טובת עצמו ממש וכמוכרו לו, והרשב"א גופיה כתב, דכשאמר שיש לו קורת רות ממנה, בודאי קבל טובה ממנה דלא חשיד לעבור על עשה והלב יודע אם לחסד כו', וה"ה לצורך מצוה, והגם דליכא חיוב להתפלל בצבור כדלא אפשר ע פסחים (דף מו) וע' עירובין (דף ק) דשוא"ת עדיף אכתי שרי כל שכוונתו למצוה, ועמ"ש התוס' ב"ב (דף יב) גבי חציו עבד דהא עובר על עשה כו', ולכאורה כיון שיכולין לתקן ולסלק שעבודו וכמ"ש בגיטין, (דף לו) מה אבות מנחילין כו', תו אין איסור לשחררו, וצ"ל דלא ניחא להתוס' לתרץ כן, דכיון שלא הפקיעו זכות האדון לגמרי דהא כותב לו שטר על חצי דמיו ליכא לומר כן וכמ"ש התוס' ביבמות (דף פט) וגם לא פשע מידי, ולא יתקנו להפקיע שעבודו ולעבור על עשה וע' ב"מ (דף צו) לימעלו ב"ד ולכאורה היה ר"ג יכול ליתן כסף במתנה ע"מ שיצא בו לחירות ושאין לרבו בו כלום ע' קדושין (דף כג) ופסחים (דף פח), וליכא משום לת"ח כיון שהוא לקיים המצוה ושוב יקח א"ע באלו הדמים, אך הוי, הערמה דמוכחא וכמשחררו אז, גם דמתנה בשבת הוי שבות וליכא בעידנא (ועמ"א סי' תמז), ובשחרור הוי בעידנא שנצטרף לעשרה, ול"ל דהוי מה"ב משום שבות דשבת, ודא"א בע"ש שמא ישיג אחר להצטרף דז"א דלפמ"ש הר"ן דהוי מצוה דרבנן י"ל דהיינו בחול וריב"ל סובר בברכות (דף כא) דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה], ועמ"ש התוס' בכתובות (דף פו) ד"ה פריעת בע"ח, שהקשו על הא דפרש"י (דף צא) יע"ש, ולכאורה י"ל דשאני כשאמר שלא ישתעבדו בה, ויעשו לה קורת רוח בשחרור שכיון להפקיע שעבודו וכבר סלק רשותו ואין הבנים יורשין שעבודה (וממילא שרי לשחרר כמ"ש, וגם סלקו שעבודם כמ"ש מה אבות מנחילין כו') וכיון דבלא"ה לא ישתעבדו בה נתחייבו לשחררה דהוי זה נהנה וזה לא חסר וע' ב"ב (דף יב) שכופין על מדת סדום, משא"כ לקמן (דף צא) דהוי חסרון כיס לשלם חוב אביהם, והוא רק לכבודו ולא צוה ע"ז:

והנה היראים (מצוה רפ) כתב דמש"ה לא אמרי' דמוטב לבטל תפלה בצבור בשב ואל תעשה ולא יעבור על עשה דלב"ת בקום ועשה, משום, דקאמר בב"מ (דף עג) מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לב"ת ובאתיכם יכול אפי' נוהג כשורה כו', ודומיא דהתם דדוקא כשאינו לצורך מצוה, ולכאורה קשה דהא לא דמי ממש לאחיך דהוי רק רשות, והגם דמצינו רשאי לשון חיוב, ע' תוס' תולין (דף נג), הכא פשיטא דהוי רק רשות, ויש ליישב עפמ"ש החינוך (מצוה שמז) וז"ל משרשי המצוה לפי כו' ונבראו להכיר בוראם ולעבוד לפניו כו' ולא יוכלו להשתדל בעבודתו ב"ה ע"כ נצטוינו להחזיק באלה לתשמישנו כו', ומהיות יסוד המקרא כדי שירבו בנ"א בעבודת בוראם התירו חכמים מצוה זו לבטלה בכל עת אם בבטול מצוה זו יהיה גורם למצוה אחרת ואפי' בשביל מצוה דרבנן כו' להשלים המנין כו' יע"ש, ומפרש שהכתוב נותן טעם להמצוה דלעולם ב"ת כדי שלא תצטרכו להשתעבד ולרדות איש באחיו, וכדי שיוכלו כולם להשתדל בעבודתו ב"ה, וממילא נשמע דבאחיך יש הבדל בין היכא שנוהג כשורה או שאינו נוהג כשורה, ולזה כוון גם היראים דכיון דמההיא דב"מ (דף עג) מוכח דמפרש הכתוב טעמא דהוי כדי שיוכלו לקיים מצות ה', ממילא נשמע שמותר זה לצורך מצוה, וע' ב"מ (דף קטו) לעולם ר"י לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש קרא כו' (וע' סוטה דף יד ולעיל סי' ל"ד מה שהארכתי בענין דרש טד"ק) וא"כ הכא שמפורש בכתוב טעם המצוה, מותר לכ"ע לצורך מצוה (וצ"ע דא"כ מאי פריך דהוי מהבב"ע והוצרך לתרץ דהוי מצוה דרבים). אמנם לפמ"ש הר"ן דטעם הכתוב משום מת"ת וכיון דאיכא מצוה הוא לטובת עצמו, הך טעמא אינו מפורש בכתוב, ואתיא דוקא כר"ש דדריש טד"ק, וא"כ בל"ז י"ל דהש"ס בברכות פריך למאן דלא דריש טד"ק, ובחידושי הארכתי בזה:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה