אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין
סימן נג
נשאלתי ממוכרי משקאות דפה ברעזי, אשר זה מכבר [בשנת תרלו] עשו הסכם בכתב לעשות גדר שלא להכשל בענין חלול שבת, וזה לשון הכתב וקבלנו ע"ע באו"ש וח"ח ובנדר הנדור ברבים (ט"ס) שאין לו התרה כו', שכל אחד מאתנו אינו רשאי למכור או ליתן במתנה בהערמה כל הפראדוקטין השייך להשיינק לשום א"י הן בשבת הן ביו"ט כו', וחתמו עצמן ע"ז, ואיזה שיינקארעס שחל"ח וקמו אחרים תחתיהם, ועתה אומרים שאינם יכולין להזהר בזה, ושעתה נכשלין יותר שמוכרין בעצמם לא"י פעמים בשוגג ופעמים ברצון, ובקשו ממני להתיר להם האו"ש והנדר, כדי שיוכלו לשכור א"י שימכור בשבת המשקאות שיקנה מהם קודם השבת. והנה עמ"ש הח"ס יו"ד (ת' רכ"ז) דשבועה בכתב שנכתב בלשון עבר לא חשיב כנשבע, וכשנותן אמתלא לדבר שלא נשבע בפועל נאמן, והביא מ"ש התה"ד הובא בסי' רל"ב סעיף י"ב, ודברי הח"ס צ"ע דהא קיי"ל בח"מ (סי' קצא) דשטרי דידן שטרי קנין הם אע"פ שכתוב בהן לשין עבר מכרתי או נתתי וע' גיטין (דף מ), ובתשו' שבו"י בענין שטר קדושין שכתב בלשון עבר, וכיון שהדרך לכתוב בלשון עבר שקבל עליו בשבועה, הוא נוסח קבלת השבועה והנדר ואינו דרך הודאה בעלמא, ומ"ש הח"ס מדברי התה"ד, המעיין בדברי התה"ד שם (סי' שכו) יראה שכתב וז"ל וכתב בכת"י איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע בשבועת התורה כו' יע"ש, וא"כ היה מפורש בלשון הכתב שאינו אלא דרך הודאה שכבר נשבע, וכן מ"ש בשו"ע וז"ל כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע כו', ג"כ מיירי בזה האופן, דהא בשו"ע הביא זה בשם התה"ד, משא"כ כשכתב נשבעתי או קבלתי באו"ש, שהכוונה בזה שמקבל באו"ש, רק שנהגו לכתוב בלשון עבר, י"ל דהוי ענין שבועה. והנה הסמ"ע כתב דנתתי הוי שטר קנין כמ"ש הר"ן פ"ק דקדושין, וכמ"ש נתתי כסף השדה, ולהטור הוי שטר ראיה, והנמ"י כתב בפ' חזקת הבתים, בהא דקאמר הש"ס (דף נא) המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי, א"ל פשיטא דל זוזי מהכא ותקני בשטרא, וכתב הנמ"י וז"ל שמכאן דקדק הרב בעל העיטור ז"ל דשטרי ראיה שאדם כותב מכרתי שדה פלוני לפלוני, יש בהן קנייה משום כאילו כתב בהם שדי מכורה לך, דאי לא מאי קושיא דלמא בשטרי ראיה שמכר לה את השדה בכך וכך כו' ע"ש ובש"מ, ולכאורה הא אכתי מצי לאוקמי כגון שכתב בפירוש שהוא רק לזכרון וראיה, ועכצ"ל דבמקום שכותבין השטר לא סמכה דעתיה על שטר כזה, וא"כ הא י"ל דכשכותב מכרתי כו' הוי שטר ראיה, ולא סמכה דגם בשטר ראיה (כגון שכותב מכרתי) סמכה דעתיה בשטרא אף במקום שכותבין השטר ומשיכתוב השטר קנה למפרע משעת נתינת הכסף (ויש פירשו דכיון דבשטר ל"ל דלגלויי זוזי כו' ממילא מוכח שקבל הכסף לקנין) ומוכח דס"ל להעיטור ונמ"י דכשכותב מכרתי הוא שטר ראיה ולא שטר קנין, וכמ"ש בלשון הנמ"י דהוי שטר ראיה, וע' גיטין (דף י) בשלמא מכר כו' ושטר ראיה בעלמא וע"ש ברשב"א דאף במקום שכותבין השטר אין שטר מעכב בקנייה אלא דלא סמכה דעתייהו כו' (וכבר הביאו מ"ש ההפלאה כתובות (דף מד) דכיון דל"ק עד שיכתוב השטר צריך שיהיו עדים כשרין) ודבריו צ"ע) וסמכה דעתיה בשטר ראיה, וע' גיטין (דף מ) נתתי שדה כו', וללישנא קמא דפרש"י הוי שטר קנין (וגבי שחרור מהני טפי לפי שמסלק ומיאש א"ע וזכה העבד בנפשו), וע"ש בר"ן דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחלה ולא מהני אלא בשטר יע"ש שכולל בין לשון הודאה בין לשון שחרור ומכירה. והנה הח"ס הביא להוכיח מהכתוב השבעתי אתכם בנות ירושלים וע' כתובות (דף קיא). ולענ"ד ז"א דהא איתא במדרש וילקוט על הכתוב לזרעך נתתי את הארץ הזאת, שאמר רשב"נ דאף מאמרו של הקב"ה מעשה שנאמר נתתי, אתן אין כתיב כאן אלא נתתי, אשר גואלם אין כתיב כאן אלא אשר גאלם, ומשמע מזה דדוקא גבי הקב"ה שמאמרו מעשה והכל הוה לפניו ונעלה מגדר זמן, נופל לשון עבר על ההוה והעתיד, וע' ירושלמי פ"ב דחלה תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו כו' לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי, ואולי גם רשב"נ סובר הכי ומ"מ דייק מדלא קאמר בלשון הנני נותן לזרעך (דהיינו ירושה למפרע) וקאמר נתתי לפי שמאמרו מעשה ומצינו בכתוב כי ידעתי בי נשבעתי, ואין להוכיח מזה ללשון בנ"א, שאין העבר וההוה בשיווי אצלם:
והנה מ"ש הר"ן מדכתיב נתתי כסף השדה, יעוין בפרש"י שאמר הכסף מוכן בידי והלואי שכבר נתתי לך, וא"כ הך נתתי הוי לשעבר, וה"ה דמכרתי הוי לשעבר והוי שטר ראיה, וי"ל הטעם שאמר כן, לפי שאאע"ה קיים כל התורה כמ"ש ביומא (דף כח) וע' ע"א (דף כ) ותוס' פסחים (דף כב) ובעירובין (דף סד) וכיון שכבר קבל השדה במתנה, אפשר דנתינת הכסף הוי מתנ"ח וגרע משכנו בעלמא דהוי כמוכר לו, והגם שקבל טובה ממנו, עתה הוי מתנ"ח וע' מגילה (דף כו) אי מתנה כמכר, ונתן לחמו ומימו והכניס אורחים שיברכו לה' ולקרבן לעבודתו (וע' ע"א דף סד) דשרי כדי למעוטי תפלה ומ"ש הר"ן גבי שחרור לצורך דעתה עד שיכתוב שטר קנין, וצ"ל דכוונת הנמ"י וש"מ להוכיח מצוה, ובפרט שעשה בזה צדקה לעניים דזה גופה הוי מצוה, וכן נתן למלך סדום שלא רצה לזכות ושונא מתנות יחיה וע' ב"ב (דף יג קלח) וגם הוי לקדש השם וע' בירושלמי פ"ב דב"מ וכתובות (דף טו), ובמדרש שאמר אאע"ה גר ותושב אני עמכם, שא"ל ואם לאו אני תושב שאמר הקב"ה לזרעך נתתי וגו', וא"כ היה מוכרח למכור לו השדה כדי שלא יקח ממנו בע"כ וקיי"ל דמתנה באונס בטלה אף בלא מסירת מודעא, ומש"ה רצה אאע"ה לקנות דוקא בכסף ומכר (שאינו בטל בלי מודעא) ושיקנה מיד בכסף קודם שיחזיק, וגם לר"א דקנה בהילוך כמ"ש בב"ב (דף ק) וע' ע"א (דף נג) (או שקנה באסטומתא או גם באמירה בעלמא כיון דעפרון היה נשיא וכעין דד"מ], רצה בשביל כבוד שרה אע"ה לקנות דוקא בכסף ולא בחנם שהוא גנאי לה, וע' ב"ב (דף קיב) שגנאי לצדיק כו' וע' כתובות (דף פד), וברמב"ן שרצה שיתפרסם מקודם שהשדה שלו, וע"י נתינת הכסף יתפרסם גם קודם החזקה וקבורה (ר"א דס"ל קנה בהילוך ומ"מ נתן כסף, אח"כ קצת לטעמיה בענין שחרור דליכא משום לת"ח כשהוא לצורך מצוה), גם דע"י קנין כסף ישאר לזרעו אחריו לחלוטין, ודוקא מה שזכו ישראל בכבוש נתבטל בחורבן וכיבוש בבליים, משא"כ מה שקנו וזכו קודם כיבוש, ומש"ה קנה דוד מקום מזבח מארונה היבוסי וע' זבחים (דף סב נד קטז), שלא יתבטל הקנין ע"י כבוש הבבליים, ומש"ה קדושה קדושת מחיצות אף לע"ל וע' תוס' יבמות (דף פב) וגיטין (דף מז) ורשב"א גיטין (דף לח), וגם קיי"ל בב"ב (דף נג) דלא מסתלק מקרקע אלא בכספא וברמב"ם פ"א ממכירה שאין ב"נ קונה בחזקה ואם היה לו דין ב"נ צריך ג"כ קנין שטר, וגם שע"י קבלת הכסף יתבייש לחזור ולגזול ממנו (ואמר לעיני בני עמי לפרסם הענין), ולזה אמר בלשון נתתי כדפרש"י הלואי שכבר נתתי לך, מקודם שנתן עפרון השדה, דממילא קנה מיד בקנין כסף שהוא דרך כבוד ופרסום ושיקנה מיד ושהוא מכירה ברצון חליפי הכסף ועפרון מסלק א"ע לגמרי ממנה, משא"כ אם יתן לו עתה הכסף אחר שכבר נתן לו עפרון השדה בתורת מתנה, יהא גריעות בגוף הקנין כשיש גלוי דעת שאינו ברצון ולב שלם, וגם יהא דרך גנאי, וגם יהא בנתינת הכסף משום לת"ח, (ושלא יתן הכסף א"א כמ"ש), וכן עפרון אמר נתתי לך, כאילו כבר נתתיה לך בקנין המועיל, דגם אי ל"מ בב"נ קנין אודיתא, אכתי יש עודף בזה מאמירה בעלמא נתונה לך בלא שטר וחזקה, ועכ"פ מבואר מפרש"י דלשון נתתי הוי שנתן מכבר, וא"כ לא חשיב כנשבע כשנכתב בלשון עבר, ועדיין י"ל שתלוי במחלוקת הראשונים והר"ן לטעמיה שם בגיטין (דף מ), והגם דהכא הוי רק בכתב והארכתי במק"א בענין או"ש בכתב. בכל זאת בנ"ד לפי דברי החותמים על הכתב, יוכל היות שקבלו עליהם באו"ש גם בדבור בפה, ולזאת צריכין התרה:
והגם דהוי סייג לדבר מצוה מבואר (בסי' רכח סעיף טו) שאם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה, ובת' הרמ"א (ת' ק"ג) דגם הראשונים שכתבו שאין להתיר נדר של שחוק היינו לדורם שהיה מעצור לרוחם והיו יכולים לכבוש יצרם, ואלו המוכרים נכשלו תמיד ולא הועיל מה שהזהירו אותם תמיד לאפרושי מאיסורא, וגם להש"כ (ס"ק כח) דוקא במלתא דאיסורא ולא בנ"ד שאין בזה איסור בעצם רק שגורם להכשל באיסור, ואנו רואין שהוא חומרא דאתי לידי קולא שעי"ז גדול המכשול ביותר, כעין מ"ש בביצה (דף טז) אי אמרת לחומרא מאי קלקולא איכא, כיון דמקלקלי בה רבים היינו קלקולא, ולהסיר מכשול שבועה הוא דבר מצוה גדול כמ"ש הריב"ש, וע' מנחות (דף מח) חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן כו' [ועיין (קדושין דף כב) מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות כו' אע"פ שהיא מאוסה ויש משום בל תשקצו] ועמ"ש הב"י בשם הרשב"ץ דלצורך פרנסה ג"כ הוי דבר מצוה כמ"ש במו"ק (דף יד), ועיין שעה"מ פ"ו משבועות עמ"ש הרשב"א דמי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע כו' אין נזקקין לשאול על נדרו, דהשוחק בקוביא עבירה היא, ואם מפני שלא יתקפנו יצרו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו וכתב בשעה"מ דהגם דאמרי' בגיטין (דף לח) שמחייב לשחררה משום דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא, היינו לפי שכבר נכשלו בה,, משא"כ בנידון הרשב"א שלא הוחזק עדיין באיסור רק שירא שמא יתקפנו יצרו ע"ש, וא"כ בנ"ד שכבר נכשלו הרבה פעמים שמכרו בעצמם בשבת, קלקולם היא תקונם ויש להתיר להם, וע' ר"ן פ' בתרא דיומא הובא באו"ח (סי' שכח) דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה, ולא מקרי לאוין הרבה דנבלה איסור קל לגבי שבת אע"ג דהוי איסור סקילה (ומ"ש המל"מ מדקאמר דתרומה חמירא מטבל דאפשר לתקניה ביארתי במק"א], וא"כ י"ל עוד טעם הרשב"א שאין נזקקין, להתיר נדרו שאז יבא לשחוק תמיד בקוביא ויעבור תמיד על האיסור הקל, וכשלא יתירו לו יזהר בכל כחו מצד חומר השבועה, ורק לפעמים רחוקות יתקפנו יצרו לשחוק, ועדיף ממה שיעבור על האיסור הקל בתמידות (וע' ע"א דף יז כיון דאביק בה טובא כו') וע' במדרש על הכתוב ואיש דעת מאמץ כח שנזדרז על יצרו הרע בשבועה, שעשה בועז תחבולה להתגבר על יצרו בשבועה, שמפני קלות החטא היה ירא פן יפתהו יצרו כמ"ש בסנהדרין (דף קג) רש"י ד"ה שלא תמצא כו' וע' נדרים (דף ח) ובספרי אה"ר (דרוש ג), וא"כ לא קשה מההיא דגיטין שם, דהתם נהפוך הוא שקודם השחרור נכשלו בה תמיד באיסור חמור, ועדיף שישחררנה שעובר רק פ"א על איסור קל, וגם החולקין על הר"נ מודים כה"ג, ובנדון שלפנינו ליכא למימר שאין להתיר אותם שעי"ז יכשלו יותר תמיד, דז"א דאדרבה נכונים להזדהר שלא להתערב בעצמן ולא יכשלו כלל באיסור דהוי רק סייג בעלמא, ועתה הם נכשלין באיסור שמוכרין בעצמן בשבת, וגם על השבועה עוברין בזה ע' (סי' ריח) שהולכין אחר כוונת הנודר, וכיון שנשבעו שלא למכור וליתן בהערמה כו' מכ"ש שלא למכור בעצמן, וגם בנשבע עד"ר מתירין, כה"ג וע' סעיף כא, וע' סי' רח ש"כ ס"ק יג לענין שצריך לנהוג איסור כו'. ובנ"ד שיש מכשול בדבר ההכרח להתיר מיד, והגם שיכולין להזהר ל' יום, כיון שהנדר היה על שבתות, אם יצטרכו ל' שבתות הדר יהא מכשול, וא"כ יש להתיר לכולן, וגם אם ימצא שאיזה מהם לא נכשלו, ע"ד כן לא נדרו ונשבעו שרק הם לא ימכרו, ואחרים יחזיקו שיינקארעס בשוי"ט ועי"ז ירגילו הקונים שיקנו אצלם גם בימות החול, ויהא חוטא נשכר שיתירו רק להאנשים שנכשלו בחטא, לזה יש להתיר לכולן ע"י פתח וחרטה:
ועמ"ש באבן הראשה (סי' לז) עמ"ש התוס' בתענית (דף ח) ד"ה בחולדה, מדהוצרך לגרש את אשתו לישאנה משמע דל"מ התרה הגם שהיא לא עשתה לו טובה שנתרצית לו כדי שיעלה אותה מן הבור. והקשה לי ע"ז אחי הרב הה"ג מ' אברהם נ"י דהא י"ל דכיון שעבר על שבועתו היה צריך לנהוג איסור כימים שנהג בה היתר לפמ"ש הש"כ מדברי התוס' ורא"ש ורי"ו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כו', והשבתי לו דז"א, דהא דוקא כשעבר עליו במזיד קונסין אותו, והכא משמע שלא הזיד, ולמאי היה לו להזיד ולישא באיסור כיון שהיה יכול להתיר שבועתו לפ"ז, ולא שביק היתרא ואכיל איסורא [ודוקא באוכל נבילות תמיד קאמר בחולין (דף ד) דמטרח לא טרח] ומשמע ששכח שבועתו ואח"כ נזכר ושכחה אינו כמזיד ע' מ"א (סי' קח ס"ק יא) ומש"ש, ולא הו"ל לקנוס אותו לנהוג איסור כו' [ולגרש אשתו בפרט שקשין גירושין שהתירו לייחד כו' ע' סנהדרין דף כב], וגם לפמ"ש הרמב"ם (פ"ד מנזירות ה' יג) דה"ה כשנדר בנזיר ודימה שאינו נדר ונהג היתר בנדרו ולאח"ז שאל לחכם והורה שהוא נדר כו' מד"ס שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר, וכ"כ בפרש"י, י"ל דהיינו דוקא באומר מותר דהו"ל לאסוקי אדעתיה ולשאול לחכם, וכבר הביאו האחרונים ביו"ד (סי' צט) בענין אין מבטלין איסור לכתחלה, מ"ש הרמב"ם (פ"ה מתרומות ה"ח) שאם ידע בטומאה ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד, ומוכח מלשונו דס"ל דבשוגג גמור אין לקונסו [הגם שפוסק כר"י דקניס שוגג אטו מזיד), ובפרט דהכא קיימינן להתוס' בתענית שם, והתוס' פסקו בחולין (דף טו) כר"מ דל"ק שוגג אטו מזיד, ועי' בבאה"ג או"ח (סי' שיח) שהוכיח כן מהירושלמי והפוסקים, ובפרט דהכא לא דמי גם לשכח קדרה כו' ולההוא דנפל ונתפצעו כו' דשאני התם דאתי לאערומי, משא"כ הכא דלא אתי לאערומי ולהזיד, דלא שביק היתרא ועביד איסורא כיון שבידו לשאול על שבועתו אס"ד דמהני כה"ג התרה, וכן הא דפרש"י דגם היכא דקסבר שבטעות נדר, היינו דוקא באומר מותר, גם דהתם קאי אליבא דר' יהודה דקניס שוגג אטו מזיד, משא"כ להתוס' וכן פסק בש"ע דדוקא במזיד (ועמ"ש התוס' ריש ב"ב דאי קנס הוא במזיד דוקא ה"ל להתחייב ומש"ש אי קיום כלאים הוי מדרבנן וע' סוטה דף, מד ומש"ש), הו"ל להתיר שבועתו שלא יצטרך לגרש אשתו שהוא דבר מצוה (ע' סעיף כא) ושפיר כתבתי בספרי (שם) דמוכח מזה דגם כה"ג אין מתירין לאחד בלי דעת והסכם חבירו, והנה בנ"ד כבר ביארתי שהדין פשוט שיש להתיר להם ע"י פתח וחרטה וכדי שינצלו ממכשול וכמ"ש, ומצד פרסום הענין אמרתי לצרף דעת שני רבנים מובהקים ומפורסמים, והסכימו לדברי,
וכתבתי הנלע"ד בזה סיון תרמ"ז פה ברעזי
אליהו באאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירץ קלאצקי