אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן נא

סימן נ

כ"ה יום ה' ב' אלול תרמ"ט ברעזי

כבוד הרב הג' בקי בחדרי תורה צמ"ס וכו' כש"ת

מו"ה אליהו פוסק נ"י הרב דק"ק אליפאליא ( אלנאפאל

) בפאדאליען בעמ"ח ס' מור ואהלות

אחדש"ה קבלתי מכתבי כתר"ה עם הקונטרסים מספרו היקר "כורת הברית" אשר בחפצו להדפיסו ולהפיצו על פני תבל, ואשר יפלא בעיני כתר"ה איחור תשובתי, הוא יען כי לא הייתי בביתי, בעת ששלח לי מכתבו הקודם בצירוף הקונטרסים הנ"ל, וגם לעת כזאת הנני עמוס הטרדות, ולזאת יבצר ממני למלאות חפץ כתר"ה לעיין בקונטרסיו כבקשתו, ולמען כבודו הנני להשיבו על מ"ש כת"ר בתחלת קונטרסו בדברי הירושלמי (פ"ק דקדושין הלכה ז), מצות שהאב חייב לעשות לבנו למוהלו, דיליף מקרא דביום השמיני ימול בשר ערלתו, ודלא כהש"ס דילן דיליף מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו, ותמהו היכי מוכח מקרא דוביום השמיני שהמצוה הוא על האב, והביא כ"ת בשם ספר נחלת בנימין לישב זה, דהירושלמי אתיא כר' יוחנן דס"ל בשבת (דף קו) דכל המקלקלים פטורין אפי' חובל ומבעיר, ומוכיח דאס"ד שאין החיוב על האב יקשה למאי אצטריך וביום דאפי' בשבת, תיפוק ליה דהוי מקלקל בחבורה, אע"כ שהחיוב על האב למולו והוא מכוון לתקן את בנו עכ"ד. ולענ"ד מוקשה תירוץ הנחלת בנימין הנ"ל, דהא קאמר בשבת (דף קל"ג) בשר ואע"פ שיש שם בהרת ימול כו', הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוון הוא כו' באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא מתכוין, ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת, דליכא אחר, וא"כ ה"נ אצטריך קרא היכא דליכא אחר, שמותר למול בנו בשבת, הגם דהוי גבי דידיה תיקון, דגם לשיטת הר"א שהביא בטוי"ד (סי' רסו) שאין לאב למול בשבת, כשיש אחר שיודע למול, משום דגבי אב הוי פסיק ראשיה שמתכוין לתקן את בנו, ולגבי אחר לא מקרי מתקן, משום דלא איכפת ליה בתיקון התינוק, אכתי חשיב גבי האב מתקן, דגם אם אין חיוב על האב יותר מכל אדם, ומוטל על ב"ד וכל אדם מישראל, אכתי מכוין האב לתקן את בנו שיהא נקרא שלם (ומצד קיום המצוה כמ"ש בתה"ד, פשיטא שנחשב מתקן], ואי ס"ל להירושלמי דדוחק לאוקי קרא בדליכא אחר, א"כ תיפוק דמוכח שהחיוב על האב, מדאצטריך קרא דימול אע"פ שיש בהרת, ומשום שהאב מכוין לקוץ בהרת בנו:

ויתכן ליישב לפמ"ש השאגת אריה (סימן צו) דכשאין לו מצה של היתר י"ל שאסור לאכול מצה של חדש, דכיון שאפשר לעשה להתקיים בלא דחיית ל"ת, אלא שלא נזדמן לזה של היתר רק של איסור, לא דמי למילה בצרעת ולא דחי לל"ת, ומ"ש בירושלמי דאי עשה דוחה ל"ת שאינה כתובה בצדה היו יכולין לאכול מצה של חדש, היינו משום דהירושלמי לטעמיה דאפי' חטין שבעליה נאסרו משום חדש כשנכנסו ישראל לארץ ולא היה במציאות אז תבואה של היתר, והוכיח כסברתו מהסוגיא דמנחות (דף ה). ושוב חזר השאג"א וסתר זה, מדקאמר הש"ס דהיכא דליכא אחר, מל אבי הבן שמכוין לקוץ בהרת בנו, הגם, שהיה אפשר להתקיים המ"ע בלא דחיית הל"ת אם היה שם אחר. ולענ"ד שפיר י"ל כסברת הש"א הנ"ל, וכן כתב הב"י או"ח (סימן יא) עמ"ש רבינו ירוחם דחוטי פשתן פוטרים בבגד של צמר וכן בהיפוך דכלאים בציצית מותר, ודוקא כשאינו מוצא ממינו כו'. וכתב הב"י וז"ל ואינו נראה לי אלא אע"פ שאין מצוי לו ממינו, מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו לא דחינן את ל"ת כו' יע"ש, והא דמל אבי הבן היכא דליכא אחר ודוחה ל"ת דקציצת בהרת, היינו לפי שעיקר חיוב המצוה הוא על האב, ומה שיכול אחר למול, הוא בתורת שליחות של האב, ומש"ה נהי דבדאיכא אחר ימול אחר, כדי שלא יצטרך לדחות הל"ת, אכתי בדליכא אחר מצוה על אבי הבן למול כיון שעיקר החיוב הוא עליו, משא"כ במ"ע דאכילת מצה, שאין עיקר ועדיפות בהמצוה, שיהא מצה של חדש, אלא דכשאין לו מצה של ישן, הוא מוכרח לאכול של חדש, ושפיר י"ל דלא דמי זה למילה בצרעת ולא דחי לל"ת, ומ"ש עוד השאג"א ממ"ש התוס' בפסחים (דף עה ד"ה למעוטי) דגם להסד"א שמקיים שרפת ב"כ באבר מעיקרו דליכא דחיית שבת, סד"א דאצטריך קרא שאין דוחה שבת היכא דליכא אבר מעיקרו, ג"כ י"ל דגם להסד"א הוי עיקר מצותו ע"י התכת פתילה של אבר, אלא דסד"א שי"ח גם באבר מעיקרו, ובלא"ה אין שום הוכחה ממ"ש התוס' להס"ד, ובלא"ה יש ליישב לפמ"ש התוס' בשבת (דף קו) דמוכח דהבערה חלק יצתה, מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ע"ש, ואי לא כתיב קרא למעט אבר מעיקרו, לא הוה ידעי' דלחלק יצתה, שהיינו אומרין דמש"ה כתב הבערה, כדי שנדע דלא משכחת להבערה אלא ע"י התכת פתילה, שצריך לדחות שבת] ועמ"ש הש"א מההיא דנזיר (דף מא), ועפ"ז צ"ל דכיון דלאו דוקא תער, לא הוי תער עיקר מצותו לכתחלה, ומש"ה כיון דאפשר במלקט ורהיטני, לא דחי אף בדליכא מלקט ורהיטני וצ"ע והנה עפ"ז מיושב הוכחת הירושלמי מהכתוב דוביום אפי' בשבת ובשר אע"פ שיש בהרת], דמוכח שהחיוב הוא על האב ומש"ה מל בשבת (ואע"פ שיש בהרת] בדליכא אחר, משא"כ אם לא היה עיקר החיוב מוטל על האב, ממילא לא היה האב רשאי למול אף בדליכא אחר, כיון דהיה אפשר לעשה להתקיים בלא דחיית הל"ת אם היה שם אחר (וכן מיושב מ"ש התוס' בשבועות (דף ג), די"ל משום דעיקר מצותו בכהן ולא באשה וקטן]:

וי"ל ג"כ קצת עפמ"ש החתם סופר (חיו"ד ת' קלב) דמש"ה מילה דוחה שבת גם בדאפשר ע"י כנעני, משום שהאב וב"ד לא יקיימו מ"ע המוטלת עליהם, משום שאין שליחות לכנעני ע"ש, ועמ"ש התוס' בשבועות שם ומ"ש הראשונים לענין שרפת ב"כ, וא"כ י"ל דמוכיח הירושלמי מביום אפילו בשבת, שמוטל החיוב על האב, וממילא כשהמוהל הוא אחר, הוא בתורת שליחות של האב, ואשל"ע, ואם לא היה הדבר מוטל על איש פרטי, רק שהיה החוב על כל אדם מישראל וב"ד שימולו אותו, לא היה המוהל בתורת שליחות, והיה הקפידא רק שיהא נימול, היה אפשר בכנעני, וממילא לא היה דוחה שבת גם בדליכא כנעני וכמ"ש, ואולי היינו דקאמר בנדה (דף מב) ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו לממהל בשבתא א"ל שפיר דמי, בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא אזל בתריה א"ל איזי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה, א"ל שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתילד עד שבתא א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה והוי מילה שלא בזמנה כו'. ותמוה מאי קסבר ההוא גברא שלא סיפר לו ענין השאלה, וא"כ לא ידע כלום מתשובת רבא, שלא אמר לו אלא דשרי לממהל בשבתא, ודוחק לומר שחשב האי גברא שבודאי ידוע לרבא איך היה אצלו, או שחשב דכיון שת"ח וצדיק הוא בטוח שלא יבא מכשול על ידו, ועמ"ש באה"ר בפתח דבר ממ"ש בסנהדרין (דף ה), דז"א, דהכא דהשואל איהו דאטעי נפשיה ואין מקום לטעות בדברי רבא, לא יבא המכשול ע"י רבא אלא ע"י האי גברא, וגם תמוה הלשון שא"ל שפיר דמי, דמשמע דהוי היתר בעלמא, וקשה דהאיכא חיובא למול בשבת בזמנו, ואין לפרש ששאל האי גברא אם יכול האב בעצמו לממהל בשבת הגם דגבי דידיה חשיב תיקון ולא מקלקל בחבורה, ולא ידע השואל דכיון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוי בודאי מילה שלא בזמנה, וחשב שהדבר הוא בספק אימתי נולד, ושרצה להוכיח מתשובת רבא שמותר להאב בעצמו למוהלו הגם דאפשר באחר, דש"מ דלא חשיב מתקן ודליכא חילול שבת, ודממילא גם כשהוא בספק, יש למוהלו בשבת, דו"ת, דאכתי יקשה הא דקאמר ס"ד דההוא גברא לא ידע כו', דהא לפ"ז אה"נ שלא ידע אם יכול האב למול בעצמו, ולכאורה יל"פ ששאל אי מילה הותרה אצל שבת, או דהוי רק בתורת דיחוי וצריך להדר שתהא המילה ופריעה בחד גברא, וכדהותרה אצל שבת ולכתחלה זה מוהל וזה פורע, וליתא לשבת במקום מילה כלום, ממילא סבר ללמוד מזה שיש למול בשבת גם בספק [בפרט דאיכא חזקה וכהא דאמר בב"מ (דף ק) בתוס' וע' בביצה (דף ג) ויש חזקת מעוברת, ודהשתא הוא שילדה], וגם זה ליתא, דבלשון שפיר דמי אינו מבורר הכוונה שהותרה, ושמא דחויה היא אצל מילה, ואולי י"ל שחשב השואל להוכיח מתשובת רבא בלשון שפיר דמי ולא בלשון חיוב, דמוכח דהיינו במילה שלא בזמנה או ספק מילה שלא בזמנה. ושהבין ממה שהוצרך השואל לשאול, דלא מיירי במילה בזמנה, ומתחלה חשב רבא ששואלו אם האב מוהל בזמנה בשבת, ואח"כ התבונן שבודאי יודע השואל הדין הפשוט דמותר, כיון דהמצוה הוא על האב [ואין מחלוקת בדבר אלא כשלא מל האב מעולם] ובהכרח דכוונת השואל לענין ספק מילה שלא בזמנה, ודגם זה נכלל בלשון השאלה, דבזמנה ממש הוי חיובא, ואין נופל בזה לשון היתר, ואח"כ כשחקר ונודע לו שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דהוי ודאי שלא בזמנה, א"ל שאין מחללין עליו את השבת, ועפמ"ש י"ל ג"כ דבעי אי שרי לממהל בשבתא כדאפשר בכנעני שימול בשכר, ועמ"ש הנה"מ (סימן קפח) אם בשכר הוי יד פועל כנעני כיד בעה"ב, ועמ"ש בהג"א שימול כנעני בשכר, לפי שחס על שכרו ולא יבא לסכן הולד הנימול, ועפמ"ש בלא"ה ימול בשכר שיהא לו דין פועל [הגם שאינו בתורת שליחות] ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סימן ג) [וגם עמ"ש הנמ"י פ' הערל, דמאן דלא בעי לממהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד דלא למסמך על שומר פתאים, וה"ה שהיה ראוי שלא למול בשבת כשהוא מעונן ע"ש, ובשו"ע לא פסק כן, וא"כ אפשר שהיה יום המעונן, ושאל מהו לממהל אז בשבתא, וחשב לפשוט מזה דבמקום מילה ליתא כלל לאיסור שבת, אך לא משמע כן, מדלא קאמר מהו לממהל היום בשבתא], וגוף מ"ש הח"ס, לענ"ד יש להסתפק בזה, דנהי דכשיש לאב שמוטל עליו החיוב, צריך שיהא בתורת שליחות, כדליתא לאב שאין החיוב מוטל על איש פרטי, וכל ישראל מצוין ע"ז, ונקט ב"ד שהם ממונים להזהיר את העם, ויליף מדכתיב המול לכם כל זכר, י"ל דהחיוב הוי רק שיהא נימול ולא שהם ימולו, וממילא להסוברים דמילה בכנעני כשרה, לא יבטלו בזה ב"ד מ"ע המוטלת עליהם, די"ל דא"צ שיהא אצלם בתורת שליחות, אלא שכל אדם מישראל מצווה שיהא התינוק נימול, ועמ"ש התוס' בשבת (דף כה ד"ה חובה) וז"ל ומ"ש שלא לברך אהדלקת נר בע"ש משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבות ולחזור להדליקה, אין נראה דהא גבי כיסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסותו אפ"ה כשמכסה צריך לברך, וכן נולד מהול איכא למ"ד דא"צ להטיף ממנו דם ברית כו' עכ"ל, וצ"ע דשאני התם שאין בידו שיכסהו הרוח, ואין בידו לגרום שיולד מהול, וכשנולד ערל אין בידו להפקיע מהחיוב, משא"כ התם שבידו להפקיע עצמו מחיוב הדלקה בע"ש, כשידליק מקודם, ולשיטת הסוברים שאם מל תוך שמונה א"צ להטיף דם ברית, ע' ש"א (סי' נ"ב) בידו להפקיע מהחיוב, ואכתי אינו בידו, דקעביד איסורא לבטל המצוה בידים, ועכ"פ מבואר די"ל דבדליכא לאב, הרשות למולו ע"י כנעני, ומ"מ מברך כשנימול ע"י ישראל, וא"כ י"ל דחשב השואל מרבא, דמדקא"ל שפיר דמי, והיינו שמילה הותרה אצל שבת, הגם דאפשר בכנעני כשיטת הרמב"ם, וגם לא דייק רבא לחקור אם היא בזמנה, ש"מ דה"ה בספק ודחזקה מסייעא דהויא בזמנה, וכמ"ש במק"א דבענין דחיית ספק מ"ע לספק ל"ת, יש לחלק בין, היכא שדחויה או הותרה, דתו במקום ספק מצוה, כמאן דליתא להספק איסור, וע' עירובין (דף ק) ומש"ש, ובתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע כו', שההיתר פשוט וידוע לכל, שגם בדליכא לאב אין להדר שימול כנעני בשבת, ודגם להמכשירין לכתחלה ברופא כנעני מומחה ולהרמב"ם בדליכא לאב אין מברכין להכניסו וגו', משום דליכא חיובא על איש מיוחד], מ"מ ידוע שמותר לישראל למול בשבת, ומש"ה התבונן שבודאי רוצה השואל ללמוד מזה ולפשוט ענין ספק, ולזה קא"ל איזי אימא לי כו', וא"ש הלשון "שפיר דמי" והלשון "דשרי" וטעות השואל, ולהסוברין דמילה הותרה בשבת ואינו בתורת דיחוי, לא מוכח כ"כ מהכתוב דוביום אפי' בשבת, שהחיוב על האב, די"ל שמל בדליכא אחר, משום דשבת הותרה אצל מילה, ושאני מצה של חדש וכה"ג, שאינו אלא בתורת דחייה לל"ת:

ובס' יראים (מצוה יז) וז"ל וטלית של פשתן אם יש לו תכלת מה"ת מותר לתת בו כו', ואין זה אפשר לקיים את שניהן שיקנה טלית של צמר מידי דהוי אמילה בזמנה דדחיא שבת, ואע"ג דאפשר למיעבד כחסידים הראשונים שלא היו משמשין אלא מרביעי ואילך ע"ש, ומוקשה דשאני התם דאחר שכבר נולד בשבת, כבר הוא מוכרח למולו בשבת, ומה בכך שגרם האב לזה, [וגם כדעביד כחסידים הראשונים אינו בטוח שלא יולד בשבת, דז"א אלא ע"פ הרוב, וזמנין דמשתהי וע' יבמות (דף פא), וע' יבמות (דף סב) חייב כו' כשיוצא לדרך], והב"ד והמוהל בודאי לא היה בידם למנוע שלא יחול המילה בשבת, וגם לשיטת הר"א הנ"ל דטפי נחשב האב מתקן גברא ומ"מ יכול האב למול משום דעיקר המצוה חל עליו, אכתי השתא תו אין ביד האב להפקיע הדחייה, ואולי מוכיח היראים ממ"ש בנדה (דף לח) דדוקא חסידים הראשונים נזהרו בזה [ועמ"ש הש"מ בב"ק (דף פא) די"מ מ"ש מע"ש לע"ש היינו מליל ד' ואילך וכחסידים הראשונים, ולא משמע הכי סוגיית הש"ס וע' כתובות (דף סב)], לפי שיגרמו חלול שבת בשעת לידה כשיושבת על המשבר, וע' שבת (דף קנו) דאחילו עליה יומא רבתא כו', וש"מ דגם מידת חסידות ליכא בזה, ומשום שלא יגרמו חילול שבת, משום דשבת הותרה אצל חולה שיב"ס ואינו בתורת דיחוי, ע' רא"ש פ"ח דיומא (סימן יד), וכן מה שימול בשבת הוי היתר גמור ואינו בתורת דיחוי, וכמאן דליתא לשבת כלל במקום חולה ומצות מילה, דאס"ד דהוי בתורת דיחוי, היה לכתחלה למנוע שלא יגרום זה, ומוכיח מזה דה"ה כלאים בציצית הוי שכלאים הותרה אצל ציצית, ועמ"ש התוס' בחולין (דף קי) ובש"א (סימן ל) ומוכיח הס' יראים דהוי בתורת היתר, ממה דא"צ למיעבד כחסידים הראשונים, (וצ"ע דהא מחללין השבת כל ג' ימים הראשונים אפי' לא אמרה צריכה כמ"ש בשבת (דף כט)], או דס"ל דהשתא שכבר יש לו טלית של פשתן, תו אין בידו לקנות של צמר, אלא דמקודם היה בידו לקנות במקומה של צמר, ומדמה להא דמילה דוחה שבת, הגם דהוי מעיקרא אפשר למיעבד כו', ועמ"ש התוס' בכתובות (דף מ):

והנה לפי המבואר דכדאיתא לאב, צריך שיהא המוהל בתורת שליחות, יש להעיר עפמ"ש בב"ק (דף קי) גבי כהן זקן או חולה, דאי לא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי, וכן הביא מזה בתשובת מהר"י ברונא (תשובה קעח) במי שקנה מצות גלילה וחלה, דלא מצי משוי שליח, ושוב הביא מדקאמר בקדושין (דף כג) דכדשייך בתורת גיטין מצי משוי שליח, וה"נ כיון דאי מייתינן ס"ת לגביה מצי עביד גלילה, משוי שליח בחריקאיה ע"ש, ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סימן כז) ליישב מה שתמה הנו"ב על הסוגיא דקדושין שם, מהא דקאמר בנזיר (דף יב) דכדלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, הגם שהמשלח ישנו השתא בתורת קדושין, וביארתי ליישב הסוגיא דקדושין, דשאני התם גבי קבלת גט לעבד דא"צ תורת שליחות וסגי בזכיה בעלמא דהא בשטר ע"י אחרים, אלא דהשליחות הוי גריעותא משום דהוי כמו שקיבל העבד הגט בעצמו מיד רבו, ולענין זה מהני מה שישנו בתורת גיטין עמש"ש, וא"כ שפיר י"ל דהיכא דבעי שיהא בתורת שליחות, צריך שיהא בכח המשלח לעשות זה, ועכ"פ כשאין האב אומן למול, ואף ע"י הדחק א"י למול, לא מצי משוי שליח, וגם למהר"י ברונא, דוקא כדמצי למול כדמייתינן התינוק לגביה, וא"כ כה"ג אינו בתורת שליחות של האב, ואולי מש"ה קיי"ל בש"ע יו"ד (סי' רסה סעיף יא) דיפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת, וע' מ"א או"ח (סי' רפ"ב) וז"ל הסנדק הוא דוחה לאבי הבן ואבי הבן למוהל ע"ש [וע' (סי' תקנט) לענין תענית ט"ב שנדחה, דבעל ברית אינו משלים תעניתו לפי שיו"ט שלו הוא, וע"ש בשע"ת אי קרי לסנדק בעל ברית, ודמוהל לא גרע מסנדק], דמש"ה יפה כחו מכח המוהל, שאינו נחשב שליח של האב, כיון דהאב אינו אומן למול (שאם הוא אומן למול, צריך למול בעצמו], והסנדק מסייע בהמצוה, ודהמע"ה אמר ועל ברכי אני עושה בהם סנדקים כו' [וכן בברכות (דף ד) אמר ואני ידי מלוכלכות בד ובשפיר כו', ולא קאמר בדם של מילה, ול"ל משום שאין רואין אותו בבית המרחץ משום מלך ביפיו תחזינה עיניך, דהא שבח הוא דם המילה למוהל, כדקיי"ל לענין חציצה, וגם הא היו ידיו מלוכלכות בדם ובשפיר כו', וזה היה כבודו לעשות מצות ה', רק בשביל שיפה יותר כח הסנדק וכמ"ש], וע' ביצה (דף כב) א"ל רב אשי לאמימר כו' אבל מר קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח כו', וי"ל דלטעמיה במכות (דף כ) דאמר במסייע וד"ה, והגם דקאמר בשבת (דף צג) דמסייע אין בו ממש, וע"ש תוד"ה א"ר זביד, עמ"ש הגרע"א בביצה לחלק בין מסייע למסייע, ועמ"ש הט"ז ריש (סי' שכח) דשאני סיוע דניקף שמזמין הניקף את שערו, וכ"כ הריטב"א במכות, דהיינו לפי שסיוע גדול הוא [א"נ משום דכיון שהניקף בכלל הלאו, אהני הסיוע שיחשב לאו שיש בו מעשה] וע' ב"ק (דף ס) רב אשי אמר כי אמרי' זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת כו', וקצת י"ל דלטעמיה שיש ממש בסיוע ומש"ה פטור כשאין בלבויו כדי ללבותה בלא סיוע הרוח, ואביי ורבא ס"ל דלא קפדינן על סיוע הרוח, ופטור דוקא כשליבה ברוח מצויה כו' וכה"ג [וע' זבחים (דף יט) וחבירו מסייעו כו', וד' קט"ז ד"ה אסור לסייע] וע' ערכין (דף יא) שהלך לסייע בהגפת דלתות כו' מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן כו'. ובברכות (דף נא) שמאל מהו שתסייע לימין כו' אנן ניעבד לחומרא, ועכ"פ י"ל דסיוע הסנדק שתופסו על ברכיו בשעת מילה הוי סיוע שיש בה ממש, וכיון שגם האב שאינו אומן ומומחה למול, בידו להיות סנדק ומסייע להמילה ממילא משוי לענין זה שליח, כיון דהאב מצי עביד לה, וממילא הסנדק נחשב שליח האב, ויפה כחו מכח המוהל שאינו בתור שליח של האב וכמ"ש. ואחתום בברכה יתברך בכל טוב מאדון הברכות כנפשו ונפש ידידו דו"ש והצלחתו, כה"י. אליהו כאאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירין קלאצקי

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה