אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן נ

סימן מט

בטוש"ע או"ח (סי' תנ"ח) הביא מ"ש הראשונים והמרדכי בשם הר"ש משנץ שאסור ללוש מצת מצוה בע"פ קודם שש שעות, משום דאתקש לפסח, כדאמר רבא אכל מצה אחר חצות לראב"ע לא י"ח משום דאתקש לפסח, וחלקו עליו הראשונים מדתניא בתוספתא יוצאין במצה ישנה ובלבד שנעשית לשם מצה, ובירוש' דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה כמו גבי סוכה, וכן מדתנן חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצא בהן, וע"כ שאפאן בי"ג דאין מביאין תודה בי"ד שמביא קדשים לבית הפסול וכ"ש לאחר זמן איסורו, ומוכח דלא הוקש לפסח אלא לענין אכילה ולא לענין אפיה ונלע"ד ליישב שיטת הר"ש משנץ ויתר הראשונים האוסרים, לפום דקאמר (דף מ) בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ופרש"י דבאחרונה היא מצות אכילתה שעם הפסח היא חובת אכילתה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ופסח נאכל על השובע, וע' (דף קכ) תד"ה באחרונה דמה שמברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה, שאין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו הוא יע"ש, והשתא י"ל דלעולם יוצא י"ח בערב תאכלו מצות גם במצה ישנה ששמרה כהלכתה לשם מצה, והיינו בכזית ראשון שאוכלה מתחלה לתיאבון, ואינו יוצא בה י"ח כזית אחרון של אפיקומן הנאכל על השובע שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח [וגם להרמב"ם שלא היה כורך להפסח עמהם, ביחד אכתי נאכלת עם הפסח] וס"ל דאכילת הך כזית איתקש לפסח לגמרי, גם לענין זמן אפייה:

ומחלות תודה בלא"ה י"ל דכיון דמיירי שלא נשחט עליהן הזבח ולא הוקדשו, וכמ"ש התוס' דאלת"ה תיפוק דבעינן מצתכם, (ע"ש ובלא"ה תפסל כשהוקדש בי"ג ונאכלת רק ליום ולילה] וא"כ ל"ש לומר שאין מביאין קדשים לבה"פ, דהא מותר לאוכלן אחה"פ שאז ישחט עליהן הזבח, וע' פרש"י ד"ה שאינה נאכלת, דהיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה כו'. ויכול לאפותה בע"פ אחר חצות, ואינו עובר בב"י על חמץ שבה, דנהי שלא קדשו עדיין קדושת הגוף, מ"מ כיון שחל עליהם שם הקדש י"ל דהוי חמץ של גבוה, וגם יש סוברין דאחר חצות ליכא משום ב"י אלא משום מ"ע דתשביתו, עמ"א ר"ס תמ"ג, ועפרש"י (דף כט) דלהס"ד משכחת דשרי גם באכילה, ועמ"ש באה"ר (סי' מ) דפרש"י לטעמיה בכתובות (דף ל), וחלת תודה שאינה של הכהן כמ"ש בקדושין (דף נב) ממילא לשיטת פרש"י הוי של גבוה כדגתין ואכיל למטה משלשה, ואין קפידא מה שנעשה שלו בשעת לעיסה, משום דהוקש לשאור דראיה וכמבואר בלשון התוס', וגם למסקנא משכחת היתר אפיית הלחם אחר חצות בלא קדושת ושחיטת הזבח (הגם, דכשעשאן למכור בשוק ל"ל שאפאן שלא יעבור בבל תאחר), א"נ כשעבר ואפאן:

והא דפרש"י שם (דף לח) דאית ליה לרב יוסף דרשא דרבה דבעינן שימור לשם מצה, ובהא פליג דאי נמי איכוון לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק, דבעיא שימור לשם מצה הנאכלת לשבעה, צ"ע דא"כ יקשה אליבא דרבה, הדתנן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן, דהא משכחת שיוצא בהן גם כשעשאן לעצמו כשנתכוין גם לשימור מצת מצוה, ואמאי לא ניחא ליה לפרש"י לפרש דל"מ כשמכוין לשימור חלת תודה ומצת מצוה כהדדי, וכעין מ"ש הר"ן (פ"ד דר"ה) דכיון שהוא מכוין למצוה לחנך את התינוקות, אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דוגמת מ"ש בזבחים (דף ג) דבת מינה מחריב בה כו', ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' יז) לבאר בזה הא דמגילה (דף ג) שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה. וממ"ש בר"ה (דף כח) ומפרש"י במנחות (דף צט) גבי הא דאמר רבא דמצוה לאומרו כו' עמש"ש ועמ"ש הב"י (סי' מז) גבי ברכת התורה דצריך שישנה על אתר, דק"ש לא חשיב ד"ת משום דתפלה ודברי תחנונים לחוד ע"ש. וע' סוכה (דף מד) ומש"ש מדברי הב"י או"ת (סי' תקץ), וע' שבת (דף כג) תד"ה מכבה, דכשהדליקה מתחלתה לצורך שבת גרע מהדליקה חש"ו שניכר שמדליקה לשם חנוכה (אך בפרש"י שהדליקה למצות חנוכה בע"ש ע"ש]. ובש"א (סי' י) הקשה דכיון שאסור לכה"ג להסיח דעת מהציץ, הלא יסיח דעת מעבודה, ורב אחד כתב לי שהגאון שואל ומשיב זצ"ל בספרו מהד"ק (ח"ב ת' עה) לענין כה"ג שפוסל הסה"ד בתפלין וציץ, הביא מ"ש הרמב"ם (פ"ז מפרה) דהמלוי לשני ב"א נפסל בהיסח הדעת שא"י לכוין לשני דברים כאחת. (ובסי' צו) הביא זה לענין עירוב שמחה בשמחה דלהרמב"ם הוי רק מדרבנן, וכעשיית מצות חבילות חבילות, ועכ"פ מוקשה לענ"ד דה"נ י"ל שכוונת השימור לשם חלת תודה מגרעת כוונת השימור לשם מצת מצוה, וגרע גם מאילו לא כיון כלל, וכסברת הר"נ הנ"ל:

והנה הרמב"ם ורי"ף השמיטו המימרא דבציקות ש"נ אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, וכבר תמה ועמד הצל"ח בזה. וע' נו"ב מהד"ת (ת' עט). ולענ"ד י"ל דס"ל להרמב"ם דרב הונא לטעמיה דאמר (דף קיד) דהיכא דליכא אלא חסא מברך מעיקרא אמרור בפה"א ואכיל ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל, וה"נ יכול לברך על אכילת מצה על כזית מצה שבאחרונה הגם שכבר מילא כריסו הימנה. משא"כ לפום דמתקיף שצריך לאכול ואינו אכילה גסה ובכ"ז אינו רעב ייתי ויפסח לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנה חוזר ומברך עליה, והכי קיי"ל דמעיקרא מברך עלה בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה, ומוכח דגם כשאינו יכול לצאת חובת מדור בהאכילה הקודמת, מ"מ תו אינו חוזר ומברך עליה, דאלת"ה יקשה דהא אפשר שיברך בפה"א ויאכל בטיבול ראשון מרור מבושל או שיבלענה דבזה נמי איכא הכירא לתינוקות, ולא יצא בזה חובת מרור, דבלע מרור לא יצא, ועכצ"ל דגם כה"ג אינו חוזר ומברך כל שמלא כריסו הימנה, ועמ"ש התוס' דר"ת נמי סבר כר"ל דמצות צריכות כונה ומ"מ סבר דאין לברך בטיבול שני כיון דכבר מלא כריסו הימנה, וא"כ ממילא אסור למלא כריסו בבציקות ש"נ, לפי שיפסיד הברכה שלא יוכל לברך על אכילת מצה, על כזית מצה שאוכל באחרונה, וגם י"ל דמה שהתיר רב הונא למלאות כריסו בבציקות של נכרים, הגם דמסתמא לא לשו במים שלנו ואפשר שלשו בפושרין, ואין לאכול זה בפסח, וע' (דף מב) רש"י ד"ה היכא וז"ל ולא דמי לבציקות ש"נ דממלא כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן יע"ש, וי"ל שהתירו זה כדפרש"י משום שחובת אכילת מצה הוא עם הפסח ופסח נאכל על השובע, לזאת ממלא כריסו בבציקות ש"נ כדי שיאכל הכזית מצה באחרונה על השובע כמצותה, ועמ"ש התוס' (דף צט ד"ה סמוך) דמה שממלא כריסו מבציקות ש"נ, הגם שאסור לאכול מצה מבעוד יום, היינו משום שמבעו"י אין אדם נזהר ואוכל כל שבעו, אבל באותה הסעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שבעו כדי שיאכל מצה לתיאבון ע"ש. ולפרש"י י"ל דדוקא כשיש לו שני זתים מצה, תקנו חכמים שיאכל כזית ראשון לתיאבון להידור מצוה כדפרש"י במתני', ובסוף הסעודה אוכל כזית מצה על השובע, וכשאין לו רק כזית אחד, בהכרח הוא אוכלו באחרונה כדי שיהא על השובע, ובהכרח ממלא כריסו מקודם כדי שיאכל על השובע [וע' רש"י ד"ה בראשונה לא, וצ"ע דלא מפרש דמוכיח מדאוכל זה דוקא באחרונה ולא בראשונה, דמוכח שאינו מקיים המצוה אלא בזה הכזית, ואינו רק להידור מצוה בעלמא], וד' ק"כ תד"ה מפטירין כתבו בשם הירושלמי שפסח נאכל על השובע שלא יבא לידי שבירת עצם, ודלמ"ד אין מפטירין אחר מצה ופסח לא סבר כטעם הירושלמי, אלא סבר דבעי שיהא טעם מצה ופסח בפיו, ולהך טעמא אין צורך למלאות כריסו, בבציקות ש"נ, דאפשר שיאכל הכזית מצה בראשונה ושלא יאכל אחריה וישאר טעם מצה בפיו, ורמב"ם לטעמיה דס"ל שלא הי' כורך הפסח עם המצה והמרור, רק שכורך מצה ומרור ותיכף אח"כ אוכל הפסח, ואין הכרח כ"כ לאכול המצה על השובע, וי"ל דס"ל להרמב"ם דרב הונא ס"ל דגם אכילת מצה דוקא על השובע, וכמ"ש במק"א די"ל דהוי זה בפלוגתא דאמוראי [ובהגדה דכפין ייתי ויאכל מצה לתיאבון, דצריך*]:

ועמ"ש בספרי אבן הראשה (סי' ה) בההיא דנזיר (דף כג) דר"ל קאמר דכשאוכל לפסח אכילה גסה, נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד, דלטעמיה דס"ל בשבת (דף עו) דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה, ור' יוחנן דפליג ג"כ לטעמיה שם, עי' ב"ק (דף יט) ובב"מ (דף פז) תד"ה שבעך, ובביצה (דף כא) תד"ה הני סופלי, דהני גרעיני תמרי אין ראוין לבהמה אלא ע"י תיקון כו' ראוין כמו שהם ע"י הדחק כו', ולא חשיב זה אכילה ע"ש [וכעין זה בנדה (דף סב) תד"ה מקולי, דלר' יוחנן לק"מ דגבי טומאה משום קפידא וכיון דא"י לצאת אלא ע"י הדחק כו', וי"ל קצת דר"י ור"ל לטעמייהו] וע' ע"א (דף לח) דג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אסר ופירש הרשב"א והר"נ דמיירי בדג גדול מליח שצלאו ארמאי דחזקיה שרי כיון דנאכל ע"י הדחק כמות שהוא מליח, ור' יוחנן אסר דס"ל דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, ומבואר דר' יוחנן לטעמיה. אמנם י"ל בישוב קושיית התוס' מהא דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור, ומדקאמר בב"ק (דף קי) דאכילה גסה לאו כלום הוא ובפסחים (דף קו) גבי מצה, דלכאו' י"ל לפום דקאמר (דף, ע תד"ה לאו) שחגינה הבאה עש הפסח אינה באה אלא כדי שיאכל הפסת על השובע. ובצל"ח עם ביאר כוונת הש"ס שחגיגת י"ד הויא מן התורה וכתובה בתורה ומ"מ היא לרשות ואינה חובה יע"ש. וממילא נשמע דגזה"כ שלא יאכלנה לתיאבון ושיאכל הפסח על השובע (ואין החגיגה חובה לפי שיוכל למלאות כרסו בכל דבר). וכיון שכן שקשה לצמצם בשיעור השביעה, שלא תהא אכילה ע"י הדחק, ומש"ה סבר ר"ל שגם כשלא נזהר ואכל ע"י הדחק, פסח מיהו קא עביד, ויש להביא ראיה לזה מדקאמר בתמורה (דף כג) יאכלו מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע, יאכלוה מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה. וקשה דרשא למה לי, דהא גם בעלמא קיי"ל דאכילה גסה לאו כלום היא, ועכצ"ל דאצטריך קרא גבי מנחה, ומשום דסד"א דכיון שנאכלת על השובע נאכלת על הגסה, וע' ש"מ ב"מ (דף פז) גבי שבעך ולא אכילה גסה דהוי כדאמרי' כי יאכל פרט למזיק, ועפמ"ש י"ל הא דבעי למעט, ועכ"פ לעולם י"ל דבעלמא אכילה גסה אינה אכילה, וכמ"ש דלהרמב"ם גם אכילת מצה לא דמי בזה לפסח, וכזית ראשון אוכלו לתיאבון לשם מצות בערב תאכלו מצות, ושפיר קאמר גם גבי מצה דאכילה גסה אינה אכילה, ור' יוחנן דאמר דכשאכלו לפסח כן הוי בכלל ופושעים יכשלו בם, אזיל בשיטת הירושלמי דמה שפסח נאכל על השובע הוי רק מדרבנן כדי שלא יבא לידי שבירת עצם, ומה"ת דומה פסח לכל הקדשים דאכילה גסה לאו כלום היא, ועמ"ש המפרש בנזיר, דלשם אכילה גסה מחמת תאוה שאוכלו לרעבון, ודלא כהתוס', אלא דפליגי אי בעי כוונה לשם מצוה:

ובגוף קושיית התוס' בהא דממלא כרסו בבצקות ש"נ ואינו אוכל מצה לתיאבון, יש להעיר ממ"ש המ"א (סי' רצא ס"ק ז' וסי' תעא ס"ק ד) בשם הרא"ש דבאותה סעודה אין לחוש משום אכילה גסה לפי שהאצטומכא פתוחה, ולפ"ז הא ליתא לקושיית התוס', ומוכח מהתוס' דלא ס"ל כן, וכן המרדכי לא ס"ל כן, ע"ש בסי' תעא, ומ"ש המ"א להוכיח זה ממ"ש הרא"ש שאם נמשכה סעודת הבקר בשבת עד שהגיע זמן המנחה יפסיק ויברך בהמ"ז ויטול ידיו ויברך ויסעוד סעודה שלישית, שאם לא יעשה כן, לא יוכל לאכול אח"כ אלא אכילה גסה, לענ"ד אין שום הוכחה לומר דהרא"ש חולק על התוס', דהא כתב הרא"ש (כלל כב תשובה ד) וז"ל דאפי' יפסיק סעודתו בבקר ויחלק סעודתו שתים מ"מ די לו בכדי סעודה א', דתרתי כריסי לית ליה ובמזון סעודה א' יספיק לו בין יאכלוה בהפסק בין שלא בהפסק, הרי להדיא דאין הטעם לפי שהאצטומכא פתוחה, אלא משום שמחלק סעודתו ואוכל סעודה ג' כשעדיין תאב לאכול, ואם לא יעשה כן, הלא בהכרח ישלים עתה סעודתו לפי שתאב לאכול, ותו כשיאכל סעודה ג' אחר שעות מועטות, תהא אכילה גסה. והנה התוס' תירצו שבאותה סעודה נזהר ואינו אוכל כל שובעו, והא דקאמר דאי חמרא מסעד סעיד בין הכוסות הללו אמאי ישתה, היינו משום דבשתיה א"א להזהר. ונשאלתי מזה עמ"ש התוס' בברכות (דף לה) וכן קיי"ל דיין מעט לא ישתה, דהא ליכא חשש שא"א להזהר, שאם ירבה לשתות טובא גריר, ולק"מ, דדוקא היכא שהריבוי גורם שלא יאכל לתיאבון, בידו להזהר שלא יאכל הרבה, וכן גבי יין להס"ד דסעיד, שייך זה, והוצרכו לתרץ דבשתיה א"א להזהר, משא"כ למסקנא דפורתא סעיד, אין בידו להזהר, דפעמים שיש לו רק מעט יין, ופורתא סעיד, ועמ"ש הרא"ש פ' ע"פ גבי יין שלפני הסעודה דבהמ"ז פוטר לפי שהיין מגרר תאות המאכל. ולכאורה צ"ע דא"כ רביעית מצומצם דהוי פורתא וסעיד, יצטרך לברך אחריו, ול"ל דכששותה סמוך לסעודה שהאצטומכא פתוחה לא סעיד, דאכתי יקשה דעכ"פ פורתא לא גריר, גם דהא נתבאר דמשמע לענ"ד דלא ס"ל להרא"ש כמ"ש המ"א, ומה שלא הזכיר הרא"ש דינא דפורתא לא ישתה היינו כהטור ומשום דבצירוף השני כוסות הוי טובא, ורביעית מצומצם הוי פורתא, וצ"ל דכיון דטובא גריר, יין שלפני המזון בא לגרר ולהמשיך לסעודה, וכיון שדרך לשתותו לצורך סעודה, בכלל סעודה הן, וממילא גם כששותה פורתא דלא גריר, הוי בכלל הסעודה, דאזלי' בתר דרך שתיתו, וה"ה פרפראות שנפטרין בבהמ"ז, לפי שרגיל לבוא לגרר לסעודה, ממילא ל"ש גם כשאינו אוכלו לגרר, ומ"ש המ"א (סי' רמ"ט ס"ק ו) היינו כששוהה בינתיים:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה