אור ברסלב

אמרי שפר קלצקין· רבי אליהו קלצ'קין

סימן מט

סימן מח

בב"ק (דף נז) לימא מסייע ליה השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר, סברוה כר"י דאמר שוכר כנושא שכר דמי ומדקתני ואמר הריני כו' מכלל דאי בעי פטר ליה נפשיה בשבועה ה"ד כגון דקא טעין טענת לסטים מזוין כו' ש"מ לסטים מזוין גנב הוא. וע' תד"ה סברוה, ובקצה"ח (סי' כב ס"ק ב) כתב דמש"ה סברוה דאתי כר"י, משום דבסנהדרין (דף כד) פליגי בנאמן עלי אבא דר"מ אומר יכול לחזור בו וחכ"א שאין יכול לחזור בו, ואר"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמ"ד ד"ה אין יכול לחזור בו ור' יוחנן אמר לאחר גמ"ד מחלוקת והכי קיי"ל, ומש"ה סברוה דאתי כר"י דאי כר"מ הא סבר דאחר גמר דין וכן כשאמר הריני משלם יכול לחזור בו ולא הוה מקני ליה כפילא, והא דדחי הש"ס דדלמא כר"מ ס"ל היינו כר"ל דלאחר גמ"ד ד"ה א"י לחזור, ובנה"מ (ס"ק ו) הקשה דהא סוגיא קאי אליבא דרחב"א א"ר יוחנן, ודצ"ל שלא טען מקודם טענה לפטור ושאמר תיכף הריני משלם ואיני נשבע, וצ"ל דכה"ג לכ"ע א"י לחזור דאין חוזר וטוען מחיוב לפטור יע"ש:

ולענ"ד י"ל הא דאין יכול לחזור בו כשאמר הריני משלם ואיני נשבע וא"י לומר אחזור ואשבע, לפי שנראה לב"ד שהוא אין יכול לשבע, דאלת"ה לא היה מתרצה מקודם לשלם, וגם להסוברין דבעלמא יכול לחזור בו ולומר הריני נשבע, היינו לפי שיוכל ליתן אמתלא מה שרצה מקודם לשלם, דהיינו משום דפרשי אינשי משבועת אמת, וכמ"ש הר"נ ר"פ כל הנשבעין דאיכא אינשי שאפילו בקושטא לא בעו לאשתבועי, ועיין גיטין (דף לה), ועתה חוזר בו ורוצה לשבע, וחס על הפסד ממונו בכדי, בפרט אם הוא חייב לאחרים לא ניחא ליה לאוקי בלוה רשע ולא ישלם, משא"כ בשוכר פרה מחבירו ונגנבה, דגם כשאמר הריני משלם, אכתי משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, כדקיי"ל ר"פ המפקיד דחיישי' שמא עיניו נתן בה, וכיון שבין כך וכך הוא נשבע, מאי איכפת ליה שישבע ג"כ שנגנבה ולא שלח בה יד או שנאנסה, ומדהיה רוצה מקודם לשלם, מוכח שאין הדבר ברור לו ושאין ביכלתו לישבע, ובזה יש לבאר הא דקאמר הש"ס ר"פ המפקיד אצל חבירו כו' שילם ולא רצה לישבע כו' נמצא הגנב משלם כו' למי שהפקדון אצלו, ארחב"א א"ר יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אע"פ שלא שילם, תנן שילם ולא רצה לישבע שילם אין לא שילם לא, ולכאורה מוקשה דכיון דר"י קאי על המשנה ומפרש לה דלא שילם שילם ממש, מאי מחדש המקשן בדיוקו, כיון דחזינן דר"י קאי עלה ולא דייק הכי, ועפמ"ש י"ל דלר' יוחנן דה"ה כשאמר הריני משלם, היינו משום שא"י לחזור בו ומחוסר רק גוביינא, ואילו יכול לחזור בו ודאי דלא מקני לי כפילא, והיינו ע"כ מטעם המבואר שאין לו אמתלא מה שלא רצה לישבע שנגנבה, כיון דאכתי נשבע שאינה ברשותו, ומפרש דמיירי שהמפקיד חושדו בכך ומשביעו שאינה ברשותו, ופריך תנן שילם ולא רצה לישבע, ואייתר לישנא מ"ש ולא רצה לישבע, לומר שהיה ביכלתו לישבע רק שהוא לא רצה לישבע (ועיין ריש ב"ב) ושלא נשבע כלל, ולא ששלם ונשבע, ומיירי כשפטרו המפקיד משבועה שאינה ברשותו וכה"ג, דממילא מה שמשלם הוא לפי שלא רצה לישבע (ולפי שהיה ביכלתו לשבע והוא שילם מקני ליה כפילא) ולא מיירי כשמשלם ונשבע ג"כ, דאז מוכרח שא"י לשבע שנגנבה ושהוא מוכרח לשלם, וכיון דמיירי ששילם לפי שלא רצה לישבע כלל, ממילא שילם אין לא שילם לא, דבכה"ג ודאי יכול לחזור בו, שיש לו אמתלא מה שרצה מקודם לשלם דהוי משום דפרשי אינשי אף משבועת אמת [ולזה האריך המקשן להביא מ"ש ולא רצה לשבע ומשני אימא סיפא נשבע ולא רצה לשלם טעמא דלא רצה כו' [וגם משמע מזה דהא נשבע ושילם מקני ליה כפילא, הגם דממילא מוכח שא"י לישבע שלא שלח בה יד, ואפשר ששילם לפי שרצה בהקנאת הכפל]. והדר קאמר ת"כ דר' יוחנן השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם כו'. ומיירי כשאין לו אמתלא על מה שרצה לשלם, ומש"ה א"י לחזור בו, והא דקאמר בב"ק (דף קח) דפליגי אביי ורבא היכא שנשבע ושילם דאטרחיה בשבועה (ולא משמע לפרש שהטריח השומר לישבע שא"ב, דממילא חזינן שא"י לישבע שלא שלח יד) היינו דכיון דמסיק דל"ש, דייק למעט דוקא כדאטרחיה בב"ד ועמ"ש התוס' והנה מ"ש התוס' בשם ר"ת דכשאמר לחבירו השבע וטול יכול לחזור ולומר אשבע ולא אשלם, באופן כזה בודאי יש לו אמתלא טובה שנתרצה ע"ז לפי שחשב שבודאי לא ישבע חבירו לשקר, ועתה חזר ונפל בלבו חשד על חבירו שישבע לשקר, ולזאת רוצה לישבע בעצמו, משא"כ כשנתרצה מקודם לשלם ושלא יצטרך זה שכנגדו לישבע:

וע' שבועות (דף מה) שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו להד"מ יכול לומר לו נאנסו כו' והביא חה"ג בבר"י (חו"מ סי' פט) להקשות לפמ"ש הנ"י פ"ק דב"מ והביאו הב"י (סי' עה) דאם שמעון חייב מנה לראובן ושמעון הפקיד מנה אצל ראובן, א"י המפקיד לישבע שאינו חייב לו המנה שלוה מחמת הפקדון שיש לו ביד נפקד, דדלמא נאנס הפקדון. וכשכופר הנפקד ואומר להד"ם, יכול לישבע שאינו חייב לו המנה שלוה, או שלא נאנס הפקדון. דכשאומר להד"ם כאומר לא נאנסו דמי, וא"כ משכחת שבועת שומרין דחייב רחמנא כשתובע לחבירו מנה והודה במקצת, ואומר אח"כ יש לי בידך כנגדו מנה בפקדון, ותו ליכא להשומר מיגו דלהד"ם, דא"כ היה פטור מהמנה שתובע השומר ממנו, והיה כופר הכל כיון שיודע שהפקיד אצלו והאומר להד"מ כאומר לא נאנסו. משא"כ כשאומר שנאנס חייב המפקיד לשלם המנה דהלואה, שאין יודע שלא נאנס. ע"כ הטילה תורה שבועה על השומר, ותירוצו צ"ע יע"ש. ולע"ד י"ל דהא דאמרי' דכשאומר להד"ם כאומר לא נאנסו דמי, היינו דוקא בתר דתיקן שבועת היסת, דממילא אס"ד שנאנסו היה טוען כן, כיון שאין תועלת בטענת להד"ם לפטור משבועה. ופריך שפיר הש"ס דהיכי משכחת שבועת שומרין דחייב רחמנא, דקאי אקרא וד"ת דליכא שבועת היסת, דממילא יש להשומר מיגו דלהד"ם, שלא יפטור המפקיד ממנה שתובע השומר ממנו, משום שאין יודע שלא נאנס הפקדון, ואין הוכחה מטענת השומר להד"ם, דשמא טוען כן כדי לפטור עצמו משבועה דנאנסו, דפרשי אינשי אפי' משבועת אמת. (והגם שאם נפטר לשבע נאנסו במיגו דלהד"מ, ממילא לא היה מיגו, אכתי א"א לחייבו שבועה דהדר איכא מיגו). וע' שבועות (דף לב) ה"מ בעד מיתה שהוא חייב כו'. והקשה הח"ס (חח"מ ת' עה) דלימא מאן לימא דמשתבעת כדקאמר לעיל אילימא דחשיד לוה דא"ל מלוה אי אתית אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת יע"ש, ולע"ד י"ל דהא דמצי אמר מי ימר דמשתבעת, הגם שיודע שהאמת כדבריו (ולא משמע מטעם חשש מלוה ישנה) היינו משום דפרשי אינשי משבועת אמת וע' גיטין (דף לה) מי שנשבע באמת כך כו'. משא"כ שבועת אלמנה לגבות כתובתה, שנמנעו להשביעה לפי שעונש שבועה חמורה, והיו משביעין אותה חוץ לב"ד כמבואר שם ובאה"ע (סי' צו סעיף יט), ובשבועה קלה כזו, לא פרשי אינשי משבועת אמת, וממילא הפסידה העד ממון בכפירתו, ולא מצי אמר מאן לימא דמשתבעת, שבודאי לא תפרוש משבועה זו:

ועמ"ש הגאון ח"ס (ת' צ') להוכיח שיש ענין עון גם לישבע באמת, ממקרא מפורש בקהלת מקרה אחד לצדיק ולרשע. כטוב כחוטא כנשבע כאשר השבועה ירא, דאם הכוונה שנשבע לשקר אין לך חוטא גדול מזה, אע"כ דמיירי מהרגיל להשבע באמת, ואשר שבועה ירא שפורש עצמו מלישבע אפי' באמת, שלא יבא ח"ו לידי שבועת שקר ע"ש. ולע"ד מהא לא אריא, דכבר ביאר במדרש שם הנשבע זה צדקיהו דכתיב אשר השביעו וע' נדרים (דף סה) שאתשל אשבועתא שלא בפני המשביעו. וע"ש בר"ן אי הוי התרה בדיעבד. ומ"מ נענש לפי שלכתחלה אסור ויש בזה ענין חה"ש, וגם אי לא הוי התרה בדיעבד, מ"מ כיון שהתירו לו לצורך מצוה לא חשיב ליה חוטא ממש, ומ"מ נענש ע"ז, וא"כ משמע מדברי המד"ר דלא קאי על שבועה באמת, ושאין בזה ענין חטא. אמנם כבר מצינו במד"ר פ' מטות הה"ד ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה, א"ל הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי:

אפי' בחמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיה בך כל המדות האלו את ה' אלהיך תירא, שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף כו', והיינו משום שהרגיל להשבע יוכל לבא עי"ז גם להשבע בשקר, ובירמיה (ה) ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו, כי הרגל השבועה גורם לזה, ודוקא מי שיש בו כל המדות האלו, ושהוא במדרגת אברהם כו'. יוכל להיות בטוח שלא יבא ח"ו להשבע בשקר, ולא יכשל בזה אף בשגגה ואין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בדבר וענין גנאי (דדמי לאכילת איסור), ואלה"ק מההיא דשבועות (דף כו) מר אמר שבועתא כו' לבך אנסך כו'. דשאני התם שהיו כאנוסים להשבע כדי לברר ההלכה לדינא, וכמו שביארתי באה"ר בפתח דבר עמש"ש, ומש"ה אפי' עונש נמי ליכא כמ"ש התוס', ומש"ה כתיב אם תשוב ישראל וגו' ונשבעת חי ה' באמת וגו'. ומי שאין בו כל המדות האלו, אינו רשאי להשבע אף באמת שמא יכשל בשבועת שקר בשגגה או שע"י ההרגל יכשל בזה אף בזדון. וע' ב"ב (דף לג) אי מהדרנא כו' לא יפרע אלא בשבועה, ולא טען האמת כדי לפטור משבועת אמת. וע' שבועות (דף לא) הילפותא מקרא דמדבר שקר תרחק, ועמ"ש הרמב"ן בקרא דובשמו תשבע, ועכ"פ במקום שחב לאחרים שע"י שיפרוש משבועת אמת לא יהיה לו במה לשלם לנושיו, לאו כל כמיניה דיפסיד לאחרים וליקו בלוה רשע ולא ישלם. ונשבע כשברור לו שהוא נשבע באמת, ושיוכל לקיים מצות פריעת בע"ח, וע' שבועות (דף מז) תד"ה חלה על שניהם ונענש המשביע אפי' הדין עמו יע"ש. וי"ל דהיינו משום דהתם אינו טענת ברי, ונענש שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן, ומסר ביד איש שאינו נאמן שיחשדהו וישביעו, משא"כ כשיש לו טענת ברי די"ל שמעיקרא היה נאמן בעיניו, ועתה רואה בבירור שמכחישו והוא מוכרח להשביעו שלא יפסיד ממונו, ומ"ש (דף לט) העומדין שם אומרין זל"ז כו', היינו משום שגם התובע חשוד בעיניהם לרשע שהוא מעליל על הנתבע. אמנם מדסמיך לה הא דרשב"ט אומר אזהרה לעוקב אחר נואף כו'. משמע שגם בזה העונש מה שמסייע ומביא חבירו לידי עבירה לשבועת שקר, א"כ משמע דמיירי בטענת ברי, וכן משמע מדקא' אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי כדתניא רשבט"א כו' שחלה שבועה על שניהם, הרי שמיירי בכל גוונא וצ"ע [ולאביי דחשיד אממונא חשיד אשבועתא פשע טפי מה שמסר למי שיש לו עליו חשש ספק מלוה ישנה]:

תוכן העניינים

אמרי שפר קלצקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה